מי מכיר את זכריה התימני הקטן וחבורתו?

הכירו את "זכריה התימני הקטן או כנופייה עורכת ציד על אוסף הבולים", ספר החבורות הראשון בעברית שנכתב בהשראת "אמיל והבלשים"

כבר בשם הספר נרמז הקורא על נקודת המבט המעט שונה שלו – הדמות שמניעה את הסיפור קדימה היא דמותו של זכריה "התימני הקטן", בן להורים קשי יום מתימן. במעין היפוך התפקידים המסורתיים של חברי חסמב"ה עומד זכריה התימני גיבור ספרנו בראש כנופיית חבריו, וכך בהתאמה נקרא ספר החבורות הראשון בעברית "זכריה התימני הקטן או כנופייה עורכת ציד על אוסף הבולים".

זכריה התימני

כל ספר ילדים צריך תסבוכת שגיבוריה יוכלו להתיר, והתסבוכת של זכריה מתעוררת כשיום אחד מגלה מר קיפוד, מנהל בית הספר שבו לומדים זכריה וכנופייתו, שאוסף הבולים יקר הערך שלו אבד. זכריה מואשם בגניבה ונאלץ להגן על שמו הטוב, זאת למרות שהוא מאמין שזהותו של האשם האמיתי ידועה לו – "איש-קרחת" המסתורי. כשהם רכובים על חמורים יוצאים זכריה וחבורתו מהמושבה לתל אביב – ללכוד את האשם ולהחזיר את האוסף הגנוב.

זכריה מואשם בגניבת הבולים

כמעט שאיננו יודעים דבר על שיתוף הפעולה שהוליד ספר פורץ דרך זה. לפחות חמישה ספרים נוספים הוציאו יחד המחבר אליעזר והמאייר לב דיקשטיין, ארבעה מהם פורסמו כספרים מקוריים ואחד כעיבוד לסיפורי שלום עליכם. מה שהוצג לקהל הקוראים הצעירים כחלוקה קשיחה בין ספר מקור לעיבוד הוא למעשה הפרדה שרירותית בהרבה. בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת, התקופה שבה נכתבו הספרים, הגבולות בארץ בין יצירה מקורית למעובדת טושטשו לא פעם, ויוצרים עבריים שחיפשו מודלים חדשים לספרות הילדים לא חששו לרעות בשדות זרים, לספוג השראה, לסחוב בדיחה או קו עלילה ולחזור בחזרה כשבאמתחתם סיפור מגויר לעברית.

היוצרים החדשים ידעו שספרות לילדים איננה ספרות ילדותית (ומכאן שגם מטופשת) הנשלפת ברגע של השראה או פנאי מן המותן. כמו כל ז'אנר כתיבה מבוסס אחר, גם ספרות הילדים מצריכה בסיס איתן ומסורת של כתיבה – כאלה שהיו חסרים עדיין לעברית. זה לא אמור להפתיע אותנו שעלילת הספר "זכריה התימני" מזכירה באופן מחשיד את עלילתו של ספר אחר, "אמיל והבלשים" של הסופר הגרמני אריך קסטנר.

מדוע נבחר "אמיל והבלשים" כספר מודל? אין תשובה ברורה, אבל אפשר לספק ניחוש מושכל. "אמיל והבלשים" של קסטנר הוא לא רק אחד מספרי החבורות המפורסמים והאהובים ביותר, ספר שתורגם לעשרות שפות והופץ במיליוני עותקים, אלא גם ספר שהתחיל סוגה ספרותית חדשה לגמרי – הרפתקה בלשית המתרחשת בתפאורה יומיומית ומוכרת. זהו גם ספר החבורות הראשון שנכתב לילדים.

גימנסיה הרצליה

בספרו הראשון "אמיל והבלשים" עשה קסטנר שימוש נרחב בעובדות חייו ובעיקר בשמות הדמויות בספר: אמיל הוא שמו הראשון של אבי הסופר ושמו השני של הסופר עצמו; אמו של קסטנר ואמו של אמיל עובדות שתיהן בתור ספריות; אפילו הסופר הבוגר קופץ להתארח בשורות מספר – תחילה כעיתונאי אלמוני ובהמשך בשמו המלא (אריך קסטנר) המראיין את אמיל וחבורתו לעיתון שבו הוא עובד.

