נכון יש קטע שמלא קוריאנים לומדים גמרא כדי להיות חכמים "כמו היהודים"?

לאחרונה ראיתי את הגמרא הקוריאנית וזה…לא גמרא. זה אוסף של סיפורים, פתגמים, קצת מוסר. חכם סיני עתיק™ כזה. נחמד אבל לא ממש מפתח יכולות חשיבה.

מה הם כן היו צריכים ללמוד?

הגמרא הקוריאנית הגיעה לראשונה לדרום קוריאה בשנות ה-70, כשרב צבאי אמריקאי בשם מארווין טוקאייר פרסם אוסף של קטעים מהתלמוד לקהל באסיה. הוא הכניס לשם סיפורים בסגנון של חוני המעגל, ארבעה שנכנסו לפרדס ותנורו של עכנאי. גם ענייני מוסר, פתגמים ומשלים. כל אלה נכנסים תחת הז'אנר שנקרא אגדתא, או בעברית אגדה. בתלמוד האגדה לא מרוכזת במקום אחד, אלא משובצת לאורך הדיונים ההלכתיים והיא תופסת רק אחוז קטן מהנפח.

הספרים של טוקאייר הציתו סקרנות אדירה לטקסטים היהודיים ושיטות הלימוד העתיקות. בחמישים השנה שעברו יצאו בקוריאה מאות גרסאות לתלמוד, נפתחו עשרות מוסדות לימוד שמלמדים בשיטת החברותא ונמכרו שלל ספרי ילדים שנועדו לפתח אצל ילדים "חשיבה יהודית". הכל כדי להיאחז בספר "שהוציא כל כך הרבה יהודים זוכי פרס נובל".

אז מה הבעיה בעצם?

בעיה אחת היא שבכלל לא ברור שקיים ספר אחד שאחראי לחוכמה שהקוריאנים מייחסים ליהודים.

וגם אם קיים ספר כזה והוא התלמוד, רוב זוכי פרס נובל לא נגעו בו.

אבל נלך עם הפנטזיה הקוריאנית ונניח שאכן התלמוד אחראי ליכולות האינטלקטואליות של היהודים. עדיין משונה ללמוד אגדתא.

בהיסטוריה של הלמדנות היהודית אגדה לא תפסה מקום מרכזי כל כך. בחלק מהתקופות התייחסו לקטעי האגדה כחלומות של אמוראים, כמשלים בלי נמשל או סתם כאתנחתא קומית. גם היום בהרבה ישיבות אפילו לא טורחים לקרוא את קטעי האגדתא, מדלגים עליהם לגמרי. יש מקומות שלומדים אותן, אבל עדיין בוחנים את האגדות כחלק מהסוגיה ההלכתית שבתוכה הן יושבות – שזה שונה מאוד מלקרוא סיפור מנותק מכל הקשר. ברוב המקומות פשוט קוראים את זה וממשיכים הלאה, בלי להתעכב יותר מדי.

אני מעריכה שמה שהוביל את טוקאייר להציע לקוראים שלו דווקא אגדה היא העובדה שכל אדם, גם בלי ניסיון משמעותי בלימוד, יכול להפיק ממנה ערך. היא פשוטה להבנה ומזמינה שיחה פילוסופית או פרשנות מוסרית.

אבל סיפורים לחוד וחידוד החשיבה לחוד.

כשאנחנו קוראים סיפור אנחנו מחליקים על פני העלילה. אין פה יותר מדי חשיבה לעשות. בכל סיפור יש קונפליקט, אבל המסַפֵּר כבר פתר אותנו בשבילנו. לכן גם כל כך נעים לנו לשמוע סיפורים – כי זה מעורר רגשית, אבל לא גובה מאמץ מהמוח העצלן שלנו.

אז מה הקוריאנים כן היו צריכים ללמוד?

את כל שאר התלמוד! הגמרא ברובה מורכבת מדיונים סבוכים. בדיונים האלה העבודה של החשיבה נשארת על כתפי הקורא. למה אני מתכוונת?

בואו נעשה תרגיל קטן. הנה הפתיחה של מסכת בבא קמא:

אוקיי, מה הבנתם? לא הרבה. יופי. זה אכן לא ברור. יש פה רשימה של 4 "אבות" נזיקין, כלומר קטגוריות. גם אם אנחנו מבינים את המשמעות המילולית של "שור, בור, מבעה, הבער", עדיין לא ברור מה כל קטגוריה כוללת ומה ההבדל ביניהן.

