כלוב תודעתי
שגב עמוסי
.
.
אילו הייתם אומרים לי לפני כמה שנים שהיום אחשוב מה שאני חושב על כל מה שקורה, "על המצב" מה שנקרא, הייתי מגחך. כי תמיד הייתי מיושב בדעתי. תפיסות מחנאיות הרתיעו אותי לאורך כל הדרך. תמיד חיפשתי רסיסי אמת בכל צד של המשוואה הפוליטית, גם בפינותיה הנידחות ביותר. ידעתי ללכוד את הרסיסים האלה ולעשות בהם שימוש מושכל, לשלוף אותם בתזמון הנכון, להפתיע את המאזין או הקורא שלי. למעשה, אני עדיין מיושב בדעתי, עדיין נטוע במציאות, פשוט המציאות היא שהשתנתה, היא שהופכת פתרונות שפעם נראו קיצוניים לאופציה הפרגמטית היחידה. אבל כשמנסחים פתרונות, צריך להתייחס למציאות שרוצים לפתור, לא?
רגע, אשתי שולחת לי הודעה: "חסר גם אורז".
.
יש כאן סוּפֶּר מתחת למשרד ובגלל זה אני אחראי על הקניות. אשתי אחראית על המעקב אחר המלאי. ככה זה עובד אצלנו כבר שנים. עוד רבע שעה יש לי ישיבה, אבל עד אז אני כאן ואני יכול להמשיך. אני מתעב ישיבות, אגב. המשפט "גמל הוא סוס שתוכנן על ידי ועדה" מסכם מצוין את כל הישיבות שנכחתי בהן אי־פעם. אם פרויקט תוכנה מצריך כל כך הרבה ישיבות עקרות שבהן מי שנותן את הטון הוא פשוט זה שהכי אוהב לדבר, אני רק יכול לדמיין לעצמי איך נערכות כרגע ישיבות הקבינט שלנו, שקובעות את עתיד המזרח התיכון: כל אחד שם מגיע עם מטענים של אג'נדה, גאווה, אשמה, ניסיון לחפות על טעויות ורצון ערמומי להדליף כדי לזכות ברווח פוליטי. ככה בדיוק מקבלים גמל. אני לא טוען, כמובן, שהם אמורים לפסוק ש"צריך להרוג את כולם", להנחית הוראה וללכת לישון. מילות המפתח הן – אלטרנטיבה, הדרגתיות וסבלנות. ובאמת, אם הבעיה תיפתר תוך כדי תנועה, כפי שנראה להלן, אין שום הכרח "להרוג את כולם", ואפשר גם לא להרוג אף אחד.
ראשית – האלטרנטיבה. האלטרנטיבה כבר על השולחן, היא הוצעה על ידי גורמים שאינם אנחנו: אי אפשר לחיות שם, מסוכן אפילו לשהות שם, עם כל הנפלים ופסולת הבניין שמכילה חומרים מסוכנים במצבי צבירה קטלניים. אפשר למות ממחלות ריאות שטניות במיוחד אם רק נושמים את האדים שלהם. אילו, חלילה, דבר כזה היה קורה בהרצליה, הייתי שמח להתפנות. רק לדמיין את סוקולוב כמו ג'באליה… מי רוצה לחיות במקום כזה? להכריח אנשים להישאר שם, לא לאפשר להם לעזוב, לא לעודד אותם לעזוב – זאת התעללות.
רגע, אודליה דופקת לי על הזכוכית. התעקשתי בזמנו, כשעברנו למשרד הזה, שהקירות הפנימיים והדלתות יהיו עשויים מזכוכית, כדי ליצור אווירת שקיפות.
"ראיתָ שהישיבה נדחתה לאחת־עשרה?"
"באמת? איפה ראיתְ?"
"שלחו מייל."
"אה, סבבה. מאיפה את מזמינה היום, אגב?"
"היום הבאתי אוכל."
"אה, מגניב."
.