הסימטריה הרבה שבין שני הספרים מעלה את השאלה: האם, כפי שעשה קסטנר בספרו, הכניס גם אליעזר ברגר פרטים מקורות חייו לתוך ספרו? בהקדמה הראשונה לספר (ל"זכריה התימני" שתי הקדמות), הקדמה שבה הבטיח לקוראים "שֶּׁאֵין אַתֶּם צְרִיכִים לִקְרוֹא אוֹתָהּ דַּוְקָא", מספר המחבר כיצד הזדמן לכתוב את הסיפור. היה זה בזמן שישב באחת המושבות הדרומיות לתל-אביב, "כֻּלָּהּ עֲטוּפָה יֶרֶקַן עֲטוּרָה גַּנִּים, וכיוון שֶכָּל הַמוּשָבָה נִרְאֵית כְּגַן גָּדוֹל אֶחָד, נִקְרָא לָהּ שָׁם "קִרְיַת-גַּנִּים". היה זה כשפגש הסופר בנער צעיר רכוב על חמור. הפגישה בין הסופר הבוגר לזכריה הביישן צלחה בזכות אהבתם המשותפת לבולים – רמז למה שעתיד לעמוד במרכז הספר.

הסיפור האוטוביוגרפי לכאורה שמספק ברגר נקרא כמו אמצעי ספרותי. ספק אם ברגר פגש אי פעם בזכריה. בהקדמה לספרו בוחר אריך קסטנר להציג גרסה ריאליסטית יותר לדרך שבה גילה הוא את סיפורו. זאת לא הייתה תוכניתו המקורית של הסופר המתחיל. קסטנר תכנן לחבר "סֵפֶר מֶתַח, שֶׁבּוֹ שִׁנֵּי נִמְרִים בַּיַּעַר וֶאֱגוֹזֵי קוֹקוֹס שֶׁעַל רֹאשׁ הַדֶּקֶל נוֹקְשִׁים וְדוֹפְקִים בְּקוֹל. וּבִתּוֹ הַמְנֻמֶּרֶת בְּפַסֵּי שָׁחֹר-לָבָן שֶׁל רֹאשׁ-שֵׁבֶט אוֹכְלִי-הָאָדָם, הַחוֹצָה בִּשְׂחִיָּה אֶת הָאוֹקְיָנוֹס הַשָּׁקֵט כְּדֵי לְהַשִּׂיג מִבְרֶשֶׁת-שִׁנַּיִם אֵצֶל דְּרִינְקְווֹטֶר וְשׁוּת' בְּסַן-פְרַנְצִיסְקוֹ, נִקְרֵאתָ פֶּטְרוֹזִילְיָה… רוֹמָן אֲמִתִּי עַל אִיֵּי הַדָּרוֹם הָיָה לִי בְּרֹאשׁ."

חברו של קסטנר, "הַמֶּלְצַר הָרָאשִּׁי נִיטֶנְפִיר, שְׂאִתוֹ אֲנִי נוֹהֵג לְשׂוֹחֵחַ לִפְעָמִים עַל עֲבוֹדָתִי" דחף את הסופר לשנות כיוון. במקום לחבר עוד ספר פנטזיה, ומהם היו די לילדי התקופה, מדוע שקסטנר לא יכתוב על העולם שהוא מכיר? ספר על ילד המזכיר באופיו ובנסיבות חייו ילד שפגש, הכיר ואולי בשלב מסוים בחייו אפילו היה? עצה זו היא ששכנעה את קסטנר לטוות עלילה בלשית פשוטה ולמקם אותה בסביבה מוכרת לו – העיר ברלין.

ההקדמה השנייה של ברגר עוקבת אחרי השרטוט של מה שמכנה קסטנר בספרו "נָא לְהַכִּיר אֶת הַגִּבּוֹרִים וְהַמְּקוֹמוֹת", ובה מוצגים חברי הכנופייה של זכריה ושאר הדמויות בסיפור. בדיוק כפי שעושה קסטנר בספרו.

