בין חיים לתהום – זלדה על פרשת דרכים גורלית

תגלית: מכתבים מארכיונה של זלדה מספרים על בחירה בין אהבה יציבה כסלע ובין אהבה סוערת, ומאירים מחדש את יצירתה

זלדה

זלדה בצעירותה, בנישואיה עם חיים ובאלמנותה. באדיבות מכון גנזים

 

הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ… וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה  (דברים ל' י"ט)

 

את חידת שירתה של זלדה, ואת כפל פניה, מכירים כל אוהביה:

מחד, שירה מתעתעת המכסה יותר ממה שהיא מגלה, שירה שיש בה הרבה מן הנסתר והבלתי מפוענח. ומאידך: שירה חשופה מאוד, מעין וידוי או צילום רנטגן מתמשך של "פנים האני". צילום החושף את הנפש כהווייתה. ונפש זו, אין בה מנוחה: לרגעים היא נפש פתוחה וחופשית, נוגעת בגרמי השמיים, מקרינה את יפי החיים וזוהרם, ולרגעים קיומה רועד וחרד: מוכת יאוש היא שוקעת לתהום, מבועתת מפחד, נשאבת ליסוד המוות.

בתוך שירתה רבת הפנים של זלדה בולטת חטיבה אחת המזדהרת כאבן יקרה: שירי האלמנות והגעגוע שכתבה זלדה לבעלה המנוח חיים.

אלו שירים אינטימיים, חשופים עד העצם, המצטיינים בפשטות הביטוי, בגילוי הלב הישיר ובגדולתם החד פעמית. אפשר לקרוא אותם כמו 'יומן אבל' המתאר את האנטומיה של האלמנוּת: מהמחלה, דרך העמידה מול המוות, השבעה וניחום האבלים, ולבסוף – הבדידות הגדולה, הגעגוע שאינו מרפה, והבעל המת המתהלך בחלומותיה.

שירי האלמנות הראשונים נדפסו בספרה השני של זלדה, "הכרמל האי נראה", שיצא בשנת 1971, כשנה לאחר שנפטר חיים (בפתחו, באותיות צנועות ובדיבור מדוד: "מוקדש לחיים ז"ל"). האחרונים שבהם נדפסו בספרה האחרון של זלדה "שנבדלו מכל מרחק" שיצא בשנת 1984, שנת מותה שלה.

השער לביתנו הוא הקשת בענן – על הקשר בין זלדה וחיים

השידוך בין זלדה שניאורסון לחיים מישקובסקי היה מפתיע. זלדה הייתה בת למשפחת אצולה חבד"ית: נכדת הרב דוד צבי חן, מחשובי רבני חב"ד וצאצאית הצמח-צדק, האדמו"ר השלישי של חב"ד, ובת דודתו הישירה של הרבי מנחם מנדל מלובביץ. חיים היה אף הוא נצר למשפחת אצולה רבנית, אלא שהפעם משפחה ליטאית. סבו הרב יצחק בלאזר היה מראשי תנועת המוסר ומרבני ישיבות ליטא.

ממכתב בארכיון זלדה אני מוצאת שהשידוך זכה לעידודה של אחותו של חיים, טובה, שמסכמת את דמותה של זלדה בשורה וחצי:

 

.

 

"היא עובדת ומרויחה…  יפה, נבונה מאד, כשרונית, צירת וכו' וכו. כדאי מאד להתראות אתה עכשו."

זלדה נולדה בשנת 1914. בגיל 11 עלתה לארץ עם הוריה וסבה, ובאותה שנה נפטרו אביה וסבה. היא התגוררה עם אמה בירושלים. אם ובת לבדן בעולם. זלדה ידעה מכאובי נפש וגוף כל חייה, ונותרה רווקה סוערת ושברירית עד גיל 36, דבר חריג בעת ההיא ובייחוד בסביבתה הדתית. חיים היה מבוגר ממנה בשש שנים, ומכריו מתארים אותו כאדם גבוה, יפה ואצילי, ביישן ושקט מאוד, אך מלא הומור. אדם יצוק ויציב. שימש כרואה חשבון, ועבד כל חייו בעבודה פקידותית.

על התרשמותה הראשונית ממנו, אני לומדת ממכתבה לחברתה רחל לרר:

 

ממכתבה של זלדה לרחל לרר
ממכתבה של זלדה לרחל לרר

 

"להוסיף על התיאור אין הרבה, מלבד החיצוניות – גבוה עד פחד, שחור, כמעט אפל – שתקן – שתקן – שתקן – דתי פשוטו כמשמעו – "

אך עד מהרה נחשפה זלדה לאישיותו של חיים במלואה. במכתב לחברתה שושנה, שעוד נחזור אליו בהמשך, מתארת זלדה את השפעתו הברוכה של חיים עליה:

"בחברתו הרגשתי מן שלוה כזאת, שלום פנימי שמעולם לא ידעתי בחברת אדם. כאילו כל מה שקרה ויקרה עמדו הוא הדבר הנכון שצריך להתרחש כי הכל שמש. כאילו אין בי דבר מיותר ולא בו. ולא בעולם."

חיים הכיר באופייה הסוער והתנודתי של זלדה, והעריך מאוד את אישיותה היוצרת. במכתב שנכתב בראשית ההיכרות בין השניים, בשלבי הגישוש הראשונים, הוא מבטא באופן ברור את ההבדל בינה, נפש חופשית ויוצרת, ובינו – אדם מרגיש וחושב, אך מופנם ועצור:

 

ממכתבו של חיים משקובסקי לזלדה
ממכתבו של חיים משקובסקי לזלדה

 

"לא היה ברצוני להתנצל על אי כתיבתי אליך כי אין זה בטבעי להתנצל, אך הפעם למענך אשתדל. אך דעי! אינני אמן המילה ולא אמן האות.. יש בי איזו מעצור המונע ממני להלביש רגשותי ומחשבותי בלבוש מוחשי בדבור או בכתב. ולכן מכתבי יבש בלי רוח רוח 'חיים'."

בשנת 1950 הם נישאו. נוכחותו המיטיבה של חיים, הפכה את דירתן הירושלמית הקטנה ברחוב צפניה של זלדה ואימה, לאי של יציבות וביטחון בחייה של זלדה.

זלדה וחיים בנו את ביתם כמפלט מפני העולם. ברשימתה "שניים בעולם" שהתפרסמה בספר "ציפור אחוזת קסם" היא מתארת את האחדות בין חיים ובינה, את השלמות בקיומם כזוג על אף שלא זכו לילדים:

"את חיים ואותי ברא אלוהים אחד, או יותר נכון, אותו רעיון אלוהי, אותו רמז אלוהי. אנחנו גורשנו מגן העדן של הצדיק השתול על פלגי מים ופריו יתן בעתו ועלהו לא יבול. גורשנו מגן עדן של אשתך כגפן פוריה ובניך שתילי זיתים. גורשנו ואנחנו גרים על גבי הענן, והשער לביתנו הוא הקשת בענן… יש לשנינו השגה מעורפלת, מעין זכרון מעורפל, מן הקשר שהיה ביננו לפני שנולדנו. אנחנו שייכים זה לזה עד לבלי הינתק".

 

זלדה וחיים. צילום: עזה צבי. באדיבות מכון גנזים.
זלדה וחיים. צילום: עזה צבי. באדיבות מכון גנזים.

 

עשרים שנים חיו זלדה וחיים "על גבי הענן" שלהם. במהלך השנים הללו יצאה לאור זלדה המשוררת. רבים משיריה שורבטו עוד בתקופת רווקותה על גבי פתקים קטנים, אותם שלחה זלדה כמתנות ידידות למעגל חבריה. ללא כל יומרה לאמץ פיגורה של "משוררת" ובמרחק ת"ק פרסה מסצנת בתי הקפה של אנשי הרוח בני דורה, יצרה זלדה טקסטים שלא דמו בצורתם ובתוכניהם לשום דבר אחר. אולם רק בחסותו המגוננת של חיים הפכה זלדה לראשונה מאישה כותבת ל"משוררת". בסיוע כמה מחברותיה, תוך עידודו של חיים ובדחיפתו, העזה להוציא לאור את ספרה הראשון, "פנאי", בשנת 1967.

 

ספר שיריה הראשון של זלדה, "פנאי". 1967
ספר שיריה הראשון של זלדה, "פנאי". 1967

 

נדרים שנולדים באניה טובעת – מחלה, מוות וגעגוע

כשחיים נפל למשכב, עולמה של זלדה שב והטלטל.

באחד משיריה משחזרת זלדה את רגעי הפחד הגדולים בעת מחלתו, ואת ההכרה שהיכתה בה, שאין לכל נדריה ותפילותיה סיכוי מול מותו ההולך וקרב:

 

מתוך: "נדרתי אלף נדרים", השוני המרהיב, 1981.
מתוך: "נדרתי אלף נדרים", השוני המרהיב, 1981.

 

בשנת 1971 נפטר חיים לאחר מחלת לב ממושכת והוא בן 61. עשרים שנות נישואין באו לקיצן.

את ימי השבעה מתארת זלדה כפער בלתי ניתן לגישור בין האבלים, העטופים במוות, שמתם מוטל לפניהם, ובין האנשים החיים את יומם שבאים לנחמם. בשירה "אל תרחק" היא מתארת את שער ביתה האבל הפונה ל"גיא צלמוות", סביב הבית אימת מוות, והמנחמים מתקשים להכיל:

 

מתוך: "אל תרחק", הכרמל האי נראה, 1971.
מתוך: "אל תרחק", הכרמל האי נראה, 1971.

 

 

בשירים רבים מתרפקת זלדה על זיכרונות ימי נישואיה וגעגועיה לימים שבטרם מותו של חיים. זלדה, שמיעטה כל כך לכתוב על חיי נישואיה, פתחה בשירים האלה צוהר לחייהם המשותפים. דווקא מתוך ההעדר, מתוך האַיִן, עולה תמונה נפלאה של הווי זוגי יציב ובטוח:

 

מתוך: הכרמל האי נראה, 1971.
מתוך: הכרמל האי נראה, 1971.

