גלגוליו של ה'יזכור'

מתפילה ימי-ביניימית לעילוי נשמת האב המת, דרך שמונת נופלי תל-חי ועד לטקס יום הזיכרון לחללי המדינה העברית: סיפורו של הספד

יזכור

יִזְכּוֹר עַם יִשׂרָאֵל אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים,

חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגָנָה לְיִשׂרָאֵל,

וְכָל לוֹחֲמֵי הַמַּחְתָּרוֹת וַחֲטִיבוֹת הַלּוֹחֲמִים בְּמַעַרְכוֹת הָעָם,

ואַנְשֵי קְהִלּוֹת הַמּוֹדִיעִין, הַבִּטָּחוֹן, הַמִּשְׁטָרָה וְשֵרוּת בָּתֵּי הַסֹּהַר,

אֲשֶׁר חֵרְפוּ נַפְשָׁם בָּמִלְחָמָה עַל תְּקוּמַת יִשְׂרָאֵל,

וְכָל מִי שֶׁנִּרְצְחוּ בָּאָרֶץ וּמִחוּצָה לָהּ בִּידֵי מְרָצְחִים מֵאִרְגּוּנֵי הָטֶּרוֹר.

יִזְכּוֹר יִשׂרָאֵל וְיִתְבָּרַך בְּזַרְעוֹ וְיֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים

וְחֶמְדַת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשָׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶש

אֲשֶׁר הַנִּסְפִּים בַּמַּעֲרָכָה הַכְּבֵדָה.

יִהְיוּ חַלְלֵי מַעַרְכוֹת יִשְֹרָאֵל עֲטוּרֵי הַנִּצָּחוֹן

חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְֹרָאֵל לְדוֹר דּוֹר.

 

כמו צל כבד מרחפים שני ימי הזיכרון הלאומיים מעל שנת הלימודים הישראלית. במשך השנים שינו ימים אלו את שמותיהם, לבשו והחליפו צורה, עד שהתקבעו והתאבנו בצורה המוכרת לנו כיום. תפילת ה"יזכור", הפותחת את שני הטקסים המושלים בימי הזיכרון במדינה, לא רק שליוותה את תהליך התאבנותם של ימי הזיכרון לצורתם הנוכחית, היא אף העניקה להם את משמעותם ואת הדרך שבה אנו מדברים על האובדן והשכול האופפים אותם.

ה'יזכור' המסורתי, המלווה את עם ישראל במאות השנים האחרונות, מטיל את מלאכת זיכרון המת על אלוהים. בתפילה המסורתית קורא אדם הספד על אביו (ובמקרים מסוימים גם לאימו, כפי שאנו למדים מספרי 'הזכרת נשמות'), אשר יזכור את "נשמת אבי מורי (כאן מוכנס שם הנפטר) שהלך לעולמו בעבור שאני נודר צדקה בעדו". ב'יזכור' שחידש ברל, לעומת זאת, אין זכר לאלוהים או לגן העדן, הזירה היא הזירה הלאומית – מחיק הלאום יוצאים הבנות והבנים, ואליו הם חוזרים עתה.

שלב ביניים מהותי מפריד בין שתי תפיסות זיכרון אלו.

1

1

1
ה'יזכור' המסורתי לזכר האב, האם ומשפחת האב והאם. מתוך ספר 'הזכרת נשמות' שראה אור ברומניה, שנת 1909

עד נפילת תל-חי באחד במרץ 1920 (י"א באדר ה'תר"פ), כותבים אבנר בן-עמוס ואילנה בית-אל, "הונצחו מרטריטים יהודים באמצעות חוברות וספרים בלבד". ואכן, "הביטוי הראשון לפולחן המאורגן של מרטירים יהודים בארץ ישראל היה הספר 'יזכור', שפורסם בשנת 1911 והוקדש לזכרם של שמונה אנשים שנהרגו בהתנגשויות עם ערבים בשנים 1911-1890". בספר זה אנו מוצאים תקדים לחידוש של ברל: "יזכור נא עם ישראל" מחליף את "יזכור אלהים נשמת (פלוני אלמוני)" מההספד היהודי-המסורתי בן מאות השנים, והנופלים זוכים בו למקום השמור – עד במסורת היהודית עד צאת הספר – לרבנים גדולים או למתים על קידוש השם.

ה'יזכור' מ-1911, שעליו התבסס ברל, אינו עומד בפני עצמו כתפילה או כהספד. מדובר למעשה בהקדמה של מערכת הספר לספר עצמו, הקדמה אשר חוברה – באופן מלא או חלקי – בידי ר' בנימין, שמו הספרותי של יהושע רדלר-פלדמן. ה'יזכור' של ברל הוא טקסט העומד בפני עצמו ותפקידו להספיד את שמונת הנרצחים, ומכאן שאין הפרדה בין הנופלים או דיבור המיוחד לכל אחד ואחת מהם. לעומת זאת, הקדמת ספר ה'יזכור' משנת 1911 היא טקסט הפותח את הספר, ושמטרתו, בין השאר, סקירת מצב ההנצחה ביישוב, שספר זה הוא דוגמה ראשונה לו.

1
ה'יזכור' שחיבר ר' בנימין, מתוך ספר 'יזכור', שנת 1911

"שורה של חלוצים-קדושים עוברת לפנינו במאסף עגום זה", כותב ר' בנימין, וממשיך, "לדאבון לבם של אלה, שעסקו בהוצאת המאסף, לא הצליחו בכל השתדלותם להשיג את כל החומר הדרוש, בכדי לקבל תמונה בהירה מחיי האנשים האלה". בתיאור אוזלת ידה של המערכת, המובנית כל-כך בנסיבות החיים של בני העלייה השנייה, נחשפת המוטביציה לפרויקט ה'יזכור' כולו: "תמונה בהירה מחיי האנשים האלה". ההספד הכללי של עם ישראל על בניו ובנותיו משולב בזיכרון המת המסוים.

