חוסן

עלה ארצה במסגרת עלית הנוער בשנת 1951 והיה בחברת נוער בקיבוץ כפר דרום (כיום בני דרום). עבד כמורה, מנהל ומפקח במשרד החינוך. בשנת 2000 פרסם את ספרו הראשון "התינוק מאופראן" שזכה להצלחה גדולה, תורגם לצרפתית וערבית ונכתבו עליו שני מחזות. ב2005 פרסם את אלבום הכתובות "חתונה במוגדור" יחד עם דוד בן שושן. באלבום היתה פואמה גדולה שבוימה על ידי התזמורת האנדלוסית ושוחקה על הבמה במשך כמה שנים. נבחר ליושב ראש התזמורת האנדלוסית.

הדבקות בת אלפי השנים של עם ישראל בה' על ידי אמירת הפסוק הקדוש שמתחיל במילים אלו היא שנתנה לו עוז וגבורה להחזיק מעמד בכל מקום שהוא נמצא, הוא ללא ספק מקור החוסן שלנו.

שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד

שש מלים אלו הן במרכז החיים של היהודי.

האיש מסתיר את פניו, אומר אותן פעמיים בשחרית, ואחר כך בערבית ולבסוף במיטה לפני שהוא עוצם את עיניו

וכך מידי יום ביומו. עד נשימתו האחרונה כאשר שש המלים האלו הן שמלוֹות אותו בדרכו אל ארץ החיים.

למה דווקא הפסוק הזה זכה לתהילה כל כך גדולה?

הוא לא בברכת ה' את אברהם כאשר נולדה האומה העברית

הוא לא בברכת יעקב לבניו ולא בברכת משה.

והוא אף לא מעשרת הדברות.

הוא חלק מספר דברים(ו/ד) והפך למצווה מרכזית ביהדות, הוא נמצא במזוזות ובתפילין.

לאף פסוק אחר מהתורה לא נעשה כבוד כזה.

נתבונן בשש המלים:

יש בהן שתי אותיות רבתי כדלהלן:

שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד

משתי האותיות המוגדלות אפשר ליצור אך ורק שתי מלים: עד דע

דע כאילו כדי לצוות עלינו לא רק לקיים אלא גם לחשוב, לדעת, להבין, לחקור

עד אתה מצווה להיות עד לנכונות התורה, להמשיך אותה ללמוד אותה ולהפיץ אותה.

ישראל הצו הזה הוא גם אישי וגם לאומי, ישראל כיחיד וישראל כאומה שלימה.

שלוש המלים הנוספות הן פעמיים שם ה' ופעם 'אלהינו'. ידוע ש ה' היא מידת הרחמים ואלקים מידת הדין. נראה כאן שכאילו מידת הרחמים עוטפת את מידת הדין, לומר לך (במילה דע) שאתה קובע את המידה

דיוויד מקובסקי הוא עמית בכיר על שם זיגלר בפרוייקט "קורת" על יחסי ישראלים-ערבים במכון וושינגטון לפוליטיקה מזרח תיכונית, פרופסור ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת ג'ון הופקינס ליחסים בינלאומיים, ויו"ר ידידי הספרייה הלאומית בארה"ב.

ה-7 באוקטובר של השנה שעברה בא בסוף תקופת החגים. בישראל חגגו את שמחת תורה, חג ששמו מתאר אותו פשוטו כמשמעו. השנה, קשה לדמיין שיהיו חגיגות כלשהן במשך כל חגי תשרי אם עדיין יוחזקו חטופים במנהרות האפלות שבעזה. 

אלא שחגי תשרי לא סובבים סביב שמחה בלבד. הם עוסקים גם בהתבוננות עצמית ובחשבון נפש. השנה לא יהיה מחסור באף אחד מאלה. יהודים לא מזהים התבוננות עצמית עם ייאוש. בהיסטוריה היהודית, הנביאים הקודרים, כגון ישעיהו וירמיהו, היו גם נביאי התקווה. אחרי ציון חורבנו של בית המקדש, היהודים מקדישים שבעה שבועות – עד ראש השנה – לקריאת הפטרות נחמה על בנייה והתחדשות. תפיסת חוסן זו מושרשת היטב בהיסטוריה היהודית. כל רעיון ההגדה מתחבר למילותיו המפורסמות והמרוממות של מרטין לותר קינג: "רק כאשר חשוך אפשר לראות את הכוכבים." היהודים אינם פטליסטים, הם שואבים השראה מזמנים קשים כדי לשאוף למחר טוב יותר. 

הרב הגדול הלורד יונתן זקס ז"ל אמר פעם: "היהודים התמודדו עם אי־ודאות יותר מכל עם אחר בהיסטוריה. במשך מאות בשנים, הם מעולם לא ידעו אם עדיין יהיו כאן בשנה הבאה. היהודים חוו כל סוג אפשרי של אי-ודאות, ושרדנו מכולם. ולא זו בלבד ששרדנו מכולם, אלא שיש גם דבר חריג ממש בעניין היהודים והיהדות; ככתוב בספר שמות א, פסוק יב: וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ. לזה אני קורא חוסן-על. חוסן פירושו לשרוד למרות הלחצים. חוסן-על פירושו להתחזק תחת הלחצים." 

