ניר עוז תפרח בשנית: סיפורו של הגנן המיתולוגי

בשנים הראשונות לקיומו, סופות החול באזור קיבוץ ניר עוז לא אפשרו לחבריו לזוז, לראות או לאכול. רן פאוקר, איש הנוי האגדי של הקיבוץ נחלץ לפתור את הבעיה ועל הדרך הפך אותו לפנינה ירוקה ואקולוגית. לגבי עתיד הקיבוץ שנפגע אנושות ב-7 לאוקטובר הוא אומר: את הצמחייה נשקם תוך שנה. לגבי החברה – נצטרך לראות

רן פאוקר, הגנן ואיש הנוי של קיבוץ ניר עוז במשך עשרות שנים, ליד שלט הכניסה לגן הבוטני שהקים בקיבוץ - "נקודה ירוקה", המתמחה בצמחייה בהשקייה מועטה. צילום מתוך אלבום פרטי.

"אני רק מסיים לגזום פה את הגינה וכבר חוזר אלייך", ענה לי רן פאוקר, בן ה-86, מפונה מקיבוץ ניר עוז, כשהתקשרתי לשוחח עימו לגבי מפעל חייו. כנראה שאת הגנן אי אפשר להוציא מהגן גם כשהוא נמצא הרחק מביתו. פאוקר ואשתו כרמלית פונו לקיבוץ הסוללים שבגליל התחתון. שניהם מבני גרעיני השומר הצעיר הראשונים שייסדו את קיבוץ ניר עוז, ממנו נאלצו לברוח לאחר המתקפה הנוראית של ה-7 לאוקטובר. הם במקרה התארחו באותה שבת אצל ביתם המתגוררת בשדרות וכך ניצלו.    

כמו קיבוצים רבים שהוקמו באזורי הספר של ישראל, גם חבריו נאלצו להתמודד עם קשיים רבים – אם הייתם מגיעים לניר עוז בשנות ה-50' והייתם מביטים סביב, הייתם רואים שממה, גבעות חול מדברי מקצה האופק אל קצהו.  

קיבוץ ניר עוז סביבות 1960. צילום: רן פאוקר, מתוך ארכיון הקיבוץ.

 

ידיעה מעיתון חרות מיום ה-30.9.1955.

"כשהתיישבנו כאן היו בשטח סופות חול בלתי נסבלות. לא יכולתי לראות כמה מטרים ממולי", סיפר פאוקר. "אני זוכר שבאחת מסופות החול נאלצנו לאכול במחסן המצרכים של המטבח, כי לא ניתן היה לאכול בצריף חדר-האוכל שהתמלא באבק וחול. המחסן היה קטן ולכן אכלנו בקבוצות ובמשמרות". 

בהסתכלות לאחור, ייתכן שפאוקר היה בדיוק הפתרון שהקיבוץ סחוף החול היה צריך. עם הגיעו לקיבוץ, נכנס באופן לא מתוכנן לתפקיד האחראי על הנוי של קיבוץ ניר עוז, מי שמטפח את כל הצמחיה והירק במרחב הציבורי. באוטובוס מתל אביב לקיבוץ תפס אותו חבר גרעין שלו מנהריה, מאיר לביא (מאיור), שהיה אז מזכיר הקיבוץ, ואמר לו: "רן, אין לנו גנן. אתה בן של גנן, אתה בוגר כדורי, גמרת להיות מרכז משק ואין לך תפקיד כרגע. בוא תהיה גנן חודשיים שלושה עד שנמצא מישהו". 

פאוקר הסכים: "אומרים שאין קבוע מהזמני. צודקים. מאז אני גנן."

כריכת הספר שיצא לציון 60 שנה לקיבוץ ניר עוז בשנת 2015, עם הסיסמה הידועה שמלווה את הקיבוץ: "לא עייפי הדרך כי אם מפלסי נתיב".

 

שלט שנתלה על הסילו (מגדל התבואה) של ניר עוז, לאחר המתקפה הקשה של ה-7 לאוקטובר, עם אותו משפט מחזק. צילום: משה יולוביץ'.

סופות החול גרמו לו להבין שהתפקיד שלו יותר משמעותי משחשב. הוא לא רק ישנה את חייו אלא גם יהפוך אותו לגורו של תכנון מרחב ירוק, חסכוני ואקולוגי.

בתחילת דרכו עמד אל מול פאוקר היה אתגר כפול: איך להפוך את החיים לנסבלים במדבר החם והמאובק ובמקביל לחסוך בכסף ובמים שעלו הון לקיבוץ הצעיר והעני. פאוקר החרוץ עשה זאת בצורה מעוררת התפעלות: הוא נטע את העצים בחוכמה ותוך ראייה קדימה ושתל צמחייה מותאמת למדבר. הירוק השולט בניר עוז הפך להיות סמל ההיכר שלו,  וגם אחרי האסון הנורא של ה-7 באוקטובר שרדה הצמחיה לצד הבתים ההרוסים והשרופים. הסוד, לדבריו של פאוקר, הוא סבלנות ואורך רוח, נכונות ללמוד מטעויות בשילוב עם תשומת לב תמידית לתנאים והתאמה של הצמחים הנכונים לשטח.

