
אבא שלי – מס' A-10927 – דיבר בשתיקות רועמות כדי לגונן על ילדיו מפני זיכרונות האימה שלו מאירופה
סאלי ברקוביץ
מילים להנצחה
סאלי ברקוביץ היא מנכ"לית קרן הנדיב רוטשילד באירופה (Rothschild Foundation Hanadiv Europe) וחיברה שני ספרים: Under My Hat ("תחת כובעי"), על פמיניזם בחברה האורתודוקסית, ו-Death Duties ("מטלות מוות"), על החברה-קדישא. היא חיה בלונדון.
אבא שלי היטיב לעשות שימוש במילים.
"מר ברקוביץ," שאל הספר, איך אתה רוצה את התספורת שלך?"
"בשקט," הוא ענה.
אבא שלי – מס' A-10927 – דיבר בשתיקות רועמות כדי לגונן על ילדיו מפני זיכרונות האימה שלו מאירופה שעה שבנה חיים חדשים באוסטרליה הרחוקה. כמו רבים אחרים, חייו עוצבו בידי אובדן לא פתור – אובדן ללא סגירת מעגל. הוא מעולם לא סיים להתאבל על הוריו ואחיו, משום שהופרד מהם באבחה אחת לאחר הגירוש, וכל כך הרבה דברים נותרו לא ידועים.
כעת אנחנו אומה שלמה של אובדן לא פתור, מנסים לעשות את הבלתי אפשרי – לחיות בתוך האסון שממשיך להתגלגל מאז 7 באוקטובר, ותוך כדי כך לתכנן את ההנצחה. דרוש לנו זמן לעבד את השפעתם של האירועים האחרונים, ואולי סיפורי אובדן מן התנ"ך יכולים לסייע לנו למצוא את הדרך להמשיך.
רחל אמנו מתה בדרך לאפרת, סמוך לבית לחם, בלידתה את בנימין. יעקב, בעלה האבֵל, בנה לה קבר המשמש עד היום מקום עלייה לרגל. לעומת זאת, סיפור מותו של משה רבנו שונה לחלוטין – הוא נקבר במואב, "וְלֹא־יָדַ֥ע אִישׁ֙ אֶת־קְבֻ֣רָת֔וֹ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה" (דברים ל"ד, ו). יש לנו אפוא נקודת ציון קבועה לקברה של רחל, ואילו על משה נגזר משמים כי מקום קבורתו המדויק לא יוודע.
את הדי קבר רחל ניתן לראות ברחבי אירופה, כשקהילות רבות מתמודדות עם אובדן לא פתור בד בבד עם ניצוצות של התחדשות הרואית. יש אתרי עלייה לרגל, בהם בתי קברות ומחנות מוות, מוזיאונים וארכיונים שמחזיקים עדויות לחיים היהודיים שהיו פעם, וישנו "פרויקט אבן נגף" (Stolpersteine) – מפעל ההנצחה המתמשך של לוחות נחושת קבועים בתוך מדרכות, שכל אחד מהם נושא את שמו ותאריכי לידתו ומותו של מי מקורבנות הנאצים. בישראל, אשר בה הכותל המערבי הוא מקום סמלי במיוחד לעלייה לרגל, כל רחוב וכל אתר ארכיאולוגי משמשים יד זיכרון לפיסת היסטוריה יהודית, וקבריהם של חללי צה"ל וקורבנות הטרור מהווים תזכורות כואבות למחיר הזכות "להיות עם חופשי בארצנו." מאז 7 באוקטובר עולים אנשים רבים לאתר מסיבת הנובה, לקיבוצים שנהרסו ולכיכר החטופים בתל אביב, בבחינת פעולות הנצחה בזמן אמת.
הזיכרונות בדרכו של משה – אלה שמעֵבר לגשמיות – נשמרים באופן מילולי בסיפורי העבר, בשירים כתובים ומושרים, בסרטים ובימי הזיכרון הרשמיים, על צפירות הדומייה הקוטעות אותם. ההיסטוריון היהודי שמעון דובנוב ציווה על חבריו האסירים בגטו ריגה: "יִידְן, שְרַייבְּט אוּן פאַרשְרַייבְּט" (יהודים, כִּתבו ותעדו). עם המיזם החשוב של הספרייה הלאומית לאיסוף עדויות, הציווי לדור שלנו הוא: "יהודים, תעדו ביוטיוב, באינסטגרם, בווטסאפ ובטיקטוק"; התיעוד הדיגיטלי הזה יתרום למאגר הזיכרון הלאומי של ישראל, ובמציאות החיים המקוּונים שלנו, הוא עשוי להתברר כחשוב יותר ממצבות הזיכרון הפיזיות.
בהתקרב ראש השנה הראשון מאז 7 באוקטובר, מן הראוי להזכיר כי אחד משמותיו הנוספים הוא יום הזיכרון. שלא כמו חגים אחרים, ראש השנה לא מתקשר למקום מסוים; במרכזו עומדות תפילות של חשבון נפש, תקווה וזיכרון. נדמה שעכשיו הזמן לשאול כיצד נזכור תקופה מחרידה זו. איזה סיפורים נספר בשנים הבאות? איך ננציח את האובדן הזה?
אבי לא פגש מעולם את בנותיי, ששתיים מהן עלו ארצה והן "חיות את החלום," לדבריהן, כשהן כותבות את הפרק הבא בסיפור של משפחתנו. ביום הזיכרון הישראלי ניצבים חיילים לצד קבריהם של אלה שנפלו. השנה התבקשה בתי, כחיילת במילואים, לעמוד לצד קברו של חייל שנפל באחת המלחמות הקודמות.
היא שוחחה קצרות עם משפחת החייל וזזה הצידה.
בני המשפחה שוחחו זה עם זה – בדממה.
סבא שלה היה נותן את הסכמתו.
המילה "זכרון" מופיעה 52,730 פעמים בקטלוג הספרייה
בחרנו עבורכם מספר פריטים שמזכירים לנו זכרון: