התחדשות

משורר וסופר, אב ובן-זוג, מתגורר בירושלים וחולם על מקומות רחוקים.

בחלומי הייתה זו שעת לפנות בוקר והאוויר הירושלמי היה צונן ואטי, הבתים עמדו שקטים וכבויים אבל האור כבר העמיד ניצנים. הייתי חייב לצאת, לזוז, נכנסתי לרכב וזרקתי על המושב מחברת ותפוחים. העיר עמדה כבדה ונצחית, אבל אני הייתי זקוק לזמן קטן יותר, לנשימה, למים. במורדות היציאה מירושלים נראו בתי הכפר ליפתא ואני הרגשתי כמותם, עשוי מאבן שידעה עשן וטחב, שידעה גיטרה העולה על הקירות והופכת לצמח מטפס, שידעה את האש ואת הזריחה.

נסעתי לדרום, הרחק מהעיר ואל המקומות הקטנים בהם עם בוקר יוצאים בני אדם מביתם והנשימות שלהם דומות לאופק הנפרס מהחצר הקטנה בה הם עומדים ועד להיכן שהעין מגיעה. הם עומדים שם ומקשיבים כמה דקות עד שנשמע קול חיה המתגוררת במרחק. קולה אינו יודע קירות ואינו יודע את התחינה הנולדת בקרבה לבני-אדם.

הדרך הלכה ונפתחה והדרום השמיע את המוזיקה שלו מבעד לחלונות הפתוחים. היו שם את הצעדים שהרעישו במכתש הגדול, את הלילה באילת מול המים ועם העשן, את צבע הארגמן של השקיעה בדרך הבשור, את השדות הפתוחים בעוטף עזה מהשירים של ישראל נטע בן בארי ואת הריח היבש והפתוח של שדרות, את החוף של אשדוד וזה של אשקלון ואת אותם צהריים ריקים בדרך אל האולם באופקים עם השירים של אביב גדג'.

העיר מאחוריי והדרום לפניי. בחלומי הכל התרחש במהירות ועם דוק של מסתורין כי ברור היה ששם, במקומות הקטנים והפתוחים ישנה בשורה, הסבר על האדמה ועל המים ועל היבול ועל השיר של הארץ שלא נותן לנו לישון. כל השנים הללו ידעתי שעלי להגיע לשם בכדי לשמוע, באוויר הפתוח, מוקף בריח אקליפטוסים ומדבר את השפה העתיקה שמושכת את הלב והופכת אותו שיכור.

ידעתי ולא הצלחתי לצאת כי העיר הלכה וצמחה סביבי, עסקי בני האדם, המשא ומתן, הממון והספרים והמדפים, בתי המרזח והמון השיחות שמשכיחות מהאדם את הדיבור לעצמו. יצאתי ונכנסתי בחדרים, אבל כעת אני נוסע, בחלום, לדרום, נוסע לקראת הבשורה ובחלום הכל פורח, פריחה שאינה יודעת דבר על מה שהיה ומה שיהיה, פריחה שאינה משתדלת אצל בני אדם אלא נענית לחוקים גדולים ובלתי מובנים, חוקי החיים ההולכים ומתגלגלים ואינם יודעים לעצור.

עצרתי את הרכב באמצע הכביש וירדתי ממנו, הלכתי בשביל שכבשו רגליים אחרות. השבילים הללו, ידעתי, מובילים תמיד למים, למעיין או נחל ולעץ העומד מעל המים, עץ זית שסביבו שיחים ועשב. שם, בצל, מוטב לקפל מעט את הבגדים ולתת לרוח לבקר בעור. שם, במקום שמלא תמיד בצמחייה העומדת תמירה ובוהקת למול שממה ארוכה ויבשה הנחה מסביב ובה אין דבר מלבד עזובה ושמש קופחת שאינה נותנת מנוח.

כן, רוב הזמן הוא צמא מרוב עמידה מול צלקות היובש של האדמה, זמן רב האדם הולך בשביל, מסתבך בסבך, בגדיו ועורו נשרטים בקוצים. הוא מתיישב על סלע ובשרו לוהט מהליכה בשעות החמה הארוכות. הוא מניח את ראשו בין ידיו והוא מונה את כל מי שהלכו ללא שוב. אבל לבסוף, בכוח איזה ציווי עלום, תמידי, שאין לדעת מה מקורו הוא מתרומם ומוסיף ללכת, הוא מוצא שוב את השביל אותו כבשו אחיו ואחיותיו, ושם, באיזו פינה הוא מסיט כמה ענפים ומגלה את הנחל.

בחלומי הגעתי לנחל המצוי בלב הדרום. השמש שנאגרה בחולצה ובמכנסיים, בשיער הראש ובעור, האבק שנח בפתחי הנשימה ובנקודות הדופק הובסו על ידי מים צוננים. האשלים והאקליפטוסים ועצי הזית ניגנו לאט עם כלי הנגינה שלהם, העלים, ובלב החום הגדול פניי ידעו רוויה, בחלומי, בלב הדרום שרתי עם העצים והשיחים והנקיקים את השיר המטורף על הארץ, הארץ היקרה והפצועה. 

דניאל גורדיס הוא עמית בכיר על שם קורת במכללת "שלם" היוקרתית ומחברם של כשלושה עשר ספרים על יהדות ועל ישראל.

עדיין זכורה לי הפעם הראשונה שראיתי את המקום העתיד להיות משכנה החדש של הספרייה הלאומית. עדיין זכור לי כמה נעצבתי למראהו.

זה היה אתר בנייה לכל דבר, רחוק מהשלמת העבודה. אבל בעזרת ההדמיות הממוחשבות שהוצגו לקבוצה הקטנה שלנו במשרד הזמני, במפלס שהוא היום החניון, כבר יכולנו להרגיש: כאן הולך ונוצר משהו בלתי רגיל. זה יהיה בניין שכמותו לא היה בישראל עד היום, מקום שהוא למעשה מקדש לגדולתה הרוחנית של ישראל, לרוחה האינטלקטואלית, הלאומית והספרותית העשויה ללא חת. 

אחרי שראינו את השרטוטים והתוכניות, חבשנו קסדות, נעלנו נעליים גבוהות והסתובבנו במתחם. גרם המדרגות הראשי לא היה אלא משטח ארוך עשוי עץ. על אבני הקיר החיצוני כבר נחרצו הקווים והצורות, בעיצוב שנועד לשוות להן מראה שחוק מרוב שנים, אך עדיין לא היה בכך כדי להדהד את הדיו הפנימיים של העיצוב הזה, אשר כעת מעניקים לבניין את התחושה הייחודית שלו. לא היה כל רמז לפאר העתידי של אולם הקריאה. אבל אפילו בשלב המוקדם הזה, אפשר היה לדעת. זה עומד להיות אחד המקומות בישראל שמעידים על יכולתנו לחלום, לדמיין, ליצור ולייצג את המיטב שבמיטב מאלפי שנות חיינו כאומה. 

אם כך מדוע נעצבתי? משום שהביקור התרחש בתחילת 2023. ישראל הייתה שקועה בשיסוע עצמה לגזרים בשל הרפורמה המשפטית המוצעת. ממש מול בניין הספרייה העתידי, בניין ששום גדר לא תוכננה להקיף אותו אחרי השלמתו, ניצב בניין הכנסת, אשר בתוכו התפיסות המנוגדות בדבר דמותה הרצויה של ישראל איימו להחריב את ישראל עצמה. 

בצידו האחד של הרחוב שררה תחושה שהשקפות סותרות לא מסוגלות להתקיים זו לצד זו. ובצדו השני, הצד "שלנו", הלך ונבנה מן היסוד ביתה החדש של הספרייה הלאומית, בית שנועד לדבר בשבחן של שלוש המסורות המונותאיסטיות החולקות את האדמה הזאת מזה דורות רבים. כאן, בצד זה של הרחוב, הייתה קדושה למלוא העין. כאן, במקדש הקרוי ספרייה שעדיין הלך ולבש צורה, כל הדברים החשובים, כל הדברים היפים, יכולים לחיות ולשגשג אלה לצד אלה. לו רק יכול חזון הספרייה להעניק השראה לכל מה שנעשה במדינה הזאת. 

כל אחת ואחד ממכריי המבקרים בספרייה הלאומית לראשונה יוצאים ממנה נפעמים, חסרי מילים לא רק לנוכח יופיו של הבניין, אלא גם מתוך קבלה שלמה של החזון המונח ביסודו. גם בימים טרופי צער אלה, הביקור בספרייה גורם להם לחוש התחדשות, בדיוק כשם שהוא התחיל לחדש את עירנו ואת ארצנו. אני תפילה שמבנה מרהיב זה, על האוסף המאוחסן בו, ימשיכו להעניק לנו השראה להתחדש, ויחדשו בנו את הקבלה השלמה של כל מה שמקודש, ואת יכולתנו לחלום.