אחד מעצי הפיקוס המרשימים ברחבי ניר עוז. צילום: רן פאוקר.
המשתתפים בספר שיצא לאור לציון 60 שנה לניר עוז, מדור מייסדי הקיבוץ. רבים מהשמות נהיו מוכרים מרשימות החטופים. חלקם שוחררו ולשאר אנו מחכים בקוצר רוח.

עם הזמן ראה פאוקר שלשיטות העבודה שלו יש יתרון נוסף: כשהוא חוסך בכסף ובמשאבי זמן עבודה – הוא הוא פועל באופן אקולוגי יותר, שמותאם יותר לעולם ההולך ומתחמם שלנו. הרעיונות והפיתוחים של פאוקר הפכו את ניר עוז לדוגמא ומופת לטיפוח המרחב הטבעי בצורה שמאפשרת חיים נוחים ונעימים וגם חסכוניים ואקולוגיים:

"הבנתי שאם לא אאסוף את הכסוחת [מה שקוצצת המכסחת – י.א.] ואעבוד עם מכסחת־ממחזרת [שמשאירה את מה שכיסחה בשטח – י.א.], אחסוך בהוצאות טיאטוא ואחסוך בדלק. בדרך זאת אשאיר מינרלים בקרקע ולא אצטרך לדשן. הכנסנו צמחים בעלי עמידות גבוהה ליובש; יצרנו אגני ניקוז בקיבוץ השטוח יחסית וגם ניצלנו את מי המזגנים להשקיה, וזה השתלם לנו כלכלית וסביבתית".

ניסיונות בזני דשא שנים בחלקה בצורת פרח בקדמת חדר האוכל, הנמצאים במקום עד היום. צילום: רן פאוקר, מתוך ארכיון הקיבוץ.

את אהבתו לגינון ירש רן מבית אביו. הוא נולד בנהריה, הוריו היו ממייסדי העיר. אביו עבד גם כגנן ומתכנן גינות וכבר כילד קטן, רק בן 4, סייע פאוקר לאביו בעבודתו -האב נתן לו דלי קטן עם סיד ושלח אותו לסייד גזעי עצים. 

כשהחל לעבוד בענף הנוי בקיבוץ פנה לאביו: "אבא, בוא תעזור לי בתכנון" אביו, שנולד בגרמניה, הנחיל לו דרך עבודה מסודרת ושיטתית. כבר בתחילת דרכו כראש ענף הנוי היו לו חזון ותוכניות ברורות וכן דאג לתעד את עבודתו כך שיכל להציג בפני חברי הקיבוץ את הישגיו ובהמשך – לציבור הרחב. בתוך הקיבוץ הירוק והפורח הקים רן גן בוטני בשם "נקודה ירוקה" המהווה תחנת מחקר לצמחים שאליה מגיעים מומחים ותלמידים מכל רחבי העולם.  

את אשתו כרמלית הכיר, איך לא, בזמן שעבדה איתו במשתלת וורדים. הם הרכיבו יחד של זנים שונים על שיחי הורדים ושיתוף הפעולה במשתלה לבלב לאהבה שהובילה לנישואים מאושרים ומשפחה גדולה ותומכת. 

 

כרמלית מנשה ורן במשתלת הוורדים בניר עוז ('הורדיה') ב-1964. צילום מתוך אלבום פרטי.

ב-10 לאוקטובר עתיד היה פאוקר לחגוג את הוצאתו לאור של הספר האוטוביוגרפי על חייו ועל דרכו המקצועית: "סיפורו של צבר בהפרחת המדבר". הספר מקיף את תרומותיו המשמעותיות לקיבוץ, ולמומחי גינון וסביבה שעד היום מגיעים לקיבוץ ללמוד ממנו. רן פאוקר מקווה ומייחל, יחד עם כולנו, שיגיע יום, כשכל החטופים וביניהם בני הקיבוץ יוחזרו והקהילה תתחיל בשיקומה, והוא יוכל לחגוג את פרסומו של הספר.  

הכריכה האחורית של הספר האוטוביוגרפי של רן פאוקר: "סיפורו של צבר בהפרחת המדבר" שעתיד לצאת לאור בקרוב.

