הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ… וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה  (דברים ל' י"ט)

 

את חידת שירתה של זלדה, ואת כפל פניה, מכירים כל אוהביה:

מחד, שירה מתעתעת המכסה יותר ממה שהיא מגלה, שירה שיש בה הרבה מן הנסתר והבלתי מפוענח. ומאידך: שירה חשופה מאוד, מעין וידוי או צילום רנטגן מתמשך של "פנים האני". צילום החושף את הנפש כהווייתה. ונפש זו, אין בה מנוחה: לרגעים היא נפש פתוחה וחופשית, נוגעת בגרמי השמיים, מקרינה את יפי החיים וזוהרם, ולרגעים קיומה רועד וחרד: מוכת יאוש היא שוקעת לתהום, מבועתת מפחד, נשאבת ליסוד המוות.

בתוך שירתה רבת הפנים של זלדה בולטת חטיבה אחת המזדהרת כאבן יקרה: שירי האלמנות והגעגוע שכתבה זלדה לבעלה המנוח חיים.

אלו שירים אינטימיים, חשופים עד העצם, המצטיינים בפשטות הביטוי, בגילוי הלב הישיר ובגדולתם החד פעמית. אפשר לקרוא אותם כמו 'יומן אבל' המתאר את האנטומיה של האלמנוּת: מהמחלה, דרך העמידה מול המוות, השבעה וניחום האבלים, ולבסוף – הבדידות הגדולה, הגעגוע שאינו מרפה, והבעל המת המתהלך בחלומותיה.

שירי האלמנות הראשונים נדפסו בספרה השני של זלדה, "הכרמל האי נראה", שיצא בשנת 1971, כשנה לאחר שנפטר חיים (בפתחו, באותיות צנועות ובדיבור מדוד: "מוקדש לחיים ז"ל"). האחרונים שבהם נדפסו בספרה האחרון של זלדה "שנבדלו מכל מרחק" שיצא בשנת 1984, שנת מותה שלה.

השער לביתנו הוא הקשת בענן – על הקשר בין זלדה וחיים

השידוך בין זלדה שניאורסון לחיים מישקובסקי היה מפתיע. זלדה הייתה בת למשפחת אצולה חבד"ית: נכדת הרב דוד צבי חן, מחשובי רבני חב"ד וצאצאית הצמח-צדק, האדמו"ר השלישי של חב"ד, ובת דודתו הישירה של הרבי מנחם מנדל מלובביץ. חיים היה אף הוא נצר למשפחת אצולה רבנית, אלא שהפעם משפחה ליטאית. סבו הרב יצחק בלאזר היה מראשי תנועת המוסר ומרבני ישיבות ליטא.

ממכתב בארכיון זלדה אני מוצאת שהשידוך זכה לעידודה של אחותו של חיים, טובה, שמסכמת את דמותה של זלדה בשורה וחצי:

 

 

"היא עובדת ומרויחה…  יפה, נבונה מאד, כשרונית, צירת וכו' וכו. כדאי מאד להתראות אתה עכשו."

זלדה נולדה בשנת 1914. בגיל 11 עלתה לארץ עם הוריה וסבה, ובאותה שנה נפטרו אביה וסבה. היא התגוררה עם אמה בירושלים. אם ובת לבדן בעולם. זלדה ידעה מכאובי נפש וגוף כל חייה, ונותרה רווקה סוערת ושברירית עד גיל 36, דבר חריג בעת ההיא ובייחוד בסביבתה הדתית. חיים היה מבוגר ממנה בשש שנים, ומכריו מתארים אותו כאדם גבוה, יפה ואצילי, ביישן ושקט מאוד, אך מלא הומור. אדם יצוק ויציב. שימש כרואה חשבון, ועבד כל חייו בעבודה פקידותית.

