"אני רק מסיים לגזום פה את הגינה וכבר חוזר אלייך", ענה לי רן פאוקר, בן ה-86, מפונה מקיבוץ ניר עוז, כשהתקשרתי לשוחח עימו לגבי מפעל חייו. כנראה שאת הגנן אי אפשר להוציא מהגן גם כשהוא נמצא הרחק מביתו. פאוקר ואשתו כרמלית פונו לקיבוץ הסוללים שבגליל התחתון. שניהם מבני גרעיני השומר הצעיר הראשונים שייסדו את קיבוץ ניר עוז, ממנו נאלצו לברוח לאחר המתקפה הנוראית של ה-7 לאוקטובר. הם במקרה התארחו באותה שבת אצל ביתם המתגוררת בשדרות וכך ניצלו.
כמו קיבוצים רבים שהוקמו באזורי הספר של ישראל, גם חבריו נאלצו להתמודד עם קשיים רבים – אם הייתם מגיעים לניר עוז בשנות ה-50' והייתם מביטים סביב, הייתם רואים שממה, גבעות חול מדברי מקצה האופק אל קצהו.


"כשהתיישבנו כאן היו בשטח סופות חול בלתי נסבלות. לא יכולתי לראות כמה מטרים ממולי", סיפר פאוקר. "אני זוכר שבאחת מסופות החול נאלצנו לאכול במחסן המצרכים של המטבח, כי לא ניתן היה לאכול בצריף חדר-האוכל שהתמלא באבק וחול. המחסן היה קטן ולכן אכלנו בקבוצות ובמשמרות".
בהסתכלות לאחור, ייתכן שפאוקר היה בדיוק הפתרון שהקיבוץ סחוף החול היה צריך. עם הגיעו לקיבוץ, נכנס באופן לא מתוכנן לתפקיד האחראי על הנוי של קיבוץ ניר עוז, מי שמטפח את כל הצמחיה והירק במרחב הציבורי. באוטובוס מתל אביב לקיבוץ תפס אותו חבר גרעין שלו מנהריה, מאיר לביא (מאיור), שהיה אז מזכיר הקיבוץ, ואמר לו: "רן, אין לנו גנן. אתה בן של גנן, אתה בוגר כדורי, גמרת להיות מרכז משק ואין לך תפקיד כרגע. בוא תהיה גנן חודשיים שלושה עד שנמצא מישהו".
פאוקר הסכים: "אומרים שאין קבוע מהזמני. צודקים. מאז אני גנן."


סופות החול גרמו לו להבין שהתפקיד שלו יותר משמעותי משחשב. הוא לא רק ישנה את חייו אלא גם יהפוך אותו לגורו של תכנון מרחב ירוק, חסכוני ואקולוגי.
בתחילת דרכו עמד אל מול פאוקר היה אתגר כפול: איך להפוך את החיים לנסבלים במדבר החם והמאובק ובמקביל לחסוך בכסף ובמים שעלו הון לקיבוץ הצעיר והעני. פאוקר החרוץ עשה זאת בצורה מעוררת התפעלות: הוא נטע את העצים בחוכמה ותוך ראייה קדימה ושתל צמחייה מותאמת למדבר. הירוק השולט בניר עוז הפך להיות סמל ההיכר שלו, וגם אחרי האסון הנורא של ה-7 באוקטובר שרדה הצמחיה לצד הבתים ההרוסים והשרופים. הסוד, לדבריו של פאוקר, הוא סבלנות ואורך רוח, נכונות ללמוד מטעויות בשילוב עם תשומת לב תמידית לתנאים והתאמה של הצמחים הנכונים לשטח.


עם הזמן ראה פאוקר שלשיטות העבודה שלו יש יתרון נוסף: כשהוא חוסך בכסף ובמשאבי זמן עבודה – הוא הוא פועל באופן אקולוגי יותר, שמותאם יותר לעולם ההולך ומתחמם שלנו. הרעיונות והפיתוחים של פאוקר הפכו את ניר עוז לדוגמא ומופת לטיפוח המרחב הטבעי בצורה שמאפשרת חיים נוחים ונעימים וגם חסכוניים ואקולוגיים:
"הבנתי שאם לא אאסוף את הכסוחת [מה שקוצצת המכסחת – י.א.] ואעבוד עם מכסחת־ממחזרת [שמשאירה את מה שכיסחה בשטח – י.א.], אחסוך בהוצאות טיאטוא ואחסוך בדלק. בדרך זאת אשאיר מינרלים בקרקע ולא אצטרך לדשן. הכנסנו צמחים בעלי עמידות גבוהה ליובש; יצרנו אגני ניקוז בקיבוץ השטוח יחסית וגם ניצלנו את מי המזגנים להשקיה, וזה השתלם לנו כלכלית וסביבתית".

את אהבתו לגינון ירש רן מבית אביו. הוא נולד בנהריה, הוריו היו ממייסדי העיר. אביו עבד גם כגנן ומתכנן גינות וכבר כילד קטן, רק בן 4, סייע פאוקר לאביו בעבודתו -האב נתן לו דלי קטן עם סיד ושלח אותו לסייד גזעי עצים.
כשהחל לעבוד בענף הנוי בקיבוץ פנה לאביו: "אבא, בוא תעזור לי בתכנון" אביו, שנולד בגרמניה, הנחיל לו דרך עבודה מסודרת ושיטתית. כבר בתחילת דרכו כראש ענף הנוי היו לו חזון ותוכניות ברורות וכן דאג לתעד את עבודתו כך שיכל להציג בפני חברי הקיבוץ את הישגיו ובהמשך – לציבור הרחב. בתוך הקיבוץ הירוק והפורח הקים רן גן בוטני בשם "נקודה ירוקה" המהווה תחנת מחקר לצמחים שאליה מגיעים מומחים ותלמידים מכל רחבי העולם.
את אשתו כרמלית הכיר, איך לא, בזמן שעבדה איתו במשתלת וורדים. הם הרכיבו יחד של זנים שונים על שיחי הורדים ושיתוף הפעולה במשתלה לבלב לאהבה שהובילה לנישואים מאושרים ומשפחה גדולה ותומכת.

ב-10 לאוקטובר עתיד היה פאוקר לחגוג את הוצאתו לאור של הספר האוטוביוגרפי על חייו ועל דרכו המקצועית: "סיפורו של צבר בהפרחת המדבר". הספר מקיף את תרומותיו המשמעותיות לקיבוץ, ולמומחי גינון וסביבה שעד היום מגיעים לקיבוץ ללמוד ממנו. רן פאוקר מקווה ומייחל, יחד עם כולנו, שיגיע יום, כשכל החטופים וביניהם בני הקיבוץ יוחזרו והקהילה תתחיל בשיקומה, והוא יוכל לחגוג את פרסומו של הספר.

הגן הבוטני והנוי כולו בניר עוז הוא סיפור של הצלחה, של הפרחת השממה המדברית. כששואלים את רן על העתיד הוא מתרכך. "הקיבוץ עצמו הרוס הבתים הרוסים, אך הצמחייה עומדת וההשקייה עוד פועלת הודות לנעמית שאחראית כיום על הנוי וחברי הקיבוץ הנהדרים שמגיעים לסייע. אם יאפשרו לנו תוך שנה אנחנו מחזירים את כל הנוי לקדמותו. אבל השאלה הגדולה היא הקהילה של ניר עוז, מה היא תרצה לעשות ואיך נשקם אותה. לגבי זה נצטרך לחכות ולראות".

