הרב לאו (יליד 1 ביוני 1937) מעמיד את החלק הארי של הזהות היהודית שלו על השואה. בדרך כלל זו ביקורת המושמעת כלפי הזהות היהודית החילונית: "השואה כדת של החילונים". לעומת זאת, אצל הרב לאו זהו ביטוי לשליחותו הרבנית השלמה, המציירת את זכרונות השואה – הן מהזווית האישית שלו כילד יתום והן כמנהיג וכנציג העם היהודי במעבר משואה לתקומה – כנס ההצלה הלאומי. כך הוא התבטא כשכיהן כרב הראשי לישראל (1993–2003), כרבה של תל אביב-יפו, כיו"ר מועצת יד ושם, במהלך מפגשיו הרבים עם אישים מיוחדים בעולם וכשעמד בראש משלחות "מצעדי החיים" לאושוויץ.
דוגמאות לכך אנו מוצאים בספרו האוטוביוגרפי "אל תשלח ידך אל הנער", שם הוא מתאר את "הצפנתו" שלו כלוליק בן החמש, ילד יהודי בשואה: "…הייתי רק בן חמש וחצי והם חששו שמא אבכה בקול רם…בקריאות 'מאמא', מאמא', ואסגיר את כל העשרה למוות…" (עמ' 23), ומשווה אותה להצפנתו של משה רבנו: "'ותקח לו תבת גמא ותחמרה בחמר… ותשם בה את הילד… ותרד בת-פרעה לרחץ על היאר… ותרא את התבה בתוך הסוף… ותפתח ותראהו את הילד והנה-נער-בכה' (שמות ב, ג-ו). למרות שמשה היה תנוק בן שלושה חודשים בכיו היה שקט כשל נער".
אחד הרגעים המרגשים והידועים בחייו של הילד ישראל מאיר לאו היה רגע השחרור שלו ממחנה בוכנוולד ועלייתו ארצה. ישראל לאו (בכינויו "לוליק") נודע כאסיר הצעיר ביותר ששוחרר ממחנה בוכנוואלד, בגיל שמונה בלבד, כאשר שוחרר המחנה על ידי חיילי ארצות הברית באפריל 1945. כמה חודשים לאחר מכן עלה ישראל עם אחיו נפתלי ועם "ילדי בוכנוואלד" לארץ ישראל ובהגיעם נעצרו והובלו למחנה המעצר בעתלית.
במכתב השמור בארכיון מרדכי ובלה פוגלמן (דודיו של הרב לאו) בספרייה הלאומית אנחנו קוראים על הידיעה המרגשת ששלח אחיו הבכור, יהושע הגר-לאו, שכתב לרב מרדכי ובלה פוגלמן על עלייתם של שני אחיו לארץ, ועל השמחה לאור העובדה שהשניים שרדו את התופת למרות כל הסיכויים:
"…מהבשורה הטובה על עליית אחי היקרים ארצה כבר ידעתי מקודם. את השמחה אתם יכולים לתאר לכם. אף לרגע אינני מסיח דעת מהמאורע המשמח(ת) הזאת. אף שקשה היום להאמין עד שרואים…מוכרחים לראותם מקודם אם הם בריאים ואם זקוקים להבראה…אני חושב שאוכל להכנס לעתלית בזמן שיהיו שם כדי להכיר אותם ולשוחח איתם".
יהושע מסיים את מכתבו במילים:
"אצלי מתחילים עכשיו חיים חדשים אני מרגיש שאני אצטרך להיות האפוטרופס של הנפשות האומללות האלו ואני באמת מוכן להקדיש כל מה שיש לי מרץ, כוח, זמן, הכל בכדי שירגישו טוב ובעיקר שירגישו את עצמם פחות או יותר בטוחים ולא תלוים בין ארץ לשמים כמו עד עכשיו".
עדות ממקור ראשון על דרכו של לוליק הצעיר ארצה סיפק צבי ינאי (1935-2013). ינאי, הוגה דעות, סופר ומנכ"ל משרד המדע, כתב בספרו "שלך, סנדרו", על הגורל שהפגיש בינו לבין לוליק הילד בהפלגה לארץ ישראל, מתוך תמיהה וביקורת על עמדותיו האמוניות של הרב לאו – הבוגר ביחס לשואה:
"אני מתקרב לסיום הפרק האיטלקי. המסע המענג עם חיילי הבריגדה הגיע לקיצו ברומא…למחרת היום כבר עשינו את דרכנו במשאיות לנאפולי כדי לעלות על סיפונה של האונייה 'מטרואה', שהגיעה ממרסיי עמוסה פליטי שואה. אילו היו מקבצים את סיפוריהם האישיים של נוסעי האנייה לספר, הוא יכול היה לתפוס מקום מרכזי בספריית התוגה של החברה האנושית. בין הפליטים שעלו לאנייה במרסיי היה ילד בן שמונה, ישראל מאיר לאו, שהפך לימים לרב הראשי של מדינת ישראל. ישראל, או בכינויו לוליק, ואחיו הבוגר נפתלי, שרדו את מחנה המוות בוכנוולד לאחר שאיבדו את אביהם, את אמם ואת אחיהם שמואל. באחד מרגעיו הקשים במחנה עודד לוליק את רוחו בתפילה, אשר בנסיבות הזמן והמקום עשוייה להיתפס בעיניים חילוניות כביטוי נלעג של אמונה מופרכת במעורבות האל בעולם: 'גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע, כי אתה עימדי…כי חילצת נפשי ממוות'…עמידתו של הרב לאו מאחורי תפילתו של לוליק הקטן נפלאה מבינתי. לאיזו נחמה הוא מצפה מאל ששלח את הוריו ואת אחיו לכבשנים, ועוד להודות לו על שהציל את נפשו?" (עמ' 290-291).
