תקווה

הרבה תמר אלעד-אפלבום היא מייסדת וראשת בית מדרש שותפה ורשת הרבנות הישראלית מבית מכון הרטמן והמדרשה באורנים, ראשת מרכז הטקסים ומייסדת קהילת ציון: קהילה ארצישראלית בירושלים.

כמו גחלילית שמאירה בעדינות וענווה את סביבתה, גם אם רק להרף עין; כמו כוכב נופל המאפשר הצצה אל מרחבי האין־סוף; כמו רגע הראשית הבא בתורה, ובו מתוך התוהו ובוהו רק שתי מילים מבליחות: יהי אור. תקווה אינה יותר מגחלילית, כוכב נופל או מילות אור אלוהיות, היא אופק שנולד מתוך המציאות על מגבלותיה, ויש בה כוח להצית בנו רצון להמשיך.

כשהלב מזועזע מהטראומה שעוררה את אימת הגורל היהודי; כשאין לתאר את הצער על הנרצחים והנופלים מכל גוני החברה באותו יום שחור ומאז; כשאין לדמיין את הגיהינום שבו נמצאים החטופות והחטופים והחובה להשיבם, את גבורת הלוחמים והלוחמות, את תלישות המפונים מבתיהם בדרום ובצפון, את אימת הפצועים והפצועות בגוף ובנפש; כשאנו רואים את בדידות היהודים בתפוצות וחששם לעתידם, את סבלם של תינוקות וילדים בישראל ובעזה במציאות הכאוטית והפצועה שהביא הרוע המפלצתי של החמאס על כולם, וכן את ההקצנה המסוכנת המפלגת אותנו בשעתנו הקשה ביותר – ברגעים קשים אלה מתייצבת התקווה ומעניקה את הכוח להמשיך. היא צו קטגורי של העם היהודי, שלמרות גורלו בחר להיאחז בה מתוך אמונה בקדושת החיים, והיא צו קטגורי של החברה הישראלית המגוונת, המושתתת על אתוס של ערבות ואחריות הדדית.

תקווה היא ביסודה עשייה ציבורית למען תשובה – שיבה אל הרוחני האחדותי והערב, שבירת כישוף האנוכיות המסמאת אותנו ומונעת מאיתנו מלראות את סבל הזולת ואת היעדר תקוותו. משאלות פרטיות רבות כל כך מכתיבות את הסדרים החברתיים ומונעות מאיתנו מלפעול לשינוי ומלראות את העוולות, הייסורים והפערים. 

תקווה היא תשובה, תיקון, שיבת ציון במהותה העמוקה של קיבוץ חברתי ותחושת אחדות. התקווה אפשרית רק אם היא נחלת הכלל, ואם אינה פוגעת בקדושת צלם אלוקים שבכל אדם ומתייצבת כנגד כל רוע. התקווה מדריכה אותנו להרים את עינינו ולחפש נקודת אור אחת ועוד אחת ולשרטט ביניהן ובינינו קו. כדי לחשוף את קו החיים הזה, קו האופק של ישראל ושל האנושות, יש לכלול את כל הנקודות ולהכיר בשונותן ובערכן.

בכל יום אלוהים משליך לנו חכה של תקווה, כדי שנצליח להתגבר על האנוכיות הטבועה בנו ולחבור לממלכת הזולת והמוסר. אמונתה של התקווה בנו, אמונתו של אלוהים בנו, אינה נתפסת נוכח חורבן ביתנו. את היהודים מלווה היסטוריה של מריבה, עוינות ושנאה, סכסוך שבטים ואיבת אחים, ומולה – תחינתם של חכמי ישראל ומפעל חייהם לתעד את הטראומה וללמד אותנו לכונן בינינו תרבות של מחלוקת לצד סובלנות ושלום-בית, מורשת של אהבת כנסת ישראל כולה, שבה התקווה היא מעשה של ענווה לאומית, איחוי והחלמה.

אלה ימים שבורים ודואגים לחברה הישראלית,  בהם עלינו לעמוד ולהגן יחד על התקווה, על ערכי הליבה של תורת ישראל, על הערבות והחוסן האמוני, בברית הישראלית. אנו ניצבים בפתח שנה חדשה המחזירה אותנו אל טראומת יום 7 באוקטובר, שמיני עצרת שמחת תורה. בימים אלה, מחובתנו לחתור יחד לתקווה ותשובה, ענווה והסכמה. זו משימתנו, וזו תמונת הניצחון היחידה, תמונת ענווה וערבות, קדושת חיים ואהבת כל ישראל ושלום-בית.