רעיון זה של חוסן־על היה מאז ומתמיד יסוד מרכזי בזהות הישראלית. המדינה, שעמדה במלחמות נגד אויבים שונים מאז 1948, שאבה כוחות מן הרבגוניות והנחישות של אנשיה כדי להתגבר על כל צרה ולצאת ממנה חזקה יותר. אין ספק שחלק מחוסנה של המדינה מקורו באתוס של סולידריות קהילתית, כשאנשים יודעים שהם נמצאים יחד באותה סירה ושהחוזק שלהם נמדד לפי החולייה החלשה ביותר. 

נכון, אין ספק שרעיון הסולידריות הקהילתית עומד היום למבחן, אולי יותר מאי פעם, בלב המחלוקות בנושא החטופים. עם זאת, חברה שמתחבטת ברעיון הזה – ומבינה היטב את ההשלכות לעתידה – היא חברה שאין להקל בה ראש כלל וכלל. 

בראש השנה הנוכחי, אף כי קשה מנשוא להביט אחורה על השנה החולפת, בואו נזכור שתרגיל קשה זה בחשבון נפש עצמי מתקשר לתחינה להיכתב בספר החיים. מעניין שבמסורת היהודית ספרים קשורים קשר הדוק לחיים. תהליך ההתחדשות של הספרייה הלאומית הוא אכן קרן אור בתקופה חשוכה, אשר רבבות בני אדם נוהים אחריה (על אף מיעוט התיירים בארץ בזמן המלחמה). 

אם אנשים נפגשים לשיחות על ספרים אפילו בעת מלחמה, סימן שהעם היהודי לא שכח לתת עדיפות למה שמרכזי בזהות שלנו משכבר הימים. תרבות משגשגת מחברת את העבר אל ההווה כדי להבטיח עתיד טוב יותר. זהו חלק מאותו חוסן-על, שניתן לקוות כי בזכותו החיבור הישראלי והקשרים עם הקהילות היהודיות בתפוצות יתחזקו אחרי שהמשבר הנוכחי ישכך. 

שלומית נעים נאור היא משוררת ואשת חינוך. שני ספרי השירה שלה בהוצאת פרדס זכו לאהבת הקהל ולפרסים רבים, וספרה השלישי עתיד לצאת בשנה הקרובה. היא עובדת במכון לחינוך חווייתי כמנהלת תכניות ישראל.

ניסימי נעים נאור הוא שף ורב ישראלי שעובד במרחבים של תרבות, אומנות, זהות ומסורת. הוא משרת כרב סרן במילואים ביחידת הנפגעים של צה"ל, מוביל את קהילת שיח יצחק בירושלים, ויוצר תכנית הטלוויזיה "סיר געגוע" בה הוא מבשל עם משפחות שכולות. 

תִּשְׁכְּחִי מִשירים, לֹא צָרִיךְ שירים. תְּצַיְּרִי. תִּשְׁכְּחִי מִספרים, אַתְּ לֹא צְרִיכָה לִכְתֹּב כְּלוּם. תִּשְׁכְּחִי מֵהַכֹּל.

שיחת הטלפון שקראה לי למילואים בשבעה לאוקטובר היתה ראשיתם של חמשת החודשים הרעים בחיי. הגעתי לבסיס כשאני מבועת מהחדשות, מהלחימה שעוד מתרחשת וממה שקרה לנו ביום הזה, ומתוך ידיעה מהולה בחשש שדברים איומים ונוראים עוד הולכים לקרות. בחמשת החודשים הללו התפקיד שלי היה ארגון וניהול של הלוויות הצבאיות בגזרת ירושלים – שמות ומשפחות שמילאו את שעות הערות שלי, ואת שעות השינה המועטות. בימים ובשבועות הראשונים עבדנו בלילות ובימים, ולא היה פנאי לכלום; אבל גם בחודשים שאחר כך לא הצלחתי לקרוא כלום. לא שיר, לא סיפור, לא רומן. המילים, שפעם היו לי מקור של מפלט, של תקווה ושל כוח, הפכו רחוקות וריקות. 

תִּשְׁכְּחִי מֵהַגּוּף שֶׁלָּךְ, תִּשְׁכְּחִי מֵהַבָּנוֹת, תִּשְׁכְּחִי אֶת הַצַּלָּקוֹת, פָּשׁוּט תִּכְתְּבִי – כְּאִלּוּ שֶׁאַתְּ לֹא אַתְּ, רַק עִם הזיכרונות שֶׁלָּךְ. תִּכְתְּבִי כְּאִלּוּ חַיַּיִךְ הֵם חַיֵּי אַחֶרֶת. כְּאִלּוּ מֵעוֹלָם לֹא נֶעֱזַבת.