ספר ה'יזכור' משנת 1911 מאפשר לבחון את השכול והזיכרון העבריים בתקופה שבה שפת הזיכרון וההיזכרות בנופלים טרם התעצבה והתאבנה. וכך, בין הזיכרונות וההספדים, ואפילו בהקדמת המערכת עצמה, עולים הבדלי גישות מהותיים: מות הגיבורים שמצא את שמונת חללי היישוב (הכוונה לנופלים הנזכרים בספר, ולא לשמונת נופלי תל-חי), מתואר לא פעם כמוות מיותר, כמעט אקראי, שייתכן שהיה ניתן למנוע אותו, ואולי לדאוג שלא ישנה שוב בעתיד. זהו מוות על הגנת המולדת, אך הוא מתואר כמעט תמיד במונחים פסיביים – שומר הנורה באישון לילה בידי שודדים ערבים. טון הנשמר עד ימינו.

1
עמוד השער של ספר ה'יזכור', שנת 1911

ה'יזכור' הוא גם שם המערכת שליקטה והוציאה לאור את הספר בשנת 1911, גם שם הספר – "יזכור… מצבת זכרון לחללי הפועלים בא"י". אם לשפוט על פי המהדורות והתרגומים של ספר ה'יזכור', שנפוצו עד מהרה ברחבי העולם היהודי, ה'יזכור' מ-1911 היה זרז ליצירת מפעל זיכרון, המתהדר כיום בספרייה רחבה עמוסה בחוברות ובספרים, קלטות, שירים, סרטים קצרים או באורך מלא, ולה אפילו אתר משלה. "אדם זורע בדמעה את מה שהוא מתכנן לקצור ברינה", אני קורא משפט שלא כתוב בספר ה'יזכור', ונזכר תוך כדי במשפט מביאליק – "בני אדם זורים בכל יום לרוח, בכוונה ולפי תומם, מלים חמרים חמרים, אותן ואת צרופיהן השונים, ורק מועטים מהם יודעים או מעלים על לב מה היו המלים ההן בימי גבורתן".

1
בתקופה שבה נפוץ הציווי לזכור, פירסמה קק"ל חוברת יזכור "לעצים שנשרפו ונגדעו" ("37 אלף עצים צעירים נשרפו ונגדעו בידים שלא חסו גם על נשמת האילן"), הוצאת קרן קיימת לישראל, שנת תרצ"ו (1936)

גם בהספד של ברל מוטלת מלאכת הזיכרון על עם ישראל הזוכר את "הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו", שמונת נופלי תל-חי "הנאמנים והאמיצים": אשר נפלו לא במהלך יציאה לקרב או בחלק ממלחמה מזוינת, אלא "הלכו מאחורי המחרשה ויחרפו נפשם על כבוד ישראל ועל אדמת ישראל". בסוף ההספד אנו מגלים שלאבל יש תאריך תפוגה: "אל ישקוט ואל ינחם ואל יפוג האבל עד בוא יום בו ישוב ישראל וגאל אדמתו השדודה". החזון שעליו הקריבו את חייהם הנופלים, השבת הריבונות היהודית בארץ ישראל, תטעין את האבל בנימה אחרת – הזיכרון לא יפוג, אסירות התודה לא תתעמעם, אך הכאב הוא שיחלוף. שבוע ימים מנפילת תל-חי התבטא זאב ז'בוטינסקי ברוח דומה: "הרצון הוא תל-חי נצחי, וכל השאר – קורבנות, השפלות, מפלות – אין דבר".

1
ה'יזכור' שחיבר ברל כצנלסון לזכר שמונת נופלי תל-חי, התפרסם ב"קונטרס", כרך כ"ט, בתאריך כ"ב באדר ה'תר"פ

האם צפה ברל שההספד שהוא מחבר, המבוסס כאמור על הקדמה כתובה, ייקרא בקול בטקסים לזכר הנופלים? תשובה לשאלה הזאת לא מצאתי בביוגרפיה בשני כרכים שחיברה אניטה שפירא על חייו. במקום, מצאתי דיוקן של מנהיג ומחנך שאהב את הספרות, ובאותה נשימה העריך את כוחה של המילה המדוברת, וידע לקושש אותה ואת חברותיה למדורה גדולה להתחמם בקירבה. ובמילים אחרות, מי יודע?

1
ברל כצנלסון, מתוך אוספי ביתמונה

יום תל-חי, שנחוג משנות העשרים ואילך, הוציא את ההנצחה והזיכרון מנחלתה הבלעדית של המילה הכתובה חזרה אל העולם – אל הזמן (י"א באדר, יום נפילת תל-חי) ואל המרחב (בטקסים הנערכים מדי שנה באנדרטת 'האריה השואג בתל-חי ובשאר היישוב). כשנה לאחר מכן החלו לראות אור בהוצאת מועצת המורים הארץ-ישראלים, ובהוצאת ארגונים נוספים דוגמת ההסתדרות הכללית ותנועות הנוער, חוברות מיוחדות המיועדות למורים ולמורות ברחבי היישוב העורכים טקסי הזיכרון – שכונו 'מסכת גבורה' לא פעם – לנופלי תל-חי. תפילת הספד/ ה'יזכור' של כצנלסון נכללת במרבית חוברות אלה.

1
חניכי תנועת בית"ר ליד פסל האריה השואג. תמונה: מכון ז'בוטינסקי בישראל

תאריך ה-י"א באדר אף שימש בשלהי 1949 בתור יום זיכרון כללי גם לנופלי מלחמת השחרור. בלחץ המשפחות השכולות הוצמד בשנת 1951 יום הזיכרון לחללי צה"ל ליום העצמאות כך שיצוין יום קודם לכן (בשנת 1950 שולב יום הזיכרון ביום העצמאות עצמו) – צעד חשוב ביצירת דפוסי זיכרון חדשים למדינה הצעירה. יום השואה, לעומת זאת, נותר במעמד שולי לאורך שנות החמישים. המוות בקרב, שהחליף את קידוש השם של המסורת היהודית כאקט הגבורה הנעלה ביותר, עמד לדעת בני התקופה בניגוד למה שכינו 'הליכה כצאן לטבח' של קורבנות השואה אל מותם. משפט אייכמן והזוועות שייחשפו בו ישליכו ביטוי מצער זה למקומו הראוי.