מי ייתן ונהיה עם וחברה המקדשים את החיים במולדתם ומטפחים מנהיגות ישרת דרך, עמל חקלאי־רוחני ועבודת מידות של קדושה ענווה ותקווה; מי ייתן ונשכיל להפוך פחד לאמונה, איום לאמון, איבה לאהבה ונכונן לנו ולעולמנו ימי ערבות, שלום ורחמים. עמוק בתוך עיר הקודש, מלמדת מסורת ישראל, זורם נהר של אור זרוע לא־נגוע, אור שמקורו במילים הראשונות שנאמרו, והוא נושא תפילה שנהיה אנחנו הגחליליות והכוכבים הנופלים שראה אבינו כשאמר: יהי אור. אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו. ברוך אתה ה', יוצר המאורות.

המאמר המלא יראה אור בגיליון הקרוב של כתב העת "אופקים" מבית מכון הרטמן, המוקדש לנושא התקווה

פרופ' אלישבע באומגרטן מחזיקה בקתדרה למדעי היהדות על שם פרופ' יצחק בקר, מלמדת בחוגים להיסטוריה של עם ישראל ומשמשת כראש אקדמי בבית הספר "ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל" ללימודים מתקדמים במדעי הרוח.

בכניסה לספרייה הלאומית מקבלים את פני הבאים כיסאות שעליהם תמונות החטופות והחטופים המוחזקים בעזה, ולכל תמונה מתלווה ספר שלאותו אדם היה קשר אליו או שהוא היה נהנה ממנו. הספרים מקנים עומק לכל אחד ואחת מן החטופים, מעֵבר לתמונה בלבד, ומאפשרים לקולם להדהד. ככל שחולף הזמן מאז 7 באוקטובר ואנו מצפים לשמוע את קולם – את חלקם אנחנו מקווים לשמוע שוב בקרוב, ואחרים קולם לא יישמע עוד לעולם – אי אפשר שלא לחשוב על פסוק מספר ירמיהו המתמקד בקול ובביטוי אישי למען מי שמוחזקים בשבי: 

כֹּה אָמַר יְהוָה:
קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע
נְהִי, בְּכִי תַמְרוּרִים
רָחֵל מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ;
מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ,
כִּי אֵינֶנּוּ. (ירמיהו לא, יד)

רבות דובר ונאמר לאורך הדורות בנושא דמעותיה של רחל וקולה הנשמע למרחקים. מתי יכול אדם למצוא נחמה, ומתי הוא מסרב להתנחם? הנביא מודיע לנו שרחל סירבה למצוא נחמה. בתלמוד, נשים המתאבלות על ילדיהן "יותר מדי" זוכות לנזיפה (מסכת מועד קטן כז, ב). ואילו כאן הנביא מלמד זכות על רחל. בניגוד לדמויות היסטוריות אחרות, כגון פרעה, שנחשב לכבד-לב בשל סירובו (שמות ז, יד), רחל – כמו בעלה יעקב, שגם הוא מאן להתנחם כשנאמר לו כי יוסף מת (בראשית לז, לה) זוכה להבטחה כי תראה את בנה שב הביתה. ירמיהו ממשיך:

כֹּה אָמַר יְהוָה:
מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי
וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה; 
כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ
נְאֻם-יְהוָה:
וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב.  
וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ
נְאֻם-יְהוָה:
וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם. (ירמיהו לא, טו-טז)

רש"י מפרש את הפסוקים הללו בעזרת תקרית היסטורית אחרת. כאשר מנשה הכניס פסל לבית המקדש וטימא אותו (מלכים ב' כא ודברי הימים ב' לג), רצה האל להענישו. לפי המדרש, הוא סלח לו רק אחרי שרחל התערבה: 