 

דרך התבוננות בקירות הבית מספרת זלדה את סיפורה של האבידה הגדולה: קירות הבית שסיפקו לה מחסה, היו כבני הבית, שותפים לשיחות החולין על כוס תה של בין ערביים. אחרי מותו של חיים הפכו הקירות שותקים. זרים ומבוצרים, שוב אין בהם את תכונת האנושיות הביתית והמגוננת. שוב אין הם באי כוחו של בעל הבית בעל המבט החום והמגן, שאף בשתיקתו, שתיקת נפשות אוהבות, יש מגע של קרבה.

 

 זלדה (במרכז) וחיים (משמאל) בחתונת חברים. אוסף שבדרון הספריה הלאומית.
זלדה (במרכז) וחיים (משמאל) בחתונת חברים. אוסף שבדרון הספריה הלאומית.

 

על קשר הנשמות בין זלדה וחיים ניתן ללמוד משירים רבים נוספים שכתבה זלדה באלמנותה. היא נפגשת איתו בדמיונה בהקיץ, ובחלומות הלילה שלה הוא בן בית. גם לאחר שעוקרת זלדה מדירת מגוריהם המשותפים שמזכירה לה שוב ושוב את מותו של חיים, ועוברת לגור בשכונת "שערי חסד", היא ממשיכה לחלום את דמותו. באחד משיריה הקטנים והנחבאים היא מודה לאהוביה המתים, שטרחו "לעדכן כתובות", והם ממשיכים ללוות אותה גם בביתה החדש:

 

מתוך: שנבדלו מכל מרחק, 1984.
מתוך: שנבדלו מכל מרחק, 1984.

 

ובאחד משיריה מכמירי הלב, מתארת זלדה חלום לילה בו קיבלה מידיו של חיים שושנה שחורה, תוך שהיא תוהה מה מקורו של החלום שפקד אותה. האם געגועיה הבלתי פוסקים שבעולם הזה, או שמא געגועיו שלו שחדרו מן העולם הבא לחלומה.

 

מתוך: אל תרחק, 1974.
מתוך: אל תרחק, 1974.

חיי צועקים לאהבה – זלדה על פרשת דרכים גורלית

נחזור לשנות הרווקות של זלדה.

במכתב שכתבה בשנת 1949 לחברתה שושנה, היא מתארת את בדידותה ואת הכמיהה הגדולה שלה לאהבה:

"כנראה אש נעורים אחרונה עלתה בי בלהב, וחיי, לפני שידעכו כליל וישתתקו לגמרי ישלימו עם החולין – המוות – החולי – הכזב, צועקים לאהבה לחרות ליופי – לדעת – לשירה – לפלאי העולם – לאמת – ושוב פועמים שירים בלבי המסכן הבודד. הוי כמה בודד. כמה בודד. זה שנים שלא עברה אותי רוח גדולה עוקרת כל שורש רע וישן שבלב ומטהרת את הדם והמוח."

זלדה מחפשת רוח גדולה שתעבור אותה, קשר שיש בו אמת, חירות ויופי. קשר שיחדש את הישן בעולמה ויטהר אותה מהחולין שהיא שרויה בו.

במכתבים לחברותיה היא משתפת אותן בפגישות ובקשרים שהיא רואה בהם פוטנציאל לקשר זוגי.

כך למשל מספרת זלדה לחברתה שושנה על אחד מהגברים שהכירה:

"את זוכרת שסיפרתי לך על איש אחד שפגש אותי בחרדת שמחה על הכרמל? האם היית מוכנה לחפס [כך במקור] את כתובתו – אז אשאל אותו אם יהיה ברצונו ללכת אתי כשאפשר יהיה לכפר עציון. אמנם איני מכירה אותו כמעט אך זאת שהלכה איתו אז תארה אותו כמורה לא יצלח. אבל במגע ידו היה שמש."

בשלב זה זלדה עוד לא יודעת את שאנו כבר יודעים, שהיא עתידה לקשור את עולמה הפנימי הסוער, העדין והרועד, עם עולמו היציב של חיים, אשר ישלים את כל מה שלא היה בה, ויעניק לה עוגן של יציבות ומשענת מפני פחדיה.

לימים תתאר זלדה את תפקידו של חיים בעולמה ברשימתה "שנים בעולם":

"חיים הוא המערה שבה אני מתחבאה מברקים ומרעמים. חיים הוא ארץ כנען האמיתית, העתיקה, הקדומה, שאברהם אבינו הגיע אליה אחרי הרפתקאות רוח איומות וספר בה את הכוכבים."

חיים היה לה בית. חיים היה לה סלע.

והנה, באחד משיריה, התייחסה זלדה לאיזה "הוא" נעלם:

כִּי הוּא לֹא הָיָה סֶלַע

וְלֹא הַר

וְלֹא כְּנַעַן.

 

("היינו כמו קיפודים", מתוך: הלא הר, הלא אש, 1977)

 

מיהו אותו "הוא", המופיע בשירה של זלדה, שלא היה סלע ולא הר ולא כנען?

ייתכן שזהו אב-טיפוס לכל מה שאין בו מן היציבות והביטחון שחיפשה זלדה. אך, האם ניתן למצוא בחייה של זלדה עדות לאדם ממשי שעמד לנגד עיניה בעת שניסחה שורות אלה?

עיון מעמיק במכתבים שכתבה זלדה לחברותיה, ובמכתבים שקיבלה מאחרים, מעלה פרשה מרתקת בחייה של זלדה, המאירה פינות חשוכות של יצירתה באור חדש.

מתברר כי בשנות רווקותה, משהו בנפשה של זלדה נמשך לאפשרות לכרות ברית זוגיות דווקא עם אדם שדומה לה במזגו, משורר אשר הסעיר את נפשה.

באחד המכתבים לשושנה מציינת זלדה בפניה שהיא עומדת בצומת דרכים בחייה. עליה להכריע בין שני גברים שרוצים להינשא לה:

"כחול העיניים, זה שלפי דעתך הוא מטורף ולפי דעתי גנדרן עד מוח עצמותיו ביקר אותי… הייתי זרה. אבן. אך מבין דברי הבלים של משחק באהבים, נשב אלי רוח רחב וחופשי. רוח של שירה ואבדון. משהוא דק ומעורפל יש בכל זאת בפניו שמעורר את הפנטסיה ומזכיר את שירת בלוק. ונסערתי."

אך במקום אחר באותו מכתב היא כותבת:

"בינתיים פגשתי בבית הכרם, הלא סיפרתי לך… אחד רֵע. אמנם רק מילים אחדות החלפנו ביננו. אך בחברתו הרגשתי מן שלוה כזאת, שלום פנימי שמעולם לא ידעתי בחברת אדם. כאילו כל מה שקרה ויקרה עמדו הוא הדבר הנכון שצריך להתרחש כי הכל שמש. כאילו אין בי דבר מיותר ולא בו. ולא בעולם".

קל לנחש מיהו ה"רֵע" שפוגשת זלדה, שמעניק לה שלוה ושלום. התיאור דומה להפליא לתיאוריו של חיים כפי שנמצאים בכתביה ובשיריה של זלדה.

אולם, מי הוא אותו כחול עיניים גנדרן, ששיריו מזכירים לזלדה את שירתו של בלוק, שמשב רוחו רחב וחופשי ומסעיר את רוחה של זלדה?

 

את לא תפחדי להכנס למערת דובי שגעונותי – שלמה שטיין, קווים לדמותו של משורר נשכח

את שמו של המשורר שלמה שטיין, שפירוש שם משפחתו הוא אבן, אך בעיני זלדה לא היה סלע, אני מוצאת לראשונה בארכיון מכתביה של זלדה. חמישה מכתבים שמורים בארכיונה ממנו. כתב ידו מסוגנן ומקושט, וכתיבתו זורמת, יפה להלל.

אני יוצאת למסע קצר בעקבותיו ולומדת כי את ספרו הראשון הוציא שטיין בוורשה בשנת 1935:

 

.

 

הפרטים הביוגרפיים עליו מעטים. מספריו עולה שנולד בפולין, כנראה בראשית המאה העשרים, התגלגל בסוף שנות השלושים לדרום אפריקה, ובשנת 1950 או סמוך לה עלה לישראל. הוא פרסם מספר ספרי שירה, ושירתו מיסטית ונוטה לדיאלוג עם יסוד המוות. בארץ הוסיף לפרסם, מלבד ספרי שירה, גם מספר ספרי פילוסופיה תמוהים בהוצאה עצמית, חלקם עוסקים בספיריטואליזם ובתורות פסידו-פסיכולוגיות שונות.

בספרו "ליד הפרגוד המופשל" אני קוראת למשל על מסעותיו הרוחניים הכתובים בגוף ראשון, ומגלה שמגעיו עם עולם המתים אינו רק משיכה פואטית, אלא עיסוק אינטנסיבי ופעיל, כשותף נמרץ בחוגים של סיאנס והעלאת רוחות.

על משלח ידו אינני מוצאת כל עדות בספריו, אולם במכתב יחיד ששלח להוגו ברגמן, ונמצא בארכיון הוגו ברגמן שבספריה הלאומית, אני מוצאת עדות לכך שהיה מורה.

 

ממכתבו של שלמה שטיין להוגו ברגמן
ממכתבו של שלמה שטיין להוגו ברגמן

 

"אני מורה ורציתי פעם להקדיש שעת חינוך לבעיה זו."

במכתבי זלדה לחברתה שושנה עוד ישוב ויעלה שמו של שטיין כמה פעמים נוספות, תוך שהיא מכנה אותו "האפריקאי", על שום מקום מושבו ביוהנסבורג.