בתחילת 1949 פנתה מחלקת ההסברה של הסוכנות היהודית אל הסופר ש' שלום בבקשה שיחבר נוסח חדש לתפילת ה'יזכור' בעבור יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. הנוסח שהציג ש' שלום התעלם מהחידוש של ברל: מושא הפנייה בהספד הוא אלוהים, לא עם ישראל. חלקו האמצעי נקרא כאילו שהוא עוסק בקורבנות השואה ולא בחללי מלחמת העצמאות: "ימצאו מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה לתפארת בחורים ומחמד העלמות, זקנים ונערים, אבות ואימהות שנפלו במלחמת הקודש, שנהרגו ושנשחטו ושנשרפו ושנטבעו ושנחנקו ושנפזרו עצמותיהם ולא הובאו לקבר ישראל…"

1
טקס זיכרון לחללי צה"ל, 1950. מתוך לשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ), צילום: פריץ כהן

הנוסח של ש' שלום נדחה, ובמחצית השנייה של העשור הבא הוצעו במקומו שני נוסחים מתחרים. הנוסח החילוני-לאומי והנוסח של הרבנות הצבאית המתחיל במילים "יזכור אלהים את חללי צבא ההגנה לישראל שמסרו נפשם על קדושת השם ונפלו גיבורים במערכות ישראל למען ארצנו הקדושה, עיר האלהים ומקום קדוש". בנוסח החילוני, הנסמך על הנוסח שחיבר ברל, ההתייחסות לתכונותיהם ולמסירות נפשם של הנופלים נשמרת – ה'יזכור' של ברל וה'יזכור' לחללי צה"ל חולקים כ-30 מילים. אך בסוף ההספד – במקום שבו צפה ברל קץ לאבל, חותם ההספד המאוחר את החללים – שנפלו במערכות שהוכרעו ובמערכות שטרם פרצו – בלב ישראל לדור דור. העם שחזר לארצו והקים בה מדינה נאלץ גם בדור הזה, גם בדורות הבאים, לשמרה במחיר בניו ובנותיו.

במיקרוקוסמוס הישראלי שבראשי, אי אפשר לנתק את מילות ה'יזכור' מן הטקס שבו הן משמשות. דקה או שתיים אחרי שתסתיים קריאת ה'יזכור' ולמשך הטקס כולו אאבד קשב ואחזיר אותו – אחשוב על הנופלים ואנסה להיתפס בשם מסוים, אחשוב על בן דוד שלי ואצטער שכמעט לא הכרנו. אבל בזמן קריאת ה'יזכור' ירגישו המילים המשך ישיר לצפירה. אני לא זוכר שאי פעם קיבלנו הוראה ברורה לגבי מה צריך לעשות בצפירה – מלבד לעמוד ישר ולא לצחוק או לחייך. אולי קיבלנו אחת. אני מניח שקיבלנו אחת ושכחנו כי לא הצטרכנו. לשומעה היה נדמה לי שכדור הארץ בוכה על החיילים שנפלו, ההסבר הטוב ביותר שציפיתי לקבל.

ה'יזכור' נותן ליללה המנסרת פה המצויד ב-73 מילים. פה מאופק שמדבר למיקרופון בקול שמנסה להחביא את העובדה שהוא שבור, ובזמן שהוא מדבר כולנו מחושמלים לרגע אחד ארוך מ"קדושת הרצון ומסירות הנפש", מתאבלים איתו על זיו-העלומים, ומתייחדים עם זכר הנספים במערכה הקשה. ה'יזכור' הוא ציווי, הוא ספרייה, אך קודם ומעל הכל – הוא שָׂפָה לדבר בעזרתה על הנופלים.

מי שאיבדו לא צריכים את הציווי לזכור. האובדן לעולם לא יצליח לגרש את נוכחות האהוב שאבד. ואם צריכים אז כהרכנת ראש של עם שלם בפני אובדנם. ואולי, יש לקוות, כחיבוק. וכתף. בשם הנופלות והנופלים ה'יזכור' לא מתיימר לדבר. בשם הנופלות והנופלים, מזכיר לנו חנוך לוין ב'מלכת אמבטיה', איש לא יוכל עוד לדבר.

את הכתבה אני מבקש להקדיש לזכרו של בן דוד שלי. עשרים שנה שאתה בליבנו, ילד יפה.

 

לקריאה נוספת:

יזכור: מצבת זכרון לחללי הפועלים העברים בא"י, דפוס א. אתין, 1911

יונתן פרנקל, ספר ה"יזכור" משנת 1911 – הערה על מיתוסים לאומיים בתקופת העלייה השנייה, יהדות זמננו, 4, תשמ"ח

אניטה שפירא, ברל: ביוגרפיה, הוצאת עם עובד, 1981

תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, הוצאת דומינו, 1991.

מעוז שמריהו, פולחני מדינה: חגיגות העצמאות והנצחת הנופלים בישראל 1956-1948, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון, 1995

עמנואל סיון, דור תש"ח: מיתוס, דיוקן וזיכרון, הוצאת משרד הביטחון, 1991

 

כתבות נוספות:

"אַךְ לָמָּה לֹא מָלְאוּ עֶשְׂרִים לַנַּעַר?" – אהוד מנור מבכה את אחיו יהודה

תפילה מִן הַמֵּצַר

הטקס הקבלי העתיק שאיפשר את זיהוים של חללי מחלקת הל"ה

הִנֵּה מֻטָּלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ: חיים גורי נפרד מחבריו למחלקת הל"ה

האורח הנאצי שהשתתף במסיבה פרטית בירושלים בשנת 1933

שופט יהודי וקצין אס-אס נכנסים לסלון ביתי בארץ ישראל... אולי זה נשמע כמו תחילתה של בדיחה, אבל ההמשך הוא סיפור אמיתי

715-537-blog_visit

עמודים מיומנו של משה יעקב בן-גבריאל

"אתמול, כמדי יום ראשון בערב, התארחו אצלנו אנשים רבים. לפתע הגיעה קבוצה ובראשה אחד הרופאים הכי פחות נעימים בגרמניה. הוא הציג את שאר חברי הקבוצה: דוקטור טוכלר ואשתו, גברת טוכלר, מברלין, ומר וגברת ליאופולד פון מילדנשטיין – כתב בעיתון 'פולקישר באובכטר', כלומר, דמות נאצית מובהקת".

כך תיאר הסופר היהודי-אוסטרי, משה יעקב בן-גבריאל, את הרגע שבו פקיד נאצי ואשתו הגיעו ערב אחד לאירוע שערך בביתו שבירושלים בשנת 1933. המילים שורבטו ביומנו הפרטי של בן-גבריאל, ששמור כעת בארכיוני הספרייה הלאומית.