על התרשמותה הראשונית ממנו, אני לומדת ממכתבה לחברתה רחל לרר:

 

 

"להוסיף על התיאור אין הרבה, מלבד החיצוניות – גבוה עד פחד, שחור, כמעט אפל – שתקן – שתקן – שתקן – דתי פשוטו כמשמעו – "

אך עד מהרה נחשפה זלדה לאישיותו של חיים במלואה. במכתב לחברתה שושנה, שעוד נחזור אליו בהמשך, מתארת זלדה את השפעתו הברוכה של חיים עליה:

"בחברתו הרגשתי מן שלוה כזאת, שלום פנימי שמעולם לא ידעתי בחברת אדם. כאילו כל מה שקרה ויקרה עמדו הוא הדבר הנכון שצריך להתרחש כי הכל שמש. כאילו אין בי דבר מיותר ולא בו. ולא בעולם."

חיים הכיר באופייה הסוער והתנודתי של זלדה, והעריך מאוד את אישיותה היוצרת. במכתב שנכתב בראשית ההיכרות בין השניים, בשלבי הגישוש הראשונים, הוא מבטא באופן ברור את ההבדל בינה, נפש חופשית ויוצרת, ובינו – אדם מרגיש וחושב, אך מופנם ועצור:

 

 

"לא היה ברצוני להתנצל על אי כתיבתי אליך כי אין זה בטבעי להתנצל, אך הפעם למענך אשתדל. אך דעי! אינני אמן המילה ולא אמן האות.. יש בי איזו מעצור המונע ממני להלביש רגשותי ומחשבותי בלבוש מוחשי בדבור או בכתב. ולכן מכתבי יבש בלי רוח רוח 'חיים'."

בשנת 1950 הם נישאו. נוכחותו המיטיבה של חיים, הפכה את דירתן הירושלמית הקטנה ברחוב צפניה של זלדה ואימה, לאי של יציבות וביטחון בחייה של זלדה.

זלדה וחיים בנו את ביתם כמפלט מפני העולם. ברשימתה "שניים בעולם" שהתפרסמה בספר "ציפור אחוזת קסם" היא מתארת את האחדות בין חיים ובינה, את השלמות בקיומם כזוג על אף שלא זכו לילדים:

"את חיים ואותי ברא אלוהים אחד, או יותר נכון, אותו רעיון אלוהי, אותו רמז אלוהי. אנחנו גורשנו מגן העדן של הצדיק השתול על פלגי מים ופריו יתן בעתו ועלהו לא יבול. גורשנו מגן עדן של אשתך כגפן פוריה ובניך שתילי זיתים. גורשנו ואנחנו גרים על גבי הענן, והשער לביתנו הוא הקשת בענן… יש לשנינו השגה מעורפלת, מעין זכרון מעורפל, מן הקשר שהיה ביננו לפני שנולדנו. אנחנו שייכים זה לזה עד לבלי הינתק".

 

 

עשרים שנים חיו זלדה וחיים "על גבי הענן" שלהם. במהלך השנים הללו יצאה לאור זלדה המשוררת. רבים משיריה שורבטו עוד בתקופת רווקותה על גבי פתקים קטנים, אותם שלחה זלדה כמתנות ידידות למעגל חבריה. ללא כל יומרה לאמץ פיגורה של "משוררת" ובמרחק ת"ק פרסה מסצנת בתי הקפה של אנשי הרוח בני דורה, יצרה זלדה טקסטים שלא דמו בצורתם ובתוכניהם לשום דבר אחר. אולם רק בחסותו המגוננת של חיים הפכה זלדה לראשונה מאישה כותבת ל"משוררת". בסיוע כמה מחברותיה, תוך עידודו של חיים ובדחיפתו, העזה להוציא לאור את ספרה הראשון, "פנאי", בשנת 1967.

 

 

נדרים שנולדים באניה טובעת – מחלה, מוות וגעגוע

כשחיים נפל למשכב, עולמה של זלדה שב והטלטל.