"נָא לְהַכִּיר אֶת הַגִּבּוֹרִים וְהַמְּקוֹמוֹת", מתוך הספר "אמיל והבלשים"
"הַקְדָּמָה שְׁנִיָּה עִם תְּמוּנוֹת" מתוך הספר "זכריה התימני"

כמו ב"אמיל והבלשים", גם בספרם של ברגר-דיקשטיין מועצם הניגוד בין פשטות הפרברים ובין מורכבות העיר הגדולה. אמיל טישביין ("רגל-שולחן" בגרמנית) מגיע לברלין המעטירה מהעיירה נוישטט. זכריה וכנופייתו מגיעים ממושבה בדרומה של תל אביב אל העיר העברית הראשונה. אמיל ילד הפרברים מתגעגע לאמו הספרית קשת-היום. הפאר והעושר שבחלונות הראווה התל-אביביים גורמים לזכריה להיזכר ב"כאב לב" בחנות הדלה והקטנה של הוריו, ו"בהשתוממותו הראשונה על תל אביב" מסופר כי הוא "כמעט ששכח את איש-הקרחת."

זכריה בלב ההמולה התל-אביבית

את הפנינה הספרותית של ברגר ודיקשטיין לא הכרתי בילדותי או בנעוריי. היא ראתה אור בשתי הוצאות אור, לראשונה בהוצאת רודין בתל אביב (1943) ובפעם השנייה והסופית בהוצאת אשכול בחיפה (1948). נתקלתי בספר לאחרונה בזמן שחיפשתי מידע דווקא על אריך קסטנר. עצוב שהספר כבר לא נמצא בחנויות. לא רק בגלל העלילה הלא צפויה והאיורים המקסימים. אחרי-הכול, מדובר בעוד פיסה נשכחת בהיסטוריה של ספרות הילדים העברית שמאז קמה בתחילת המאה העשרים התגוונה והתעשרה במאות יצירות חדשות – רובן מקוריות, חלקן מעובדות ואחרות כמו "זכריה התימני הקטן או כנופייה עורכת ציד על אסף הבולים " – איפשהו באמצע.

כתבות נוספות

שלום חנוך בן ה-16 חוזר לשעות הלילה בבית הילדים

"ספר שרוליק": הפרויקט הסודי של דוש שלא הושלם מעולם

סיפורו של ספר החינוך המיני הראשון (והגנוז) בעברית




הפחדנים הנועזים בארון הקומיקס החרדי

רוב ספרי הקומיקס בארץ מיועדים לילדים מהציבור החרדי. הינה הצצה לעולם המופלא של "יסכה והנסיכה" ושל "א אידישע קאפ"

מתוך "א אידישע קאפ 2X2" מאת גדי פולק, 2017

צריך רק להעיף מבט על שלטי החוצות כדי לגלות שהקומיקס וגיבורי העל הם במיינסטרים זה מכבר, ואין זה משנה באיזו מדינה הם נמצאים ואיזו מדיה בוחנים.

אנחנו מצפים שהילדים והנוער יהיו קהל היעד העיקרי של הקומיקס והרומנים הגרפיים, וזה אכן המצב: בשנת 2017 הגיעו לספרייה 1,056 ספרי ילדים ונוער – 88 מהם הם ספרי קומיקס. לא מפתיע שמרבית הספרים בקטגוריה זו פונים לציבור הישראלי הכללי, קרי – היהודי החילוני והמסורתי-לייט. אולם, ההפתעה הגדולה העולה מדו"ח הספרים של הספרייה הלאומית שפורסם לקראת שבוע הספר השנה, היא שיש קהילה מסוימת בתוך הציבור הישראלי ורוב ספרי הקומיקס בארץ נכתבים עבורה: 60 ספרי קומיקס מתוך 88 הספרים שהופקדו בספרייה מיועדים לקוראים חרדים ונכתבו על ידי סופרים מתוך הקהילה, בשביל הקהילה.

נתונים על ספרי ילדים בישראל 2017, על פי דוח הספרים של הספרייה הלאומית

אחד מהספרים האלו הוא הספר "א אידישע קאפ 2X2" מאת האמן החרדי גדי פולק:

 

כריכת הספר "א אידישע קאפ 2X2" מאת גדי פולק, הוצאת תפארת, ירושלים, 2017

 

ספר זה הוא אחד מספרי הקומיקס החרדים שזכו לאישור ולהמלצה מ"הוועדה הרוחנית לביקורת ספרי קריאה בנשיאות הגאון ר' ישראל גנס שליט"א" שנותנת חותמת אישור לספרים ומנמקת את המלצותיה בנוגע לספר, שעל פי התקציר שלו ימצא את עצמו בעיקר על השולחן או על ברכי הילדים. הוא מלא בסיטואציות ובשאילתות שעליהן צריך לענות באמצעות "הראש היהודי".

בתוך הספר ישנה חותמת "כשרות" שבה כתוב: "לאשר שנציג הוועדה עבר על 'א אידישע קאפ 2X2' מאת גדי פולק ומצא אותו ראוי ומומלץ מאוד לילדי ישראל ולכל המשפחה".

הוועדה מוסיפה ומסבירה: "מאז ומעולם נודע הראש היהודי בחריפותו ובדקות המחשבה שבו. בצורה שנונה ומשעשעת מגרה ספר זה את הילד לחשוב, לחקור, ולהתאמץ, להשוות ולהיות ערני לפרטי פרטים במציאות היהודית ובמציאות בכלל. ויהיה ספר זה בבחינה ותן בלבנו בינה להבין להשכיל ועל ידי כן להתעמק ולעסוק בדברי תורה לשמה."

 

אישור הוועדה הרוחנית לביקורת ספרי קריאה עבור "א אידישע קאפ 2X2"

 

ספרות הקומיקס החרדית היא בעיקרה ספרות מוסר. ייעוד הספרים הוא מתן הקשר לילדים באשר לשאלות מוסר שעולות בחיי היום-יום, ותוכנם מנסה לטפח אצלם אתיקה רוחנית ורוחניות באופן כללי, בשפה שנמצאת בגובה עיניהם.

הקומיקס נועד גם כדי להנגיש סיפורי מקרא עבור ילדים ונוער כמו "לכתך אחרי במדבר: יומן מסע אישי", גם כן מאת גדי פולק, שבו מסופר על ילד שנולד וגדל במדבר ונמצא במסע אל ארץ זבת חלב ודבש. הסיפור מתאר את האירועים של ספר "במדבר" בתנ"ך. כפי שכתוב בתקציר הספר:

"חלק מהיומן המצויר יעשיר ויחיה את ה'ויסעו… ויחנו…' את מה שבהם ואת מה שביניהם ויתן לקורא, מנער ועד זקן, מימד מוחשי שאין דומה לו. וכאשר ידפדף, יעלעל, יקרא ויעיין ב'לכתך אחרי במדבר' יראה את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים."

הוועדה הרוחנית לביקורת ספרים נתנה את המלצתה גם לספר זה: "הננו לאשר שנציג הוועדה עבר על הספר 'לכתך אחרי במדבר' יומן מסע עד הכניסה לארץ ישראל מאת גדי פולק – בהוצאת הרב ברוך חייט שליט"א ומצא אותו ראוי ומומלץ מאוד, וחובה לכל בית."

כריכת "לכתך אחרי במדבר: יומן מסע אישי" מאת גדי פולק, הוצאת מערבא, ירושלים, 2015

 

בספרי הקומיקס לילדים ולנוער בציבור החרדי ישנם גם ספרי הרפתקאות כמו "הפחדנים הנועזים". בספר זה יהודי לובלין ניצלים ומצילים את עצמם מרדיפת הגרמנים. ייצוג הגויים בספר מורכב ומגוון יותר משהיינו מצפים מספר המגיע מתוך הקהילה החרדית: מופיעים בו גם אינדיאנים, כמרים, וחיילים אמריקאים. הספר כמו מבקש מהקוראים להתגבר על פחדיהם ולהיות אמיצים נוכח הסכנה וההרפתקה. הוא גם מלמד כמובן מוסר ודרך ארץ, לפי דברי הוועדה הרוחנית: "הספר משלב בסיפור מסרים חינוכיים, מידות טובות, אמונה וביטחון, בתקווה שהמסרים הללו יספגו בלב הקוראים."