 

משה יעקב בן-גבריאל בשנת 1933 לערך
משה יעקב בן-גבריאל בשנת 1933 לערך

 

משה יעקב בן-גבריאל נולד בווינה בשנת 1891 בשם אויגן היפליך. במלחמת העולם הראשונה היה לקצין בצבא האוסטרי ומתוקף תפקידו ביקר בירושלים, ושם גילה את הקשר האישי שחש לארץ ישראל. בשנת 1927 עלה אויגן ארצה עם אשתו. הם התיישבו בירושלים, אויגן שינה את שמו למשה יעקב בן-גבריאל והחל לעבוד בתור עיתונאי בשירות כלי תקשורת אירופאיים ואמריקניים.

מדי פעם בפעם נהג בן-גבריאל לערוך מפגשי סלון בביתו שברחוב בן שטח שבלב ירושלים – מפגשים שבמסגרתם התקבצו אנשים כדי ללמוד ולחלוק רעיונות בשיחה ובדיון. בערב המדובר, הביא איתו הרופא הגרמני – שהרשומה ביומנו של בן-גבריאל לא נוקבת בשמו – את קורט טוכלר, שופט יהודי מברסלאו שביקר בארץ – אבל הפקיד הנאצי ואשתו, כך עולה מדיווחו של בן-גבריאל, היו בבחינת תוספת בלתי צפויה.

"ברגע הראשון הייתי מופתע, ובסופו של דבר הזמנתי אותם להיכנס ותכף ומייד עדכנתי את כל הנוכחים מיהו האיש ומיהי הגברת בעלת המראה ה'ארי'", כתב בן-גבריאל.

 

עמודים מיומנו של משה יעקב בן-גבריאל. מארכיוני הספרייה הלאומית
עמודים מיומנו של משה יעקב בן-גבריאל. מארכיוני הספרייה הלאומית

 

באותו הערב הביא עימו טוכלר את ליאופולד פון מילדנשטיין לסלון. פון מילדנשטיין, אזרח אוסטרי, הצטרף למפלגה הנאצית בשנת 1929 וב-1932 התגייס לאס-אס. הוא ניהל את המחלקה היהודית באס-דה (הכפוף לאס-אס) – תפקיד שעבר, לימים, לאדולף אייכמן.

מעניין למדי שקצין האס-אס מילדנשטיין תמך ברעיון הציוני. הוא ביכר "פיתרון הומאני" ל"בעיה היהודית" וקידם גירוש יהודים מאירופה לארץ ישראל כאמצעי להשגת מטרתו של היטלר תוך המנעות משפיכות דמים נרחבת.

זו גם הייתה הסיבה לביקורו של ליאופולד פון מילדנשטיין בארץ ישראל בשנת 1933 אחרי עליית הנאצים לשלטון: מסיבה זו פגש כאן את חברו החדש, השופט היהודי קורט טוכלר – הוא רצה להעמיק ולהבין את המציאות בשטח בתקווה ליישם את הפיתרון שהגה. מילדנשטיין הסתובב בארץ ודיווח בהתלהבות על חוויותיו לעיתון נאצי, מתוך אמונה שזה הפיתרון שחיפשה התנועה הנאצית.

"כמה מהאורחים מיהרו להסתלק", כתב בן-גבריאל. "האחרים השתתפו בדיון באופן פעיל אך זהיר. שמעתי מהנאצי, איש צעיר ואף נעים, שהגיע הנה מברלין לפני כמה שבועות בלוויית השופט טוכלר – אנשים משונים! – ושהם מסיירים מיישוב ליישוב במטרה לכתוב כתבות לאותו ביטאון רשמי".

 

עמודים מיומנו של משה יעקב בן-גבריאל. מארכיוני הספרייה הלאומית
עמודים מיומנו של משה יעקב בן-גבריאל. מארכיוני הספרייה הלאומית

 

לפי דיווחו של בן-גבריאל, מילדנשטיין היה מעורב מאוד בביקורו ואף שאב ממנו השראה. בן-גבריאל בלא ספק חשד בנאצי, אבל קבע עימו פגישה נוספת כדי להמשיך בשיחה שבה פצחו בסלון, אף שביומנו אין כל זכר לכך שפגישה שנייה אכן התקיימה.

"האורח היה נלהב מאוד מתנופת הבנייה בארץ, ואפילו ניסה לומר כמה מילים בעברית וככלל השתדל להתנהג בצורה מתורבתת. המשכתי להישמר מפניו וניסיתי לדלות ממנו מידע נוסף; לצורך זה אפילו קבעתי איתו פגישה נוספת. דיברנו על כל מיני נושאים, אבל בעניין ההתפתחויות בגרמניה – אף מילה!".

לפני שעזב מידלנשטיין את ביתו של בן-גבריאל הוא חתם בספר האורחים של הבית, והותיר בו את חתימתו הרשמית בסופו של ערב שבוודאי היה מעניין ומיוחד.

 

Moshe Yaakov Ben-Gavriel.
עמוד מספר האורחים של משה יעקב בן גבריאל, ובו מתנוססות חתימותיהם של קורט טוכלר ושל ליאופולד פון מילדנשטיין. מאוספי הספרייה הלאומית

 

כידוע, המפלגה הנאצית זנחה לבסוף את רעיון "ההגירה הכפויה" של גירוש היהודים לארץ ישראל המנדטורית ובחרה תחתיו בפיתרון הסופי.

חברותם של קורט טוכלר וליאופולד פון מילדנשטיין נמשכה שנים רבות אחרי אותו מפגש סלוני בשנת 1933. מערכת היחסים ביניהם שרדה את השואה והמשיכה אחריה, ובשנת 2011 אף עמדה במוקד הסרט הדוקומנטרי 'הדירה' שהפיק נכדו של טוכלר, ארנון גולדפינגר, שהעמיק בקשר בין השניים.

 

תודה מיוחדת לד"ר סטפן ליט ולזכארי רוטברט על עזרתם בכתיבת הכתבה.

