התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי? זה הקולה והפפסי של הספרות היהודית.
הם נוצרו באותה תקופה ועוסקים באותם נושאים, אבל אחד זכה לתהילת עולמים והשני…קצת…עלוב.
אז מה הופך ספר לקאנוני? אני אגיד לכם מה לא – הספר.
אבל נתחיל בסיפור –
במשך מאות שנים יהודים נאלצו לקבל את העובדה שסדר קדשים, אחד מששת החלקים של התלמוד הירושלמי, פשוט איננו.
חלק היו בטוחים שהוא נעלם וחלק סברו שמעולם לא היה קיים. עד שיום אחד ב-1905 הוא פשוט הופיע.
על העותק היה חתום המדפיס "שלמה אלגאזי המכונה פרידלנדר".
אלגאזי, שהציג את עצמו כ'ספרדי טהור', טען שעותק יחיד של סדר קדשים התגלגל אל אח שלו בטורקיה והוא העתיק אותו. הספר הצליח בגדול והכסף זרם…אבל אז העניינים התחילו לחרוק.
הקונים שמו לב לכל מיני פרטים תמוהים. השפה והסגנון התאימו יפה לשאר התלמוד הירושלמי, אבל לאורך מאות עמודים, כמעט לא היה מידע חדש. וזה כבר היה חשוד.
לאט לאט הקוראים קלטו שכל הסדר הזה הוא בסך הכל וריאציה על מקורות קיימים. ואת אלגאזי האשימו בזיוף.
אלגאזי הכחיש והסביר שזה שאין שם חידוש – זה בדיוק העניין! הוא טען שבגלל שהטקסט כולו מופיע כבר במקומות אחרים אף אחד לא ראה לנכון לשמר אותו בפני עצמו.
הקוראים לא השתכנעו. ואפילו התלבטו אם עדיף לגנוז את הספר או לשרוף אותו. הסערה הגיעה לשיא שלה כשרבנים פרסמו קונטרסים בעד אלגאזי, עם שמות חריפים כמו "חרב נוקמת" ו"ענה לכסיל".
אבל את הקונטרסים האלה כתב לא אחר מ…שלמה אלגאזי המכונה פרידלנדר. לבסוף אלגאזי הודה שהוא לא באמת מצא את הספר אלא כתב אותו בעצמו.
ואחר כך הוא גם הודה שהוא לא בדיוק ספרדי טהור וששמו הוא לא שלמה. הוא הודה שהוא בסך הכל זוסיא מהעיירה ביישינקוביץ.
כששמעתי את הסיפור הזה צחקתי. אבל גם עניין אותי להבין איך יכול להיות שחלק כל כך גדול מהירושלמי פשוט נעלם. סדר קדשים, הוא אחד מששת סדרי המשנה שעליהם מתבססים התלמוד הירושלמי והתלמוד הבבלי.
והוא לא החלק היחיד שחסר בירושלמי. פרקים שלמים מעוד מסכתות נעלמו לאורך השנים. וחוץ מזה, אם משווים בין הירושלמי לבבלי אפשר לראות שהדיונים של הראשון הרבה פחות מפותחים. העריכה פחות מהודקת.
מה קרה שם? איך יכול להיות שהתלמוד הבבלי הגיע אלינו כיצירה שלמה ומפותחת והירושלמי נראה כמו משהו מעלי אקספרס?
את הפתרון מצאתי במכתב הזה:
הוא התגלה בגניזה הקהירית ונכתב לפני בערך 1200 שנה. מי שכתב אותו היה חכם יהודי בבלי בשם פירקוי בן באבוי. חוץ מזה שכיף להגיד את השם שלו – הוא מספק הצצה לרגע מעניין בחיים של הירושלמי.