"נכנסה רחל וניצבה לפניו. 'ריבונו של עולם, רחמיו של מי גדולים יותר? רחמיך שלך או רחמיו של בן אנוש? הלוא תודה כי רחמיך גדולים יותר. והאם אני לא הבאתי את הצרה שלי אל תוך ביתי? כי כל העבודה שעבד יעקב בשביל אבי, בעבורי עבד. כאשר עמדתי להיכנס אל החופה, הביאו את אחותי תחתיי, ולא זו בלבד ששמרתי על שתיקתי, אלא מסרתי לה את הסימנים שמסרתי לבעלי. ואף אתה, אם ילדיך הביאו את הצרה שלך אל תוך ביתך, שמור נא על שתיקתך למענם.' אמר לה, 'היטב דיברת בעדם. יש שכר לפעולתך.'" (מדרש רבה – איכה 24) 

מן המדרש עולה שלפעמים, הערך של משפחה – המיוצג כאן על ידי הקשר של רחל עם אחותה לאה – חשוב יותר מן הצורך להעניש אפילו על העבירות החמורות ביותר. אכן, האל יכול לסלוח לעבריינים. בדומה לכך, בכיה של רחל על ילדיה וסירובה להתנחם, פעולה שבנסיבות אחרות יכלה להיחשב להתנהגות לא נאותה, מביאה לתגמול: יש לה תקווה לעתיד, וילדיה ישובו מארצות האויב. 

בפרוס עלינו שנת ה'תשפ"ה, עלינו להודות לכל מי שנשאו את קולם ברמה ללא הרף וללא לאות במשך כל החודשים הקשים האחרונים, בדרישה לשובם של החטופות והחטופים שאינם יכולים לזעוק למען עצמם. נתפלל לגאולתם ולַתקווה שגאולה זו תביא בעתיד. 

קרדיט לתמונה: אייל לוי

משורר. נולד בחיפה וגדל בקרית ביאליק. ספרו ״עבור את הלילה בלוע האש״ (עם עובד, 2022) זכה בפרס זלדה לשירה (2023) ובפרס דוליצקי לשירה מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים (2024).

כבר שנה ששנתנו נודדת. מערב עד שחר אנחנו ככה – מתמרנים, נִים וְלֹא נִים, בין פְּרעות מן החוץ לבין פְּריעה מן הַפְּנִים.

ובבוקר, בצאתנו מן המיטה – אלה מאתנו שלא נותרים מוטלים על הכר – נשמטים זה מחיבוקו של זה ומחליקים אל תוך עורנו, אל תוך בגדינו, ואין לדעת אם נשלים את הדרך מבוקר אל ערב, ונשוב בשלום או כשבר, אסופים או מתפזרים לכל עבר. וְאֵיכָה נשאל מה שלומנו? כי לא שלום לנו ואיננו שלמים. אולי עלינו לשאול מה שִׁבְרֵנוּ; מה שִׁבְרֵךְ? מה שִׁבְרִי? כִּי גָּדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵנוּ. מִי יִרְפָּא לָנוּ?

עד השבעה באוקטובר לא ידענו את חֶרְדַת הַכִּלָּיוֹן שֶׁל הוֹרֵי הוֹרֵינוּ. עכשיו היא מִתְחַפֶּרֶת בְּעוֹרֵנוּ. פוגרומים – שקראנו עליהם בספרי ההיסטוריה כְּצָבָּרִים, כיהודים לא גלותיים – מערערים אותנו שוב כישראלים בארצם. אי-אז קונן ירמיהו "כִּי עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ, בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ, בַּחוּרִים מֵרְחֹבוֹת…וְנָפְלָה נִבְלַת הָאָדָם כְּדֹמֶן עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וּכְעָמִיר מֵאַחֲרֵי הַקֹּצֵר, וְאֵין מְאַסֵּף". ותיאוריו מתרחשים לנגד עינינו דרך רשתות חברתיות בחלוף 2000 שנות. נַפְשֵׁנוּ מִתְלַקַּחַת נוכח אֲלָפִים מֵאִתָּנוּ שֶׁנַּפְשָׁם נלקחת: דקלה ערבה ובנה תומר. כל משפחת קדם-סימן טוב. כל משפחת קוץ. שני לוק. כרמל גת. עדן ירושלמי. אורי דנינו. אלכס לובנוב. אלמוג סרוסי. הרש גולדברג-פולין.