 

 

כתבות נוספות

הביקור הסודי של אדולף אייכמן בארץ ישראל

המברק ששלח מפקד הס"ס היינריך הימלר אל המופתי חאג' אמין אל-חוסייני

המסמכים הסודיים של הנאצים שנתגלו בפשיטה של הקומנדו הבריטי

 

 

 

המסמכים הסודיים של הנאצים שנתגלו בפשיטה של הקומנדו הבריטי

מסמכים סודיים שנתגלו בפעולה של הכוחות המיוחדים הבריטיים בנורווגיה ב-1941 חושפים טפח בהתנהלותו הפנימית של הכיבוש הצבאי הנאצי. ממשלת בריטניה פרסמה אותם במקור כבר באותה שנה

capturedflag715

קצינים בריטים מצטלמים עם דגל נאצי שהוחרם בפשיטה באיי לופוטן. צלם: קפטן טניסון ד'אנקורט, צלם רשמי מטעם משרד המלחמה הבריטי

כאשר מעלעלים בדפיה הממורטים של החוברת החומה הישנה, מילה אחת – בגרמנית, באותיות גדולות, כהות ומודגשות – מזדקרת לעיניו של הקורא: גהיים!… סודי!

המסמכים הללו נועדו לעיניהם של מורשים בלבד. מפורטות בהם הנחיות מקצינים בכירים בוורמכאט הגרמני לחיילים מן השורה, שהוציאו לפועל את הכיבוש בנורווגיה. השפה תמציתית ועניינית, כמקובל במסמכים צבאיים, אבל בל נטעה: ההנחיות נכתבו ברוח הנאציונל-סוציאליזם.

ההוראות המופיעות בחוברת הן בעיקרן תדריך, מדריך מעשי להשתלטות על מדינה דמוקרטית ולדיכוי אוכלוסייתה.

סיפורם של המסמכים המוסלקים והסודיים הללו מאת הצבא הגרמני מחזיר אותנו לשלביה הראשונים  של מלחמת העולם השנייה. מבצע "הנס של דנקרק", שבמסגרתו פונו ברגע אחרון יותר מ-300,000 חיילים לאזור מבטחים, היה חרוט עדיין בזיכרונם של הבריטים. צרפת, בלגיה, הולנד, פולין, דנמרק ונורווגיה כבר נמחצו בשלב זה כולן תחת המגף הנאצי. ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, הכין את ארצו למאבק הארוך והקשה שציפה לה. הסיטואציה בישרה רעות, ומצב הרוח הלאומי היה קודר.

על רקע זה יצא לדרך מבצע 'קליימור': פשיטה רחבה של הכוחות המיוחדים הבריטים על איי לופוטן הנורווגיים בשנת 1941.

בשעות הבוקר המוקדמות ב-4 במארס חדרו בשקט מאות חיילי קומנדו בריטים לאזור הווסטפיורדן (Vestfjorden). הם מיהרו להשמיד אוניות שנשלטו בידי הגרמנים, שחלקן היו עמוסות מטען שהיקפו נאמד באלפי טונות. אבל לא זו היתה מטרתו העיקרית של המבצע, כי אם שמן דגים, שנשלח בקצב מהיר מנורווגיה לגרמניה. שם, זיקקו ממנו גליצרין ששימש להכנת חומרי נפץ רבי עוצמה. חיילי הקומנדו פשטו על אזורי התעשייה, מפעל אחר מפעל, ובסך הכול הועלה באש יותר מ-3.6 קוב שמן דגים במבצע.

 

מיכליות שמן בוערות כפי שנצפו מסיפונה של המשחתת הבריטית אה"מ 'ליג'ן' (באנגלית: HMS Legion). צילום: סגן רג"ג קוט, צלם רשמי בצי המלכותי
מיכליות שמן בוערות כפי שנצפו מסיפונה של המשחתת הבריטית אה"מ 'ליג'ן' (באנגלית: HMS Legion). צילום: סגן רג"ג קוט, צלם רשמי בצי המלכותי

 

הגרמנים הופתעו – במהלך המבצע נשבו 228 חיילים משורותיהם. נוסף על כך, שורות הכוחות החופשיים הנורווגיים חוזקו ב-300 מתנדבים שקפצו על ההזדמנות להצטרף למלחמה נגד הפשיזם, ועלו לספינות הבריטיות כשאלו התחילו את דרכן חזרה. והדבר החשוב מכולם: חיילי הקומנדו הצליחו להניח ידם על הדסקיות המסתובבות (רוטורים) של מכונת הצופן 'אניגמה' ועל כמה ספרי קוד – פריטים שעתידים היו לסייע לבעלות הברית לחמוק לזמן מה מהצוללות הגרמניות.

"ברכותיי לרגל המבצע המספק עד מאוד", כתב צ'רצ'יל בתזכיר שמוען לכל המעורבים במבצע, לאחר שחזרו בשלום. הכוח הבריטי הגדול ספג אבדה אחת בלבד. המבצע העניק זריקת עידוד נחוצה עד מאוד למורל בעלות הברית, ותרומתם של המתנדבים הנורווגים הוכיחה כי "תושבי האזורים הכבושים עדיין תומכים בנו ברוחם במאבק".

 

שריפות בסטמסונד באיי לופוטן שבנורווגיה, עם עזיבת חיילי הקומנדו הבריטי. צלם: קפטן טניסון ד'אנקורט, צלם רשמי מטעם משרד המלחמה הבריטי
שריפות בסטמסונד באיי לופוטן שבנורווגיה, עם עזיבת חיילי הקומנדו הבריטי. צלם: קפטן טניסון ד'אנקורט, צלם רשמי מטעם משרד המלחמה הבריטי

 

בין הפריטים שהוחרמו בפשיטה נתגלה ממצא מעניין נוסף: מסמכים גרמנים שהוחרמו במרכז השליטה בנמל בסבולבאר (Svolvaer). המסמכים הסודיים הללו, שמוענו לחיילים גרמנים המוצבים בנורווגיה, חושפים טפח מטיבו של הכיבוש הצבאי הנאצי, ומשקפים כיצד נראו החיים תחתיו. ממשלת בריטניה מיהרה לתרגם את המסמכים ולפרסמם בחוברת צנומה כבר באותה שנה. עותק נדיר של החוברת, שהכילה גם העתקים של המסמכים המקוריים בגרמנית, נתגלה לאחרונה בארכיון הספרייה הלאומית.

מהמסמכים עולה שהעם הנורווגי לא הקל על כובשיו הגרמנים: "ניכר, שחרף מאמצינו, הלך הרוח ויחסה של האוכלוסיה הנורווגית התקשחו לאחרונה" כתב הגנרל ניקולאוס פון פלקנהורסט, מפקד הכוחות הגרמנים בנורווגיה באחד המסמכים.