הגן הבוטני והנוי כולו בניר עוז הוא סיפור של הצלחה, של הפרחת השממה המדברית. כששואלים את רן על העתיד הוא מתרכך. "הקיבוץ עצמו הרוס הבתים הרוסים, אך הצמחייה עומדת וההשקייה עוד פועלת הודות לנעמית שאחראית כיום על הנוי וחברי הקיבוץ הנהדרים שמגיעים לסייע. אם יאפשרו לנו תוך שנה אנחנו מחזירים את כל הנוי לקדמותו. אבל השאלה הגדולה היא הקהילה של ניר עוז, מה היא תרצה לעשות ואיך נשקם אותה. לגבי זה נצטרך לחכות ולראות".      

קיבוץ ניר עוז הירוק והפורח מהאויר, 2019. צילום מתוך ארכיון הקיבוץ.

 

תושבי ניר עוז בעבר ובהווה מעריכים את רן פאוקר על עבודתו לאורך השנים. הצילום מתוך דף הפייסבוק של הדר רובין, בת ניר עוז.

 

לכל הכתבות בסדרה "עוטפים את העוטף" – מחווה לישובי עוטף עזה.

או"ם שמום? בן-גוריון מול העולם כולו

למה התכוון דוד בן-גוריון כשצעק בפעם הראשונה "או"ם שמום"? האם צמד המילים הזה מבטא את השקפת עולמו המדינית? זהו סיפורם של האירועים שהולידו את מטבע הלשון השנויה במחלוקת, סיפור שהוא הצצה קטנה לשאלה גדולה

בן-גוריון נואם בקונגרס הציוני הכ"ה. התמונה מתוך ארכיון בית בן-גוריון.

בב' בניסן 1955 התקיימה חתונה במושב פטיש הסמוך לגבול עזה. המושב כולו לבש חג. "לוקסים" האירו את רחבת הריקודים המאולתרת בחצר משפחת קלימי, מטילים את אורם על פניהם הצעירות והיפות של החוגגים. 

אלא שאז הצטרפו לחגיגה אורחים לא קרואים. חוליית פדאיון מרצועת עזה פרצה לחתונה, השליכה רימונים לכל עבר ופתחה באש לעבר התושבים ואורחיהם. 

19 בני אדם נפגעו, וורדה פרידמן בת ה 22, צעירה שהגיעה לסייע לתושבי פטיש כעובדת סוציאלית, נרצחה.

ורדה פרידמן ז"ל

כשהגיע דוד בן-גוריון יומיים אחר כך לביקור תמיכה במושב, הוא הזדעזע לראות חלק מהתושבים אורזים את חפציהם, בכוונה ברורה לעזוב את ביתם שכבר לא הרגיש בטוח. 

הוא חזר אז משנתיים של פרישה מהחיים הפוליטיים לתפקיד שר הביטחון, ועדיין היה, בעיני עצמו כבעיני העם, מנהיגה של המדינה הצעירה. 

מול העולים החדשים שהיו תושבי פטיש הוא הרגיש אחראי, והוא ידע והבין שהמדינה אחראית.

"הבט על היהודים הללו." הוא אמר אז לעיתונאי משה זק,

"הם באים מעיראק, מכורדיסטן, מצפון-אפריקה… הם באים מארצות, שם היה דמם הפקר, שם מותר היה להתעלל בהם, לענותם, להכותם, להתאכזר אליהם. כבר התרגלו לכך כי הם קרבנות חסרי אונים של הגויים. כאן עלינו להוכיח להם כי דמם אינו עוד הפקר; כי יש מדינה ויש צבא לעם היהודי, אשר לא ירשו כי יעשו עוד בהם שפטים; כי יש מחיר לחייהם ולרכושם. עלינו לזקוף קומתם, לנטוע בהם הרגשת קוממיות וגאווה. עלינו להמחיש להם כי מי שקם עליהם לא יימלט מעונש, כי הם אזרחים במדינה ריבונית, האחראית לחייהם ולשלומם".

בסביבתו של בן-גוריון סיפרו כי הרצח הזה היה קו פרשת מים עבורו. האם היה זה הקש ששבר את גבו של "הזקן"? האם הייתה זו העובדה שהוא עצמו התגורר בשנתיים האחרונות בקיבוץ בנגב והבין טוב יותר את משמעות ההסתננויות הללו על חיי המתיישבים? או שהייתה זו ורדה פרידמן עצמה – הסמלת המוערכת שבחרה בעבודת המשק על פני קריירה צבאית, ולא היססה כשנקראה לבוא לעזרתם של העולים החדשים בפטיש, שמותה נגע לליבו? 

בן-גוריון בנגב, חבל הארץ שהוא האמין כי ההתיישבות בו קריטית לביטחונה של המדינה. התמונה מתוך ארכיון בית בן-גוריון (סימול IL-BTBG-PH-066)

כמה ימים אחר כך, בירושלים, הוא עבד במרץ לקדם תכנית שמבחינתו הייתה הפתרון ההגיוני היחיד למצב: כיבוש רצועת עזה על ידי ישראל, בלי להתחשב בדעת המעצמות או הארגונים הבינלאומים ובראשם האו"ם. לעזרתו התגייסו הרמטכ"ל, משה דיין, ורבים מחברי מפא"י. 