אני מחבב מאוד את אודליה. היא מתכנתת מבריקה. הגיעה לכאן בשנה שעברה והשתלטה על הקוד תוך חודשיים. הזמן הממוצע להשתלטות כזאת הוא שנה. בכל ישיבה אני מסתכל עליה, איך היא קולטת ומעבדת כל מה שנאמר סביבה, רושמת נקודות חשובות במחברת ספירלה סגולה שהיא מקפידה להביא, מגלגלת עיניים במקומות הנכונים, והכי חשוב – לא מורידה מבט לסמארטפון כמו רוב מאותגרי הקשב בחדר. אני מודה שאני נמשך אליה. זה מוזר, כי היא אפילו לא יפה, לא במובן המקובל לפחות. היא מלאה קצת, והשיער השָׁטני שלה דומה לקש. אבל הפנים שלה מקרינות עדינות ורוגע, אני לא חושב שהיא אי־פעם התעצבנה על מישהו בצוות שלה, אפילו שלא חסרו סיבות לכך. והחולצות הרפויות והדקיקות שלה, עם התחרה שמציצה מתחת, הכול שם מאורגן, מסודר וממורק, וזה לפעמים קצת מערער אותי, גם אני בן אדם אחרי הכול. ואני מנסה להתקרב – שמתם לב, אני מניח, ששאלתי אותה מאיפה היא מזמינה היום. אם מזמינים מאותו המקום, נוצר קשר, נוצרת אינטימיות משרדית שכזאת: מנהלים דיון על טיב המנות במקום שמזמינים ממנו, האוכל מגיע באותו הזמן ולכן אוכלים יחד. בקיצור, נוצר מצע פורה להיכרות יסודית יותר, אבל עד גבול מסוים. מיותר לציין שמעולם לא עלה בדעתי לחרוג מהפרוטוקול. מספיק לי החיוך של אודליה, מספיקה מחמאה ממנה – את העונג מאלה אני מתעל לאשתי ומתבל כך את חיי המין שלנו בריגשה אותנטית. בן זוג משרדי הוא מפתח לחיי נישואין מאושרים, הפועל על מנגנוני התמרות אנרגיה שכאלו. אני לא ממציא פה את הגלגל, נכתבו בנושא הררי מאמרים בעיתונות הפופולרית ונדמה לי שגם בכתבי עת מדעיים בתחומי הפסיכולוגיה הקלינית והתעסוקתית.
אבל איפה הייתי? את עקרון האלטרנטיבה כבר פרשתי. העיקרון השני – הדרגתיות. כל מי שמתפלצים אוטומטית מהתוכנית שאני מציע ומדומותיה, אפשר לקרוא את דעותיהם מדי פעם בעיתונים מאוד מסוימים וברשתות החברתיות, מפספסים את האספקט הקריטי של ההדרגתיות, שהרי הדברים לא יקרו באבחה אחת: ראשית מבודדים תא שטח, מכריזים בפני האוכלוסייה על כוונותינו באותו תא שטח, מאפשרים יציאה (ראו עקרון האלטרנטיבה), עוצרים אספקה, מפציצים, מכניסים חיילים, מטהרים. כך תא שטח אחרי תא שטח, כשגורלו של כל תא שטח מקרין על הלכי הרוח של החברה ועל המנהיגות המקומית בתאי השטח הבאים בתור, ואולי אף מעודד מיקום מחדש של אוכלוסיית אותם תאי שטח. הדברים האלה, מן הסתם, לוקחים זמן, מה שמוביל אותנו לעיקרון השלישי, עקרון הסבלנות.
אנשים פשוט לא מבינים שדברים לוקחים זמן. הם לוחצים על כפתור בטלפון, נפתחת אפליקציה, והם גוללים בעיניים אדישות בלי להבין על מה הם למעשה מסתכלים, בלי לתהות מה מאפשר את הגלילה האגבית שלהם. אחים יקרים, חשבתם פעם על כמות העמל הבלתי נתפסת שהשקיעו בני אדם בשר ודם כמוכם כדי שכל הקסם הזה יקרה? על כמות הישיבות שדנים בהן בכל כפתור, בכל פונקציה, בכל היבט אסתטי של החוויה שאתם חווים כרגע? על הררי המסמכים המגדירים שכתבו מנהלי מוצר כדי לסכם את אותן ישיבות? חשבתם אולי על שעות הקידוד האינסופיות? הרי מאחורי כל גלילה שלכם קיימות עשרות אלפי שורות קוד, שורות פלאיות שמתרגמות את המסמכים של מנהלי המוצר ללוגיקה של ממש, לתרחישים, למאוויים הפוטנציאליים שלכם. אולי אתם חושבים שהקוד הזה נכתב בהינף יד, הועתק ממוחו של גאון והפך לאפליקציה שלכם? טעות! הקוד נכתב על ידי מפתחים מסורים אך בינוניים, בגרסאות הראשונות והמקרטעות שלו היו כשלים איומים שאותרו ותוקנו במחזורים מתישים של בקרה ושיפור, וכל האופרציה הזאת דרשה תועפות של סבלנות. בלי סבלנות שום דבר לא היה עובד. בלי סבלנות הייתם לוחצים על כפתורים וכלום לא היה נפתח. אנשים לא מבינים את הדבר הפשוט הזה, ומצפים להגיע להכרעה תוך חודש, תוך חודשיים, תוך שנה – אין להם כבוד לעמל של אחרים, לדם וליזע של החברים שלהם, של האחים שלהם. אלטרנטיבה, הדרגתיות, סבלנות, אלטרנטיבה, הדרגתיות, סבלנות. לא מדובר בתהליך טורי, כמובן: האלמנטים משתלבים זה בזה, מתמזגים, מתאחים. כפי שכבר ציינתי לעיל, רכיב ההדרגתיות יכול להביא למיקום אוכלוסין מחודש, בהתאם לאלטרנטיבה המוצעת, ואנחנו יכולים לקבל כאן כמה איטרציות של אלטרנטיבה והדרגתיות. והסבלנות? הסבלנות היא כמו תבלין שצריך לבזוק על כל הקלחת הזאת.