בספר שיריו "שירת היחיד", שיצא לאור בשנת תשמ"א, אני מתרגשת למצוא שני שירים הפונים לנמענת רחוקה, המוקדשים לז.:

 

שלמה שטיין, מתוך: שירת היחיד, תשמ"א.
שלמה שטיין, מתוך: שירת היחיד, תשמ"א.

 

אמנם אין הרבה נשים ששמן מתחיל באות ז', אך הערפל סביב שאלת הנמענת בשירים מתפזר כאשר אני מוצאת גרסאות מוקדמות של אותם השירים, הפעם בכתב ידו של שטיין. השירים התפרסמו בספרו השני "שברי הללויה", בהוצאת 'נגוהות' הנשכחת בתל אביב, בשנת 1961. שם אני מוצאת כי השירים מוקדשים לז.ש. ובכן, זלדה שניאורסון.

 

שלמה שטיין, מתוך: שברי הללויה, 1961.
שלמה שטיין, מתוך: שברי הללויה, 1961.

 

השיר "אוהבת נפשי מרחוק" מדהים אותי בבהירות שבה הוא משרטט את שתי הנשמות האבודות הללו, שלמה וזלדה. בשיר מתאר שטיין את אישיותה כפולת הפנים של זלדה שכפי שטבע אלתרמן "נולדה לפניו תאומים", ובסימן שתי תכונות אופי סותרות. מחד: התשוקה הדתית אותה הוא מכנה "ערגת-יה". ומאידך: המשיכה ליסוד המוות, או במילותיו, המשיכה ל"עִוְעים". מתוך הסתירות באופייה, שואל עצמו המשורר איזה צד באופיו הכפול, משך אותה אליו: האם הסבל והכאב "ארשת פצעיו" או שמא דווקא הנטייה הרליגיוזית המשותפת המתבטאת ב"נשיקות אלוהיו".

מי ערך את ההיכרות בין זלדה ושלמה שטיין ובאילו נסיבות נוצרה? לכך לא מצאתי הד במכתביה.

במכתבו הראשון של שטיין לזלדה, מיום 2.8.1949 אני מוצאת התבוננות עצמית מרתקת וניסיון נוגע ללב בכנותו לשרטט לזלדה את קווי אישיותו הפרובלמטיים. בגילוי לב הוא מתאר לה עד כמה נפשו פצועה ומצולקת, הוא מתאר את שאיפות המוות שלו, את חסרון הכיס ודלות החומר, וכמעט שתובע ממנה לשמור את נפשה מפניו:

 

ממכתבו של שטיין לזלדה
ממכתבו של שטיין לזלדה

 

"יקירתי,

מכתבך המוזר מאד הממני במחשבה ורגש. למה תכתבי אלי ככה? האם באמת ובתמים נמשכת אלי מבלי לדעת אותי? יש בי חִבה ורחמים, אבל האם זה מספיק? והרי אני אומלל ולא צעיר – ובכלל, בלתי מושלם, ועני מרוד ומר נפש. האם זה יספיק לך לאשרני, מבלי שתהיה לך הרגשה שבי תמצאי אושר לעצמך? אני מתלבט בחיים שלי עד כדי התאפסות, כל מה שעולה בי אינו גדל והרעב לדברים הטובים והיפים שלא בא על סיפוקו הופך לתחושה אטומה של רוגז ומרירות מבחילה. מה מצאת בי ילדתי שאת הוגה בי. ומה אם אבוא לארץ? הלא החולין, ודבורי הסרק יעבירו אותנו על דעתנו. הרי הדאגות לצרכי היום לא תתנה לנו להגיע נפש בנפש עד כדי לדעת שהן עורגות למזיגה. המעשיות ממיתה אותי, המציאות מאפרת אותי. האם תוכלי להשרות עלי משירת נפשך, התוכלי, התרצי? בשביל בן-אדם זר, ולמה?

אם תאמרי לי לבוא, אבוא מיד. אם תחשבי שאני יכול למלא מה שחסרת בחייך וארגיש בי שכך הוא רצון אבי שבשמים…"

ובמכתב אחר הוא מוסיף להזהיר אותה מפניו. הוא מוסיף ומפרט את חולשותיו, אך כאן גם מעמיד את זלדה על נקודות הדמיון באופיים:

 

.

 

"האם תדעי שאני בחור זקן, ממש בשנים, אם כי אולי לא בתחושת הקסם בחיים, התדעי שאני מאלה שערכו לעצמם מוקד בלבם ועליו נשרפתי שנים על שנים עד כי לפעמים תכופות אתחנן לפני אלהי שבשמיים שירצני כבר בחיי כולם… ויקחני. התדעי שאני רק זה עתה השתחררתי מנטל חובות ועודני עני בחומר, התדעי כי גם רוחי מסוער יתר על המדה ובהגדש סאת המצוקות הפנימיות אכמה למנוחה שלמה – כלומר, אפילו לאפיסה רוחנית? – . ואולי את מרגישה בלבך נטיה על-תחושנית, מעין קרבה קוסמית, אולי אנחנו קרובים בנפש וחיינו קשורים בגורל אחד? את משוררת, אולי תעמיקי ותדלי את הסוד. ותגליהו לי."

 

והלא רק חיים – בחירתה של זלדה

תשובותיה של זלדה למכתבים אבדו כדרך שאובדים מכתבים בעולם. אולם מהמכתב הבא של שטיין, אני לומדת כי זלדה השיבה את פניו ריקם, וסיפרה לו כי נענתה להצעת נישואיו של אחר.

בקרב מאסף אחרון ונואש מוסיף שטיין להתוודות על אהבתו:

"יחסי אליך ידוע לי, כלומר לנשמתך. ואת נשמתך אני אוהב למדי. ואולי יותר מדי… אבל זאת אדע כי קרבת נפש כזו שהייתי מוצא בך לא אמצא בשום אשה. את יכולת להיות מבוע השירה למקור נשמתי שנסתם וגאולת האהבה שנכספה, נרעבה ועוד".

 

.
.

 

ולאחר מכן הוא מוסיף:

"אך זאת אגיד, ובתומת לב: אם את מרגישה שתאהביהו ושתשקטי ברוחך בידעך שאני עודני חי בעולם זה, הנשאי לו. אך אם באמת ובתמים ומקרב נשמתך את אוהבת אותי – איך תוכלי? התאושרי? היאושר?… זכות האהבה היא זכותך וזכותו וגם זכותי. ורצונך יקוים. בחרי, החליטי והודיעי. הבריקי. שלמה."

ושוב חוזרת זלדה וניצבת על פרשת דרכים. האם להכריע לטובת המשורר האומלל, העני בחומר ועשיר ברוח, משורר שהוא שותף לשירה, ליגון ולתוהו, או שמא עליה להיחלץ מהמשיכה הזו, ומהזוגיות הזו שהיא "אש אוכלת", ולפנות לחיים, שכפי שהעיד על עצמו, איננו איש המילה הכתובה, ואין בו את ניצוץ הטירוף, אך הוא יכול להיות לה ל"רֵעַ" ולהעניק לה את הביטחון שהייתה כל כך זקוקה לו.

מכתבו הבא של שלמה הוא מכתב קצר מיוהנסבורג, מיום ה- 22.10.1949 ובו משפט אחד:

 

.

 

"שאו ברכות אל האהבה, הטוב והחסד. היו מאושרים בכֹל. שלמה."

לחברתה שושנה מסבירה זלדה את השתלשלות העניינים ומתארת כיצד ביצעה את הכרעתה בצומת הגורלי הזה בחייה:

"בודאי הראה לך האפריקאי את מכתבי ונדהמת וסלדת ובזת לקלות דעתי. ואיך נמשכתי אליו – -. והלא רק חיים. חיים רק הוא כבש את כולי רוחי וגופי ולפני שהכרתיו לא ידעתי כלל מה זה איש ואשה… ופתאום מכתב שני ממנו… עניתי לו שאהיה נאמנה עד הקבר לבעלי. חזקני אלוהים. אם את מפחדת שעודני שוגה באפריקאי את טועה. מאד מאד מצד זה אין סכנה. והכל היה חלום."

בחירתה של זלדה בְּחיים, באדם שישלים אותה באופיו ובמזגו, גם אם לא הייתה נטייתה הברורה והראשונה, התבררה למפרע כבחירה בַּחַיִּים.

 

מכתבו פרץ כנהמת ים – בקשה פתאומית אחרי שלושים שנה

ספרה האחרון של זלדה, "שנבדלו מכל מרחק", התפרסם סמוך למותה בשנת 1984, לאחר שנות אלמנות רבות. את הספר פותח שיר ללא שם. שיר מעט מוזר, שהיה בכל שנות אהבתי לזלדה ולשירתה חידה גמורה עבורי.

 

מתוך: שנבדלו מכל מרחק, 1984.
מתוך: שנבדלו מכל מרחק, 1984.

 

איזה מכתב פרץ לעולמה של זלדה כנהמת ים והרעיד את הרצפה תחת רגליה? מה היא הבקשה הפתאומית והזרה שזלדה מסרבת לקבלה?

ושוב, מספק הארכיון של זלדה תשובה לשאלותיי.

מכתב משלמה שטיין אל זלדה, שנת 1981, כשלושים שנה לאחר היכרותם ועשור לאחר מותו של חיים. זלדה כבר משוררת מפורסמת, מעוטרת בפרסים, מקור ידידות והשראה עבור רבים.

את מכתבו זה האחרון לזלדה כותב שטיין מאילת.

 

.

 

"אינני יודע אם מותר לי, אפילו לחשוב, ולכתוב, ואם היה מותר לי להשאיר הספרים על הסף. היה טוב אילו יכולתי בכל זאת להשלים את חוק ימי על ידך, בקרבתך, או בקרבת מקום אליך. בלא דברים ובלא מגעים – אם כך רצונך, רק לחוש שבנכר-החיים הזה שוכנת נשמה קרובה לנשמתך, קרובה לרחש הדָמום, וקרובה בערגה לטוב ולחסד ולנועם שבאהדה היוצאת חמה וחוזרת מוארת.