ראש הממשלה שרת, לעומתם, התנגד נחרצות. 

שרת, ועימו מרבית חברי הממשלה, חששו מזעם העולם. הם חששו מסנקציות כלכליות, מפגיעה בלגיטימיות המדינית של ישראל ומבידוד מדיני. הם האמינו כי בלעדי החלטת האו"ם, לא הייתה יכולה לקום מדינת ישראל כלל. 

בן-גוריון סבר אחרת. 

הוא לא היה בעד בידוד מדיני בשום שלב. כשהאו"ם שלח ב-1947 ועדת חקירה לאזור "לעניין הסוגיה הארצישראלית" – הוא התייצב לדבר מולם. במילותיו הביע כבוד והערכה לגוף הזה, לצד להט היסטורי ולאומי. 

יחד עם זאת, כשהאינטרסים הישראלים התנגשו באינטרסים הלאומים או הבינלאומיים של מעצמות אחרות, הוא גרס שעל הישראלים ללמוד לעבוד בשביל עצמם. אף אחד אחר לא יילחם עבורם. 

אף פעם לא רצה בבידוד מדיני, אבל לא היסס לעמוד על שלו כשהיה צריך. בן-גוריון סוקר את משמר כבוד בקריה לקראת הגשת כתב האמנה של השגריר האמריקאי גימס מקדונלד. התמונה מתוך ארכיון בית בן-גוריון (סימול IL-BTBG-PH-044)

לאחר הרצח בפטיש, בישיבת ממשלה שהתקיימה ב-29 לחודש, נטל בן גוריון את רשות הדיבור ופרש את משנתו בפירוט רב. אפשר להבין את הלך רוחו של שרת ואת רמת שביעות הרצון שלו משר הביטחון לפי הדברים שכתב ביומנו: 

"(בן-גוריון) דיבר כשעה. במידה שגולל יריעת ניתוחו כן גבר המתח מסביב עד שבהשמיעו את ההצעה לגרש את המצרים מרצועת עזה לא נפל כבר הדבר כפצצה אלא בא כפתרון חידה שרוב המסובים כבר ניחשוהו. הביסוס היה נוקב ועשה רושם רב אך אותי שוב הבהיל בצרותו – כאילו גמר אומר לנעוץ עיניו רק בנקודה אחת ולא לראות את רחבי השטח שמסביב – ובקוצר־ראותו – כאילו החליט לגרוס את המיבצע עצמו כמטרה סופית ולא להעמיק חדור לתוצאות המשתלשלות ממנו."

דוד בן-גוריון עם משה שרת. ויכוחים נוקבים. התמונה מתוך ארכיון בית בן גוריון (סימול IL-BTBG-PH-028)

לאחר נאומו של בן-גוריון התפתח ויכוח נוקב בין ראש הממשלה שרת ושר הביטחון שלו. ויכוח ששיקף לא רק את חילוקי הדעות על נושא הישיבה עצמה, אלא בעצם ייצג את הפער בין תפיסות העולם של חלקים רבים בציבור – האם מדינת ישראל, בהיותה כמעט "תינוקת" חסרת אונים מול מעצמות העולם, צריכה להיות אסירת תודה לעולם באופן כללי ולארגון האומות המאוחדות בפרט על הזכות שניתנה לה לחיות ולמשול בחבל הארץ הזה, או שעליה להתעלם מכל רעשי הרקע ולהשליך יהבה אך ורק על כוחה שלה? 

כעבור חודש בן-גוריון ינאם ברהיטות מול מצעד צה"ל, ויציע לנו ביטוי להשקפת עולמו שנשאר עימנו שנים אחר כך: 

"לא בזירה העולמית, אלא מבפנים יחזק ישראל ויעמוד… אלה הם הדברים שיקבעו גורלנו יותר מכל גורם חיצוני בעולם. עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!"

בן-גוריון נואם בצעדת צהל, התמונה מתוך ארכיון בית בן-גוריון (סימול IL-BTBG-PH-110)

אבל עכשיו, באותה ישיבת ממשלה ארוכה ואמוציונלית, רגשותיו העזים טבעו עבורנו מטבע לשון אחר – אלגנטי מעט פחות, וקליט הרבה יותר: 

"לא ולא," הוא התפרץ כנגד שרת, שדיבר על חלקו של האו"ם בהקמת המדינה,

"רק העזת היהודים הקימה [את] המדינה ולא החלטת אותו 'אוּם-שמוּם'". 

יותר מזלזול, הוא ביטא במילים אלה את האכזבה הגדולה מארגון האומות המאוחדות. הוא האמין תמיד כי שיתוף פעולה בין הדמוקרטיות הגדולות הוא המפתח לשגשוג – ישראלי ועולמי גם יחד. 

