עמליה קדם ריבוע

היעלה בדעתו של מישהו לקרוא להפסקת שירת הפיוטים "אדון הסליחות", "אל נורא עלילה" או "ונתנה תוקף" רק כי אינם מופיע בסדרי הסליחות של כל המסורות?

עמליה קדם

ד"ר עמליה קדם היא מוזיקולוגית וארכיונאית המתמחה בתחום המוזיקה של התפילה והתמנתה לאחרונה לתפקיד אוצרת אוסף המוזיקה בספרייה הלאומית.

מאז פרוץ המלחמה בחודש תשרי/אוקטובר האחרון הוצף המרחב הציבורי בישראל באמירות בדבר חשיבותה של האחדות: ביחד ננצח. אנחנו עם אחד. כוחנו באחדותנו. חודשים של מאבק ציבורי סביב הרפורמה המשפטית שקדמו לפרוץ המלחמה הפכו ביום אחד נורא גם לתפאורת הרקע לתקיפה האכזרית: האויב רואה את ההיחלשות וההתפוררות שלנו מבפנים ומזהה את החולשה. והמסקנה: חייבים להתאחד.

ההתייחסות לאחדות בתוך העם כאל מצב חיובי, מועיל ומאפשר – וכניגוד לחילוקי דעות ולמריבה, אינה חדשה או מפתיעה. ידוע מאוד פירושו של פרשן המקרא רש"י על הפסוק "וַיִּסְע֣וּ מֵֽרְפִידִ֗ים וַיָּבֹ֨אוּ֙ מִדְבַּ֣ר סִינַ֔י וַֽיַּחֲנ֖וּ בַּמִּדְבָּ֑ר וַיִּֽחַן־שָׁ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל נֶ֥גֶד הָהָֽר" (שמות יט, ב) המתאר את חניית בני ישראל בהר סיני לאחר צאתם ממצרים: "ויחן שם ישראל – כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר החניות היו בתרעומת ובמחלוקת". כלומר, לפי פירוש זה, המחלוקת היא ניגודה של האחדות; המחלוקת, כשמה, מחלקת. יוצרת חילוק ובהכרח מונעת את האחדות.

החברה הישראלית היא חברה רבת פנים. מקורותיה התרבותיים פרושים על פני יבשות וארצות, וכשם שפרצופיהם של חבריה שונים, כן דעותיהם ואין פלא שרבות בה המחלוקות. כיוון שכך, נשאלת השאלה אם אמנם ניתן לשאוף לאחדות בחברה שכזאת. מה יכולה להיות משמעות הקריאה לאחדות כאשר ניכר בעליל שלא ניתן לגשר על הפערים וכל צדיק באמונתו יחיה?

ברצוני להציע את עולם התפילה והפיוט כמודל שממנו אפשר לגזור כיוון מחשבה מועיל לפתרון השאלה. מסורות התפילה והפיוט היהודיות נחלקות לענפים רבים, שבתוכם ניתן להבחין בשלושה עיקריים, המתפצלים גם לענפי משנה: הספרדי, האשכנזי והתימני. חלק מן הענפים חופפים לאזורים גיאורפיים מוגדרים ואחרים מאוגדים סביב שפה או תרבות. אחרי מאות שנים של יצירה וברירה, במאה העשרים כבר היה ברור כי הפיוט, תופעה תרבותית-ספרותית-ליטורגית, הוא אחד הגורמים המבדילים בין המסורות, לעתים באורח מובהק, טכסטואלי וריטואלי. באוסף המוזיקה בספרייה הלאומית נעשה מאמץ מכוון כל השנים לאצור את המגוון הזה וגם לקטלג אותו בצורה מדויקת, המבחינה ומבדילה בין מסורות ומסורות-בנות, ובמידת האפשר גם תוך ציון המוצא הגיאוגרפי. ולמרות ההבדלה הזאת, הן בספרייה, הן במציאות, על שני מרכיבים יש הסכמה חוצת-מסורות: האחד, שתפקיד הפיוט הוא להעשיר ולעטר את התפילה; השני, שתפילת הקבע, שאותה הפיוט מעטר, היא היא העיקר, בלעדיה לא מתקיימת מצוות התפילה ואין הפיוט יכול למלא את מקומה.