באחד משיריה משחזרת זלדה את רגעי הפחד הגדולים בעת מחלתו, ואת ההכרה שהיכתה בה, שאין לכל נדריה ותפילותיה סיכוי מול מותו ההולך וקרב:

 

 

בשנת 1971 נפטר חיים לאחר מחלת לב ממושכת והוא בן 61. עשרים שנות נישואין באו לקיצן.

את ימי השבעה מתארת זלדה כפער בלתי ניתן לגישור בין האבלים, העטופים במוות, שמתם מוטל לפניהם, ובין האנשים החיים את יומם שבאים לנחמם. בשירה "אל תרחק" היא מתארת את שער ביתה האבל הפונה ל"גיא צלמוות", סביב הבית אימת מוות, והמנחמים מתקשים להכיל:

 

 

 

בשירים רבים מתרפקת זלדה על זיכרונות ימי נישואיה וגעגועיה לימים שבטרם מותו של חיים. זלדה, שמיעטה כל כך לכתוב על חיי נישואיה, פתחה בשירים האלה צוהר לחייהם המשותפים. דווקא מתוך ההעדר, מתוך האַיִן, עולה תמונה נפלאה של הווי זוגי יציב ובטוח:

 

 

דרך התבוננות בקירות הבית מספרת זלדה את סיפורה של האבידה הגדולה: קירות הבית שסיפקו לה מחסה, היו כבני הבית, שותפים לשיחות החולין על כוס תה של בין ערביים. אחרי מותו של חיים הפכו הקירות שותקים. זרים ומבוצרים, שוב אין בהם את תכונת האנושיות הביתית והמגוננת. שוב אין הם באי כוחו של בעל הבית בעל המבט החום והמגן, שאף בשתיקתו, שתיקת נפשות אוהבות, יש מגע של קרבה.

 

 

על קשר הנשמות בין זלדה וחיים ניתן ללמוד משירים רבים נוספים שכתבה זלדה באלמנותה. היא נפגשת איתו בדמיונה בהקיץ, ובחלומות הלילה שלה הוא בן בית. גם לאחר שעוקרת זלדה מדירת מגוריהם המשותפים שמזכירה לה שוב ושוב את מותו של חיים, ועוברת לגור בשכונת "שערי חסד", היא ממשיכה לחלום את דמותו. באחד משיריה הקטנים והנחבאים היא מודה לאהוביה המתים, שטרחו "לעדכן כתובות", והם ממשיכים ללוות אותה גם בביתה החדש:

 

 

ובאחד משיריה מכמירי הלב, מתארת זלדה חלום לילה בו קיבלה מידיו של חיים שושנה שחורה, תוך שהיא תוהה מה מקורו של החלום שפקד אותה. האם געגועיה הבלתי פוסקים שבעולם הזה, או שמא געגועיו שלו שחדרו מן העולם הבא לחלומה.

 

חיי צועקים לאהבה – זלדה על פרשת דרכים גורלית

נחזור לשנות הרווקות של זלדה.

במכתב שכתבה בשנת 1949 לחברתה שושנה, היא מתארת את בדידותה ואת הכמיהה הגדולה שלה לאהבה:

"כנראה אש נעורים אחרונה עלתה בי בלהב, וחיי, לפני שידעכו כליל וישתתקו לגמרי ישלימו עם החולין – המוות – החולי – הכזב, צועקים לאהבה לחרות ליופי – לדעת – לשירה – לפלאי העולם – לאמת – ושוב פועמים שירים בלבי המסכן הבודד. הוי כמה בודד. כמה בודד. זה שנים שלא עברה אותי רוח גדולה עוקרת כל שורש רע וישן שבלב ומטהרת את הדם והמוח."

זלדה מחפשת רוח גדולה שתעבור אותה, קשר שיש בו אמת, חירות ויופי. קשר שיחדש את הישן בעולמה ויטהר אותה מהחולין שהיא שרויה בו.

במכתבים לחברותיה היא משתפת אותן בפגישות ובקשרים שהיא רואה בהם פוטנציאל לקשר זוגי.