"כבן העם היהודי אני אומר: כל הכבוד למוסדות או"ם וחברותיה, אבל כל עוד נבואת ישעיהו: "כי לא ישא גוי אל גוי חרב" לא נתקיימה, וכל עוד שכנינו זוממים לכלותינו – לא יכון בטחוננו, אלא על כוחנו אנו… אין עם אדוק יותר מאתנו בעקרונות המונחים ביסודו של או"ם – אבל או"ם שאנו רוצים ביקרו ובסמכותו הוא לפי-שעה רק אידיאל. ומועצת-הבטחון פועלת מתוך משוא-פנים והפליה בולטת… בתחומינו הולכים ומתמידים מעשי-רצח וחבלה, שוד והסגת-גבול על ידי שכנינו, ועלינו להפסיק אותם, – גם אם אחרים אינם רוצים או אינם יכולים לעשות זאת."

כמעט 70 שנה אחר כך, מילותיו של בן-גוריון מהדהדות את אותה שאלה שמלווה אותנו עד היום, ואולי אפילו ביתר שאת: כיצד אנחנו אמורים להגן באופן הטוב ביותר על בטחון המדינה שלנו ואזרחיה, ברקע הלחצים הדיפלומטיים הבינלאומיים. כשגם היום אנחנו ניצבים מול משוא פנים, הפליה ואנטישמיות במוסדות בינלאומיים, בקמפוסי האוניברסיטאות וברשתות החברתיות, תוך כדי שאנחנו נדרשים להגן על עצמנו גם מפני האיום המיידי של אוייבנו.

התמונות בכתבה נמצאות בארכיון בית בן-גוריון בתל אביב וזמינות דיגטלית במסגרת שיתוף פעולה בין הארכיון , משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

כשישראל כבשה את עזה בפעם הראשונה

מסמכים צבאיים ותצלומים צבעוניים נדירים חושפים את השליטה הישראלית הקצרה בעזה כבר בשנת 1956

החיים בעיר סואנים ביותר. הרחובות מלאים אדם, רוב החנויות פתוחות. בשווקים מתנהל מסחר ער. חזות פני התושבים שמחה יותר ונראה שהשלימו עם הכיבוש. הם מנסים לבוא בדברים עם חיילים ואזרחים ישראליים. במחנות הפליטים מתקבלים אזרחי ישראל בהמולה והם מוקפים מיד המוני ילדים ומבוגרים. חזות פני הפליטים טובה מאוד. המחנות מצטיינים בנקיונם. הזקנים שבין הפליטים מתעניינים לשלום ידידהם בארץ.

(מתוך ידיעה שפורסמה בעיתון "דבר", 29 בנובמבר 1956)

"הלילה יפרצו כוחותינו לרצועת עזה". כך בישרה האיגרת שקיבלו חיילי צה"ל ב-1 בנובמבר 1956. לאחר כמעט עשור של פעולות עוינות מהרצועה, שהביאו למותם של מאות ישראלים, היוזמה עברה לישראל. מלחמת סיני (או בשמה האחר "מבצע קדש"), הייתה מהלך מלחמתי יזום של ישראל, לאחר שפעולות הפדאיון הלכו והתגברו. אחת ולתמיד, קיוותה ישראל לשים קץ לאיום על היישובים הישראלים בקווי הגבול. במהלך המלחמה הצליחה ישראל להשתלט – בסיוע בריטי צרפתית – על שטחים אדירים ובהם חצי האי סיני ורצועת עזה.

הפקודה על כיבוש עזה. 1 בנובמבר 1956
הפקודה על כיבוש עזה. 1 בנובמבר 1956

את עזה כבש צה"ל בקלות יחסית, ותוך שלושה ימים, עזה, אז בשליטת מצרים, נכנעה.

הארץ, 4 בנובמבר, 1956
הארץ, 4 בנובמבר, 1956

עדות לחיים בעזה של אז, אפשר לראות בשורה של תצלומים צבעוניים נדירים של הצלם והעיתונאי היהודי-אמריקאי משה (מרלין) לוין שתיעד את חיי היום יום בעיר תחת השלטון הצבאי הישראלי.

לצלם מגמל בעזה, 1956. ארכיון משה מרלן לוין. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

רוכל ברחוב בעזה, 1956. ארכיון משה מרלן לוין. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

עזה, 1956. ארכיון משה מרלן לוין. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

טיסה מעל עזה. ארכיון משה מרלן לוין. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

חמורים לבנים ברחוב בעזה. ארכיון משה מרלן לוין. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

האמת, שמדינת ישראל לא ידעה אז בנובמבר 1956 כי תשלוט ברצועה רק לתקופה קצרה. בישראל נכנסו לאופוריה בעקבות הכיבושים, וכיבוש עזה, זכה לשם "שחרור עזה" שם שלא ממש מרמז כי יש כוונה לסגת ממנו. ונזכיר שבמשך שנים רבות בהיסטוריה היהודית הייתה ברצועת עזה התיישבות יהודית שהסתיימה במאורעות תרפ"ט, ככה שעבור רבים החזרה לעזה לא נתפסה ככיבוש של שטח חיצוני, אלא כחזרה למולדת.