מיד אחרי המשפט הזה מתחיל דיון מפורט שמנסה לברר בדיוק את זה: כל מיני חכמים מציעים כל מיני הצעות. בכל אחת מההצעות יש בעיות, אבל בסופו של דבר צריך להיות ברור מה זה שור, בור, מבעה והבער. 

בתור לומדות אנחנו צריכות לנתח את הדעות האלה, לאפיין אותן, להבין עם אילו אילוצים כל פתרון מתמודד ואיפה הוא נכשל ובסוף גם לפתור בעצמנו את הקונפליקטים. שונה מאוד מלהחליק על פני סיפור.

כמובן, יש צד יצירתי גם בפרשנות של סיפור. אפשר לקרוא סיפור כמו חוני המעגל ולחפש את הניואנסים, להציע הצעות להבנה של הנמשל ולנתח את פועלו של הגיבור.

אבל לטעמי הדרך הכי טובה לחדד את החשיבה היא לתרגל פתרון של סתירות ואילוצים. זה מעשה לא פחות יצירתי מאשר לקרוא סיפור ולהציע פרשנות אוורירית. בעיניי יצירתיות אמיתית מתגלה בעיקר כשמנסים לפתור בעיות קונקרטיות, עם מיליון אילוצים ובלי שיש כל האמצעים הנדרשים. 

ואולי זה מה שכל זוכי הנובל היהודים מצליחים לעשות כל כך טוב?

כשהייתי בכיתה י"ב מצאתי די במקרה את סט הגמרא הישן של סבא שלי. 

אבל כשפתחתי את הספרים לא הבנתי מילה אחת. אחת!

זה היה מביך לגלות כזה חור בהשכלה.

את 15 השנה האחרונות ביליתי בלסגור אותו. למדתי עם כל מי שיכל ללמד אותי משהו, ממרצים באקדמיה ועד תלמידי ותלמידות חכמים.

אז מה זה בעצם גמרא, למה היא כל כך מסובכת ואיך לעזאזל היא נהייתה כזה רב-מכר?

נתחיל מהבהרה: גמרא זה תלמוד

תחזרו אחרי – 

גמרא ותלמוד זה אותו ספר. 

גמרא ותלמוד זה אותו ספר. 

גמרא ותלמוד זה אותו ספר. 

רק שגמרא זה השם הארמי. הוא נכנס לשימוש מסיבי בימי הביניים בעקבות צנזורה של הכנסייה על המילה תלמוד. 'תלמוד' יותר נפוץ בעולם האקדמי ו'גמרא' הוא נחלת הלמדנים המסורתיים.

אבל מה זה בפועל?

טוב, זה פשוט. הגמרא היא תיעוד של דיונים שחכמים בבבל ערכו החל מהמאה ה-3 ועד סוף המאה ה-5. הם דנים בשלל נושאים שמעסיקים את היהודים בחיי היומיום וגם בנושאים איזוטריים יותר.

אבל מה המטרה של היצירה הזו? מה הגמרא מנסה לעשות?

אה, גם זה פשוט. הגמרא בסך הכל מנסה לקחת את העולם היהודי שהיה קיים בארץ ישראל ולהקים אותו מחדש במקום שונה לגמרי.

איך היא עושה את זה? בעזרת המשנה.

*צליל של נבל ונצנצים על המסך*

השנה היא ~200 לספירה. בכפר שקט בגליל, בוילה עם רצפת פסיפס וקירות קרירים יושב יהודי אמיד בשם רבי יהודה הנשיא. איתו יושבים כל החכמים החשובים של התקופה. הם עסוקים בלהוציא החוצה מהראש את כל מה שהם יודעים על צורת החיים היהודית. התורה אמנם עמוסה בחוקים, אבל החוקים האלה לא באמת כל כך ברורים ולאו דווקא ישימים. במקביל לתורה, מתפתחת תורה דינמית יותר, שנוצרת בידי אנשים ועוברת מפה לאוזן. וזה מה שהחכמים מחזיקים בראש.

רבי יהודה הנשיא לוקח את דברי החכמים, מסדר לפני נושאים, עורך החוצה מה שלא צריך ויוצר בסופו של דבר את המשנה.