לפחות זה צריך להיות מותר לי. ואסתפק בכך אם זה מה שמונה לי. ואודה לאל על החסד.  את שיריך כמעט שאינני מכיר – קראתי מעט מאוד, אך אותך אהדתי תמיד, ואוהד, בין אם תעני או לא, שלמה."

על סף הזקנה, ואולי בזקנתו ממש, מציע שטיין איש המילה הכתובה קרבת נפשות "בלא דברים ובלא מגעים". קרבה של שני אנשים בודדים בשקיעתם, שיצירתם ומקור חיותם אבדו להם. הוא מבקש נחמה בקרבתה.

אולם את בקשתו של זה שאיננו סלע, זה אשר מטלטל ומרעיד את נפשה מחדש, שמה זלדה מתחת לאבן כבדה.

 

זלדה. 1973. באדיבות מכון גנזים.
זלדה. 1973. באדיבות מכון גנזים.

 

אות חיים ארכיוני אחרון משלמה שטיין, אני מוצאת במכתב שכתב לחברתה הקרובה של זלדה, עזה צבי, משנת 1987. עזה משגרת לשלמה שטיין מברק, אך לאחר זמן מקבלת הודעה מהדואר כי המברק לא נמסר לתעודתו.

 

.
.

 "… הנמען בלתי ידוע… עזב מבלי להשאיר כתובת".

הנה כך, הופכת הודעה לקונית של פקיד הדואר, למשפט טעון משמעות. נמען בלתי ידוע – ממש כמו באחדים משיריה של זלדה – שאנו קוראים בהם כחידה ואין אנו מבינים למי נכתבו, על מה ולמה.

אך אין מי שעוזב את העולם בלא להשאיר עקבות, סימנים בדרך, או קצות חוט שיש בהם כדי להאיר את קיומו ואת רישומיו בעולם.

***

רָאִיתִי בַּיִת מוּצָף פִּרְחֵי הָדָר וּפָתַחְתִּי אֶת

הַשַּׁעַר. תּוֹדָה לָאֵל! תּוֹדָה לָאֵל שֶׁבָּאת, אָמַר אֵלַי הָעֶלֶם.

תְּשַׁע מֵאוֹת תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה חַדְרֵי אֹפֶל יֵשׁ

בְּנַפְשִׁי וְחֶדֶר אֶחָד שֶׁל זִיו. אַתְּ אַמִּיצָה. אַתְּ לֹא

תִּפְחֲדִי לְהִכָּנֵס אֶל מְעָרַת דֻּבֵּי שִׁגְעוֹנוֹתַי וּלְהַדְלִיק

שָׁם נֵר.

אַל תָּהִינִי! שָׁאַג עָלַי דָּמִי. אַל תָּהִינִי לְהִכָּנֵס

אֶל מְעָרַת הַטֵּרוּף. עֲקֻמָּה וּמְפֻיַּחַת תֵּצְאִי מִמֶּנָּה,

הָאַהֲבָה תִּבְרַח מִפָּנַיִךְ…

(זלדה, מתוך: "נהר אחד זורם אל ים", פנאי, 1967)

 

כל המכתבים שברשימה שמורים בארכיון עזה צבי וארכיון זלדה בספריה הלאומית.

 

עוד גיבורות מחכות לכם/ן גם בקבוצה שלנו:

 

.
.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. 
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. 
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות. 

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

 

כתבות נוספות

השיר שגרם לקרע בין זלדה ליונה וולך

יונה וולך לזלדה אחרי פגישתן הראשונה: "את מעמידה עולם. זה הדבר הסופי שמשורר יכול לעשות"

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם וְנָתַן לוֹ מוֹתוֹ

 

"יותר מאשר צל אחד"- עמוס עוז בין צלליו של עגנון

לא הרחק מביתו בירושלים, במרחק טיול אחר הצהריים של שבת, התגורר, בין כריכות עבות כרס, לא אחר מאשר "אדון עגנון". "אדון עגנון" ליווה את עמוס עוז כילד, כבוגר וכסופר. רשימה מיוחדת לזכרו של עמוס עוז

עוז ועגנון

ש"י עגנון ועמוס עוז. ארכיון דן הדני

 

איך סופר נולד

עשרות רומנים וסיפורים הותיר לנו עמוס עוז, מסות, מאמרים, ודמויות ספרותיות שנחקקו בלב קוראיו לעד ביד האמן שלו. השפע הטקסטואלי שהשאיר אחריו עוז העלה בחייו ומעלה במותו שאלת יסוד: איך נולד עמוס עוז כסופר?

כיצד הגיח לעולם כותב בעל שיעור קומה, שהצליח לרומם את החיים ליצירה ספרותית גדולה? מלבד כשרון, שהוא מתת אל, מה עוד דרוש היה לו כדי להתהוות כיוצר? מהו המתכון? מהם החומרים שהיו דרושים להתפתחותו כסופר, ומה "אופן ההכנה"?

אם נעקוב אחרי ההתפתחות של עמוס עוז כסופר נגלה שני תנאים מרכזיים להבשלתו:

התנאי הראשון הוא חומרי חיים שיש בהם עוצמה, רגש, כאב, מתח וקונפליקט. ללא חומרי חיים בעלי מטען רגשי קשה לדמיין התפתחות אמנותית.

כך מסביר עמוס עוז עצמו כשנשאל, בראיון בערוץ 1, כיצד אדם נעשה סופר:

אדם לא נעשה למספר סיפורים כדי להתפרסם בעולם. או כדי להצליח בחיים. מעשה של סיפורים, כשאדם מפנה עורף לחיים, יושב רוב השנים ליד שולחן וכותב, זה קשור באיזו פציעה, זה קשור באיזה כאב. לו הייתי יכול על הכאב הזה לדבר במישרין, במילים פשוטות, להגדיר מהו בדיוק הפצע, אולי לא הייתי נעשה היום מספר סיפורים, הייתי היום ארכיטקט.

 

התנאי השני הוא מקור השראה אמנותי. סופר ותיק או יוצר בעל שיעור קומה, שיגרום לפרח-סופרים בהתהוות להעריך ספרות ולרצות ליצור יצירה גדולה משלו, לרצות להיות חלק משרשרת של יוצרים ולהאמין בכוחה של המילה הכתובה.

ויותר מכך, נחוץ היה לו סופר שהוא מקור השראה אמנותי שיראה לו את הדרך כיצד ניתן להעביר את חומרי החיים טרנספורמציה ולהופכם ליצירה.

סיפור על אהבה וחושך

עמוס עוז פרץ לעולם כסופר כבר כשהיה בן 26, בספרו הראשון "ארצות התן" שהתפרסם בשנת 1965. אולם רק בשנת 2002, כארבעה עשורים לאחר שנולד ככותב, כאשר מאחוריו גלריה של רומנים רבים, עיטורים ופרסים, סיפר עוז לקוראיו באופן ישיר ושיטתי על התנאים שהובילו להבשלתו ככותב. היה זה בספרו "סיפור על אהבה וחושך". ברומן האוטוביוגרפי הזה הוא תיאר את תהליכי התפתחותו והעניק לקורא הזדמנות נדירה להכיר את האדם הכותב העומד מאחורי יצירותיו. "סיפור על אהבה וחושך" היה נקודת מפנה חשובה לקוראיו ואוהביו של עמוס עוז. על פני כמעט 600 עמודים, מגולל עוז את סיפור חייו וחיי משפחתו למן אבות סבותיו ועד לילדיו שלו, סיפור המשתרע על פני יבשות ושנים, ומתמקד בעיקר בילדותו שלו בירושלים שלפני קום המדינה.

אין ספק שהסיפור דרמטי. עוז גדל לאם חולנית, סוערת ורגישה. טרגדיה פוקדת את המשפחה כשאמו שמה קץ לחייה והוא ילד קטן. וכל הדרמה המשפחתית מתחוללת בעת רבת תהפוכות, על רקע מאורעות קום המדינה. והרי התנאי הראשון – חומרי חיים בעלי מטען רגשי.

ומה לגבי התנאי השני?

ובכן, מ"סיפור על אהבה וחושך" אנו לומדים כי לא הרחק מביתו בירושלים, במרחק טיול אחר הצהריים של שבת, התגורר, בין כריכות עבות כרס, לא אחר מאשר "אדון עגנון". גם אם ידענו על השפעות ברורות בין השניים בעקבות ספריו הקודמים של עוז, ובייחוד בעקבות ספר מסותיו על עגנון  "שתיקת השמים – עגנון משתומם על אלוהים", הרי שב"סיפור על אהבה וחושך" מתבררים ממדיה של השפעתו של עגנון על עוז, והפעם מעדות בגוף ראשון. מפגשיו של עוז עם עגנון האדם ועם עגנון הסופר ממלאים את הספר מתחילה ועד סוף, והם מלווים את עוז כילד, כבוגר וכסופר.

 

 

איש מתנועע בתוך הדמדומים

עוז הילד רואה ב"אדון עגנון" דמות רבת פנים וייחודית, דמות מסקרנת ומושכת, ובה בעת מרתיעה ומרוחקת. בראשית הספר מופיע תיאור מרתק ושובה לב של ביקור שערך עוז כילד בביתו של עגנון :

אף פעם לא שרר אור יום בבית עגנון. תמיד עמדו שם מעין דמדומים… ואולי דלק שם אור חשמל אלא שהיה זה חשמל ירושלמי צהוב וקצת קמצני, האדון עגנון היה חוסך בחשמל. מה סיבת האפלולית קשה לדעת היום, ואולי כבר אז קשה היה לדעת. אם כה ואם כה בכל פעם שהאדון עגנון היה קם ממקומו וניגש לשלוף כרך זה או אחר מאחת האצטבאות שלו שדמו לעדת מתפללים צפופים כהי לבוש, מרופטים קצת, הייתה דמותו מטילה סביבה לא צל אחד כי אם שניים-שלושה צללים ויותר. כך נחרתה דמותו בזיכרון ילדותי וכך אני זוכר אותו עד היום – איש מתנועע בתוך הדמדומים ושלושה או ארבעה צללים שונים מתנועעים בלכתו, לפניו או לימינו, מאחוריו מעליו ומתחת לרגליו.