"דבר", 5 בנובמבר, 1956

עם הכיבוש הונחל ברצועה שלטון צבאי, שעד מיהרה החל בצעדים מעשיים לביסוס שלטוני.

אפשר לראות זאת בשורה של פקודות צבאיות שהפכה את השליטה הצבאית לשלטון. סמכויות המשפט, השלטון והמנהל של העיר הועברו לצבא.

מנשר לתושבי עזה. נובמבר, 1956
מנשר לתושבי עזה. נובמבר, 1956

המטבע הישראלי הפך למטבע חוקי ברצועה.

צו בדבר מטבע ישראלי. נובמבר, 1956

ובנוסף נעשו צעדים להחזיר את "השגרה" לשטח שנכבש. וכך, לצד העוצר שהוטל על תושבי הרצועה בשעות הלילה, במהלך היום קמה פקודה דווקא לפתוח חנויות כדי לאפשר חיי מסחר.

צו לתושבי עזה. נובמבר, 1956

וזוהי תמונה נדירה של ביתו של המושל הצבאי בעזה ועליה מונף דגל ישראל.

בית המושל הישראלי בעזה. ארכיון משה מרלן לוין. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

כיום אנחנו יודעים שהכיבוש ההוא, של 1956, היה זמני מאוד. ישראל גילתה מהר מאוד כי בעלי הבית האמיתיים של העולם, אינם עוד בריטניה וצרפת, כי אם רוסיה ובעיקר ארצות הברית שהפעילו לחץ על ישראל לסגת. וב-8 במרץ, בסך הכל ארבעה חודשים אחרי אותה כניעה, בטור ארוך של רכבים משוריינים נסגה ישראל מהרצועה, והשליטה ברצועה חזרה למצרים.

עד המלחמה הבאה.

שלום ביירות. שלום ולא להתראות

חדש על המדף, והפעם: במסגרת שירותו בצבא הקנדי הוצב אביה של טניה לשנה כקצין או"ם בגבול בין ישראל ללבנון. בסוף אוגוסט 1982 הגיע עם משפחתו לשהות בישראל ובלבנון. טניה, שהיתה בת 12 כשהגיעו למזרח התיכון, מספרת בזיכרונותיה (המבוססים על יומן שכתבה בחודשים שחייתה בישראל ובלבנון) על חוויותיה מאותה תקופה, ומביאה מבט יוצא דופן על התקופה של מלחמת שלום הגליל ואחריה, מלחמת האזרחים בלבנון, והסכסוכים במזרח התיכון באופן כללי

רכב משפחת בלהומאר-אללאט בביירות

סקירה על הספר:

Peacekeeper's daughter : a Middle East memoir

Tanya Bellehumeur-Allatt.

'טבריה נמצאת במרחק נסיעה במדבר של חצי יום  בלבד מירושלים' אבי פתח את בקבוק המרלו ומזג לעצמו כוס , פניו מוארות באור הנרות שדלקו במרכז השולחן, מחוץ לחלון חדר האוכל שלנו ייללה הרוח הארקטית. השמיים היו כהים משעה שתיים בצהריים. עננים נמוכים ושלג כבד הקשו על הראות. בשלוש השנים האחרונות גרנו בילונייף, מקום שירותו של אבי כקצין לוגיסטי בצבא הקנדי.

'ארץ הקודש…' אמרה אמא. 'מקום של פלאות. 3 מחזורי יבולים של תותים בשנה. תאנים טריות. תמרים. זיתים'. כל הדברים האלו עלו הון בילונייף.

כך נפתח ספרה של טניה בלהומאר-אללאט המתאר את השנה המטלטלת שחוותה משפחתה במזרח התיכון. הספר, המבוסס על היומן שכתבה טניה ב1982, מתאר את המעבר החד מחיים רגועים בבסיס הצבאי בעיר ילונייף הקטנה והקפואה למזרח התיכון התוסס והלוהט – תרתי משמע.

אביה של טניה כבר שירת בגבולה הצפוני של ישראל בעבר, והרגיע את חששות שאר בני המשפחה שמדובר באזור רגוע ושיהיה להם הרבה זמן לטיולים. אלא שהפעם המצב היה שונה. כשבועיים וחצי אחרי הגעתם – נחיתתם בישראל היתה בסוף אוגוסט –  נרצח נשיא לבנון בשיר ג'ומאייל, הפלנגות  הנוצריות נכנסו למחנות סברה- ושתילה, והאירועים השפיעו עליהם בדרכים שלא יכלו לשער.