האירוע הזה של חתימת המשנה קורה לא סתם. זה ניסיון להציל את מה שנשאר מבתי המדרש. היהודים נמצאים בתקופה אפלה מאוד בהיסטוריה שלהם. אחרי הכישלון המדמם של מרד בר-כוכבא המצב בארץ כל כך גרוע, שהמוני יהודים פשוט עוזבים. הרבה מהם מגיעים לבבל, ושם הם צריכים להקים מחדש את המרכז היהודי.

יש להם את המשנה, אבל היא בעברית ולא לגמרי ברורה בפני עצמה.

אז חכמי הגמרא, שנקראים גם אמוראים, לוקחים את המשנה ושואלים עליה אינסוף שאלות. שאלות תמימות וקושיות מתחכמות. השאלות האלה הן המנוע של הדיון התלמודי.

ואיך זה תכל'ס נראה?

הנה למשל סוגיה קלאסית מתוך פרק השותפין במסכת בבא בתרא. במרכז העמוד זו הגמרא עצמה, ומסביב פרשנים שונים.

אם תלמדו את הסוגיה הזו בעיון תשימו לב שאין לה ממש שורה תחתונה. הסוגיה מתחילה ממשנה לא לגמרי ברורה, ממשיכה עם 5 פרשנויות שונות על מה קורה במשנה ואז ממשיכה לסיפור. אבל הסיפור לא נותן את השורה התחתונה אלא רק מעמיק את הדילמה הפרשנית.

יש דעות לכאן ודעות לשם אבל לא מכריעים ביניהן. זה מוזר.

וגם בסוגיות שבהן כן מכריעים לטובת דעה כזו או אחרת, עדיין משאירים בפנים את כל הדעות והרעיונות שלא התקבלו. גם זה מוזר.

זה הופך את הגמרא לספר מאוד לא פרקטי. אי אפשר פשוט לפתוח אותה ולהבין מה צריך לעשות. 

ועדיין, הגמרא היא הספר הכי נלמד בתולדות היהודים.

אז איך דווקא הגמרא, הסבוכה והלא פרקטית העפילה להיות רב-המכר הגדול של היהודים?

כששאלתי בחורי ישיבה, שמבלים את רוב זמנם בלימוד גמרא, הרוב דיברו על 'לימוד לשמו'. כלומר לומדים את הגמרא לא כדי להשיג מטרה מסוימת, אלא פשוט לשם הלימוד [הכניסו כאן דעה נוקבת על גיוס בחורי ישיבה].

זה אולי רעיון יפה, אבל זה עדיין לא מסביר למה דווקא גמרא. 

ככל שאני לומדת הולך ומתחזק אצלי החשד שהדעות האלה שלא מתקבלות ונשארות על הדף – הן חלק מסוד ההצלחה של הגמרא.

כשעורכי הגמרא משאירים בפנים את הדעות שנדחות הם עושים שני דברים –

דבר ראשון הם משאירים פתח לפוסקי הלכה להשתמש בדעות הדחויות האלה כחומרי גלם בעתיד.

ודבר שני, הם מאפשרים ללומד להבין איך הדיון הגיע למסקנות שאליו הוא הגיע. וזו נקודה חשובה.

לחכמי הגמרא אין באמת סמכות לכפות על מישהו לקיים את החוק שהם קובעים. הם לא מדינה ולא אפיפיור ואפילו לא סנהדרין. כדי שאנשים יקבלו את הכללים הם צריכים שיהיה להם אמון. ואם הם רואים את התהליך הם יכולים להבין למה החוק נקבע כפי שהוא נקבע, ואולי לחוש יותר אמון.

אבל מעבר לזה, אני חושבת שהסיבה האמיתית שעורכי הגמרא לא נותנים שורות תחתונות היא שמבחינתם, הגמרא היא לא ספר הלכה. היא לא נועדה להיות ספר שקוראים כדי לדעת מה לעשות. הגמרא נועדה להיות ספר לימוד. ספר שפותחים כדי לדעת איך לחשוב.

ספר שמכריח את מי שפותח אותו להפעיל את הראש, להיטלטל בין דעות סותרות ובעיות בלתי פתירות. במובן מסוים, עורכי הגמרא מתייחסים אל הלומד כמו אל שוליה. בנגריה השוליה עוקב אחרי הנגר, לומד את התהליכים ומבין ממה הוא צריך להיזהר – ורק אז מרים בעצמו את הכלים ומתחיל לבנות שולחנות.