סבא שלי, מריו, נולד ב־1901. כשהיה בשנות השלושים לחייו היתה גם המאה ה-20 בשנות השלושים לחייה. בגיל 38 עמד סבי אל מול פני המלחמה. סבתי רוזה נולדה ב-1912. בשנות השלושים לחייה היא כבר היתה יתומה. מאמה. ושדודה מאחיותיה. כולן – רגינה ובנותיה שרה, ג'ויה, סוזנה ומטילדה – נרצחו בשואה. סבי וסבתי חצו את המאה ה-20 כמו שעדר גאנו חוצה את נהר המארה שורץ התנינים.

בשבעה באוקטובר פקד אותנו יום שׁוֹאֵן. יום רעשׁ וְשָׁאוֹן ושנת חורבן ואסון. מאין יבוא כוחנו לחזק את רוחנו? איוב שאל "וְ֭אַיֵּה אֵפוֹא תִקְוָתִ֑י, וְ֝תִקְוָתִ֗י מִ֣י יְשׁוּרֶֽנָּה". יוסף חיים ברנר כתב כי "לעם ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד. צריך, בכל זאת, לעבוד". אם כך, נעבוד. וכדי לעבוד עלינו לקוות. אין זה מקרי שתִּקְוָה וּמִקְוֶה מַיִם חולקים שורש משותף: ק.ו.י; השפה העברית יודעת מה היא אומרת. כשם שאי אפשר לחיות בלי מים, כך אי אפשר להמשיך בלי תקווה. ואנחנו הָעִבְרִים, בּנוֹת וּבְנֵי עֵבֶר, הִנְנוּ עָם מְקַוֶּה. ככתוב בירמיהו: "יש תקווה לאחריתך". היהודים כתבו כי הם קיוו, והם קיוו כי הם כתבו. גם את המפלות והתבוסות כתבנו. איפה יש עוד עם עתיק שהנכיח בכתובים את מפלתו? ולמה מגילת איכה נכתבה? לא רק בגלל האסון. בגלל התקווה. התיעוד הנחיל את זכר המפלה מדור לדור ויצר צמאון לתיקון, מִקְוֶה מַיִם, תקווה. התקווה בת שנות אלפיים, ואלפיים שנות הן נצח, אַךְ בְּסוֹפָן נִצָּחוֹן. וְנִצָּחוֹן הוּא נֶצַח קָטָן, נִצְחוֹן. תְּקוּמָה. לכן צריך לעבוד. ולקוות. כמו הורי הורינו, שחצו את הנהר, גם אנחנו נחצה. גם אם לילה משתלשל בנחישות מן הרקיע אל רוחנו השדודה, נתייצב על הגדה. וגם אם לוע הנהר פעור, ונדמה שלא נעבור – נגיע לעבר השני, כי אנחנו מוכרחים לקוות.

קרדיט לתמונה: בר גורדון

הרב שמואל סלוטקי,  דיין בבית הדין לגיור, מנהל הארגון העולמי של בתי הכנסת האורתודוקסיים. שני בניו, נועם וישי, נפלו בקרב גבורה ב 7.10 בהגנה על יישובי העוטף.

'התקווה בת שנות אלפיים להיות עם חופשי בארצנו', מילותיו של נפתלי הרץ אימבר מ־1878 הפכו להיות מאתגרות ומאוימות בשנה שחלפה. חזיתות שונות נפתחו נגדנו, מתוך רצון עז להשמידנו.  ובכל זאת, למרות זאת, ואף על פי כן, דווקא כעת אנחנו חווים תופעות שלא זכינו להם יותר מאלפיים שנים.

ארבעה מעגלים המתחדשים בחודשים האחרונים נוטעים בנו את המשכה של התקווה.

א. התעוררות עצומה של חזרה לחיים יהודיים בתפוצות מאז שמחת תורה. יהודים רבים שאפילו ביום הכיפורים לא פקדו את בתי הכנסת, החלו להיות חברים בקהילה ולהגיע בתדירות גבוהה.

ב. גידול עצום באחוזי פתיחת תיקי עלייה לישראל מכל קצוות תבל.

ג. עשרות אחוזים יותר של בקשה לפתיחת תיקי גיור בארץ מאשר בשנה הקודמת.

ד. חיבור מחודש של ישראלים רבים ליהדות, לשורשים יהודיים ומסורת מאז מתקפת החמס. התברר כעת קבל עם ועולם, שיש אור ויש חושך, יש טוב ויש רע, יש אמת ויש שקר. רבים כל כך רוצים להיות קשורים לאור, לטוב ולאמת ולכן נושאים פניהם למדינת ישראל, לעם ישראל ולמסורת ישראל. לכן התקווה בת שנות אלפיים מקבלת בימים אלו עוצמות חדשות, תובנות נוספות ועומק מיוחד. 