כך למשל מספרת זלדה לחברתה שושנה על אחד מהגברים שהכירה:

"את זוכרת שסיפרתי לך על איש אחד שפגש אותי בחרדת שמחה על הכרמל? האם היית מוכנה לחפס [כך במקור] את כתובתו – אז אשאל אותו אם יהיה ברצונו ללכת אתי כשאפשר יהיה לכפר עציון. אמנם איני מכירה אותו כמעט אך זאת שהלכה איתו אז תארה אותו כמורה לא יצלח. אבל במגע ידו היה שמש."

בשלב זה זלדה עוד לא יודעת את שאנו כבר יודעים, שהיא עתידה לקשור את עולמה הפנימי הסוער, העדין והרועד, עם עולמו היציב של חיים, אשר ישלים את כל מה שלא היה בה, ויעניק לה עוגן של יציבות ומשענת מפני פחדיה.

לימים תתאר זלדה את תפקידו של חיים בעולמה ברשימתה "שנים בעולם":

"חיים הוא המערה שבה אני מתחבאה מברקים ומרעמים. חיים הוא ארץ כנען האמיתית, העתיקה, הקדומה, שאברהם אבינו הגיע אליה אחרי הרפתקאות רוח איומות וספר בה את הכוכבים."

חיים היה לה בית. חיים היה לה סלע.

והנה, באחד משיריה, התייחסה זלדה לאיזה "הוא" נעלם:

כִּי הוּא לֹא הָיָה סֶלַע

וְלֹא הַר

וְלֹא כְּנַעַן.

 

("היינו כמו קיפודים", מתוך: הלא הר, הלא אש, 1977)

 

מיהו אותו "הוא", המופיע בשירה של זלדה, שלא היה סלע ולא הר ולא כנען?

ייתכן שזהו אב-טיפוס לכל מה שאין בו מן היציבות והביטחון שחיפשה זלדה. אך, האם ניתן למצוא בחייה של זלדה עדות לאדם ממשי שעמד לנגד עיניה בעת שניסחה שורות אלה?

עיון מעמיק במכתבים שכתבה זלדה לחברותיה, ובמכתבים שקיבלה מאחרים, מעלה פרשה מרתקת בחייה של זלדה, המאירה פינות חשוכות של יצירתה באור חדש.

מתברר כי בשנות רווקותה, משהו בנפשה של זלדה נמשך לאפשרות לכרות ברית זוגיות דווקא עם אדם שדומה לה במזגו, משורר אשר הסעיר את נפשה.

באחד המכתבים לשושנה מציינת זלדה בפניה שהיא עומדת בצומת דרכים בחייה. עליה להכריע בין שני גברים שרוצים להינשא לה:

"כחול העיניים, זה שלפי דעתך הוא מטורף ולפי דעתי גנדרן עד מוח עצמותיו ביקר אותי… הייתי זרה. אבן. אך מבין דברי הבלים של משחק באהבים, נשב אלי רוח רחב וחופשי. רוח של שירה ואבדון. משהוא דק ומעורפל יש בכל זאת בפניו שמעורר את הפנטסיה ומזכיר את שירת בלוק. ונסערתי."

אך במקום אחר באותו מכתב היא כותבת:

"בינתיים פגשתי בבית הכרם, הלא סיפרתי לך… אחד רֵע. אמנם רק מילים אחדות החלפנו ביננו. אך בחברתו הרגשתי מן שלוה כזאת, שלום פנימי שמעולם לא ידעתי בחברת אדם. כאילו כל מה שקרה ויקרה עמדו הוא הדבר הנכון שצריך להתרחש כי הכל שמש. כאילו אין בי דבר מיותר ולא בו. ולא בעולם".

קל לנחש מיהו ה"רֵע" שפוגשת זלדה, שמעניק לה שלוה ושלום. התיאור דומה להפליא לתיאוריו של חיים כפי שנמצאים בכתביה ובשיריה של זלדה.