 

 ביתו של עגנון בתלפיות, מתוך אוספי הספריה הלאומית
ביתו של עגנון בתלפיות, מתוך אוספי הספריה הלאומית

עוז ראה בעגנון איש שבא מן החושך, ומצוי בדמדומים. גם תיאור ספריו של עגנון כ"עדת מתפללים צפופים וכהי לבוש" תורמת לעיצוב דמותו של עגנון בעיני עוז הילד כדמות חשוכה ורבת צללים, ששייכת לעולם אחר.

 

  עגנון על רקע ספרייתו. מתוך ארכיון דן הדני.
עגנון על רקע ספרייתו. מתוך ארכיון דן הדני.

 

האם בתיאור הזה התכוון עוז לאפיין את עגנון כסופר מנקודת מבט בוגרת, או שזוהי תפיסתו את עגנון כילד קטן הנזכר בביקור בביתו של שכן זקן?

חוקרים אחדים ראו בתיאור זה של עוז ביטוי לתפיסתו הבוגרת של עוז הסופר את עגנון. לדעתם עוז מרמז למשחק המחבואים ששיחק עגנון עם קוראיו, ולאופיים החידתי והמעורפל של סיפוריו. הצללים המתוארים בדמותו של עגנון הם סמל למכפל הלשון ולמשמעויות המשתמעות – מסמני ההיכר של הפואטיקה העגנונית.

 

על שספריך היטיבו עמי בשעות מרות

בעקבות פרסום ספרו הראשון של עוז "ארצות התן", נוצר בין השניים קשר של התכתבות. וכך מספר עוז:

באביב 1965 כשהופיע ספרי הראשון "ארצות התן" שלחתיו ביד רועדת לעגנון ובשער הספר רשמתי לו מה שרשמתי.

עוז אינו מספר לנו מה רשם לעגנון כהקדשה על הספר "ארצות התן", אולם בספריית עגנון מצוי העותק ששלח לעגנון, ובו ההקדשה:

מתוך דף הפייסבוק של "בית עגנון"
מתוך דף הפייסבוק של "בית עגנון"

 

 

למר ש"י עגנון.

מאמי רבקה קלויזנר ז"ל למדתי לאהוב את סיפוריך אהבת-נפש, ומאבי יהודה אריה קלוזנר יבל"א למדתי לירד מעט לעומקם, ומעצמי למדתי שלא לגעת בוילון שמתח האמן ושלא להטריח עליך באהבתי שאני אוהב את ספריך, על שספריך היטיבו עמי בשעות מרות.

בהוקרה ובאהבה, עמוס עוז. 5.3.65

ממשפט תמציתי ונרגש זה אנו לומדים כי עגנון היה בשביל עוז הרבה יותר מסתם סופר. הוא היה תשתית ובסיס תרבותי שעליו גידלוהו הוריו של עוז, ומאוחר יותר היה עבור עוז המתבגר מגן, משען ומפלט בשעותיו המרות. הקדשה זו מוכיחה כי השפעתו של עגנון על עמוס עוז מבחינה רגשית וספרותית היא השפעה מכרעת.

כעבור זמן מה השיב עגנון לעוז על מתנתו, והנה עדותו של עוז על אותו המכתב:

עגנון השיב לי במכתב יפה, על ספרי אמר מה שאמר ולסיום מכתבו כתב לי כך:

"הדברים שכתבת לי על ספרך העלו לפני את דמות דיוקנה של אמך עליה השלום. זכורני פעם אחת לפני חמש עשרה או שש עשרה שנה הביאה לי בשם אביך שיחיה ספר מספריו. ואולי אף אתה היית עמה. בבואה עמדה על סף החדר ודבריה היו מעטים. אבל פניה עמדו לפני בעצם חינן ותומתן ימים רבים. בברכה טובה, ש"י עגנון".

 

באלגנטיות של סופר מבליע עוז את תגובתו של עגנון על ספרו "ארצות התן", כאילו שהדבר איננו מעניין… אבל אותנו כמובן מאוד מעניין מה אמר עגנון על ספר הביכורים של מעריצו. הנה נוסח המכתב בשלמותו מתוך ארכיונו של עמוס עוז:

ירושלים תלפיות ב' ניסן תשכ"ה

לעמוס עוז עוז וברכה. לא אעכב עוד את תודתי עד שאסיים את ספרך (זה כמה שנים קשה עלי הקריאה) מפני שכתב ידי אינו נוח לקריאה ומעתיקים וכתבניות אין לי אכתוב לך בקיצור.

לעת עתה קראתי בספרך שני סיפורים, נוודים וצפע ומנזר השתקנים ושניהם טובים ונאים. וכשנזדמן זה לזה אומר לך בעל פה יותר ממה שכתבתי כאן. אי"ה בימי הפסח אקרא את שאר הסיפורים, מפני שאוהב אני סיפורים כשלך שגיבוריהם נראים בעצם הווייתם.

המלים שכתבת לי על ספרך העלו לפני את דיוקנה של אמך עליה השלום. זכורני פעם אחת לפני חמש עשרה או שש עשרה שנה הביאה לי בשם אביך שיחי' ספר מספריו. ואולי אף אתה היית עמה. בבואה עמדה על סף החדר ודבריה היו מעטים. אבל פניה עמדו לפני בעצם חינן ותומתן ימים רבים.

בברכה טובה

ש"י עגנון

 

  גלויה מעמוס עוז לעגנון. מתוך ארכיון ש"י עגנון בספריה הלאומית
גלויה מעמוס עוז לעגנון. מתוך ארכיון ש"י עגנון בספריה הלאומית

את כפל חיי אמי ואת כפל חיי אֵם תרצה

תיאורו של עגנון את דיוקן אמו של עוז אשר "עמדה על סף החדר ודבריה היו מעטים" ראוי לתשומת לב מיוחדת. עבור קוראים רבים, עולים מיד על הדעת משפטי הפתיחה האלמותיים של עגנון בסיפורו "בדמי ימיה":

 בדמי ימיה מתה אמי. כבת שלושים שנה ושנה הייתה אמי במותה. מעט ורעים היו ימי שני חייה. כל היום ישבה בבית ומן הבית לא יצאה. רעותיה ושכנותיה לא באו לבקרה וגם אבי לא… דומם עמד ביתנו ביגונו דלתיו לזר לא נפתחו. על מיטתה שכבה אמי ודבריה היו מעטים.

"בדמי ימיה", הוא סיפור על תרצה הצעירה, נערה שהתייתמה מאמה ונישאה לעקביה מזל, אדם לא צעיר אשר בינו ובין אמה הייתה פעם אהבה. תרצה כותבת יומן ובו מספרת על מות אמה החולה, על חיי היתמות שלה ועל אהבתה לאהוב נעוריה של אמה.

אין ספק שגם עוז הצעיר, כשקרא במכתב, נרעש מהביטוי העגנוני הטעון. אולי ראה בו רמז, מכוון או שלא מדעת, לכך שעגנון ראה במכרתו, אמו החולנית והבודדה של עמוס עוז, את בת דמותה של לאה מינץ שלו.

ב"סיפור על אהבה וחושך" מרחיב עוז על אהבת הנפש שרחשה אמו לסיפורי עגנון. הוא מעיד כי קראה את סיפורי "על כפות המנעול" (שבהם כלול גם הסיפור "בדמי ימיה") חזור וקרוא:

קוראת וחוזרת וקוראת כמעט מדי חורף את הסיפורים הכלולים בכרך "על כפות המנעול". אולי מצאה בהם הד לעצבותה ולבדידותה (עמ' 90).

ומוסיף וכותב עוז:

שני חייה? לפעמים אני שומע במילים אלה את כפל חיי אמי ואת כפל חיי אֵם תרצה וגם את כפל חיי תרצה מזל לבית מינץ, כאילו גם הן מפילות על הקיר יותר מאשר צל אחד (עמ' 91).

הזדהותו המוחלטת של עוז עם גורלה של הדמות הספרותית תרצה, כמו תפיסתו את אמו כדמות דיוקנה של לאה מינץ, אמה של תרצה, היא חוויית תשתית שהשפיעה רבות על עוז באופן אישי וספרותי כאחד. בספרו "מתחילים סיפור" מקדיש עוז רשימה לפתיחת הסיפור "בדמי ימיה", וחוקרים רבים עמדו על הקשר המהותי בין הסיפור "בדמי ימיה" ובין יצירתו הספרותית של עמוס עוז. הנה למשל דבריה של פרופ' ניצה בן דוב בעניין זה:

חלק גדול מיצירתו של עמוס עוז נוצר כסינתזה בין הנובלה בדמי ימיה לבין סיפור התאבדותה של אמו של עוז בדמי ימיה, פצע קיומו. בעלילת בדמי ימיה ובטון האלגי שלה מצא עוז הד לפציעה הקשה של חייו שלתפיסתו באשמתה נעשה סופר אמת.

גם א.ב. יהושע הצביע על השפעת "בדמי ימיה" על עוז:

דוסטויבסקי אמר פעם שכל הספרות הרוסית יצאה מתחת לאדרת של גוגול, ועל פי משל זה אמר עמוס עוז שהספרות הישראלית נולדה מן הנובלה הנפלאה של ש"י עגנון – בדמי ימיה.

 

צילו של עגנון

הבחנה היסטורית בסוגיית ההשפעה הספרותית של עגנון על עמוס עוז אני מוצאת בתובנה של אורי רוברט אלתר שמסביר מדוע הפנו סופרי דור הפלמ"ח את גבם ליצירתו של עגנון, ואילו דורם של סופרי דור המדינה, דורו של עמוס עוז, שבו ואימצו אותו כמקור השפעה מכריע:

כשדור ספרותי צעיר צריך למרוד באב ספרותי הוא מגלה מודל בדוד או בסבא ספרותי. והנה, סבא עגנון יכול היה לשמש מדריך אל אותו עולם של צללים.