הרב משה סופר (ה"חתם סופר") (1762-1839), כתב בתחילת אחת מתשובותיו: "תכל שנה וקלקלותיה תחל שנה ותקנותיה". יחד עם חיזוק התפילה לשנה טובה, מוטלת עלינו החובה לעסוק בתקנותיה של השנה הבאה, לעמול על תיקון הסיבות לכישלונות החברתיים שהובילו אותנו להיות על סף מלחמת אחים, לנשום עמוק את אוויר התקווה המתחדשת ולהבין שהרבה מאוד תלוי בנו, בהתנהגותנו זה לזה, בלכידותנו ובאחדותנו. אם אכן, נדע למנף את האור הגדול שמתגלה בימים אלו, וליצור את הדרך לחיים של שותפות אמת המבוססת על אהבה, וכבוד הדדי לחלקי האומה כולה, נוסיף להיות 'עם חופשי בארצנו ארץ ציון וירושלים'.

מרים פרץ היא אשת חינוך ששניים מבניה, אוריאל ואלירז, קציני צה"ל, נהרגו בקרב בעת מילוי תפקידם. היא כלת פרס ישראל למפעל חיים לשנת 2018, על פעילותה לחיזוק הרוח היהודית-ישראלית, והדליקה משואה בטקס בהר הרצל בשנת 2014.

בחייו של אדם ישנם רגעים בהם הוא נאחז ברסיס תקווה שמעניק לו חיים.

רגע כזה מצאתי לפני 14 שנים, במהלך השבעה על בני, רס"ן אלירז פרץ שנפל בקרב ברצועת עזה.

כלתי שלומית ביקשה שבסיום השבעה אבוא אליהם לביתם ביישוב עלי. נאלמתי דום.

לכאורה בקשה שכל אמא מאושרת ממנה, לבוא לבית של בנה וכלתה ולשמוח עם נכדיה, אך הבקשה הזו היתה קשה מנשוא. איך אוכל להיכנס לביתו של בני כאשר הוא איננו שם?!

כיצד אוכל להביט בספרייה עם הספרים שלעולם לא יקרא, הספסל במרפסת שלא ישב עליו עוד, המיטה שלעולם לא ישן בה.

לכן שתקתי, כשלפתע שמעתי קול ברקע.

היה זה קולו של נכדי הבכור, בנו של אלירז, אור חדש – אוריאל בן השש אומר לאחיותיו הקטנות: "איזה כיף! אם סבתא תבוא היא תביא לנו קציצות!"

ידוע כי לכל בית ובית, לכל משפחה ומשפחה ישנם סימנים ומאפיינים מוכרים, ובמשפחת פרץ זהו סיר הקציצות של סבתא, מהמנות המפורסמות של משפחתנו.

הלב שלי נפל. כיצד אוכל להכין קציצות שאלירז כ"כ שמח לקבל?

אני כל כך מיומנת בהכנתן, אך כשקוברים בן התחושה היא שכל היכולות נמוגו ומתו יחד עימו ואינני מסוגלת להכין שוב את המאכלים שבני אהב…

אף על פי כן ביקשתי משכנותי שיקנו בשר ותבלינים ויניחו בפינה מוסתרת במקרר שלא אראה.

היה זה ביום חמישי. ביום שישי בשעת בוקר מוקדמת חיכתה מונית לקחת אותי לביתו של אלירז, אך סיר הקציצות לא הוכן עדיין.

ובאותו הרגע, כשהבנתי שלא אוכל להגיע לביתו של אלירז ללא הקציצות – הרמתי את עיני לשמיים וזעקתי:

"לקחת את אלירז! ולקחת ממני  את היכולת להכין קציצות. אנא תן לי כוח קטן "אך הפעם הזה" להכין שוב קציצות לנכדיי!"

הנחתי את הבשר על השולחן ובמשך שעה הסתובבתי סביב השולחן ללא יכולת לגעת בו.

ואז החלטתי לדמיין מציאות אחרת.