אולם, מי הוא אותו כחול עיניים גנדרן, ששיריו מזכירים לזלדה את שירתו של בלוק, שמשב רוחו רחב וחופשי ומסעיר את רוחה של זלדה?

 

את לא תפחדי להכנס למערת דובי שגעונותי – שלמה שטיין, קווים לדמותו של משורר נשכח

את שמו של המשורר שלמה שטיין, שפירוש שם משפחתו הוא אבן, אך בעיני זלדה לא היה סלע, אני מוצאת לראשונה בארכיון מכתביה של זלדה. חמישה מכתבים שמורים בארכיונה ממנו. כתב ידו מסוגנן ומקושט, וכתיבתו זורמת, יפה להלל.

אני יוצאת למסע קצר בעקבותיו ולומדת כי את ספרו הראשון הוציא שטיין בוורשה בשנת 1935:

 

 

הפרטים הביוגרפיים עליו מעטים. מספריו עולה שנולד בפולין, כנראה בראשית המאה העשרים, התגלגל בסוף שנות השלושים לדרום אפריקה, ובשנת 1950 או סמוך לה עלה לישראל. הוא פרסם מספר ספרי שירה, ושירתו מיסטית ונוטה לדיאלוג עם יסוד המוות. בארץ הוסיף לפרסם, מלבד ספרי שירה, גם מספר ספרי פילוסופיה תמוהים בהוצאה עצמית, חלקם עוסקים בספיריטואליזם ובתורות פסידו-פסיכולוגיות שונות.

בספרו "ליד הפרגוד המופשל" אני קוראת למשל על מסעותיו הרוחניים הכתובים בגוף ראשון, ומגלה שמגעיו עם עולם המתים אינו רק משיכה פואטית, אלא עיסוק אינטנסיבי ופעיל, כשותף נמרץ בחוגים של סיאנס והעלאת רוחות.

על משלח ידו אינני מוצאת כל עדות בספריו, אולם במכתב יחיד ששלח להוגו ברגמן, ונמצא בארכיון הוגו ברגמן שבספריה הלאומית, אני מוצאת עדות לכך שהיה מורה.

 

 

"אני מורה ורציתי פעם להקדיש שעת חינוך לבעיה זו."

במכתבי זלדה לחברתה שושנה עוד ישוב ויעלה שמו של שטיין כמה פעמים נוספות, תוך שהיא מכנה אותו "האפריקאי", על שום מקום מושבו ביוהנסבורג.

בספר שיריו "שירת היחיד", שיצא לאור בשנת תשמ"א, אני מתרגשת למצוא שני שירים הפונים לנמענת רחוקה, המוקדשים לז.:

 

 

אמנם אין הרבה נשים ששמן מתחיל באות ז', אך הערפל סביב שאלת הנמענת בשירים מתפזר כאשר אני מוצאת גרסאות מוקדמות של אותם השירים, הפעם בכתב ידו של שטיין. השירים התפרסמו בספרו השני "שברי הללויה", בהוצאת 'נגוהות' הנשכחת בתל אביב, בשנת 1961. שם אני מוצאת כי השירים מוקדשים לז.ש. ובכן, זלדה שניאורסון.

 

 

השיר "אוהבת נפשי מרחוק" מדהים אותי בבהירות שבה הוא משרטט את שתי הנשמות האבודות הללו, שלמה וזלדה. בשיר מתאר שטיין את אישיותה כפולת הפנים של זלדה שכפי שטבע אלתרמן "נולדה לפניו תאומים", ובסימן שתי תכונות אופי סותרות. מחד: התשוקה הדתית אותה הוא מכנה "ערגת-יה". ומאידך: המשיכה ליסוד המוות, או במילותיו, המשיכה ל"עִוְעים". מתוך הסתירות באופייה, שואל עצמו המשורר איזה צד באופיו הכפול, משך אותה אליו: האם הסבל והכאב "ארשת פצעיו" או שמא דווקא הנטייה הרליגיוזית המשותפת המתבטאת ב"נשיקות אלוהיו".