על עוצמת השפעתו של עגנון על עוז כסופר, העיד עוז על עצמו באופן ישיר ואמיץ ב"סיפור על אהבה וחושך":

במשך שנים התאמצתי להשתחרר מצילו של עגנון, נאבקתי להרחיק את כתיבתי מהשפעותיו, מלשונו הרוויה, המתעדנת, הבעל-ביתית לעיתים, ממקצביו המדודים היטב, מאיזו נחת רוח מדרשית עם הדהודים חמימים של לשון יראים, עם פעימות ניגונים ידישאיים ואדוות של מעשיה חסידית דשנה. היה עלי להשתחרר מהשפעת השנינה והאירוניה שלו, מן הסימבוליקה הגדושה-הברוקית וממשחקי המבוך האניגמטיים ומכפל המשמעות ומן ההיתולים הספרותיים המשוכללים. גם אחרי כל המאמץ להתרחק והמאבק להשתחרר ממנו, עדיין מה שלמדתי מעגנון ודאי מהדהד לא מעט בספרים שכתבתי. אבל מה בעצם למדתי ממנו? אולי כך: להטיל יותר מאשר צל אחד…

 

ש"י עגנון

 

עדות זו, היא אולי המעניינת ביותר והמפורטת ביותר מבין שלל עדויות המצויות אצל עוז בדבר השפעתו של עגנון עליו. בפסקה זו מתעמת עוז לראשונה עם עגנון כמייצג זרם פואטי, שממנו הוא מושפע באופן טוטלי מחד, ומאידך, ממנו הוא מנסה בכל מאודו לברוח.

 

מיכאל שלו

היכן אפשר לראות דוגמא ליצירתו העצמאית של עוז, שבה הוא מעבד את חומרי חייו שלו לכדי יצירה ספרותית גדולה, לאור כתיבתו של עגנון ובהשראתו?

היצירה המובהקת ביותר מבחינת הקשר שלה לחומרי חייו של עוז היא הרומן "מיכאל שלי" שפרסם עמוס עוז בשנת 1968. במרכזו של הרומן עומדת דמותה של חנה, נערה ירושלמית חורפית ורעועה, שיש בה יותר משמץ טירוף, ויש בה נטייה לפנטסיות ולשאיפות גדולה שחייה המשמימים אינם מספקים לה. היא נשואה למיכאל, סטודנט לגיאולוגיה שמשעמם אותה. היא מעידה עליו  כי אביו מוציא את רוב משכורותו על הלימודים האוניברסיטאיים. "מיכאל בן יחיד. אביו מטפח בו תקוות גדולות, אינו מוכן להכיר בכך שבנו הוא בחור בינוני", ובמקום אחר, היא מטיחה בו: "מיכאל, אתה בנאלי". לחנה ומיכאל נולד בן, והמשפחה הקטנה מיטלטלת יחד עם טלטלותיה הנפשיות של חנה.

אפשר לדון על יחסי אם מעורערת ובנה הקטן ברומן "מיכאל שלי" כראי ליחסי עוז ואימו, וזאת עשו חוקרים אחדים, אך ודאי שזה לא מוקד הרומן. במרכזו של "מיכאל שלי" עומדת מערכת יחסים זוגית מורכבת ודרמטית בין חנה למיכאל.

מהם מקורות ההשראה שמהם שאב עוז בשרטוט מערכת היחסים העומדת במרכז הרומן "מיכאל שלי"? הנה לפנינו שני התנאים הדרושים ליצירה: חומרי חיים טעונים, והשראה אמנותית גדולה.

יחסי חנה ומיכאל, יש בהם מזיגה של חומרי חייו של עוז שגדל לזוג הוריו, ויחד עמה, נמזגים חומרים מתוך דגם זוגי קודם שעגנון שרטט במספר יצירות שלו, אך הבולטת בהן, לדעתי, היא דווקא זו שמתוארת ב"סיפור פשוט".

 

מתוך הסרט "מיכאל שלי" 1974
מתוך הסרט "מיכאל שלי" 1974

 

על הקורא עמוס עוז

סיפור פשוט, הוא סיפורו של הירשל, בן למשפחה מן המעמד הבינוני בתוך קהילה יהודית בעיר מזרח אירופית. הירשל נתון בקונפליקט בין שתי נשים: האחת, מינה, היא השידוך המוצלח שרקחה אימו, והשניה, בלומה, בה הוא מאוהב ואליה הוא משתוקק.

כדי להבין את הקשר האמיץ בין "מיכאל שלי" לסיפור פשוט כדאי להטות אוזן תחילה לעמוס עוז כקורא, שחושיו המחודדים ומבטו הבוחן הפיקו את אחת הקריאות הפנימיות והעמוקות ביותר ל"סיפור פשוט".

עמוס עוז. מתוך אוסף דן הדני. הספריה הלאומית
עמוס עוז. מתוך אוסף דן הדני. הספריה הלאומית

 

במסה מאירת עיניים שכתב עוז על "סיפור פשוט" הוא עוקר את התפיסה המקובלת הרואה בסיפור העגנוני סיפור על אהבה מוחמצת, ועל התוצאות הרות האסון הבאות מחמת דיכוי האהבה.

תפיסה זו נוסחה בין השאר בידי גרשון שקד שאמר שהירשל, המאהב המיוסר, בסיום הסיפור "התברגן ומכר את המכאוב הנאצל ואת 'בת המלך המופלאה' בנזיד עדשים של נחת חנוונית ושל סעודת האם המדושנת למגינת לב המספר הרואה בכך כשלון".

ולא רק המספר. גם הקוראים הרבים חשו, כאשר נכנס הירשל לחיי נישואין עם מינה צימליך, כי הוריו של הירשל והחברה הזעיר-בורגנית של העיירה היהודית ניצחו במאבק כנגד הירשל והכניעו את נפשו הרומנטית. הם כלאו אותו בעל כורחו בנישואין קטנים ללא אהבה, התואמים את תפיסותיהם החברתיות, ולא ריחמו על נפשו הסוערת והרומנטית של הגיבור.

עוז חולק בחריפות על קריאה כזו של סיפור פשוט. הוא טוען שעגנון אינו כותב "סיפור פשוט" לקוראיו:

לו הייתה מינה מתפקדת במערכת הזוגית כאישה גסה ונטולת כל רגישות אנושית לבן זוגה, הייתה אהדתו המוחלטת של הקורא, כמו גם רחמיו, נתונים להירשל, ואילו התנגדותו הנפשית הייתה מופנית אל כל שאר הדמויות החשובות כולל מינה. אך מינה היא אישה טובה ורגישה שאהבתה הכנה נתונה להירשל שאינו מחזיר לה אהבה.

האמפטיה של הקורא נתונה דווקא למינה שנקלעה לסיטואציה טראגית שאיננה אשמה בה. דמותה המסתורית של בלומה נאכטאהבת חייו של הירשל – מרחפת מעל הנובלה, אך הקורא אינו זוכה להיכרות של ממש עמה, ואם תמצי לומר – אף הירשל איננו זוכה לכך.

לדעתו של עוז, משיכתו של הירשל לבלומה הייתה ילדותית-רומנטית, מחמת שראה בה תחליף לאמו צירל אשר לא תפקדה בחייו כאם אמיתית, אולם "זיווגו האמיתי" של הירשל הוא מינה.

עוז מציין כי בתהליך הדרגתי מוצא הירשל כי משיכתו האמיתית נתונה למינה – אישה שמיניותה הרתיעה אותו בתחילה, אך ככל שהוא משתחרר מאשלייתו האינפנטילית ביחס לבלומה – האישה ה"בלומה" הקרירה, וחסרת היכולת לאהוב – כך הוא מגלה את משיכתו למינה כמשיכת גבר בוגר לאישה אוהבת, ולא כמשיכת ילד לאישה שכל כולה אינה אלא געגוע לאם שלא הייתה לו.

כך קורא עמוס עוז את סיפור פשוט, ואנו הקוראים את אבחנותיו של עוז איננו יכולים שלא לחוש כי עוז יודע היטב על מה הוא מדבר…

מה בקריאה ייחודית זו אימץ עוז ביחס ל"מיכאל שלי"?

 

 

בשתי היצירות מתוארת מערכת זוגית שבה האחד מבני הזוג נוטה לשיגעון, ואילו בן הזוג האחר סובל את משוגותיו של חברו בגבורה ובסבלנות. בכך מהווה בן הזוג השפוי עוגן יציב למערכת המשפחתית ומונע את פירוקה. יתרה מכך, בן הזוג  היציב הוא זה המחזיק אף את חברו המעורער ומונע את התפרקותו הנפשית.

חנה היא אם כן בת דמותו של הירשל. שניהם מתפקדים כדמות המעורערת במערכת הזוגית.

מיכאל הוא מקבילה של מינה – שניהם בני זוג שפויים ויציבים, הנושאים על גבם את משא התנהלותה הנורמלית של המשפחה עד כמה שהדבר אפשרי.

ההיפוך המגדרי בין חנה והירשל ובין מינה ומיכאל אפשר שהוא עדות לניסיונו העז של עוז להימלט מההתדמות לסיפורו של עגנון, אך עם פרסומו של סיפור על אהבה וחושך מתברר השורש האמיתי להיפוך המגדרי הזה.

עוז שקרא בנערותו את "סיפור פשוט" זיהה בדגם ששרטט עגנון, ובמערכת המשפחתית אותה תיאר, את הדגם המוכר לו ממשפחתו שלו. הניסיון המשפחתי שלו וחווית חייו העגומה השתקפו בסיפור העגנוני, והעניקו לו יתרון כקורא רגיש במיוחד. עם התפתחותו של עוז כסופר בנה קומה נוספת, וכתב בעצמו גרסה משלו לאותו "סיפור פשוט", מסובך וכואב כל כך של בית הוריו.

