להבין את היגון המתורגם: על "ניסיתי לתרגם לך את המלחמה" מאת ע'יאת' אלמדהון
נועה שטרן אחיפז
.
מה תפקידו של מתרגם? האם הוא סוכן התרבות של שפת המקור או דווקא של שפת היעד? שאלה זו חיונית להבנת נאמנותו: האם הוא מחויב לייצג את שפת המקור על חשבון "איכות המוצר המתורגם", או שהוא מחויב להעמדת התרגום בפני עצמו, באופן שיהיה נהיר וקריא בקרב קוראי שפת התרגום, ובכך ייאלץ, לדוגמה, לוותר על כפלי משמעות ודקויות משפת המקור?
שאלות כאלה מלוות כל טקסט מתורגם. ואולם בקובץ השירים ניסיתי לתרגם לך את המלחמה מאת ע'יאת' אלמדהון, הן נשאלות ביותר מרובד אחד, משום שכפי שמעיד עליו שמו פעולת התרגום בספר לא פועלת רק ברובד השפה, אלא מנסה "לתרגם" משהו גולמי יותר – את אסונם הקטלני ביותר של בני האדם, מעשה ידם להתפאר.
ה"תרגום" בספר מתבטא בשלושה רבדים: הרובד הבין־שפתי (הספר נכתב בערבית ותורגם לעברית על ידי ד"ר דניאל בהר, פרדוס חביב אללה ערכה את התרגום), רובד המלחמה (המשורר מנסה "לתרגם" את המלחמה למי שלא חווה אותה על בשרו) והרובד הספרותי־שירי (המשורר מנסה "לתרגם" את המלחמה לשיר). כבר בשיר השלישי בקובץ אלמדהון מביע את מודעותו להשלכות התרגום, או לכך שניסיונו לא תמיד צולח: "נִסִּיתִי לְתַרְגֵּם לָךְ אֶת הַמִּלְחָמָה מִשָּׂפָה שֵֵׁמִית לְשָׂפָה הוֹדו־אֵירוֹפִית, וְנִפְגַּעְתִּי מֵרְסִיסִים" (עמ' 13). הודאה זו של המשורר תואמת את אופי הקובץ, שלעיתים מצליח במשימת התרגום על שלושת רבדיה השונים, וליעתים נכשל בה. כך או כך, מדובר בקובץ שירים יפה וייחודי, שרלוונטי יותר מתמיד לקוראיו הישראלים.
השיר הפותח את מחזור השירים הראשון בספר נקרא "תמה המלחמה". הכותרת עצמה מרמזת למשחק שישחק איתנו המשורר לאורך השירים הבאים: הוא יצהיר הצהרות דרמטיות ואז ינפץ אותן, יראה כמה הן חסרות ערך. כך אותה קביעה – "תמה המלחמה" – מתבררת כריקה מתוכן, שהרי לאורך הספר ידגים המשורר איך המלחמה בכלל לא תמה: לא עבור הנלחמים, לא עבור אלו שברחו ממנה, ואפילו לא עבור עמי אירופה המערבית שחושבים שמלחמות המאה שעברה נדמו (לאלו האחרונים הוא יוכיח איך דם הפצועים ורוחות הרפאים של ההרג ההמוני ממשיכות לרדוף את אדמת אירופה ותושביה, גם אם הם מתכחשים לכך).
אחת מיצירות המופת המרכזיות העומדות בבסיסה של תרבות המערב היא האיליאדה. מיקומה המרכזי של היצירה ההומרית בקאנון המערבי קובע שהמלחמה ניתנת לתרגום ספרותי, ולא רק ניתנת, אלא מהווה חומר גלם מצוין עבור יצירות כאלו. כמעט 3,000 שנה לאחר מכן, אלמדהון מצטרף למציבי סימן השאלה על כך, וזאת באמצעות שימושו בדימויים או הימנעותו משימוש בהם.
את מעשה הדימוי אפשר לתפוס כסוג של תרגום: כדי להעביר לקורא תחושה, עושה המשורר שימוש בדימוי. האיליאדה, למשל, מפורסמת בדימוייה למעשי המלחמה. אלמדהון מנהל מערכת יחסים מורכבת עם הדימוי. בשירים רבים הוא משחק בדימויים, אך בשירים אחרים הוא משליך את הדימויים הלאה ממנו, ומוותר על הניסיון לתרגם את המלחמה באמצעותם. לעיתים הימנעותו מחריפה עד כדי התנגדות של ממש לשימוש בדימוי. מערכת יחסים מורכבת זו נוטעת את המשורר שוב בשאלת נאמנותו כמתרגם ל"שפת" המקור, המלחמה עצמה. בעוד שהאיליאדה ביקשה לתרגם את המלחמה באמצעות דימויים, המשורר מסרב להלביש את המלחמה בדימוי נעים יותר, מקובל יותר, ואף שהצהיר על ניסיונו לתרגם את המלחמה נדמה שהוא בוחר במודע שלא לתרגם אותה.
בהנחה שקהל הקוראים של הספר ברובו הוא הנמען האירופאי ה"שבע", מובן הצורך של המשורר להתנער מהדימויים: הקורא הקדום של האיליאדה – ועוד לפני כן, המאזין שלה – הכיר על בשרו את מאורעות המלחמה ולא נדרש לדימוי כדי להבין את הסבל הבסיסי שניצב בבסיס המלחמה. הקורא האירופאי העכשווי, לעומת זאת, כבר הספיק לשכוח מהן מלחמות. המשורר מוצא במעשה הדימוי, בניסיון להעניק לקורא אפשרות עוקפת לגעת בסבל, מעשה שממשיך את הניתוק.
אם אלמדהון נמנע מדימויים, באיזה אמצעים ספרותיים הוא משתמש? המשורר לא מוותר על אפקט ההזרה ועושה שימוש בקונסיטים, יוצר "תאונות דרכים": הוא מקרב שני נושאים זרים זה לזה וגורם להם להתנגש, ומציג לנו את הכאוס שנוצר בהתנגשות. כך, בחיוך זחוח, הוא מראה לנו עד כמה הבקשה שלנו להבין תופעה אחת באמצעות עולם מושגים אחר היא פתטית, ומכריח אותנו לדלג מעל משוכת הדימויים המוכרים לנו ולהגיע לדבר עצמו. כך אנו, הקוראים, נדרשים לקרוא את המלחמה קרוב יותר אל ה"מקור" מאשר אל ה"תרגום".
אחד הקונסיטים הבולטים ביותר בספר הוא שורת השיר "אֲנִי טוֹבֵעַ בָּךְ כְּמוֹ שֶׁטוֹבְעִים הַסּוּרִים בַּיָּם" (עמ' 77), שורה שמעמידה את הקורא במצוקה: האם עליו להעריך את האינטימיות והקרבה המינית של המשורר לאהובתו, או להזדעזע ממותם הנורא של הפליטים הסורים? השימוש המבריק בקונסיט לא מאפשר לקורא לבחור פרשנות אחת לטקסט, אלא כופה עליו את המציאות המורכבת והבלתי אפשרית של המשורר עצמו. או כפי שכתב יהודה עמיחי, גדול הקונסיטים העברי: "אָדָם צָרִיךְ לִשְׂנֹא וְלֶאֱהֹב בְּבַת אַחַת, / בְּאוֹתָן עֵינַיִם לִבְכּוֹת וּבְאוֹתָן עֵינַיִם לִצְחֹק / בְּאוֹתָן יָדַיִם לִזְרֹק אֲבָנִים / וּבְאוֹתָן יָדַיִם לֶאֱסֹף אוֹתָן, / לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בַּמִּלְחָמָה וּמִלְחָמָה בָּאַהֲבָה" (מתוך השיר "אדם בחייו"; יהודה עמיחי, שעת החסד, שוקן תשמ"ג, 50–51).