גם פה, הלומד האידאלי אמור בסופו של דבר להיות מסוגל לפסוק בעצמו את ההלכה. וכדי לעשות את זה היטב, הוא חייב להתלוות אל החכמים ולראות אותם בעבודה. לעבור יחד איתם את התהליך המחשבתי, מתסכל ובלתי ברור ככל שיהיה.

אם היה לי שקל על כל פעם שפתחתי ספר יהודי ואחרי כמה דקות סגרתי כי לא הבנתי כלום, היה לי מספיק כסף כדי להיות היהודי בקריקטורה אנטישמית.  

רק אחרי 10 שנות לימוד הבנתי שהבעיה היא לא בי. היא בספרים. וזה מכוון.

מאחורי הקלעים יש מאבק די מכוער על השאלה מי יכול לקרוא את הספרות היהודית.

הנה הסיפור של פירוש שטיינזלץ על התלמוד והסערה העסיסית שהוא עורר.

אוקי, תסתכלו רגע על הגמרא הזו:

בהנחה שאתם לא גבר דתי, אני מניחה שזה נראה לכם כמו סינית.

זו גמרא וילנא מסורתית. עם המהדורה הזו לומדים בישיבות כבר קרוב ל-200 שנה.

ועכשיו תסתכלו על הגמרא הזו:

טיפה יותר ברור?

יופי, הרגע הייתם שותפים למעשה מהפכני. הרגע שבו ידע סגור הופך לידע פתוח.

העמוד הברור יותר, זה שמנוקד ומפוסק יצא בשנות ה-60.

מי שלקח את הגמרא הישנה והטובה וסידר אותה ככה שגם אנחנו נוכל להבין הוא עדין שטיינזלץ.

שטיינזלץ גדל בבית חילוני בירושלים ובגיל העשרה התחיל להתעניין בתלמוד. בגיל 30, אחרי שחזר בתשובה ובילה אי אילו שנים בישיבה ובאוניברסיטה הוא לקח את התלמוד, תירגם אותו, פיסק, ניקד והוסיף הסברים זואולוגיים, בוטניים והיסטוריים בשוליים. 

כדי להכניס את כל התוספות החדשות האלה הוא היה צריך לשנות את העימוד הישן של הגמרא.

ופה התחילו הצרות.

הסידור הקלאסי של הטקסט בגמרא? זה שראינו בגמרא וילנא? זה לא משהו שאפשר פשוט לשנות. זה נקרא צורת הדף ולאורך השנים הוא קיבל מעמד של קדושה כמעט. זה העימוד שלפיו לומדים בישיבות. כולם מכירים אותו. למדנים מנוסים מזהים עמודים לפי הצורה שבה מלבני הטקסט גולשים.

כששטיינזלץ הוציא את הכרכים הראשונים של הגמרא עם העימוד השונה, באגף החרדי כעסו מאוד.

ראש למתנגדים היה הרב שך – מנהיג הליטאים הבלתי מעורער. הוא הוציא פסק דין שבו הוא אוסר על הקריאה של הספרים. הוא אפילו הורה לגנוז אותם לגמרי. כאילו, פיזית לקבור אותם באדמה.

הוא גם הקפיד לכנות אותם בכינוי המעליב "בוך" (כלומר ספר) ולא "סייפר" (כלומר ספר קודש).

אבל מה כל כך הכעיס אותו?

השינוי בצורת הדף כמובן, אבל זו הבעיה הקטנה. מאחורי ההתנגדות עמדה בעיה קצת יותר גדולה.

הרב שך הזדעזע מהדרך שבה שטיינזלץ התייחס לחכמי הגמרא. שטיינזלץ לא חשב שהם מלאכים, אלא אנשים בשר ודם. כששטיינזלץ מוסיף בהערות הסבר בוטני שמאשש את הדברים של אחד החכמים – הרב שך רואה את זה כזלזול באותו חכם. כאילו שהוא צריך שהמדע יוכיח את דבריו.