מי ערך את ההיכרות בין זלדה ושלמה שטיין ובאילו נסיבות נוצרה? לכך לא מצאתי הד במכתביה.

במכתבו הראשון של שטיין לזלדה, מיום 2.8.1949 אני מוצאת התבוננות עצמית מרתקת וניסיון נוגע ללב בכנותו לשרטט לזלדה את קווי אישיותו הפרובלמטיים. בגילוי לב הוא מתאר לה עד כמה נפשו פצועה ומצולקת, הוא מתאר את שאיפות המוות שלו, את חסרון הכיס ודלות החומר, וכמעט שתובע ממנה לשמור את נפשה מפניו:

 

 

"יקירתי,

מכתבך המוזר מאד הממני במחשבה ורגש. למה תכתבי אלי ככה? האם באמת ובתמים נמשכת אלי מבלי לדעת אותי? יש בי חִבה ורחמים, אבל האם זה מספיק? והרי אני אומלל ולא צעיר – ובכלל, בלתי מושלם, ועני מרוד ומר נפש. האם זה יספיק לך לאשרני, מבלי שתהיה לך הרגשה שבי תמצאי אושר לעצמך? אני מתלבט בחיים שלי עד כדי התאפסות, כל מה שעולה בי אינו גדל והרעב לדברים הטובים והיפים שלא בא על סיפוקו הופך לתחושה אטומה של רוגז ומרירות מבחילה. מה מצאת בי ילדתי שאת הוגה בי. ומה אם אבוא לארץ? הלא החולין, ודבורי הסרק יעבירו אותנו על דעתנו. הרי הדאגות לצרכי היום לא תתנה לנו להגיע נפש בנפש עד כדי לדעת שהן עורגות למזיגה. המעשיות ממיתה אותי, המציאות מאפרת אותי. האם תוכלי להשרות עלי משירת נפשך, התוכלי, התרצי? בשביל בן-אדם זר, ולמה?

אם תאמרי לי לבוא, אבוא מיד. אם תחשבי שאני יכול למלא מה שחסרת בחייך וארגיש בי שכך הוא רצון אבי שבשמים…"

ובמכתב אחר הוא מוסיף להזהיר אותה מפניו. הוא מוסיף ומפרט את חולשותיו, אך כאן גם מעמיד את זלדה על נקודות הדמיון באופיים:

 

 

"האם תדעי שאני בחור זקן, ממש בשנים, אם כי אולי לא בתחושת הקסם בחיים, התדעי שאני מאלה שערכו לעצמם מוקד בלבם ועליו נשרפתי שנים על שנים עד כי לפעמים תכופות אתחנן לפני אלהי שבשמיים שירצני כבר בחיי כולם… ויקחני. התדעי שאני רק זה עתה השתחררתי מנטל חובות ועודני עני בחומר, התדעי כי גם רוחי מסוער יתר על המדה ובהגדש סאת המצוקות הפנימיות אכמה למנוחה שלמה – כלומר, אפילו לאפיסה רוחנית? – . ואולי את מרגישה בלבך נטיה על-תחושנית, מעין קרבה קוסמית, אולי אנחנו קרובים בנפש וחיינו קשורים בגורל אחד? את משוררת, אולי תעמיקי ותדלי את הסוד. ותגליהו לי."

 

והלא רק חיים – בחירתה של זלדה

תשובותיה של זלדה למכתבים אבדו כדרך שאובדים מכתבים בעולם. אולם מהמכתב הבא של שטיין, אני לומדת כי זלדה השיבה את פניו ריקם, וסיפרה לו כי נענתה להצעת נישואיו של אחר.