לא רק המילים אבדו לי בחודשים הללו, אלא גם המטבח. התשוקה לבישול ולאפיה, לכוס יין טובה ומאפה טרי. האהבה לשיחה על אוכל, על ההיסטוריה שלו ועל זרמי העומק שתמיד רוחשים מתחתיו – הפכו כולם תפלים. היה רגע אחד, חודשיים לתוך המלחמה, שאחד החבר'ה בבסיס שאל משהו על ניוקי, ומתוך אינסטינקט התחלתי להסביר איך הפסטה נוצרה בסין ונדדה מערבה על דרך המשי, ותוך כדי הדיבור הזה, ראיתי לרגע את עצמי מהצד, ומצאתי את עצמי תוהה – מי זה האיש הזה? זה אני? למי אכפת בכלל מאוכל, ואיזה טעם יש בו. 

כְּאִלּוּ שֶׁלֹּא הֶחְלַפְתּ אֶרֶץ. שֶׁלֹּא מֵתוּ לְיָדֵךְ. כְּאִלּוּ שֶׁלֹּא שִׁקְּרוּ לָךְ, תִּכְתְּבִי.

התחושה המבעיתה שהמדינה נעלמה ב-7.10, ועדיין לא חזרה לגמרי. ההבנה שאנחנו חיים על קרח דק מאוד, ולכמה שעות קיבלנו הצצה לעומק התהום שרובצת תחתיו. 

וההרוגים. השמות, שאחרי כמה שעות הופכים לפנים, ופתאום מגלים בן של חברים בין הנופלים, חבר מהשכונה, גיס של חבר ובת של קולגה. לשום דבר כבר אין טעם, ואין שום מילים שיכולות לעמעם את הכאב.  

כְּאִלּוּ אַתְּ מַצְלִיחָה לְהֵרָדֵם בַּלֵּילוֹת.

הלילות הפכו לאימה. אימה מההודעות שיגיעו במשך הלילה ומכל הכאב של היום, אימה שהתבטאה בנפילה לשינה עמוקה בלי חלומות – ואתה מתעורר מזיע, לתוך מציאות בלתי נתפסת. וכל בוקר מחדש, המחשבה הראשונה שעוברת בראש – "אני לא מאמין שלזה הפכו החיים שלנו".

תִּכְתְּבִי כְּאִלּוּ אֵינֵךְ מְפֻחֶדֶת.

ובבית עם הבנות – שגרה. משחקי שש בש אל תוך הלילה, ארוחות ערב משפחתיות בלעדיי, טלפונים, הודעות, וכן חמודה שלי, הכל יהיה בסדר. אפשר ללכת לישון עכשיו.  

תִּכְתְּבִי כְּאִלּוּ יֵשׁ לָךְ לְמִי לְהִתְפַּלֵּל.

הרגע הקשה ביותר בכל שבוע – התפילה לשלום החטופים. בית כנסת שלם, מאות אנשים ונשים, וכולם בשקט מוחלט כשאני מקריא את השמות, שם פרטי ושם האמא, ולפעמים גם מאיפה נחטפו. ואנחת כאב ובכי משותפת, כשאנחנו שרים על אחינו הנתונים בצרה ובשביה. 

כְּאִלּוּ מַשֶּׁהוּ הָלַךְ לָךְ בְּקַלּוּת.

הכל קשה. הכל כואב. מודלק. כל פעולה שגרתית מהעולם שלפני דורשת מאמצי על, ודברים שהיו קשים הופכים להיות כמעט בלתי אפשריים. גם החזרה למטבח נראית רחוקה, וזה בסדר. כבר שיניתי קריירה פעם, ואעשה את זה שוב, אחרי שהמלחמה תסתיים. 

תִּכְתְּבִי כְּאִלּוּ לָמַדְתְּ לְנַגֵּן בִּפְסַנְתֵּר אוֹ לִרְקֹד בָּלֵט,

אני לא יודע לנגן בפסנתר, וגם לא לרקוד, אבל אני אופה לא רע.

פתאום יש לזה שימוש. חברה שבעלה נפל בקרב מבקשת שאכין לה עוגת שמרים במילוי שוקולד ופקאנים לשבת של השבעה. יומיים אחר כך, כשהסטודיו מתמלא בריחות של בצק טרי וחמאה, אני מוציא מהתנור עוגות שמרים, מורח אותן בסירופ סוכר, ונזכר במאות הפעמים שאפיתי את העוגות הללו. כמה שזה היה שמח אז, ואיך שעכשיו דוק של עצב נסוך על הכל. אני נזכר כמה כוח יש בלהכין אוכל לאנשים שאוהבים.

תִּכְתְּבִי כְּאִלּוּ הַכֹּל כשורה. תִּכְתְּבִי כְּאִלּוּ זֶה קַל לִכְתֹּב סֵפֶר אוֹ שְׁנַיִם אוֹ שְׁלוֹשָׁה – אֲבָל אַל תִּכְתְּבִי סֵפֶר. לֹא צָרִיךְ שירים.

בסדנה שאני עורך לרבנים מניו יורק כולנו בוכים כשאחת המשתתפות מספרת על העוגה שאכלה בשבעה על אבא שלה. 

אני פושט את המדים ונועל את נעלי הטבחים האדומות.