 

העתק העמוד הראשון ממכתבו של הגנרל ניקולאוס פון פלקנהורסט לחייליו, כפי שזה מופיע בחוברת שפרסמה הממשלה הבריטית, מאוספי הספרייה הלאומית
העתק העמוד הראשון ממכתבו של הגנרל ניקולאוס פון פלקנהורסט לחייליו, כפי שזה מופיע בחוברת שפרסמה הממשלה הבריטית, מאוספי הספרייה הלאומית

 

העתק העמוד השני במכתבו של הגנרל פון פלקנהורסט, מתוך החוברת, מאוספי הספרייה הלאומית
העתק העמוד השני במכתבו של הגנרל פון פלקנהורסט, מתוך החוברת, מאוספי הספרייה הלאומית

 

כאשר הודיע היטלר לפון פלקנהורסט שהוא ממנה אותו לפקד על הפלישה למדינה הסקנדינבית, ציווה המנהיג הנאצי על הגנרל לגבש תוכנית פעולה בסיסית – ולעשות זאת עד השעה 5 אחר הצהריים באותו היום. בדרכו חזרה לבית המלון שבו שהה, בהעדר כל שהות להתעמק במפות צבאיות, עצר פון פלקנהורסט בחנות מקומית ורכש מדריך תיירים של הוצאת 'בדקר' לנורווגיה. באותו יום, אחר הצהריים, הוא תכנן את הפלישה בחדרו שבמלון, על בסיס מפה מתוך מדריך התיירים. היטלר מיהר לאשר את התוכנית.

 

סבולבאר, איי לופוטן, נורווגיה. תמונה מאת וינסנט ון זיישט
סבולבאר, איי לופוטן, נורווגיה. תמונה מאת וינסנט ון זיישט

 

בפנייתו לחייליו קורא להם הגנרל במפתיע להפגין קור רוח נוכח עקשותם של הנורווגים: "…הכרחי – וחיוני מאי פעם – להפגין ריסון וזהירות". פון פלקנהורסט הורה לחייליו להימנע מכל דיון או מחלוקת פוליטיים (עניינים אלה היו באחריותו של הגסטפו, לא באחריות הצבא). אבל כל אימת שנשקף איום לחיילים או לרכוש צבאי, ניכרה פחות סובלנות: "במקרים כאלה […] יש להפעיל כוח צבאי בכול חומרתו […] כאשר נוקטים בפעולה עליה להיות חסרת רחמים ולהתבצע תוך שימוש באמצעים הקשים ביותר."

 

כיתוב תמונה: משמאל לימין: וידקון קוויזלינג, היינריך הימלר, רייכסקומיסר יוזף טרבובן והגנרל פון פלקנהורסט בנורווגיה, 1941. תמונה: הארכיון הפדרלי הגרמני
כיתוב תמונה: משמאל לימין: וידקון קוויזלינג, היינריך הימלר, רייכסקומיסר יוזף טרבובן והגנרל פון פלקנהורסט בנורווגיה, 1941. תמונה: הארכיון הפדרלי הגרמני

 

מסמך נפרד באוסף מפרט כמה דוגמאות למגוון "עבירות" אפשריות מצד האוכלוסייה המקומית, לצד התגובה המצופה מהחיילים הגרמנים.

עבירה:
גרמני סופג עלבון או אלימות פיזית בשל היותו גרמני.
תגובה מצד הוורמאכט:
מעצר זמני של העבריין, במידה שנתפס בשעת המעשה.

 

עבירה:
מפקד מקומי מקבל הודעה ביום רביעי, שביום שלישי הקודם הוכה אדם גרמני.
תגובה מצד הוורמאכט:
דיווח למשטרה החשאית (גסטפו).

 

עבירה:
שיערה של נערה נורווגית המפגינה יחס ידידותי לגרמנים – מקוצר.
תגובה מצד הוורמאכט:
מעצר זמני של העבריין, אך ורק במידה שנתפס בשעת המעשה, או אם ישנו חשד כבד שינסה להימלט. במקרים אחרים יש לדווח למשטרה החשאית.

 

עבירה:
הצהרות פומביות המשמיצות את גרמניה, מצד מגידות עתידות או חברים בכתות.
תגובה מצד הוורמאכט:
במקרים של עלבונות משמעותיים, כגון כאלה שמכוונים כלפי הפיהרר, יש לבצע מעצר זמני. במקרים אחרים, יש לדווח למשטרה החשאית.

 

עבירה:
הטפה חתרנית מצד כוהני דת, בין שמעל לדוכן בכנסייה ובין שבשעת לוויה.
תגובה מצד הוורמאכט:
יש להפגין ריסון וזהירות ביתר שאת. בכל המקרים יש להסתפק בדיווח למשטרה החשאית.

 

מהדוגמאות שלעיל עולה שגם מי שרק נחשדו בפגיעה קלה ביותר בכובשים הגרמנים, עלו עד מהרה בכוונת של המשטרה החשאית, הגסטפו, שלא נטתה חסד לחשודים.

מסמך אחר מבהיר כי "כל המפלגות הפוליטיות בנורווגיה, על ארגונים המסונפים להן וארגוני משנה, מפורקות ופעילותן אסורה […] יוצאת הדופן היחידה מבחינת האיסורים הללו היא מפלגת 'נאשונל סמלינג', על הארגונים המסונפים לה וארגוני משנה. פעילותה איננה מוגבלת בשום צורה".

 

וידקון קוויזלינג, מייסד מפלגת 'נאשונל סמלינג', ששמו הפך נרדף למילה 'בוגד'. צילום: הארכיון הלאומי הנורווגי
וידקון קוויזלינג, מייסד מפלגת 'נאשונל סמלינג', ששמו הפך נרדף למילה 'בוגד'. צילום: הארכיון הלאומי הנורווגי

 

מפלגת 'נאשונל סמלינג' הייתה מפלגת ימין קיצוני נורווגית שמעולם לא עלה בידה לזכות ולו במושב יחיד בסטורטינג, בית הנבחרים הנורווגי. אך הצבא הגרמני קיבל הנחיה לסייע בשינוי מצב העניינים הזה: "אין להתיר לשום מכשול – אישי או ארגוני – להפריע לסיוע לבניית הנאשונל סמלינג, בכל אמצעי". בשנת 1942 מינו הרשויות הגרמניות את מייסד המפלגה, וידקון קוויזלינג, לראש ממשלת נורווגיה. הוא שימש בתפקיד זה עד לתבוסתם הסופית של הנאצים, יותר משלוש שנים לאחר מכן. עד עצם היום הזה משמשת המילה 'קוויזלינג" שם נרדף ל"בוגד" בכמה שפות. קנוט האמסון, הסופר זוכה פרס נובל, נמנה גם הוא עם אוהדי הנאצים הספורים בנורווגיה, ואף הספיד את אדולף היטלר לאחר מותו.