היסודות האוטוביוגרפיים בעיצוב הדמויות במיכאל שלי ברורים: טירופה של חנה שאוב משיגעונה הקטלני של אמו של עוז, ודמותו של מיכאל המעוצב כאקדמאי זוטר עולה בקנה אחד עם דמותו של אריה קלוזנר – מלומד ירושלמי המתוסכל ממעמדו הבינוני.

 

משפחת קלוזנר. אריה, פאניה ועמוס
משפחת קלוזנר. אריה, פניה ועמוס

 

עוז מתאר את חנה, כהירשל ב"סיפור פשוט", כמי ששוקעת בטירופה משום שהיא יודעת כי בן זוגה יקבל אותה גם בשקיעתה זו. שקיעתה של חנה, כמו זו של הירשל, מאופיינת כמעשה ילדותי, אנוכי ובלתי מוסרי, אולם סבלנותם של בני הזוג השפויים משתלמת בסופו של דבר: בן הזוג ה"מטורף" יודע בתוך תוכו את יתרונותיה של השפיות שאותה מקרין בן זוגו, ושב אליו. המשפחה איננה מתפרקת בזכות יכולת ההכלה של בן הזוג השפוי והמגונן. עיסוקו הבלתי נלאה של עוז בשפיות ובטירוף הוא חתרני במידת מה. הספרות הרומנטית וגם הפוסט מודרנית עוסקת בחולי הנפש כחלק מן העיסוק האוהד ב"אחר" המקופח, והקריאה הנערית הרומנטית "מהסרטים" שופטת את האנשים  המרובעים כבינוניים, מוגבלים ומשעממים. אולם עוז חותר תחת מוסכמות אלה: אהדתו החשאית נתונה לאלה הנאבקים על שפיותם ומצליחים להישאר בה .יצירתו של עוז מובילה את הקורא לעמדה מוסרית של הערכה והשתאות כלפי אותן דמויות שהן התגלמות הנורמליות.

חיבור מופלא, בין מציאות חייו של עוז ובין עלילת מיכאל שלי, חיבור החושף לרגע כי אכן קיים חוט נסתר הקושר בין פאניה ואריה קלויזנר הוריו של עוז לחנה ומיכאל גונן, נמסר לנו ב"סיפור על אהבה וחושך".

עוז מתאר כיצד ביקר עם  אמו את אביו באוניברסיטה העברית. עוז מאריך לתאר את התרגשותו הרבה של אביו מהביקור המשפחתי, ואת המבוכה הגדולה שנוצרה סביב ביקור זה. התרחשות זו דומה להפליא לתיאור ביקורה של חנה במחלקה לגיאולוגיה בה עובד מיכאל, אף שם מתוארת התרגשותו של מיכאל מחשיבותו המשפחתית של הביקור.

וכך מתאר עוז את כניסתו לבניין:

כשנכנסנו לבניין טרה סנטה אשר בו שוכנו כמה ממחלקות האוניברסיטה העברית שאלנו היכן מחלקת העיתונות ועלינו במדרגות לקומה השלישית. ביום חורף כזה מעדה חנה מ"מיכאל שלי" באותן מדרגות עצמן ואולי נקעה קרסול, והסטודנט מיכאל גונן אחז במרפקה ואמר לה פתאום שהמילה קרסול יפה בעיניו. אולי עברנו אני ואמי על פני מיכאל וחנה במדרגות ההן ואפילו לא שמנו לב.

 

תמונת בנין טרה סנטה מתוך ארכיון הספריה הלאומית
תמונת בנין טרה סנטה מתוך ארכיון הספריה הלאומית

 

כמה מפתיע ומוזר למצוא בין שורות אוטוביוגרפיות שבהן מספר עוז על מעשה שהיה, עדות לפגישה שלא תיתכן לעולם בין עוז הילד לדמויותיו אשר בדה מלבו שנים רבות אחר כך.

 

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

 

כתבות נוספות

הדיבר האחד-עשר: עמוס עוז חושף את דתו

המחברת הסודית של ש"י עגנון על תמול שלשום

מדוע בחר ש"י עגנון דווקא בתשעה באב להיות יום הולדתו?

 

.
.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. 
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. 
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות. 

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

 

כשראש תוכנית הגרעין של איראן ביקש מהישראלים עזרה

בתחילת שנות השישים שוגרה משלחת מומחים ישראלים למשימה דחופה באיראן, לסייע לשיקום אזור שחרב ברעידת אדמה

רעידת אדמה באיראן

: יותר מ-12,000 איש נהרגו בספטמבר 1962 ברעידת אדמה באזור קזווין שבאיראן

בתפקידו כראש הגוף בעל השם המעורפל "ארגון התכנון של איראן" היה ספי אספיא האיש האמון על שאיפותיה הגרעיניות של האומה האיראנית בראשית דרכן. הוא היה האיש שעל דלתו התדפק בשנת 1965 אכבר אעתמאד, המוכר כאבי תוכנית הגרעין האיראנית, כשביקש לקבל את ברכתו של השאה להתחיל את התוכנית. כשהיה בן 23 היה אספיא לצעיר המרצים באוניברסיטת טהראן, ולימד מתמטיקה וגיאולוגיה. תחומי אחריותו כראש "ארגון התכנון" היו נרחבים למדי, שכן על הארגון הוטל הפיקוח על כל מיזמי הפיתוח של איראן.

במסגרת תפקידו זה חתם אספיא על הסכם עם חברת תה"ל (תכנון המים לישראל) בע"מ, תאגיד ממשלתי ישראלי שנודע בזכות פיתוח כמה ממערכות אספקת המים וההשקיה השאפתניות ביותר במאה העשרים.

 

Akbar Etemad, popularly known as the father of Iran's nuclear program
אכבר אעתמאד נודע כאבי תוכנית הגרעין של איראן, אבל אפילו הוא נזקק לאישורו של ספי אספיא, ראש הגוף בעל השם המעורפל "ארגון התכנון של איראן".

 

בספטמבר 1962 היכתה רעידת אדמה עוצמתית במחוז קזווין (Ghazvin בצפון-מערב איראן. מאות כפרים נהרסו, חלקם חרבו כליל. אלפים נהרגו ונפצעו, עשרות אלפים איבדו את בתיהם ברגע. מאמצי הצלה מאולתרים החלו מיידית, ובהמשך הגיע גם סיוע מטהראן וממדינות אחרות.

בתוך כמה חודשים פנה "ארגון התכנון" בראשותו של אספיא לחברת תה"ל שמשרדיה בתל אביב בבקשה לשיתוף פעולה מקיף בבניה מחדש ובתכנון אסטרטגי של האזור כולו. העבודה עתידה הייתה לשמש מודל למאמצי התכנון והמודרניזציה בכל רחבי איראן. פרסום רשמי מטעמם של "ארגון התכנון" ושלוחת תה"ל באיראן מפרט את מערכת היחסים האינטימית בין שני הגופים, שנדמית כיום כמציאות לא-מאוד-רחוקה אמנם, ובכל זאת כזו שכמעט אי אפשר להעלות על הדעת.

ברשותה של הספריה הלאומית עותק מהמסמך הנדיר, חיבור בן שני כרכים באנגלית ובפרסית, שכותרתו Ghazvin Area Development Project Reconnaissance Report. הדו"ח כולל עותק ממכתבו הרשמי של ראש הצוות הישראלי, אריה "לובה" אליאב, לספי אספיא, כמו גם נתוני סקר מקיפים, איורים מפורטים ותוכנית שש-שנתית לפיתוח מחוז קזווין.

 

test
מסמך נדיר של ממשלת איראן, המתאר פרויקט משותף עם חברת תה"ל הישראלית לבנייה מחדש ולמודרניזציה של אזור קזווין. עותק זה נשמר כיום בספריה הלאומית

 

לפי הדו"ח, כחלק משלב השיקום הראשוני, "שלחה ממשלת ישראל משלחת אדריכלים וטכנאים שתכננה ובנתה מחדש את הכפר חוזנין (Khuznin), תחת סמכותו של משרד החקלאות האיראני." תוך כדי התקדמות בפרויקט זה ובפרויקטים מאולתרים אחרים, "החליטה ממשלת איראן לתכנן מחדש את כל אזור קזווין שניזוק ברעש, במטרה להעלות את רמת התפוקה שלו ואת רמת המחיה של תושביו."

ביום 6 בינואר 1963, חתם ספי אספיא בטהראן על חוזה עם נציג תה"ל במקום. בתוך ימים ספורים נחתה באיראן משלחת מטעם תה"ל. עם חברי המשלחת, שבראשה עמד אליאב, נמנו אפרים שילה, אגרונום ופעיל ציוני דתי, מומחי אקדמיה ואנשי מעש אחרים – מטובי המוחות שיכלה המדינה היהודית הצעירה להציע.

תה"ל עתידה הייתה לפקח על שני צוותים ישראלים אחרים ולפעול בשיתוף פעולה צמוד עם הממשלה האיראנית ועובדי סיוע בינלאומיים אחרים, לרבות כאלה שנשלחו מטעם האו"ם.

 

t

t
מכתב רשמי שנכלל בדו"ח, מראש המשלחת הישראלי, אריה אליאב, לספי אספיא, ראש הגוף בעל השם המעורפל "ארגון התכנון של איראן"

 

אחרי שטיפלה בצרכים מיידיים ודחופים, הוטלו על המשלחת הישראלית ארבע מטרות עיקריות: 1. ביצוע סקר כללי של אזור קזווין על מנת לתכנן בצורה הטובה ביותר את פיתוחו העתידי; 2. הכנת תוכנית לאזור הרעש כולו, לרבות כפרים חדשים ותוכניות מפורטות לבנייה שתחל בתוך חצי שנה; 3. הטמעת גידולים חדשים והקמת חלקות הדגמה לצורך הדרכת המקומיים בשיטות חקלאיות משופרות; 4. הכשרת מהנדסים איראניים – לפי ההסכם הישראלי-איראני, היה זה "אחד ההיבטים החשובים של המשימה."