לקונסיטים מצטרף האיגיון (נונסנס), ששולט ברבים מהשירים: "סִירָה עֲמוּסָה בִּפְלִיטִים מֵתָה מִדֹּם לֵב. כְּשֶׁסְּפִינַת הַחִלּוּץ הָרִאשׁוֹנָה הִגִּיעָה לִמְקוֹם הַטְּבִיעָה, הַיָּם הַתִּיכוֹן כְּבָר טָבַע כֻּלּוֹ. הַמַּיִם נִמְצְאוּ חֲנוּקִים, הַגַּלִּים נִמְצְאוּ סְפוּגֵי מַיִם, הָאִחוּד הָאֵירוֹפִּי נִמְצָא מְנַסֶּה לְהֵאָחֵז בְּפִסַּת עֵץ מִשִּׁבְרֵי הַסִּירָה בְּנִסָּיוֹן לְהִנָּצֵל. לֹא נִמְצְאוּ יְלָדִים. // תּוֹצְאוֹת חֲקִירָה רִאשׁוֹנִית וְצִלּוּמֵי הַלְוָיָן מַרְאִים בְּבֵרוּר כִּי הַסִּירָה הַטְּבוּעָה לֹא יָדְעָה לִשְׂחוֹת." (עמ' 19).
האיגיון בשיר זה, כמו ביתר השירים, מפעיל את הקורא: לכאורה, החלפת הפליטים הטובעים בים התיכון עצמו שטובע מתאים לסיפור ילדים יותר מלשירה, אבל כוונתו של אלמדהון איננה לשעשע את הקורא, אלא להפוך את קרביו: הקורא שתשומת ליבו הוסבה בזכות האנשה זו ובזכות ההזרה, מבין שהוא מייחס לה משקל רב יותר מאשר לדיווח על פליטים בשר ודם. הביזארי הוא שתופס את החדשות, ולא הידיעות החשובות, העצובות, שמתרחשות בעולם.
המשורר מלהטט בין פסקאות פואטיות עשירות במלל, לבין שירים שעשויים בצמצום רב, רזים לשונית ומתאפיינים בדיוק. נדמה כי הדרך השנייה מתאימה יותר לתרגום המלחמה. כך, לדוגמה, השיר "הערת שוליים אבסורדית": "הַנְּיוּ יוֹרְק טַיְמְס אוֹמֵר: הֶחָלָב לָבָן. פָּאוּל צֵלָאן אוֹמֵר: הֶחָלָב שָׁחֹר. / אִמִּי אוֹמֶרֶת: אֵין חָלָב! / (קָאט)" (עמ' 14). בשיר הקצרצר הזה מקפל אלמדהון את הגלובליזציה, את העבר והעתיד, מותח קו ישיר בין שואת יהודי אירופה לבין שנאת אירופה לפליטים כיום, מנכיח את הפער העצום בין מדינות העולם השבע למדינות שעבור תושביהן אפילו חלב נחשב מותרות. וכמו החלב, גם השפה הפואטית, הדימויים, הקישוטיות והעושר הלשוני הופכים למוצרי מותרות עבור משורר מלחמה.
עם זאת, הסכנה שטמונה בטכניקה זו מתגלה בפסקאות פרוזאיות שמזכירות יותר פרסום ברשתות חברתיות מאשר מעשה פואטי כלשהו. בשירים אלו, המשורר אינו מצליח לחצות את הגשר אל עבר הסובלימציה השירית, והתוצאה מאכזבת, בייחוד לנוכח העושר השפתי והאמצעים הספרותיים המדויקים כל כך שהוא מצליח ללכוד בשירים אחרים. כך, ברצף הערות שוליים הוא מציג לקורא אמירות קסנופוביות שנאמרות על "ההם", ולאחר מכן מגלה שהן נאמרו על יהודים בתקופת השואה ולא על הפליטים המוסלמים שמגיעים כיום לאירופה. אין ספק שיש בסדר ההערות כדי לזעזע את הקורא ולהוציאו מאיזור הנוחות; אולם היה ניתן לחשוב שמשורר כמו אלמדהון יוכל לתרגם את הזעזוע לתבנית שירית כלשהי, כפי שעשה בשירים אחרים בספר בעזרת אמצעים ספרותיים שונים. ייתכן שבשירים אלה הוא מוותר במודע על מעשה ה"תרגום", אך התוצאה היא שיר שנקרא כ"שפה זרה". רתיעתו של אלמדהון מדימויים המאדירים את המלחמה, מתפיסתה כאחד מחומרי הגלם הבסיסיים של הספרות ושל החיים, הופכת, לעיתים, להימנעות מוחלטת מ"הנגשה" ומשימוש בכלים פואטיים. אלמדהון מתקשה לוותר על נוראות חומרי הגלם שלו, אך בכך הוא, במידה מסוימת, מוותר גם על המעשה השירי.