וכן בהמשך מציין ינאי את ההבדלים בין הילד הדתי "השלם" משושלת רבנים מפוארת, שברורות לו דרכיו וייעודו לבינו- הילד "הזר" ו"השבור":
"אני מתנצל על הגלישה למחלוקת הישנה הזו בין רציונליות לאמונה, מחלוקת שאין כל סיכוי ליישבה. רציתי להצביע בכך על הסמליות שבין לוליק לביני, שני ילדים שעלו באותה ספינה לפלשתינה. יתומים, בני אותו גיל בערך, האחד נצר לשושלת רבנים מפוארת, שממשיך לדבוק באמונתו חרף כל האסונות שפקדו אותו. השני ממשיך אף הוא לדבוק באמונתו האחרת, בלי לדעת שעל פי ההלכה היהודית הוא משתייך לדת של לוליק, אבל ניצני המרי והספקנות ביושב במרומים – נוצרי כיהודי – כבר מקננים בו. גם ההפלגה ב'מטרואה' נתפסת להם במשמעויות שונות: זה רואה בה מימוש צוואתו של אביו וזה רואה בה מפנה סתמי נוסף במסלול חייו המפותל. האחד נרגש מהידיעה שהוא עומד להגשים את חלומו, עלייה לארץ הקודש, השני חש כמי שנשלח לארץ גזרה…לראשון ממתינים אח וקהילה חרדית חמה, הדוברת שפה המוכרת לו מהבית, שרה זמירות ידועות לו ומתפללת מאותו סידור תפילה. השני נוחת לתוך שפה עוינת, לחיקה של דת זרה…".
בארכיון מרדכי ובלה פוגלמן שמורה תמונה זאת, שבה אני רואים את ישראל לאו (הילד "המציץ" משמאל) במפגש בין דודו הרב פוגלמן (מימין) לבין הרב יהודה לייב פישמן מימון.
"אל ביתם של הדוד והדודה הללו הגעתי עם תום המלחמה, והם היו לי למשפחה ולהורים", סיפר לאו ("אל תשלח ידך אל הנער", עמ' 31).
הדודים – הרב מרדכי והרבנית בלה – אימצו את ישראל-לוליק ואת אחיו נפתלי. עד פרוץ המלחמה היה הרב פוגלמן רבה של קהילת קטוביץ. הזוג פוגלמן וילדתם הצליחו לברוח מפולין ולעלות ארצה ב-1940. הרב מרדכי פוגלמן שימש עשרות שנים כרבה של קריית מוצקין ובתו ד"ר נעמי פוגלמן-גולדפלד מסרה את הארכיון של הוריה ומשפחתה לספרייה הלאומית.
רוב פרקי הזכרונות, האירועים והחוויות של משפחת לאו קשורים בעיר לבוב, עיר מולדתם. זהו מקום מושבם של הסבים – הרבנית לאה הינדא (בתו של הרב שמואל יצחק שור בעל "מנחת ש"י") והרב צבי יהודה לאו, נצר לשושלת רבנים גדולה ומנכבדי העיר לבוב. עם פרוץ המלחמה, ותוך כדי מוראות השואה, מיעוט מבני המשפחה הצליח לשרוד ורובם נרצחו בגטאות, במחנות העבודה ובמחנות ההשמדה. בתמונה זאת מלפני המלחמה אנו רואים את משפחת לאו, שמרביתה נספתה בשואה. התמונה צולמה בשנות השלושים בעיר לבוב (למברג).
בתמונה נראים הסבים, הרבנית לאה הינדא והרב צבי יהודה לאו יושבים. עומדים בתמונה: דודתו מרים-עטיל (מעטא) ובעלה ברונו שנטל. מעטא הצליחה להימלט מהעיר ברנו שבצ'כוסלובקיה, יחד עם בעלה ושני ילדיהם הפעוטים – אביבה ואורי – לקובה, אחד המקומות היחידים בעולם שפתחו את שעריהם בפני היהודים. מקובה הם הגיעו לארצות הברית ובאחרית ימיהם עלו ארצה. בארכיון פוגלמן נמצאים מכתבים רבים ממעטא אל אחותה בלה מימי השואה.