בזמן שהוא כתב את המכתב התחולל מאבק בין המרכז היהודי בארץ ישראל למרכז בבבל. בן-באבוי ניסה לשכנע את היהודים בארץ לעבור להלכה הבבלית, זו שמגולמת בתלמוד הבבלי. אבל הקהילה בארץ דבקה בתלמוד הירושלמי, שנוצר בטבריה. אז הוא הסיט את המאמצים לקהילות מחוץ לארץ ישראל שעדיין התנדנדו בין הירושלמי לבבלי.
במכתב לקהילה בקירואן שבצפון אפריקה הוא מודיע שאסור לנהוג לפי ההלכה שמופיעה בירושלמי.
הנה דוגמא, אפילו מזעזעת, על הבדל אחד בפסיקה –
לפי התלמוד הבבלי, לזוג מאורס אסור לשהות יחד לבד כדי שלא יבואו לידי יחסים אסורים לפני החתונה. לעומת זאת, התלמוד הירושלמי קובע שמותר לזוג להיפגש לבד לפני החתונה, וגם לשכב. למה? בארץ ישראל הרומאים גזרו שלהגמון המקומי יש "זכות לילה ראשון" עם כל בתולה. היהודים בארץ העדיפו שהחתן והכלה יספיקו לפני ואולי אפילו יחסכו את האונס הזה.
בן באבוי טוען שמנהגים מהסוג הזה הגיוניים כשיש גזרות שמד מצד השלטון, אבל מרגע שהגזרות חלפו אסור לנהוג לפיהן. ושכל הירושלמי מלא בהלכות לא רלוונטיות כאלה.
וחוץ מזה יש עוד עניין – עוד לפני שהתלמודים נכתבו, העבירו אותם בעל פה מדור לדור. בן באבוי טוען שבגלל המצב הפוליטי הקשה, בארץ ההעברה הזו הייתה מקוטעת. כלומר אנשים העבירו את הידע, עצרו כשהשלטון אסר על לימוד תורה, ואחר כך כשהיה מותר ניסו לשחזר מחדש את הדברים.
המשמעות היא שכל מיני הנחות יסוד לא כתובות, או דיוקים שיכלו לעבור מדור לדור פשוט התמסמסו. דמיינו לשחזר את ליל הסדר מבלי שאי פעם חוויתם אותו. אולי תצליחו להבין פחות או יותר מה קורה, אבל הרבה ילך לאיבוד בדרך.
המכתב של בן-באבוי היה עוד צעד בדרך לכישלון של הירושלמי. המעמד של הירושלמי היה מעורער, אז פחות העתיקו אותו, פחות פירשו אותו וכמעט לא פסקו הלכה לפיו. העריכה לא הלכה והתהדקה מדור לדור כמו בבבלי והדיונים נעצרו מוקדם, כמו שאפשר לראות בספר עצמו.
התהליך הזה הוא מעניין בעיני. לשניהם היו אותם נתוני פתיחה, לירושלמי אפילו היה יתרון מסוים. אבל אחד נכשל כי לא 'התעסקו' איתו. וזה מהותי.
ספרים לא נשמרים סתם כי הם "חשובים" או "קדושים". ערימת מילים הופכת לטקסט קאנוני רק אם היא משמעותית לאנשים. הסיפור זה לא הספר עצמו, הסיפור זה המפגש בין הספר לאנשים.
בעיני מה שמעניין בללמוד טקסטים ישנים זה לא כל כך התוכן עצמו. הוא הרי לא ממש רלוונטי לחיי. מה שמעניין אותי להבין זה מה קורה במרחב בין הספר לאנשים. גם האנשים ששימרו אותו עד עכשיו וגם האנשים שעכשיו ברגע זה מנסים לפענח אותו.
או במילים אחרות, כל מפגש שקורה עם טקסט מעשיר את הטקסט עצמו, הפרשנות, העריכה, המשמעות שמייחסים למילים. כשאני קוראת טקסט שעבר ידיים אני לא רואה רק את הספר שמונח לפני, אני מקיימת רב שיח גם עם כל מי שהתעסק איתו לפני. וזה אחלה ממש.