קריאת הספר בעברית מוסיפה ליצירה רובד נוסף של תרגום. מתרגם הספר נקט כמה בחירות אמיצות ולא מובנות מאליהן, בניסיון לשמור על הפואטיות מחד ועל השפה הטבעית מאידך. כך, לדוגמה, כמה פעמים הוא בחר במילה "פַחחחחחח…" כדי להביע זלזול. גם השיר האחרון בקובץ, "סטוקהולם", נפתח בשורה שכמעט לקוחה מסטורי של אושיית רשת: "טוֹב, עַכְשָׁו אֲנִי בִּסְטוֹקְהוֹלְם" (עמ' 45). שיר בשם זהה מסכם את ניסיונו של המשורר: "הַאֲמִינוּ לִי / אַתֶּם יְכוֹלִים לְהָבִין אֶת יְגוֹנִי גַּם לְלֹא תַּרְגּוּם / זֶהוּ יָגוֹן קְרָנָבָלִי" (עמ' 116). בהמשך הוא מאיים: "אִם לֹא תַּעֲשׂוּ כִּדְבָרַי / אֶהְפֹּךְ לְאַלְכוֹהוֹלִיסְט / וְאִירַק עֲלֵיכֶם בָּרְחוֹב […] אִם בְּרֶגַע זֶה הָיִיתִי מַחֲזִיק בְּרוֹבֶה בִּמְקוֹם / הַשִּׁיר הַזֶּה / הָיִיתִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם שִׁעוּר בְּ־OCD / וּמְבַצֵּעַ בָּכֶם טֶבַח שִׁירִי". ברבים משיריו אלמדהון מוותר על הסובלימציה, מותיר את המלחמה בחומר הגלם האכזרי שלה – אלימה, רווית דם, לא הוגנת. אך דווקא משום שחלק מהשירים מצליחים להפוך את המלחמה לשיר, נחשף המתח שבבסיס הקובץ: בין המעשה השירי לכורח "לקרקע" את המלחמה, ולהימנע מיצירת אסתטיקה בדמותה. ייתכן שעבור קוראים אירופאיים חוויית הקריאה תספק יצר סקרנות כלשהו; עבור הקורא הישראלי, הדובר, לצערנו, את המלחמה ברמת שפת אם, הספר יעניק חוויית הזדהות ואפילו ולידציה, ואולי מתוך הכרה בכאב המשותף לכל הנוכחים במזרח התיכון, תיווצר מציאות חדשה, ויום אחד ילדינו יזדקקו לתרגום המלחמה.
.
נועה שטרן אחיפז היא בוגרת תואר ראשון במשפטים ובספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית. בעבר ערכה את מדור הספרות במוסף "מוצש" של מקור ראשון. רשימותיה פורסמו בכתבי עת שונים. מתגוררת בירושלים.
.
ע'יאת' אלמדהון, ניסיתי לתרגם לך את המלחמה, מערבית: דניאל בהר, מכון ון ליר ופרדס, 2024
.
» במדור ביקורת שירה מתורגמת בגיליון הקודם של המוסך: אורי הולנדר על "האָלֶפבֵּית של העצים" מאת ויליאם קרלוס ויליאמס בתרגומו של שמעון זנדבנק
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