 

העתק של מסמך גרמני המפרט כיצד יש להתייחס לעיתונות הנורווגית תחת הכיבוש הנאצי, כפי שזה מופיע בעלון, מאוספי הספרייה הלאומית
העתק של מסמך גרמני המפרט כיצד יש להתייחס לעיתונות הנורווגית תחת הכיבוש הנאצי, כפי שזה מופיע בעלון, מאוספי הספרייה הלאומית

 

אחד המסמכים המעניינים ביותר באוסף נוגע ליחס לתקשורת המקומית הנורווגית, שצוותה "לפרסם אך ורק ידיעות שיש בהן כדי לקדם את מדיניות הרייך השלישי, או לכל הפחות לא להפריע לה".

להלן כמה מההוראות הספציפיות שמפרט המסמך:

הודעות פומביות גרמניות ואיטלקיות יפורסמו מדי יום, וככל שהדבר אפשרי – בעמוד הראשון.

יש להקפיד הקפדה עליונה שאף פרסום לא יכלול דבר שיש בו כדי להוביל לאי נחת בקרב האזרחים, בכל צורה שהיא.

כל התייחסות לשאלות פוליטיות קודמות בנורווגיה (שאלת המלך, ממשלת ניגאארדסוולד, שיטת המפלגות, איגודי מסחר וכך הלאה) – אסורה.

בפרסום חדשות גרמניות וחדשות ממדינות שעימן נמצאת גרמניה במלחמה, יש לתת קדימות לאלה הגרמניות. לרבות טיפוגרפיה (עיצוב, כותרות, גודל הגופן, וכך הלאה).

דיווחי מזג אוויר אסורים בתכלית. בכלל זה סקירות מזג אוויר שמתארות תקופות ארוכות, נזקי מזג אוויר קשה, ברקים, מידות חום, שלג והתייחסות עקיפה למזג האוויר בדיווחי ספורט.

בדיווחים על ענייני כלכלה – בין שמדובר בהודעות קצרות ובין שהמדובר בסקירות מפורטות – יש להימנע מכל נימה שלילית, ולו הקלה ביותר.

 

בדיווח על ענייני פוליטיקה פנימית בנורווגיה:

יש לעודד בכל פה את העורכים לא רק לכתוב ללא ביקורת ברוח הנחיות שקיבלו, אלא אף לאמץ גישה חיובית, כלומר, במאמריהם צריכים העורכים לתמוך באופן מלא באמצעים שננקטים במסגרת הפוליטיקה הפנים-נורווגית ולהתבטא באופן חיובי.

לסיכום, מוסיף המסמך:

הקווים המנחים שלעיל צריכים לשמש לעורכים הוראות שבעל פה. בשום אופן אין לפרסם את ההנחיות הללו, כמו גם את עצם העברתן לעורכים. עם זאת, על העורכים לכתוב לעצמם ראשי פרקים בזמן שההנחיות שבעל פה נמסרות להם.

על המסך חתום, "ד"ר אמר, קפטן, קצין עיתונות צבאי".

 

בהכנת הכתבה סייעה איימי סימון, מקטלגת במחלקת השפות הזרות בספרייה הלאומית.

 

סיפורים, ספרים ופריטים מיוחדים על השואה

 

כתבות נוספות

המברק ששלח מפקד הס"ס היינריך הימלר אל המופתי חאג' אמין אל-חוסייני

איירין הרנד: האישה שיצאה כנגד היטלר הביקור הסודי של אדולף אייכמן בארץ ישראל

עיתונות היסטורית: כשהיטלר הפך לבדיחה

 

 

מהו ערכו של תפוח אדמה בשואה?

כשחשה בסכנה באוויר, הבריחה מרים את בני משפחתה לרוסיה, שם נאלצו להסתדר בכוחות עצמם במחנה עבודה בסיביר

Hechts715

משפחת העכט (פירר) אחרי שהגיעו בשלום לניו יורק. משמאל נראים מרים וישרואל. יחיאל בשורהה העליונה, לצידה של מרים. באדיבות רו אורנים

איננו יודעים מה היה גילו של סבי כשנפטר בשנת 2014.

הוא לא זכר את התאריך שבו נולד, ותעודה הלידה אבדה לו במלחמת העולם השנייה עם כל שאר חפציו. הדבר היחיד שזכר היה שכשחגגו לו יום הולדת בילדותו, העונה היתה חמימה והחגיגה נערכה תמיד בשבוע שבו נקראה פרשת "בראשית", אחרי ראש השנה העברי. נראה שזיכרונות אלה סותרים זה את זה – במיוחד כשבוחנים את דפוסי מזג האוויר בפולין.

יחיאל העכט, סבא שלי, נולד למשפחה יהודית דתית בצאנז שבפולין. אחר כך עברה המשפחה לזאגוש, אביו, ישרואל העכט-פירר, היה רב קהילה מכובד ועבד בתור שוחט. אשתו, מרים, הייתה אישה חזקה, עצמאית ואינטליגנטית שניהלה את משק הבית ושימשה לצד בעלה "שוחטקה" – תפקיד שלרוב לא ניתן לנשים. מרים לא הניחה לעובדה הזאת להשפיע על בחירותיה.

 

רחוב בקרקוב לפני 1915, גלויה מהמרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית
רחוב בקרקוב לפני 1915, גלויה מהמרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית

 

בתחילת שנות השלושים, בעליית המפלגה הנאצית לשלטון, הרגישה מרים בתחושת סכנה באוויר. השינויים הקיצוניים באקלים הפוליטי גרמו לה אי נחת, והיה לה ברור שבמוקדם או במאוחר ישתנו החיים בעיר הולדתה, קרקוב, לנצח.