בקרב מאסף אחרון ונואש מוסיף שטיין להתוודות על אהבתו:

"יחסי אליך ידוע לי, כלומר לנשמתך. ואת נשמתך אני אוהב למדי. ואולי יותר מדי… אבל זאת אדע כי קרבת נפש כזו שהייתי מוצא בך לא אמצא בשום אשה. את יכולת להיות מבוע השירה למקור נשמתי שנסתם וגאולת האהבה שנכספה, נרעבה ועוד".

 

 

ולאחר מכן הוא מוסיף:

"אך זאת אגיד, ובתומת לב: אם את מרגישה שתאהביהו ושתשקטי ברוחך בידעך שאני עודני חי בעולם זה, הנשאי לו. אך אם באמת ובתמים ומקרב נשמתך את אוהבת אותי – איך תוכלי? התאושרי? היאושר?… זכות האהבה היא זכותך וזכותו וגם זכותי. ורצונך יקוים. בחרי, החליטי והודיעי. הבריקי. שלמה."

ושוב חוזרת זלדה וניצבת על פרשת דרכים. האם להכריע לטובת המשורר האומלל, העני בחומר ועשיר ברוח, משורר שהוא שותף לשירה, ליגון ולתוהו, או שמא עליה להיחלץ מהמשיכה הזו, ומהזוגיות הזו שהיא "אש אוכלת", ולפנות לחיים, שכפי שהעיד על עצמו, איננו איש המילה הכתובה, ואין בו את ניצוץ הטירוף, אך הוא יכול להיות לה ל"רֵעַ" ולהעניק לה את הביטחון שהייתה כל כך זקוקה לו.

מכתבו הבא של שלמה הוא מכתב קצר מיוהנסבורג, מיום ה- 22.10.1949 ובו משפט אחד:

 

 

"שאו ברכות אל האהבה, הטוב והחסד. היו מאושרים בכֹל. שלמה."

לחברתה שושנה מסבירה זלדה את השתלשלות העניינים ומתארת כיצד ביצעה את הכרעתה בצומת הגורלי הזה בחייה:

"בודאי הראה לך האפריקאי את מכתבי ונדהמת וסלדת ובזת לקלות דעתי. ואיך נמשכתי אליו – -. והלא רק חיים. חיים רק הוא כבש את כולי רוחי וגופי ולפני שהכרתיו לא ידעתי כלל מה זה איש ואשה… ופתאום מכתב שני ממנו… עניתי לו שאהיה נאמנה עד הקבר לבעלי. חזקני אלוהים. אם את מפחדת שעודני שוגה באפריקאי את טועה. מאד מאד מצד זה אין סכנה. והכל היה חלום."

בחירתה של זלדה בְּחיים, באדם שישלים אותה באופיו ובמזגו, גם אם לא הייתה נטייתה הברורה והראשונה, התבררה למפרע כבחירה בַּחַיִּים.

 

מכתבו פרץ כנהמת ים – בקשה פתאומית אחרי שלושים שנה

ספרה האחרון של זלדה, "שנבדלו מכל מרחק", התפרסם סמוך למותה בשנת 1984, לאחר שנות אלמנות רבות. את הספר פותח שיר ללא שם. שיר מעט מוזר, שהיה בכל שנות אהבתי לזלדה ולשירתה חידה גמורה עבורי.

 

 

איזה מכתב פרץ לעולמה של זלדה כנהמת ים והרעיד את הרצפה תחת רגליה? מה היא הבקשה הפתאומית והזרה שזלדה מסרבת לקבלה?

ושוב, מספק הארכיון של זלדה תשובה לשאלותיי.

מכתב משלמה שטיין אל זלדה, שנת 1981, כשלושים שנה לאחר היכרותם ועשור לאחר מותו של חיים. זלדה כבר משוררת מפורסמת, מעוטרת בפרסים, מקור ידידות והשראה עבור רבים.

את מכתבו זה האחרון לזלדה כותב שטיין מאילת.