 

כריכת הספר "הפחדנים הנועזים" מאת נח רובין, מאייר אהרן זאב ברנשטיין, הוצאה לאור נח רובין, ירושלים, 2014

 

ספרי הקומיקס בציבור החרדי מלאי דמיון ומככבים על מדפי ספרי הילדים והנוער ולא בכדי. אומנם הם מלאים בסיפורי מוסר ובסיפורים תורניים, אבל ההנגשה של הסיפורים דרך קומיקסים ברמה אומנתית וסיפורית גבוהה פורצת את גבולות קהל היעד המקורי. היא מאפשרת הצצה לתוך עולם הייצוגים החרדי שעל פי רוב – הציבור החילוני כלל לא מכיר.

גדי פולק, נח רובין ואהרן זאב ברנשטיין הם רק שלושה מיוצרי הקומיקס לציבור החרדי שספריהם מצויים אצלנו בספרייה. ספריהם שמורים לצד אלה של יוצרים כמו שי צ'רקה, ג'קי ירחי, ר' נחמן זעלצער וחיים גאלה, ולצד סופרות ומאיירות כמו א. בת מלך, ר. פליישמן ובתיה כהן – כולן כותבות ומאיירות עבור הילדים והנוער החרדי וגם בשביל הגיל הרך.

 

"יסכה והנסיכה" מאת א. בת מלך, איירה ר. פליישמן, הוצאת תפארת, 2017. הספר בא ללמד בצורה חוויתית את סוד השמחה שבעשייה!

 

אין ספק שזוהי סוגת ספרים פופולרית בקהילה החרדית, ולמה לא? – הרי קומיקס ורומנים גרפיים נמצאים בכל פינה. וחשוב לא פחות מכך הוא ש"הוועדה הרוחנית לביקורת ספרי קריאה מצאה את הספר ראוי לקריאה."

אבל יש גם סכנות מאחורי הקומיקס – הינה כאן למטה מודעה מתוך העיתון החרדי "המודיע" ובה קריאה להיזהר ממיסיונרים שמנצלים את סיפורי הקומיקס המקובלים והאהובים בחברה החרדית כדי להעביר יהודים "על דתם ועל דעת קונם".

מודעה מתוך "המודיע", כ"ב באייר תשע"ח ל"ז לעומר (7 במאי 2018)

כתבות נוספות

קפטן אמריקה – מגן היהודים!

הכירו את ברבי: יהודיה כשרה כדת וכדין

ממטולה ועד אילת: מסע הפלאים של גיל הקטן עם אווזי-הבר

 




יש שופטים בישראל! הכירו את הבריטי שהמציא את מערכת המשפט שלנו

הצצה אל המכתבים של הקצין הבריטי שהקים מ'האדמה החרוכה' שהשאירו העות'מאנים את הבסיס לרשות השופטת של מדינת ישראל

בדצמבר 1917, לקראת סיומה של מלחמת העולם הראשונה,  כבש הצבא הבריטי בפיקודו של גנרל אלנבי את ירושלים ואת דרום הארץ. לפי חוקי הצבא הבריטי היה חייב הצבא לדאוג לכל העניינים האזרחיים של התושבים בשטח הכבוש – כמו חינוך, בריאות, תחבורה ועוד. בין השאר, הצבא היה צריך לדאוג גם להפעלה של מערכת שיפוט אזרחית-ממלכתית. הבעיה הייתה, שהתורכים-העות'מאנים ששלטו עד אז בארץ, ברחו מפני הצבא הבריטי המתקדם, ויחד אתם ברחו צפונה השופטים שכיהנו אז בארץ, שכולם היו תורכים. מערכת השיפוט הייתה לכן, ריקה מאדם.

 

טקס כניעת ירושלים בפני הגנרל אלנבי. אוסף התצלומים של הספרייה הלאומית

 

אלנבי מינה קצין בריטי בשם אורם קלארק לטפל בהקמת המערכת מחדש. קלארק עשה זאת בהצלחה רבה, במהירות וביעילות, ופתח את המערכת בטקס חגיגי במגרש הרוסים בירושלים ב-24.6.1918.