הוא לא היה היחיד שכעס. גם הרבי מסאטמר כתב שהפירוש של שטיינזלץ הוא "דברי מינות, ניאוץ וכפירה" ושראוי לברוח ממנו ומהחיבורים שלו כמו שבורחים מאריה. עוד הרבה אחרים אסרו לקרוא את הגמרות, להחזיק אותן בחנויות, להכניס אותם לבית המדרש ואפילו לקרוא את דברי הביקורת שהעיתונים כתבו נגדן.

וזה לא נגמר במאמרים ופסקי דין. מני, הבן של עדין, סיפר שבתקופה הזו הם היו מקבלים לבית גם טלפונים איומים מכל מיני טיפוסים מפוקפקים.

תגובה קצת קיצונית למישהו שבסך הכל מתייחס טיפה אחרת לטקסט, לא?

הרבנים דיברו על כל מיני בעיות כאלה ואחרות, אבל אני חושדת שסערה בקנה מידה כזה מתעוררת רק כשמישהו נוגע בנקודה באמת כואבת. ושטיינזלץ נגע באחד הפחדים הכי עמוקים של המתנגדים שלו.

מה שהפירוש של שטיינזלץ עשה היה להפוך את הגמרא מידע סגור לידע פתוח.

ידע סגור = מוגבל לקבוצה מסוימת, מלא בז'רגון פנימי, מועבר בצורה מבוקרת

ידע פתוח = בדיוק ההפך

הראשון – בשליטה. השני – עלול להיות מסוכן. כשהידע פתוח אנשים יכולים לקחת אותו ולהשתמש בו איך שהם רוצים בעצם. ולמי שמתאמץ לשמר מבני כוח ישנים, זו בעיה.

אפשר להתנגד לידע פתוח מתוך תאוות כוח, אבל האמת היא שיש גם נקודות טובות נגד הפתיחה הזו.

כשאין בקרה, האיכות של המידע בקלות מתדרדרת. אם אין מורה שמוודא שבאמת הבנת כמו שצריך, עלולות להיות בעיות בסיסיות בהבנה. וקצת כמו עם באג בשורה בסיסית של הקוד, זה מוביל לאינספור בעיות נוספות.

וחוץ מזה, אם אני יכולה לפרש טקסט איך שאני רוצה, ובסוף להגיד "אבל ככה כתוב בתורה!" (ולכן אתם חייבים לעשות את זה או להקשיב לזה) זה פתח לכל מיני צרות.

אבל הרב שך לא דיבר על אף אחד מאלה. בפסק דין שהוא הוציא נגד פירוש שטיינזלץ הוא כותב: 

"ובאמת שעל ידי לימוד זה סר כל זיק של קדושה ואמונה שמעמיד הש"ס" 

כלומר שבלימוד עם פירוש שטיינזלץ אין קדושה או אמונה (חילונים, היי).

והוא פונה למי שחושב שאולי בכל זאת עדיף שהגמרא תהיה פתוחה ומבהיר:

"מחובתנו לשמור על פך השמן הטהור"

כלומר יש פך שמן טהור, וכמו בסיפור של חנוכה הוא נשאר טהור בזכות שהוא סגור. אם נפתח את החותם, פך השמן יטמא.

אחרי הדברים האלה שטיינזלץ הוציא סוג של "מכתב כניעה" לרבנים החרדים אבל זה כבר לא הועיל. החרדים הוקיעו את הפירוש לגמרי.

ועדיין משהו בציבור החרדי זז. תוך כמה שנים התחילו לצאת חיקויים של שטיינזלץ. כאלה שפחות מאתגרים את הקונצנזוס החרדי, אבל עדיין נועדו להנגיש את הגמרא. פירוש שוטנשטיין למשל הוא כזה. שוטנשטיין שומר על צורת הדף המקורית, יש לו הסכמות מהרבנים הנכונים וקהל היעד שלו הוא 'בעלבתים' חרדים שרוצים ללמוד דף יומי על הכורסא בסוף היום. הרעיון של גמרא יותר נגישה כבר לא היה נראה כל כך חתרני.

ועל זה שטיינזלץ הגיב בעוקצנות אופיינית "יש כל כך הרבה חיקויים, אז מסתבר שהרעיון בכל זאת היה רעיון טוב"

והגמרא של שטיינזלץ? פמיניסטיות, חילונים ודתיים לאומיים אימצו אותה בשתי ידיים. הביאור שלו הצליח לפתוח את הגמרא, הספר המכונן של היהודים, גם למי שאין לו מקום בבית המדרש הישן.