.
כתבתי כמה פוסטים בנושא, אגב. היו לי לא מעט צפיות, אבל מטבע הדברים לתכנים כמו שלי, לא נחרצים, לא בוטים, אלא מדודים ומתונים, אין תהודה. אני יודע שאין סיכוי שזה יקרה, אבל לפעמים אני מדמיין איך פונים אליי בעקבות אחד הפוסטים ומזמינים אותי לאולפנים. כל התרחיש הזה כבר מצויר אצלי בראש לפרטי פרטים. אני יודע שזה לא הגיוני, אבל אני מדמיין את אודליה בתור המאפרת בחדר ההלבשה; היא מפדרת אותי ביד בוטחת, ברוך נחרץ, וזה מעלה את מפלס האינטימיות בינינו. היא שולחת אותי לאולפן בחיוך מבויש. אני מגיע לשם טעון בחיוניות שהיא הטמיעה בי, ובמענה לשאלתו הקורקטית של המראיין אני מתחיל לפרוש את האסטרטגיה שלי, מדבר על הצורך האקוטי של כולנו, לא רק של הצבא, להבין איך השזירה של האלמנטים שאני מפרט קריטית להשלמת המשימה, להישרדותנו, להיותנו כאן, בעולם, נושמים, חיים, עובדים, שמחים ועצובים. אנחנו לכודים בסיטואציה איומה, אגיד, אבל הכלוב שלנו הוא יותר מכול כלוב תודעתי, וניתן להיחלץ ממנו רק באמצעות השכל ישר. לצידי יושבים ח"כ מהקואליציה וח"כ מהאופוזיציה, צרודים אחרי קרב צווחות שנערך באולפן רגע לפני הגעתי, אבל כשאני מדבר הם שותקים, הם לא קוטעים אותי, הם נותנים לי להשלים משפט ועוד משפט, רעיון ועוד רעיון, והרעיונות מצטברים זה על גבי זה מכוח המחשבה, כוח שהוא, מסתבר, דדוקטיבי, ובדיוק בגלל זה קשה לעצור אותי. האורחים באולפן, המראיין, הצוות הטכני, כולם מתמסרים לדברים שלי, ויחד איתם עשרות אלפי, אולי מאות אלפי, הצופים בבית. הם ראו את קרב הצרחות לפני רגע, ופתאום מגיח למסך אדם רגוע ומדבר בטון שקול על מטרות הכרחיות, על דרכים להשגתן, והדברים האלה גורמים להם לעצור לרגע, להרהר, להטיל ספק במה שהם תפסו עד עכשיו כעובדה. אני לא רוצה לכתוב שאני מאלף אותם אבל אני כן כותב את זה בהיעדר מילה טובה יותר. אני מאלף אותם, את האנשים באולפן ואת הצופים בבית, מאלף אותם לחשוב, מאלף אותם להפסיק לשלוף מהמותן פתרונות צמודי אג'נדה, פתרונות של שנאה, פתרונות בלתי מתפשרים, פתרונות חלקיים. אני מנגב את קצף הטינה מהשפתיים שלהם, אני מפייס אותם, והם מסתכלים על העולם קצת אחרת.
אני לא קוסם, אני לא מהפנט, זה לא יכול לקרות בפעם אחת. אחרי ההופעה הראשונה תגיע עוד הזמנה, לערוץ אחר, ושם איאלץ לחזור על עצמי, וזאת לא בושה, תהליך למידה ארוך לפנינו כי משימה גדולה לפנינו, משימת חיינו שהיא קיום חיינו, הלכה למעשה, כאן ועכשיו ובעתיד, לדורות קדימה.
רגע, אודליה דופקת לי על הזכוכית. היא מצביעה לכיוון חדר הישיבות. אני לא מאמין. כבר אחת־עשרה וחמישה. כולם מחכים לי. נסחפתי. לא מתאים לי. טוב, אני חייב ללכת. הישיבה מתחילה.
.
שגב עמוסי, בוגר תואר שני בספרות. פרסם סיפורים קצרים בכתבי עת שונים. תרגם מיידיש את מכתבי משפחתו של אבות ישורון בספר "ובו מכתב האם" (הקיבוץ המאוחד, 2024) בעריכת יעקב הרשקוביץ.
.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: סיפורים קצרים מאת עילי ראונר וחיים ויצמן
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