לציון מלאת 100 שנים לאירוע מכונן זה, יערך בספרייה הלאומית ערב מיוחד בהשתתפות נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט ובכירים במערכת המשפט הישראלית. באותו מעמד יימסר לספרייה הלאומית ארכיונו הפרטי של מייג'ור אורם קלארק, המכיל עשרות מכתבים שנכתבו בירושלים במהלך 1918.

 

מייג'ור אורם קלארק

 

ד"ר נתן ברון, חוקר ההיסטוריה של מערכת השיפוט בארץ-ישראל, חשף וגילה את פעילותו של מייג'ור אורם קלארק בהקמת מערכת השיפוט בארץ ישראל לפני 100 שנים. בעשרות מכתבים ששלח מייג'ור קלארק הביתה, שיתף את אשתו אלפרידה במהלך אותה שנת התבססות גורלית, היא שנת 1919-1918, את שגרת עבודתו הלא שגרתית בתור קצין השיפוט הבכיר בשטח הכיבוש: שגרה שכללה, בין היתר, את הקמתה של מערכת שיפוט חדשה בארץ ישראל.

ב-25 במאי 1918, חיבר קלארק מכתב מתוך משרדו החדש ב"מגרש הרוסים" בירושלים, ובו סיפר לאשתו על מבנה מערכת השיפוט העות'מאנית שהתקיימה בארץ – מערכה שקרסה חצי שנה קודם לכן עם הימלטות כל השופטים התורכיים צפונה.

 

מגרש הרוסים בירושלים, שנת 1910. צילום: לע"מ

 

היכרותו של קלארק עם המשפט העות'מאני קדמה במספר שנים למכתב המדובר. בראשית שנת 1914 קיבל קלארק הצעה מפתה. קלארק, אז עוזרו האישי של המשפטן הנודע ו"יועץ המלך" בלונדון, סר ג'ון סיימון, הוזמן להעתיק את מגוריו לקושטא ולשמש בה בתפקיד בכיר במשרד המשפטים העות'מאני.

אמנם קשה להעריך את מידת ההספק של קלארק בתקופת שהותו הקצרה בקושטא, אך ברור שבתפקידו החדש כ"נשיא צוות המפקחים של משרד המשפטים", זכה – אם לא לשנות את שיטת המשפט העות'מאני מן היסוד כפי שהתבקש, אז לכל לפחות להכיר אותה היטב. עובדה זו תסייע לקלארק רבות בתפקידו לאחר סיומה של מלחמת העולם הראשונה כארבע שנים מאוחר יותר.

את קושטא עזב קלארק עם פרוץ מלחמת העולם. בחזרה בבריטניה התגייס לצבא, ושירת את מרבית שנות המלחמה במטה הצבא בקהיר. לארץ ישראל הגיע לראשונה בינואר 1918 כדי לחבר דוח על מצב מערכת המשפט. חודשיים מביקורו יחזור אל הארץ וייכנס לתפקידו החדש.

כחודש לאחר המכתב המתאר את מערכת המשפט העות'מאנית, שלח קלארק לאשתו מכתב נוסף ב-27 ביוני. במקום תיאור המערכת שקרסה, קלארק סיפק לאשתו תיעוד קצרצר אך מפורט של המערכת שהקים כמעט מאפס. המכתב נפתח בהצהרה מפתיעה מעט, בה התוודה קלארק כי מצד אחד הוא "עסוק כל היום," ומן הצד השני "לא יוצא לשום מקום ולא עושה כלום". מקריאת המשך המכתב מתברר ההקשר, כל יומו מוקדש לעבודה ולכן אין לו זמן לפעילויות חברתיות ולשעות הפנאי שזימנו לו חייו הנוחים באנגליה ובקושטא.

 

המכתב ששלח קלארק לאשתו ביוני 1918

 

עוד סיפר קלארק לאשתו כי רק ביום שני פתח את בית המשפט לערעורים, ממנו יצמח לימים בית המשפט העליון, "ובית המשפט יושב כבר שבוע בדין". הטקס הצנוע שאורגן כדי לחגוג את האירוע הוא רק הכנה לחגיגה הגדולה יותר שתכנן.