נראה שהחוויה המטלטלת שעברו בימים הראשונים בארץ, כשהגיעו לסיור בירושלים, סימלה את העתיד לבוא: שוד של האב באיומי סכין על ידי המדריך הערבי שליווה אותם בסיור זה.

טניה ואחיה אטיין מרגישים שהגיעו עם משפחתם למקום זר, שהכל בו מרגיש ונראה מוזר ושונה: האירועים ברחוב, הריחות, הצבעים, ורעשי הסביבה.  הם מגיעים לדירה ששכר אביהם בטבריה – שכונה שרוב דייריה יהודים דתיים (כנראה חרדים), דירת שיכון צפופה השונה מאוד מביתם הקודם. המשפחה בקשר עם שאר חיילי האו"ם הגרים בטבריה, וטניה ואטיין אינם יוצרים קשרים עם ילדי השכונה.

המשפחה והרכב בטבריה

טבריה של טניה היא סוג של "יקום מקביל" לטבריה המוכרת היטב לישראלים. אווירה של קהילה סגורה, עם חגים, מנהגים ותרבות משלה. המבט של טניה מחדד אירועים שחלפים על פנינו בלי שנבין עד כמה אינם מובנים מאליהם: למשל היעדר תחבורה ציבורית ביום הכיפורים, או העובדה שאטיין נדרש להתלוות לטניה ואמא שלהם בביקורם בשוק בבגדד – כי הרי ברור שנשים לא מסתובבות ללא ליווי של גבר (גם אם מדובר בנער בן 14).

המשפחה יוצאת לחופשות בבגדד ובדמשק, ומהתיאור האגבי של טניה ניתן לראות עד כמה היו סוריה ועיראק שונות בעיניה מישראל, ואיך תקריות קטנות עם כוחות השיטור והצבא שם הכניסו אותה לחרדות.

לקראת סוף שנת 1982 הסכים אביה של טניה לשנות את מקום שירותו, ובמקום ברמת הגולן קיבל הצבה בביירות. לילדים הוצג המהלך כשיפור מבחינה משפחתית: במקום לראות את האב רק אחת לשבועיים או שלושה, הוא יגור בבית ויצא משם לביצוע המשימות שיקבל. טניה חוזרת על השאלה – האם לא מסוכן בביירות, והתשובה שהיא מקבלת היא שההורים מחפשים דירה ברובע המוסלמי, רחוק מאזור הקרבות.

אבא בגולן

את ליל כניסתה של 1983, יום לפני המעבר לביירות, המשפחה מציינת בבילוי במסעדה צרפתית בדמשק. אלא ששיחת החולין בדרך למסעדה מלמדת עד כמה המצב הזוי: האמא מספרת על הפעם הראשונה שביקרה בדמשק ואז ראתה בכיכר המרכזית, בה הם צועדים, גופות של אנשים שנתלו שם יום קודם. הדיון גולש לעונשים החמורים המוטלים על פושעים בסוריה – מה שמביא את טניה למחשבות על העימות בין המעצמות הגדולות ("המלחמה הקרה"), ועל החשש להילכד באמצע בזמן מלחמה גרעינית בין ישראל וסוריה.

הארוחה עצמה, שהיתה מפוארת ומרשימה, מסתיימת במטח יריות מחוץ למסעדה. עם הגעתם למלון מתברר שרשת החשמל קרסה בגלל הביקוש הרב לרגל החג – וכך, מבלי להגיד זאת במפורש, מודגם הכאוס הקיים בדמשק.

הנסיעה מדמשק לביירות מהווה רמז לעתיד הצפוי למשפחה בהמשך השנה: מחסומי דרכים בדרך הראשית, עיקוף ענק דרך טריפולי – תוך כדי "איבוד" ג'יפ האו"ם שהיה אמור לאבטח אותם ברכבם הפרטי – ומחסום נוסף בכניסה לטריפולי המופגזת בדיוק כשהם מגיעים אליה.

ההגעה לביירות מסמנת את הבאות: העיר שרויה בהאפלה, הבתים והחנויות מוארים במנורות נפט ובנרות, והתחושה הכללית היא של הזנחה. קצין המודיעין של האו"ם פוגש אותם ליד הדירה ששכר עבורם, "מציאה אמיתית" לפי דבריו: 3 חדרי שינה, 3 חדרי אמבטיה ומטבח מרווח. הוא משבח את האוכל בביירות, ואת החנויות ומה שניתן לקנות בהן. אלא שדבריו נקטעים ברעש עז של פיצוץ המרעיד את כל החפצים בבית. הנסיונות להרגיע את המשפחה שמדובר בהפגזות מרוחקות לא ממש מצליחים, והפחד והחשש ילוו את החיים הנוחים (מן הבחינה החומרית) בביירות.