בשנה החולפת וגם בזו שקדמה לה כתבו רבים בעיתונות ובמרשתת על נושא האחדות ודומני שיש הבנה כי אחדות אינה בהכרח הסכמה. אחדות ודאי אינה אחידות. בדומה לתכונות אחרות כמו קשב ואכפתיות, אחדות כמצב נפשי אינה זקוקה להצהרות כאשר היא, בפשטות, מתקיימת! בחברה שבה המחלוקות, המדגישות את השונה והייחודי לכל קבוצה, מקבלות את מירב מאמצי הנפש ותשומת הלב, לא מיותר להזכיר כי אין הן יכולות להחליף את הבסיס המהותי המשותף והמאחד (כמו, נניח, קיומה של עצמאות מדינית לעם היהודי בארץ ישראל, או שאיפה לחיים של כבוד וצמיחה, תוך חמלה לכל אדם באשר הוא) בדיוק כמו תפילת הקבע, שהפיוטים המושכים את הלב והנפש הם לה רק עיטור. אין זו קריאה להתעלם מן המחלוקות או לשאוף לבטלן. היעלה בדעתו של מישהו לקרוא להפסקת שירת הפיוטים "אדון הסליחות", "אל נורא עלילה" או "ונתנה תוקף" רק כי אינם מופיע בסדרי הסליחות של כל המסורות? אדרבה, ההבנה שהפיוט אינו המהות היא כנראה מה שמאפשר בשנים האחרונות פתיחות בין המסורות ואף תהליך הדרגתי שבו פיוטי מסורת אחת מחלחלים ומתקבלים בבתי כנסת של אחרות! מדוע אפוא לא נזכיר לעצמנו כי המחלוקת אינה הופכת אותנו לאויבים ולא מחליפה את הבסיס המשותף לכולנו אלא רק מדגישה את הגיוון, ובהתאם, ניתן לה להתגדר במקום הראוי לה?

זוהי אפוא קריאה להקשבה ולהתמקדות בבסיס המשותף לנו כחברה מבלי להשתיק או להתעלם מן המחלוקות אך גם בלי לתת להן את קדמת הבמה. מתוך הפעולה המכוונת הזאת אין לי ספק שתצוף ותעלה אותה אחדות נכספת, שתשמש לנו מצפן להמשך קיומנו בארץ כישראלים וכיהודים. וזוהי תקוותי לשנה הבאה: שתבוא עלינו לטובה ונמצא בה את המאחד, המשותף והמטיב.

יוסי קליין הלוי מלבן

כל העולם יכול להיות נגדנו, אומר לי אבי, אבל אם נהיה מאוחדים, אין כוח שיחריב את העם הזה. 

יוסי קליין הלוי

יוסי קליין הלוי הוא עמית בכיר במכון שלום הרטמן בירושלים. הוא מחבר הספר 'כחולמים' משנת 2013, שזכה בפרס ספר השנה על שם אוורט של מועצת הספר היהודי, ושל הספר 'מכתבים לשכני הפלסטיני' משנת 2018, שהיה רב מכר של הניו יורק טיימס.

קיץ 1967. אבי ואני מגיעים בפעם הראשונה לביקור בישראל, לחגוג את הסוף הטוב של הסיפור היהודי.

מישהו נותן לי עותק למזכרת של "במחנה", ובו שיר הלל של דן בן אמוץ לעם ישראל – לתיכוניסטים הלהוטים שחילקו דואר חמש פעמים ביום, לפנסיונרים המעצבנים שאכפו את ההאפלה בעורף, לחרידים שחיללו שבת כדי למלא שקי חול. "ועמך כולם צדיקים": לכל אחד היה תפקיד בניצחון. 

כל העולם יכול להיות נגדנו, אומר לי אבי, אבל אם נהיה מאוחדים, אין כוח שיחריב את העם הזה. 

 

קיץ 1982. יורד מהמטוס, עולה חדש

צה"ל בשערי ביירות. מעולם לא הטלנו מצור על בירה ערבית; מעולם לא היינו חזקים יותר. אבל בששת הימים ניצחנו בזכות האחדות ביננו. ועכשיו שמאלנים וימנים צועקים אלה על אלה ברחובות. 

אנחנו מנצחים. ואז מפסידים. 

 

10 בפברואר 1983. רימון בהפגנה של "שלום עכשיו". אמיל גרינצווייג, מורה בתיכון, קיבוצניק, צנחן, נהרג. 

לכל אורך מסלול הצעדה ספגו המפגינים הצקות והתקפות. איש לא נאסר עדיין על זריקת הרימון, אבל כולם יודעים: ידיים יהודיות שפכו את הדם הזה. 