מייג'ור קלארק השביע את חבר השופטים של בית המשפט "על נוסח השבועה שהמצאתי בעצמי. אני מצרף העתק עם התרגום הערבי כי אולי זה יעניין אותך", כתב לאשתו.

 

נוסח השבועה של קלארק

 

חשיבתו של קלארק בנושא תאמה את ההוראות שקיבל מגנרל אדמונד אלנבי, וקלארק עמל להעתיק ככל יכולתו את המערכה העות'מאנית הקיימת עם השינויים המתבקשים מהמצב החדש. ממכתבים אחרים ששלח לאשתו הביא את ההקלה שחש לנוכח הקריסה המוחלטת של מערכת המשפט העות'מאנית, עובדה שאפשרה לו למנות שופטים כרצונו.

גישתו הפרקטית מקבלת ביטוי ברור בסוף המכתב מיולי. "אני מקווה שהעסק (Show) יהיה בסדר. הדבר גרם לי צרות שלא-ייאמנו, אך אני חושב שהפעלתי את בית המשפט במהירות רבה בהתחשב בכל הקשיים שצצו". כפי שראינו, לשאלות משפטיות-פילוסופיות לא הקדיש מחשבה רבה.

 

אלפרידה קלארק

 

"יש שופטים בישראל" – אירוע בספרייה הלאומית לרגל יובל המאה למערכת השיפוט בישראל וקבלת "אוסף קלארק". יום רביעי, כג' בסיון , 6/6 בשעה 19:45. ללא תשלום. הכניסה לאירוע תתאפשר ברישום מראש בלבד באתר הספרייה הלאומית (מספר המקומות מוגבל).

 

לקריאה נוספת: נתן ברון, שופטים ומשפטנים בארץ ישראל (מאגנס, 2008).

 

כתבות נוספות

כשראש עיריית ירושלים התחנן לבריטים: תנו לי להיכנע!

אלבום התמונות הנדיר שניתן במתנה לנציב הרברט סמואל

סיפורן של הנשים הירושלמיות שהצילו את אחיותיהן מהזנות

"פיליפ, האם אתה אנטישמי?"

"זהו הספר שאליו פיללו כל האנטישמים": עם צאת ספרו "מה מעיק על פורטנוי" נאלץ הסופר פיליפ רות להתמודד עם האשמה חוזרת ונשנית - אנטישמיות

"מה מעיק על פורטנוי?" לא היה הספר הראשון שחיבר רות, אך מיד עם צאתו בשנת 1969 הפך הרומן לרב-מכר שהגדיר במידה רבה את המשך הקריירה ארוכת השנים וההצלחות, כמו גם את הדימוי הציבורי, של הסופר היהודי-אמריקני פיליפ רות.

במרכז הרומן של רות עומדת דמותו השנויה במחלוקת של אלכסנדר פורטנוי, החושפת במהלכו של טיפול פסיכואנליטי את הנוירוזות שלה בשפה עסיסית עמוסת קללות וגסויות שמשאירה מעט מאוד לדמיון.

הדרך שבה הוצג גיבור הספר עוררה סערה בארצות הברית השמרנית, סערה שמצאה את דרכה גם ארצה. רות, שהפך עם צאת הספר לאחד מבניה המוכרים והמצליחים ביותר של הקהילה היהודית אמריקנית, נאלץ להתמודד עם שורה ארוכה של האשמות דווקא מצד הקהילה שאליה השתייך, וביניהן האשמות באנטישמיות ובשנאה עצמית.

ראש וראשון למאשימים היה חוקר הקבלה גרשם שלום, בביקורת ידועה הוא כתב עליו את הדברים הבאים:

"…וכל זה כדי כדי לסגור עם חשבון עם הדמות הדמונית – 'הידישע-מאמע' – שלא נאמר לה כל האמת בפרצוף עד שבא הסופר הזה ונתן דרור ליצריו האמנותיים. גיבור זה אינו עוד יחיד אומלל הכותב מתוך תאוותו, הוא היהודי שמשיב נקם על כך שגידלו אותו בבית יהודי שנעשה מתועב בעיניו, ויוצא להשכיב שיקסע אחרי שיקסע כדי להשתחרר משליטתה של אמו האיומה. זהו הספר שאליו פיללו כל האנטישמים. אני מעז לומר שבתפנית הבאה של ההיסטוריה, תפנית שלא תתעכב לוודאי, ספר זה יעשה את כולנו לנאשמים במשפט."