ביירות של טניה היא עיר קודרת, הרוסה ומפחידה. גלי הריסות ובורות מהפצצות מכבידות על התנועה, מכרים נעלמים – חלקם בורחים בגלל איומים על חייהם וחלקם נחטפים למטרות כופר ומיקוח. הכיתות בבית הספר קטנות והרבה משפחות של דיפלומטים ואנשי או"ם עוזבים את לבנון. אין אפילו את הנחמה שבהליכה לתפילה בכנסייה. האו"ם אסר על הגעה למקומות הומי אדם – כי אתרים שהכילו קהל רב היו יעד מועדף על המחבלים. עם ירידת הערב הסתגרו טניה ומשפחתה בבית, כשהם מגיפים את תריסי המתכת הכבדים על החלונות. כי עם רדת החשיכה החלו ההפגזות, שנשמעו היטב בעיר גם אם הקרב התחולל מעבר להרים שמצפון לעיר. הפסקות חשמל היו נפוצות מאוד, ופעמים רבות נאלצה המשפחה לסעוד את ארוחת הערב ולנהל את שאר הפעילות לאורם העמום של נרות.

פיגוע מכונית התופת בשגרירות האמריקנית בביירות (18/4/1983) מהווה נקודת ציון היסטורית בסיום מעורבות הכוחות הרב-לאומיים, בעיקר אנשי האו"ם והאמריקנים, במלחמת האזרחים הלבנונית. וזו גם נקודת מפנה משפחתית. טניה מתארת מכלי ראשון את הפיצוץ והשעות שאחריו, במתחם בית הספר האמריקני הסמוך לשגרירות. אלא שהיא מתייחסת ביומנה למורים שניסו להמשיך שגרת לימודים (תוך שימוש בנרות, כי מערכת החשמל כמובן קרסה). בדרך הביתה הם נאלצו לעבור בדיקה בטחונית – גם גופנית וגם של חפציהם – שלוש פעמים, הכל בתוך המתחם האמריקני המאובטח והסגור. אחיה אטיין עבר חוויה גרועה בהרבה, כשהגיע עם כיתתו למתחם השגרירות הפגוע. בעלה של מורתו עבד בשגרירות והיא לקחה איתה את תלמידיה בחיפוש אחריו. אטיין מתאר לטניה מעט מהזוועות שחזה בהן, אבל אחרי שהוא מתעורר מסיוט בצרחות באותו הלילה מחליט האב לצאת לחופשה משפחתית בקפריסין. ובתוך כל הכאוס מתארת טניה את אכזבתה מכך שהיא מפסידה את נשף הריקודים הראשון שלה בחטיבת הביניים – זה שלקראתו קנו לה חצאית מיני סגולה וגרביון תואם…

השהייה בביירות אליה חוזרת המשפחה מקפריסין קשה אפילו יותר מכפי שהיתה בתחילה. לאחר שבעה חודשי שירות בלבנון מבקש אביה של טניה לסיים את הצבתו ולחזור לקנדה. כשהם סוגרים אחריהם בפעם האחרונה את הדלת חסינת הכדורים של הדירה שגרו בה, מסכמים דבריה של טניה את תחושותיה מביירות:

Goodbye, Beirut, I said to the buildings and streets as she passed. I never want to see you again

ספרה של טניה שונה מרוב האוטוביוגרפיות הנכתבות על האירועים במזרח התיכון בכלל, וההיסטוריה של הסכסוך הישראלי-ערבי ומלחמת האזרחים הלבנונית. התיאורים מטבריה מביאים חוויות צפויות של ילדים בארץ חדשה, חיי יום יום במציאות שונה מזו השגורה והמוכרת. התאהבות ביוהאן – חברו של אחיה, לימודים בבית הספר, התנסות במאכלים לא מוכרים ועוד. עם המעבר לביירות משתנה נימת הדברים. הקושי האישי והפחד הקיומי גדלים, והרצון לחזור לקנדה גובר והולך ככל שהשהייה בביירות מתארכת.

עץ חג המולד בטבריה

הסכסוך הים-תיכוני המדמם נוכח ברקע, והשפעתו על היומיום גוברת והולכת. אבל הילדה הקנדית בת השתים עשרה מתייחסת לכך כסוג של מציאות חיים, ואינה נכנסת למסקנות או תומכת בטענותיו של צד זה או אחר. עם זאת, בין השיטין ניתן להבין שגם כנערה בגיל העשרה ההבדל התרבותי בין מזרח ומערב הציק לה, בעיקר השוביניזם המובנה בחברה הערבית והזילות בחיי אדם. טניה בהחלט מתאימה לביטוי "אני מהאו"ם!", מטבע לשון המסמל את מי שאינו מעורב ורק צופה מהצד. אבל לדעתי דווקא היבט זה הוא ייחודו של הספר. מנקודת מבט ישראלית תיאוריה של טניה על מקומות ואירועים היסטוריים המוכרים לנו הם מיוחדים ומסקרנים.