הצטרפו לקהילת "סודות כתבי היד העבריים"

בעקבות כיבושי האסלאם, התבססה הלשון הערבית כשפת הממשל והתרבות ברוב הארצות שהמוסלמים כבשו, לאורך חופיו הדרומיים והמזרחיים של הים התיכון ומזרחה משם (בעיקר בשנים 650 – 750). בארצות הללו ישב אז רובו המכריע של העם היהודי (קשה לנקוב במספרים, אבל אומדן של 90 אחוז דיו לסבר את האוזן), ובו היו מרכזי ההנהגה החשובים ביותר, בבבל ובארץ ישראל. הערבית התקבלה על ידי כל תושבי הארצות הללו ככלי התקשורת העיקרי, הן לצורכי תקשורת דיבור יומיומית והן להבעה בכתב ברוב המכריע של תחומי היצירה והדעת.

רוב המחברים היהודיים כתבו את הלשון הערבית באותיות עבריות. הלשון של מסמכים וחיבורים הכתובים בצורה זו נקראת ערבית-יהודית. באוספי כתבי יד ובגניזות שונות נשתמרו אלפי כתבי יד הכתובים בה.

בין אלפי כתבי היד בערבית-יהודית יש כמה מאות הכתובים באותיות ערביות. צורת כתיבה זו ידועה רק בספרים שנכתבו והועתקו בידי קראים, בין המאה העשירית לבין המאה השלוש עשרה, ככל הנראה במצרים ובארץ ישראל, ואולי גם בסוריה ובעראק. אלה שמורים ברובם באוסף הכתבים שהועברו מגניזת בית הכנסת בן-עזרא בקהיר לספריית אוניברסיטת קיימברידג' ובאוסף הכתבים שהועברו מגניזת בית הכנסת הקראי (דאר שמחה) בקהיר לספרייה הלאומית בסנקט פטרבורג (רוסיה) ולספרייה הבריטית בלונדון. בכתבים כאלה משולבות לפעמים מילים עבריות הכוללות מובאות מהמקורות (בעיקר פסוקי מקרא) או מונחים וביטויים מתחומי הדת, או ברכות, איחולים וכיוצא בהם. יש מעתיקים שנהגו לכתוב את המילים העבריות האלה באותיות עבריות. כך נותרת הבחנה חזותית ברורה בין הרכיב הערבי העיקרי לבין הרכיב העברי המשולב בו.

אולם היו מעתיקים שהעדיפו להסתפק באלפבית אחד, ודווקא הערבי, כלומר לכתוב טקסט שבו משולבות שתי הלשונות רק באותיות ערביות. אולי למדו מהדוגמה של הפרסים, שעם ההתאסלמות של רובם המירו את האלפבית שלהם באלפבית הערבי. כדי לכתוב בצורה זו היה צורך לקבוע שיטת תעתיק של האותיות העבריות בערביות. משימה זו לא היתה קשה במיוחד מכיוון שהערבית היא שפה שמית ומספר העיצורים בלשון הערבית גדול ממספרם בעברית. השאלה היחידה שבה נדרשה החלטה האם התעתיק הוא גרפי, אות כנגד אות, או להוסיף גם אימות קריאה לציון התנועות. חלק מהעיצורים "העודפים" בערבית נוצלו לציון הבדלי המבטא בין אותיות בג"ד כפ"ת הדגושות לבין הרפויות. שיטת כתיבה זו שימשה להעתקת ספרים שיש בהם רק עברית, כגון חומשים וסידורים, וגם להעתקת פירושי מקרא, שבהם אנו מוצאים העתקה של פסוק או פסוקים, לאחר מכן תרגומם ולבסוף פירושם המפורט. נתבונן בדוגמה אחת מכל סוג.

הדוגמה הראשונה היא חומש שמות, כתב יד לונדון,  OR. 2540 שנכתב כנראה במאה העשירית. בתחילתו יש כמה דפי שטיח, שהם רכיב קישוטי נפוץ מאוד בעולם האסלאם באותה התקופה.