האינטואיציה שלה התבררה נכונה לחלוטין, כשיום אחד ערכה את סידוריה בעיר ונקלעה לחילופי דברים אלימים אל מול שוטר פולני. השוטר דחף אותה אל הקרקע והטיח בה עלבונות אנטישמיים, תוך כדי שהיא מתאמצת לקום על רגליה ולהזדקף.

באותו יום החליטה מרים שמשפחתה כבר אינה מוגנת בפולין, וקיבלה על עצמה את המשימה להרחיקה מהסכנות העלומות שארבו לה. היא אספה כל פריט רכוש בעל ערך שהיה בבעלותה ושכרה משאית שתיקח את משפחתה מביתה שבקרקוב אל הגבול הרוסי – אל המקום שהאמינה שיהיה להם לחוף מבטחים. היא התחננה בפני שמונת אחיה ואחיותיה שהתגוררו גם הם באירופה להצטרף אליה, להימלט מהאימה שמצפה להם – אך הם סירבו, שכן האמינו כי מדובר רק באפיזודה חולפת העתידה להתפוגג אל בין דפי ההיסטוריה.

מרים, בעלה וחמישה מששת ילדיהם שמו פעמיהם לרוסיה, לפצוח בחיים חדשים. לייביש, בנם הבכור, נשאר בפולין כדי להמשיך בלימודיו בישיבה – החלטה שהובילה בסופו של דבר למותו בטרם עת כאשר הנאצים פשטו על הישיבה והוציאו את התלמידים להורג.

המשפחה חצתה את הגבול והאמינה שבכך השאירה את צרותיה מאחור – אבל אלה השיגו אותם כשהגיעה המלחמה לחזית הרוסית. מעל 200,000 יהודים ברוסיה – בהם מרים, ישרואל וילדיהם – נקרעו מבתיהם ונשלחו למחנה עבודה בסיביר. שם, בשממה החורפית והנטושה, נאלצו להסתדר בכוחות עצמם. מאות אנשים מצאו עצמם מתגוררים בבניין יחיד, כשבין משפחה למשפחה חוצץ רק סדין.

ישרואל הואשם מיד בפעילות חשודה משום שהיה רב פעיל. הוא הופרד ממשפחתו, נכלא, ואולץ להצטרף לצוות אסירים עובדים, שם הוטלה עליו עבודת פרך: חיטוב עצים ואיסופם למען הצבא.

מרים אספה את מעט הפריטים יקרי הערך שנותרו ברשותה אחרי ששילמה בעבור המעבר לרוסיה, והשתמשה בהם כדי לסחור עם הפקידים המקומיים בעץ. היא השתמשה בו כדי להבעיר את התנור בבניין שבו גרו, ורק הודות לאש ההיא הדיירים לא קפאו למוות.

יחיאל, בכור הבנים הנותרים, נעשה עד מהרה לגבר בבית. הוא נאלץ להגן על אימו ועל ארבעת אחיו ולפרנס אותם, ולכן רתם לצרכיו את מראהו ואת כשרונו לשפות. הוא נהג לקום השכם בבוקר, ללבוש את מעט בגדיו החמים ולצעוד שעות לנקודת חלוקת מזון, שם העמיד פנים שהוא אזרח רוסי. הוא עמד בתורים אין-סופיים בקור, בתקווה להביא עימו הביתה חתיכת לחם יבש שבה יוכל להאכיל את משפחתו המורעבת.

בימים שבהם עלה בידו להשיג חתיכת לחם, המתינה לו צעידה מרובת סכנות בחזרה לבניין מגוריו שבמסגרתה נאלץ להתמודד לא רק מול הטמפרטורות המקפיאות, אלא גם מול גנבים ושודדים שניגשו אליו בדרך וגנבו ממנו את מעט המזון שהשיג, ובכך שמו לאל את מאמציו. מלבד הלחם העבש התקיימו בני המשפחה על מה שהצליחו לקושש בשדות סמוכים – לרוב תפוח אדמה יחיד או בצל נשכח, שמהם נהגו להכין מרק דלוח שבו הזינו את שכניהם.

 

משפחת הכט (פירר) אחרי שהגיעו בשלום לניו יורק. משמאל נראים מרים וישרואל. יחיאל בשורהה העליונה, לצידה של מרים. באדיבות רו אורנים
משפחת העכט (פירר) אחרי שהגיעו בשלום לניו יורק. משמאל נראים מרים וישרואל. יחיאל בשורהה העליונה, לצידה של מרים. באדיבות רו אורנים

 

כך שרדה משפחת פירר במלחמה – ביצר הישרדותי, בנחישות בלא סוף ובהתנגדות למי שנטשו אותם למותם. אחרי המלחמה הצליחה המשפחה לחבור שוב לישרואל ואחרי כמה חודשים במחנה עקורים, שם טופלו יחיאל ואחיו בחשד לשחפת, והודות למסמכים שהעידו על אזרחותם הפולנית – הוצעו למשפחת פירר אשרות לפלשתינה או לאמריקה. מרים החליטה שהיא סיימה עם החלוציות; המשפחה בחרה להצטרף לאחיה שהיגר מפולין לניו יורק בשנת 1920. כשהגיעו לאמריקה, כשהם אבלים ושבורים מהזוועות שעברו עליהם, שינו בני המשפחה את שם משפחתם להעכט – שם הנעורים של אמו של ישרואל. הם רצו להימנע מכל קרבה אפשרית למילה 'פיהרר'.

 

יחיאל הכט וכלתו, ג'ודית. באדיבות רו אורנים
יחיאל העכט וכלתו, ג'ודית. באדיבות רו אורנים

 

משפחת העכט התבססה מחדש ובנתה לעצמה חיים חדשים באמריקה. יחיאל התחתן ונולדו לו חמישה ילדים, 26 נכדים ומספר נינים הגדל ללא הרף. הוא מעולם לא שכח את מה שחווה במלחמה ועד יום מותו הכיר בחשיבות הגדולה לפיסת לחם צנועה ולתפוח אדמה פשוט שהיו תמיד על שולחנו בכל ארוחה, כדי שיוכל לברך על אותם פריטים שהצילו את חייו בערבות סיביר הקפואות.

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד תוכלו למצוא פה

 

כתבות נוספות

מאחורי חומות הגטו: גבורת הרוח בצל המוות

כששערי הגיהינום נפתחו: עדות ראשונה מבוכנוואלד

כך חמסה האנטישמיות את כתרה של מלכת היופי היהודיה של אירופה