הביקורת של גרשם שלום לספרו של רות, מתוך אוסף גרשם שלום בספרייה הלאומית

רות בחר להתמודד עם האשמות הללו ישירות. בספרו "לקרוא את עצמי ואת האחרים" מופיע ראיון עם ג'ורג' פלימטון שבו מתייחס רות להאשמותיו של גרשם שלום:

"… תמיד הייתי מרוצה ממזלי הטוב להיוולד יהודי, הרבה יותר ממה שמבקריי משערים זאת בנפשם. זו חוויה מסובכת, מעניינת, תובענית מבחינה מוסרית, ייחודית מאוד, וזה מוצא חן בעיניי. אני רואה את עצמי במצב ההיסטורי של היות יהודי על כל המשתמע מזה. ומי צריך יותר מזה? ואשר לאותן האשמות שהזכרת – כן, קרוב לוודאי שישובו ויטיחו אותן בי."

עטיפת הספר "לקרוא את עצמי ואת האחרים", תרגום: דפנה לוי, זמורה-ביתן, 1990

אף ש"מה מעיק על פורטנוי" הזניק את הקריירה הספרותית שלו, ספרים וסיפורים אחרים שלו כמו "להתראות, קולומבוס", נתנו אפילו יותר תחמושת לרבנים שהאשימו את רות בכך שהוא מוציא שם רע ליהודים. במסה "כתיבה על יהודים" (On Writing Jews) שפרסם רות בשנת 1963 הוא מסביר:

"בין המכתבים שקיבלתי מקוראים, היו כמה מכתבים מיהודים שהאשימו אותי באנטישמיות וב'שנאה עצמית' או, לכל הפחות, בחוסר טעם… יתר על כן, האשימו אותי שבביקורת כמו זו שלי – או ביקורת לכאורה – רואים האנטישמים הצדקה לעמדותיהם, והיא 'דלק' למדורתם, בעיקר כאשר היהודי עצמו מודה כביכול בהרגלים ובהתנהגות שאינם מופתיים, או אפילו אינם נורמלים ומקובלים. כשאני מדבר לפני קהל יהודי, תמיד ישנם אנשים שניגשים אליי אחר-כך ושואלים: 'למה אתה לא עוזב אותנו במנוחה? למה אתה לא כותב על הגויים?' – 'למה אתה חייב להיות כל כך ביקורתי?' – 'למה אתה לא מפרגן לנו?'…

קצת קשה, אולי בלתי אפשרי, להסביר לכמה מהאנשים הטוענים שהרגישו את שיניי ננעצות בהם, שפעמים רבות הם לא נושכו כלל. לא תמיד, אך לעתים קרובות, מה שהקוראים הבינו כגינוי החיים היהודיים, קשור אולי לנקודת המבט המוסרית שלהם עצמם ולא לזו שהם מייחסים לי. לפעמים הם רואים חולשה במקום שאני עצמי ראיתי אנרגיה או אומץ או ספונטאניות; הם מתביישים במה שאינני רואה כל סיבה להתבייש בו, ומתגוננים בשעה שאין כל סיבה להתגוננות."

במידה לא מועטה של אירוניה, אמו של פיליפ רות, תחקרה אותו בעצמה לגבי ההאשמות שהוטחו בו. רות מספר:

"בשלב מסוים אמרה לי אמי שמשהו מציק לה, לבסוף היא שאלה אותי, 'פיליפ, האם אתה אנטישמי?'. לשאלה הזאת עניתי, 'אמא, מה את חושבת? את מכירה אותי עוד מלפני שהלכתי לגן'. אבל ההורים שמעו את זה מהרבי, אתה מבין?"

 

הסופר פיליפ רות הלך לעולמו ב-22 במאי 2018, והוא בן 85 שנה. 

 

כתבות נוספות

הכותל של פרנץ קפקא

הצצה למחברת התרגילים בערבית של אחד העם

תמונות נדירות: האיש שתיעד את אסירי ציון בכלא הסובייטי