וְאֵילֶא שְמות בְנֵי יִשְראֵיל הַבָאִים מִצְרָאיְמָא אֵת

יַעַקוב אִיש ובֵיתו באוּ

האותיות הערביות כתובות בדיו שחורה. יש גם מעט סימני ניקוד ערביים (כגון "שַׁדּה"=דגש חזק), וגם אלה בדיו שחורה. תופעה מיוחדת מאוד היא כתיבתם של סימני התנועות בעברית וטעמי המקרא מעל המילים או מתחתיהן. אלה כתובים בדיו אדומה.

הדוגמה השנייה לקוחה מפירוש לתורה בערבית-יהודית מאת ישועה בן יהודה, חכם קראי חשוב שהיה פעיל בירושלים באמצע המאה ה-11. הפירוש הזה הכיל כמה כרכים, ושרד במספר עותקים.

בעמוד שבדוגמה, בכתיבה מפוארת עשירה בסימנים, מלאכת מעתיק מקצועי, שני חלקים:
1) שלוש השורות העליונות הן פסוק מתוך עשרת הדיברות, הדיבר הרביעי, שמות כ 11, באותיות גדולות ומעובות (בתעתיק!):

כָל אַשֶר בָאם וַיָּאנַח בַיּוֹם

הַשְּבִיעִי עַל כֵין בֵירַאך

יי אֶת יוֹם הַשַּבָאת

וַאיְקַדְּשֵיהוּ

יש לשים לב לתוספת אותיות לציון תנועות מוטעמות: קמץ/פתח מצוינת באל"ף, צֵירה ביו"ד. הניקוד מדויק מאוד, פרט לעובדה שהמנקד אינו מציין חטפים.
2) תרגום ערבי של כל ארבעת הפסוקים של הדיבר הרביעי. בדפים שלאחר מכן נמצא הפירוש המפורט של הפסוקים האלה. ספרן בן זמננו כתב בראש העמוד בעברית: עשרת הדברים.

בפתיחת פירושו לבראשית כתב ישועה [המקור בערבית]:

כאשר הגיע אדוני הנכבד אבו אלחסן דאוד בן עמראן [=דוד בן עמרם] בן לוי לעלות לרגל ולבקר [במקומות הקדושים] בחודש תשרי, שהוא לפי מניין הערבים חודש גֻ'מאדא אלאח'רה, בשנת 445 [למניינם=להג'רה= ספטמבר/אוקטובר 1053, שנת ד'תתי"ד בלוח העברי], נתן דעתו על מה שכתבתי בפירוש ספר ויקרא. – – – אז ביקשני לחבר חיבר קצר יותר שיכלול פירוש על כל התורה, ושפירוש זה יהיה בשביל בנו אבו סעיד לוי.

הפירוש הזה חובר אפוא כמיזם חינוכי לבנו של קראי עשיר מאוד מקהיר, ששמו מופיע בכמה וכמה תעודות קראיות בנות הזמן.

יש כמה העתקות של פירושו של ישועה, חלקן בערבית-יהודית באותיות עבריות, וחלקן באותיות ערביות כמו ההעתקה שעמוד ממנה מוצג כאן, ולקוחה מכתב יד בשלושה כרכים, שאינם שלמים אבל מכילים את רוב הפירוש. מבין כתבי היד הכתובים באותיות ערביות העתקה זו היא היפה והמוקפדת ביותר. גם מבחינה חזותית היא נראית כהעתקה שבעיצובה הובאו בחשבון לא רק שיקולים אסתטיים אלא גם שיקולים חינוכיים.

בעניין זה מספקת לנו גניזת קהיר הפתעה מעניינת. לפני עשרים וחמש שנים פרסם פרופ' ג'פרי כאן מאוניברסיטת קיימברידג' קטע תיעודי המכיל שריד ממכתב כתוב באותיות ערביות. השולח כותב בשמו של אַבּוּ אלפַרַג' פֻרקאן בן אַסַד, שמו הערבי של ישועה בן יהודה. נושא המכתב הוא העתקות של שניים מחיבוריו שהנמען, ששמו אינו נקוב במכתב, הזמין אצל ישועה. השני מהם הוא כתב יד של החיבור שאנו דנים בו כאן, וכך הוא כותב:

הוא [=ישועה] הזכיר שוב ושוב שביקש ממך הנחיות בעניין הפירוש שאתה הזמנת ממנו, וביקש שתאמר לו האם אתה מעדיף [העתקה] באותיות עבריות או ערביות. אבל אתה לא שלחת לו הנחיות שעל פיהן יבצע את ההעתקה. הוא ממתין לתשובתך, כדי שיוכל להתחיל במלאכת הכנת העותק שלך.

לצערנו לא ידועה לנו תשובתו של דוד בן עמרם. אולם אנו יכולים להציע השערה שהוא השיב שהוא מבקש לקבל העתקה באותיות ערביות, ושלושת הכרכים הבלתי-שלמים, המכילים הרבה מאות דפים, שרדו מהעתקה זו שישועה שלח אל דוד בן עמרם בשביל בנו. השערה זו יכולה להבהיר לנו את הרקע להעתקה מוקפדת זו, שאינה רגילה בהעתקות ממין זה, והיא מכילה את כל המידע הנחוץ ללימוד מדויק של הפירוש.

המחבר הקראי יַעקוּבּ אלקִרקִסאני, שחי ופעל בבגדאד במחצית הראשונה של המאה העשירית, חיבר ספר מקיף ומפורט על ההלכה הקראית, שיש בו גם חלקים הדנים בתולדות הכיתות בישראל ובהשקפת העולם הדתית של הקראים. בחלק הדן בהלכות שבת מקדיש המחבר פרק קצר לדיון בשאלה האם מותר לקרוא בשבת ספרים הכתובים באותיות שאינן עבריות. הסיבה לדיון, לדבריו, היא שהיו לפניו קראים שאסרו זאת בנימוק שהשבת היא קודש ("קדש היא לכם", שמות לא, 14) וכתבים אחרים, חוץ מן העברית אינם קודש. אלקִרקִסאני דוחה את האיסור ופורש את משנתו ההגותית על הלשון, ובפרט על הכתב, כל כתב, שלדעתו אינו אלא מערכת של סמלים המייצגים הגאים, שצירופיהם ברצף מביעים תוכן, העשוי להיות קודש או חול. לסמלים אין שום חשיבות כשלעצמם. נראה שדבריו יכלו לשמש בסיס לשימוש באלפבית הערבי, גם לכתיבת תוכן עברי מקודש.

במצבור כתבים שהתגלו לפני כמה שנים באפגניסטן, אולי גניזה או ארכיון משפחתי, והם מתוארכים לרבע הראשון של המאה העשירית נמצאו כמה דפים של חיבור הלכה קראי. הם כתובים בעברית משנאית יפה, ועל פי הסגנון ושיטת הפסיקה אפשר לייחסם למחבר קראי קדום, בנימין בן משה אלנִהאוַנְדי (על שם מוצאו מן העיר נִהאוַנְד במערב איראן), שהיה פעיל באמצע המאה התשיעית. בדפים אלה נזכר האיסור שאלקִרקִסאני מייחס לקראים שקדמו לו. המחבר (בנימין קדם לאלקרקסאני ב-80-70 שנה) אכן קובע שאסור לקרוא בשבת ספרים שאינם כתובים "באותיות של תורה". השאלה אם לקבל איסור זה או לא, עמדה על סדר היום הקראי במשך כמה מאות שנים. נראה שקראים רבים קיבלו את דעתו של אלקִרקִסאני, ושתי חלופות הכתיבה היו שקולות בעיניהם.

נראה אפוא שדוד בן עמרם רצה שבנו ילמד את התורה ופירושה בכתב שיתן לו את מירב המידע המדויק בכלי שישתף אותו עם התרבות הסובבת.

הצטרפו לקהילת "סודות כתבי היד העבריים"

כתבות נוספות

עולם שלם של כתבי יד דיגיטיליים מחכים לכם באתר "כתיב"

כך למדו ילדים יהודים לכתוב לפני אלף שנה

כשחייהם ומותם של שלושה דורות דחוסים לתוך סידור תפילה אחד

כתבי יד: הקסם שמסתתר בחתימת המעתיק

הנדוניה לא מספיקה? ערכו הגרלה לטובת הכנסת כלה