רק במבט לאחור נראית העובדה, שבכיר איראני מביא מומחים ישראלים כדי להכשיר מהנדסים איראניים, כמו משהו ראוי לציון. מבחינה היסטורית, שיתוף פעולה מסוג זה היה שכיח: לישראל היו, כמובן, יחסים קרובים למדי (גם אם שנויים במחלוקת) עם משטרו של השאה.

אף על פי כן, במסגרת דו"ח יבש למדי, פרטים בודדים המתארים שיתוף פעולה ואחווה בין ישראלים לאיראנים הם במידה מסוימת כן ראויים לציון, במיוחד לאור האקלים הגאו-פוליטי הנוכחי:

"מכיוון שהמשלחת הישראלית עבדה וחייתה בקזווין וכל פעילויותיה היו קשורות לאותו אזור, אך טבעי היה שהצוות האיראני בהכשרה יצטרף לאנשיה ויחיה ויעבוד איתם בקזווין… נעים לציין את הידידות הקרובה שפרחה בין האיראנים לבין הישראלים כתוצאה מהחיים ומהעבודה בצוותא, הסיורים המשותפים והדיונים המקצועיים, ואת ההערכה ההדדית שהתפתחה בין הצוותים, המתלמדים והסגל באמצעות העבודה יחד על פרויקט משותף."

באביב 1963, לבקשתו של תאגיד ההשקיה העצמאי של איראן (בנגאה-י אביארי) שהיה מעורב גם הוא בעבודה, הציע הצוות הישראלי קורס מיוחד בגאולוגיה לסטודנטים נבחרים מאוניברסיטת טהראן. עשרות ישראלים ואיראנים חיו, עבדו ולמדו יחד – ואפילו יצאו לטיולים משותפים.

מילים חמות, מעבר לדברי הנימוסין המקובלים, אנו מוצאים גם בדו"ח עצמו: "אנו מבקשים להדגיש את העובדה, שבעוד שהמהנדסים הישראלים עמלו להעניק מהידע שלהם לעמיתיהם האיראנים, גם הם עצמם למדו רבות מהאיראנים וזכו מהם לסיוע רב. אין כיום ספק, שללא עבודתם המסורה של אלה, הן בשטח והן בעבודת המשרד, לא יכלו היו הצוותים הישראלים להגיע לתוצאות שאליהן הגיעו…"

הדו"ח כולל רשימה מלאה של המהנדסים האיראנים (לרבות מהנדס בשם חליל חמינאי), כמו גם רשימה של בכירים ישראלים, איראנים ובינלאומיים שהשתתפו במאמץ.

יחסים ישראלים-איראנים חמים, ובתוך כך עוד מיזמי תכנון ופיתוח משותפים, התמידו עד למהפכה בשנת 1979.

המשטר החדש עצר את ספי אספיא והוא נמק בכלא במשך חמש שנים, שם, לפי דיווחים, העביר את זמנו בהוראת צרפתית לאסירים אחרים, בלימודי איטלקית, ביולוגיה מולקולרית ומדעי המחשב, ובפירוק והרכבת שעונים ומכשירי אלקטרוניקה. לפי אחד הסיפורים, אספיא אפילו הציע עזרה בתיקון מכשיר ההקלטה של שופט, כאשר זה התקלקל במהלך חקירה – כל זאת כאשר עיניו מכוסות בבד. הוא חי באיראן עד מותו בשנת 2008.

 

t
אריה "לובה" אליאב עמד בראש משלחת תה"ל הישראלית באיראן. לאחר מכן הפך לפוליטיקאי ובמשך כמה שנים כיהן כחבר כנסת. אליאב נפטר בשנת 2010

 

אריה אליאב, שבשנות השישים עמד בראש משלחת ישראלית דומה גם במרוקו, הוביל משלחת נוספת לניקרגואה בשנת 1972. במשך עשרות שנים פעל לעידוד עלייה, לקידום הסכם שלום עם הפלסטינים וליישוב הנגב. אליאב נבחר לכנסת שלוש פעמים, שימש מזכ"ל מפלגת העבודה ואף היה מועמד לנשיאות. בשנת 1988 קיבל את פרס ישראל על תרומתו המתמשכת לחברה הישראלית. הוא נפטר בתל אביב בשנת 2010, שנתיים בלבד לאחר מותו של ספי אספיא.

בסתיו 2017, כמעט 55 בדיוק אחרי הרעש בקזווין, פקדה את איראן רעידת אדמה חזקה נוספת, שהורגשה גם בחיפה ובתל אביב. ממשלת ישראל הציעה להגיש סיוע הומניטרי. הצעתה נדחתה.

*

המתרגמת מבקשת להודות למתרגמים מפרסית ומומחים לאיראן שנעזרה בהם לצורך תרגום ותעתיק השמות והמונחים – ד"ר רז צימט, ד"ר תמר עילם גינדין ותומר בן אהרון.

כתבות נוספות

כשהנסיכה הפרסית ביקרה את מעצבות האופנה היהודיות

האיש שעמל על תרגום ארון הספרים היהודי לפרסית-יהודית

הכל התחיל בנאצר: גלגוליו של השליט הלא-ממש-כל-יכול בספרות העברית




הדיבר האחד-עשר: עמוס עוז חושף את דתו

בנאום שנשא שנתיים לפני מותו סיפר עמוס עוז מה קדוש בעיניו

עמוס עוז, 1972. צילום: צוות יפפ"א, ארכיון דן הדני בספרייה הלאומית

עמוס עוז, 1972. צילום: צוות יפפ"א, ארכיון דן הדני בספרייה הלאומית

ב-29 בנובמבר 2016, שנתיים לפני מותו, נאם עמוס עוז במסגרת הפאנל "ירושלים והמפגשים עם הקדושה", במסגרת הפורום הבינלאומי של הספרייה הלאומית. במהלך נאומו דיבר עוז על מה שקדוש בעיניו, על ירושלים ועל הצו המוסרי שמנחה אותו. להלן כמה נקודות מנאומו.

 

מה קדוש בעיני?

בשבילי קיים מקום קדוש אחד מאז שאני ילד. הספרייה. אני בן של ספרן, חתן של ספרן. בעל של ארכיבאית, גיס של ספרן ואבא של שלושה כותבים. איזה עוד מקום יכול להיות קדוש לי חוץ מהספרייה?

 

איך נדע מהי הדת הנכונה?

סבתא שלי שלומית נפטרה לפני 60 שנה, הרבה לפני המלחמות והמחלוקות של ימינו. אולי לה הייתה התשובה על שאלת עתיד המקומות הקדושים בירושלים. כשהייתי בן ארבע, סבתא הסבירה לי מה ההבדל בין היהודים לנוצרים.

"אתה מבין, הנוצרים מאמינים שהמשיח היה פה ויחזור", היא הסבירה לי. "אנחנו היהודים מאמינים שהמשיח לא היה פה ועתיד להגיע. אין לך מושג כמה דם נשפך בגלל המחלוקת הזו. ולמה? למה אי אפשר פשוט לחכות? אם המשיח יגיע ויגיד 'כיף לראות אתכם שוב', נצטרך להתנצר או לפחות להתנצל, אם יגיד לעומת זאת, 'נעים להכיר' הם יצטרכו להתגייר או להתנצל.".

 

מה קדוש לי?

ערכי הצדק, הנתינה, הסולידריות היהודית, שלטון החוק, ערכי משפחה, שולחן המשפחה, סיפורים, חוש ההומור – כל אילו הם חלק מהמורשת היהודית שלנו.

ואני אוסיף לזה – החיים והסבל האנושי. יש מספיק סבל לכולם. אולי אין מספיק אהבה לכולם, אבל יש מספיק כאב, גם אם אנחנו, באופן אישי, לא נוסיף עוד כאב.

כאב, זה כלי דמוקרטי. כאב הוא סוציאליסט הוא לא מפלה בין דתות ומעמדות. כאב הוא כאב. כאב מאחד.

 

אני וישו

אני אוהב את ישו , הוא קרוב ללבי, אבל אני לא מסכים איתו על אהבה אוניברסלית, זה ילדותי בעיני. אני גם חולק על אמרתו "סלח להם כי אינם יודעים מה הם עושים".  אנו יודעים טוב מאוד מה אנו עושים, אנחנו לא טיפשים מוסרית, כשאנחנו מכאיבים אנו יודעים טוב מאוד מה אנחנו עושים. גם ילד שמושך בזנבו של החתול יודע שהוא מכאיב.

 

הדת שלי: "לא תכאיב לאחר"

בפרפרזה לקאנט, הדת שלי, הדיבר שלי, החוק שלי הוא: "לא תכאיב לאחר, או לפחות נסה להכאיב לו כמה שפחות". החוק הזה הוא חוק אוניברסלי, שרלוונטי בכל מקום.

 

התרופה לקיצוניות

הסכנה הכי גדולה שלנו היא הקיצוניות. בית המקדש חרב פעמיים לא בגלל קמצא ובר קמצא אלא בגלל הקיצוניות הדתית. אם רק הייתי יכול לרקוח 'כמוסות של חוש הומור' כדי לחסן מקיצוניות… אולי לא הייתי מקבל נובל לספרות, אבל בטוח הייתי מקבל פרס נובל לרפואה.

הומור וסקרנות. זה קדוש בעיני, זו הדרך שלנו להילחם נגד הקיצוניות שנמצאת בנפשו של כל אחד מאיתנו.

 

עמוס עוז 2018-1939.

יהי זכרו ברוך

 

כתבות נוספות

התפילה של דויד גרוסמן: "עוד אוּכל להיות אדם חופשי, ועַם חופשי, בארצי, בְּבֵיתי, בתוך נפשי"

מפגשים מוזרים ומרגשים בין סופרות וסופרים לקוראים

לעבור דירה לארכיון: המשוררת אגי משעול