בתצלום עומדים גם הצעירים – בני הדודים שכמה שנים מאוחר יותר נרצחו עם משפחותיהם. במרכז: בנו של יוסף לאו. מימין: צ'רנה נוסיה, בתה של הדודה חיה שנרצחה בשואה עם בעלה יהושע וולפסטהל ותינוקם.
הטרגדיה בימי השואה
הרב ישראל מאיר לאו עצמו נולד בפיוטרקוב טריבונלסקי בפולין ואת שנות המלחמה הראשונות עבר בגטו שם, הגטו הראשון בפולין הכבושה.
הוריו, חיה (לבית פרנקל-תאומים) והרב משה חיים לאו, נרצחו בשואה. אחיו הבכור, יהושע (שיקו) לאו-הגר, הצליח לברוח מהונגריה לארץ-ישראל באפריל 1944 אחרי פלישת הנאצים למדינה. אחיו נפתלי לאו-לביא (טולק), השגיח עליו בימי המלחמה ועלה איתו לארץ ישראל, ואח נוסף – שמואל-יצחק (מילק) – נרצח בשואה עם הוריהם.
כך היה גם גורלם של דודיו: הרב ישראל-יוסף לאו, רבה האחרון של קולומיה שבגליציה, והרב יעקב לאו מלבוב, שנרצחו כולם עם בני משפחותיהם במחנה ההשמדה בלז'ץ.
באוקטובר 1942 גורשו אביו ואחיו שמואל יחד עם רוב יהודי העיר למחנה ההשמדה טרבלינקה – שם נרצחו בי"א בחשוון תש"ג. ישראל הקטן הצליח לחמוק עם אמו מהגירוש וכך ניצלו חייו. בנובמבר 1944, במהלך אקציה, הצליחה אמו להצמיד אותו לאחיו הגדול נפתלי, שהיה מיועד להישלח למחנה עבודה, אולם היא עצמה לא ניצלה. היא נפטרה כחודשיים לפני השחרור. יחד עם נפתלי נשלח ישראל למחנה עבודה בעיר צ'נסטוחובה, משם הגיעו למחנה הריכוז בוכנוואלד.
דודיו של הרב לאו, בלה ומרדכי פוגלמן, ברחו בעקבות ההפצצות על לבוב בפרוץ מלחמת העולם השנייה עם בתם הקטנה לאה-נעמי, ויחד עם יעקב לאו ומשפחתו, מלבוב אל קולומיה – מקום מושבו של אחיהם הבכור של בלה ויעקב, יוסף. משפחת פוגלמן הצליחה לברוח לאחר מכן אל הגבול הרומני ומשם לארץ ישראל. לעומת זאת, יוסף לאו ומשפחתו לא הצליחו לעשות זאת וחזרו ללבוב, וכך נגזר גורלם הטרגי.
במכתב מה-1 בדצמבר 1942, בכתב היד של יעקב לאו נכתב בצידו השני של המברק: "משפחתי ואמא בסדר, מהאחים אין כל ידיעה". הרב יעקב לאו ומשפחתו נרצחו זמן קצר לאחר מכן.
באותו הזמן כבר נרצחו, אביו של הרב לאו, משה, ואחיו שמואל. בשתי הגלויות האחרונות שנשלחו מדודיו יוסף ויעקב אל הדודים מרדכי ובלה פוגלמן, (9.6.41, קולימיאה ו-5.6.41, לבוב, בהתאמה) מוזכר אחיהם משה תוך רמזים למצבו הקשה:
"אחינו משה יחי'…יש לנו ידיעות ממנו ושולחים לו חבילות עם מזון (יוסף)…במשה תומכים עד כמה שאפשר שאלוהים יתן לו כוח להחזיק מעמד ולהתגבר על המשבר… (יעקב)" (תרגמה מאידיש: רבקה פלסר).
אביו של הרב ישראל מאיר לאו, הרב משה חיים לאו היה רבן של קהילות שאץ-סוצ'בה (בוקובינה), פרשוב-עפריעס (סלובקיה) ופיוטרקוב (פולין). "על רציף תחנת הרכבת בטרבלינקה, בדרך לתאי הגזים, נפגשו יהודי פרשוב ויהודי פיוטרקוב ורבם הראשי. אבא השמיע להם את נאומו של רבי עקיבא…'יהודים', אמר אבא בצעקה כדי שכל הנוכחים ישמעו את מילותיו אחרונות, 'מכל תרי"ג המצוות, מצווה אחת נותרה בידינו לקיימה: 'ונקדשתי בתוך בני ישראל…'" ("אל תשלח ידך אל הנער", עמ' 22).