 

 

"אינני יודע אם מותר לי, אפילו לחשוב, ולכתוב, ואם היה מותר לי להשאיר הספרים על הסף. היה טוב אילו יכולתי בכל זאת להשלים את חוק ימי על ידך, בקרבתך, או בקרבת מקום אליך. בלא דברים ובלא מגעים – אם כך רצונך, רק לחוש שבנכר-החיים הזה שוכנת נשמה קרובה לנשמתך, קרובה לרחש הדָמום, וקרובה בערגה לטוב ולחסד ולנועם שבאהדה היוצאת חמה וחוזרת מוארת.

לפחות זה צריך להיות מותר לי. ואסתפק בכך אם זה מה שמונה לי. ואודה לאל על החסד.  את שיריך כמעט שאינני מכיר – קראתי מעט מאוד, אך אותך אהדתי תמיד, ואוהד, בין אם תעני או לא, שלמה."

על סף הזקנה, ואולי בזקנתו ממש, מציע שטיין איש המילה הכתובה קרבת נפשות "בלא דברים ובלא מגעים". קרבה של שני אנשים בודדים בשקיעתם, שיצירתם ומקור חיותם אבדו להם. הוא מבקש נחמה בקרבתה.

אולם את בקשתו של זה שאיננו סלע, זה אשר מטלטל ומרעיד את נפשה מחדש, שמה זלדה מתחת לאבן כבדה.

 

 

אות חיים ארכיוני אחרון משלמה שטיין, אני מוצאת במכתב שכתב לחברתה הקרובה של זלדה, עזה צבי, משנת 1987. עזה משגרת לשלמה שטיין מברק, אך לאחר זמן מקבלת הודעה מהדואר כי המברק לא נמסר לתעודתו.

 

 "… הנמען בלתי ידוע… עזב מבלי להשאיר כתובת".

הנה כך, הופכת הודעה לקונית של פקיד הדואר, למשפט טעון משמעות. נמען בלתי ידוע – ממש כמו באחדים משיריה של זלדה – שאנו קוראים בהם כחידה ואין אנו מבינים למי נכתבו, על מה ולמה.

אך אין מי שעוזב את העולם בלא להשאיר עקבות, סימנים בדרך, או קצות חוט שיש בהם כדי להאיר את קיומו ואת רישומיו בעולם.

***

רָאִיתִי בַּיִת מוּצָף פִּרְחֵי הָדָר וּפָתַחְתִּי אֶת

הַשַּׁעַר. תּוֹדָה לָאֵל! תּוֹדָה לָאֵל שֶׁבָּאת, אָמַר אֵלַי הָעֶלֶם.

תְּשַׁע מֵאוֹת תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה חַדְרֵי אֹפֶל יֵשׁ

בְּנַפְשִׁי וְחֶדֶר אֶחָד שֶׁל זִיו. אַתְּ אַמִּיצָה. אַתְּ לֹא

תִּפְחֲדִי לְהִכָּנֵס אֶל מְעָרַת דֻּבֵּי שִׁגְעוֹנוֹתַי וּלְהַדְלִיק

שָׁם נֵר.

אַל תָּהִינִי! שָׁאַג עָלַי דָּמִי. אַל תָּהִינִי לְהִכָּנֵס

אֶל מְעָרַת הַטֵּרוּף. עֲקֻמָּה וּמְפֻיַּחַת תֵּצְאִי מִמֶּנָּה,

הָאַהֲבָה תִּבְרַח מִפָּנַיִךְ…

(זלדה, מתוך: "נהר אחד זורם אל ים", פנאי, 1967)

 

כל המכתבים שברשימה שמורים בארכיון עזה צבי וארכיון זלדה בספריה הלאומית.

 

עוד גיבורות מחכות לכם/ן גם בקבוצה שלנו:

 

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. 
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. 
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות. 

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

 

כתבות נוספות

השיר שגרם לקרע בין זלדה ליונה וולך

יונה וולך לזלדה אחרי פגישתן הראשונה: "את מעמידה עולם. זה הדבר הסופי שמשורר יכול לעשות"

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם וְנָתַן לוֹ מוֹתוֹ