אני נמצא באזור וממהר לזירת ההתרחשות. המפגינים ההמומים כבר התפזרו. על המדרכה נותרו מזרקים משומשים ושלולית קטנה של דם. 

קומץת קטן של מפגינים ימנים מסתובבים במקום, צועקים סיסמאות נגד השמאל. "יהודי נרצח כאן הערב," אני אומר להם ומצביע על המדרכה. "אנחנו אוהבים להגיד שדם יהודי אינו הפקר. אז הנה: דם יהודי." 

הם צוחקים.

 

קיבוץ עין שמר, חורף 1996.

הוועידה השנתית של "השומר הצעיר". שלט על הקיר מכריז על נושא הוועידה: "האם אפשר להימנע ממלחמת אזרחים?"

הרב יואל בן-נון ניצב לפני מאות צעירים בחולצות כחולות עם שרוך לבן. בציבור שלו הוא מנודה בימים אלה משום שהֶאשים רבנים בהסתה לרצח רבין. ובכל זאת הצעירים מביטים בחשדנות בגבר עם הזקן הארוך, הציציות והכיפה הסרוגה הגדולה.

היהדות לא שייכת רק לי, הוא אומר להם. קחו אחריות על המורשת שלכם; זאת השפה המשותפת שיכולה למנוע מלחמת אזרחים. 

בן-נון מצביע על גבר בבגדי עבודה שיושב מאחור: אביטל גבע, אמן ומחנך, איש עין שמר. אני רוצה לספר לכם על החבר שלי אביטל, אומר בן-נון. כשהיינו ביחד במילואים, נתנו לחיילים הדתיים זמן חופשי כדי להתכונן לשבת. ומה איתנו? תבע אביטל, השבת שייכת גם לי! אז המפקד נתן זמן חופשי לכולם. 

אביטל ויואל מתחבקים. 

 

המציאות הישראלית הפכה  אותי מאיש ימין לאיש מרכז. המרכז הפוליטי והתרבותי הוא המקום שמסוגל להכיל את המתחים בינינו. יהודות ודמוקרטיה. ביטחון ומוסר. מזרח ומערב. ערבי ישראלי ויהודי ישראלי. מדינה חילונית וארץ הקודש. 

קיבוץ הגלויות כינס יחד יהודים עם מושגים מנוגדים על מהות המדינה. כל מחנה מגלם חלק מהחוויה היהודית. שום מחנה לא יכול לכפות את כל סדר היום שלו על האומה. למען רווחתה של ישראל דרוש איזון עדין בין ערכים מתחרים וחיוניים. כאשר צריך לקבל החלטות קשות – בנוגע לשטחים, בנוגע לזהות – יש לקבל אותן מתוך הכרה בלגיטימציה היהודית של המחנה מנגד

 

14 בינואר 2023, כיכר הבימה, תל אביב.

עשרות אלפי מפגינים עומדים בגשם עז שחודר את כיפת המטריות מעלינו. ובכל זאת איש מסביבי לא זז. אנחנו כאן כדי להגן על המוסדות שבזכותם אנחנו חברה ראויה. 

תמיד קיבלתי כמובן מאליו שירושלים נחרבה בגלל שנאת חינם. והתשובה לכך הייתה אחדות ללא תנאי. 

אלא שעכשיו אני מבין אחרת את הסיפור. מה שהחריב את מדינת יהודה הייתה השחיתות בחוגי המלוכה והכהונה והתנהגותם המופקרת של הקנאים. ולפעמים, בחייה של אומה, אחדות היא בגידה. 

ההמון מצטופף יחדיו. נגד הגשם והרוח, נגד התהום שנפערה בקרבנו. 

 

8 אוקטובר, 2023
בתוך השבר, אנחנו לומדים את זה על עצמנו: לא שכחנו את נטיות האחדות.
מי היה מאמין שנצליח לעבור מה-6 ל-8 – מנקודת השפל של השסע לאחת הפסגות של הסולידריות הישראלית?
לא כמו מלחמות קודמות, אין השראה מלמעלה. אף אחד לא מנהיג אותנו. אנחנו מגייסים את עצמנו.
אולי זה רגע ההתבגרות שלנו.
הוויכוחים המרים עוד יחזרו. זה לא יוני 67 אנו יודעים:
ולמרות הכל, עדיין עַם.

 

תרגום: יוסי קליין־הלוי וכרמית גלעד

מילים נוספות