והנה בני אלירז יושב ליד השולחן ואני מדברת אליו, ותוך כדי דיבור קורצת קציצה ראשונה, "זוכר אתה, בני אהובי, את הפעם הראשונה שאכלת קציצה? היית בן שנה. לא אכלת את הקציצה כלל, רק ליקקת את הרוטב בהנאה וסקרנות.

בן שנתיים היית, והפעם מרחת את הקציצה על ראשך ופניך.

בן 32. חזרת מלבנון והגשתי לך 20 קציצות, שסיימת תוך מספר דקות.

עכשיו, בני אלירז, אני מבקשת את סליחתך…

סליחה שאני ממשיכה להכין את המאכל האהוב עליך, אותו לא תטעם שוב לעולם.

אתה לא תראה גשרים נבנים, לא תראה פרחים פורחים.

לא תראה את ילדיך נהנים מקציצות.

ואני ששמעתי את קול הנער, קולו של בנך שמבקש קציצות, מבקש להיאחז בחיים –

אמשיך לחיות."

כשהגעתי לביתו של אלירז נכדיי רצו לקראתי.

הם לא אמרו "איזה כיף שהגעת סבתא,"

אלא שאלה אחת הייתה בפיהם:

"סבתא! הבאת קציצות?!"

התקווה בחיים לובשת ופושטת צורות רבות, היא שונה וייחודית לכל אחד ואחת.

לעיתים היא סולם מתוך בור, לפעמים היא שבריר של אור,

ולעיתים התקווה בחיים מגיעה מתוך זעקה, מתוך קולו של ילד קטן שמזכיר לנו כמה כוח יש בחיים.

התקווה נותנת לאדם כוח להאמין שאפשר להתמודד עם כל משבר, עם כל נפילה, מול כל חושך גדול.

התקווה איננה האמירה של "יהיה טוב" – היא קריאה לאדם לפעולה. לדמיין מציאות שהוא רוצה להיות בה, להאמין בה ולפעול להגשמתה.

אני חוליה בשרשרת של עם שאיבד במהלך ההיסטוריה כמעט כל דבר חומרי שניתן להעלות על הדעת.

אך דבר אחד מעולם לא איבדנו.

את התקווה שמחר יום חדש יזרח.

אליקים רובינשטיין הוא שופט בדימוס, כיהן כשופט בית המשפט העליון, משנה לנשיאת בית המשפט העליון, מזכיר הממשלה והיועץ המשפטי לממשלה.

שורות אלה עיקרן תקוה, כשמו של ההמנון הלאומי. הן נכתבות בימי מועקה כבדה, נוכח המלחמה הקשה שנכפתה עלינו מיום של שמחת חג שהפך לאבל – שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. הלב ממאן להאמין, אך המציאות טופחת על פנינו. מעטים בישראל אינם מכירים מי ממשפחות הקרבנות והחטופים, משדרות החברה הישראלית למיניהן. ארשה לעצמי להזכיר קרובת משפחה, חנה קריצמן הי"ד שנרצחה בביתה בקיבוץ בארי בגיל 88; וקרוב משפחה גיבור, רב סרן יצהר הופמן הי"ד, שהיה מהנדס הפיקוח בבניית הספריה הלאומית ונפל בקרב.

התקוה מושרשת באתוס היהודי. היא בצופן הגנטי שלנו. לא בכדי זה שמו של ההמנון הלאומי. היא מופיעה על נגזרותיה שלושים ושתיים פעמים במקרא, והפועל "קוה" לנגזרותיו – 47 פעמים. הנביא ירמיהו מבטיח לרחל אמנו במלים של תקוה שאין כמוה: "כה אמר ה', מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעלתך נאם-ה' ושבו מארץ אויב; ויש תקוה לאחריתך נאם-ה' ושבו בנים לגבולם" (ל"א, ט"ז-י"ז). "מעמק עכור לפתח תקוה" (הושע ב', י"ז), הן מלים שציטט הנסיך חסן מירדן בתקוות השלום של פתיחת מעבר הערבה (כיום מעבר רבין) באוגוסט 1994. הוא התקשר אליי יום קודם – הייתי ראש המשלחת להסכם השלום – כדי להבטיח שהוא מבטא נכונה בעברית מלים אלה. ירמיהו (כ"ט, י"א) גם מבטיח "לתת לכם אחרית ותקוה"; ממעמקי היגון אומר צופר הנעמתי לרעו איוב (י"א, י"ח) "ובטחת כי-יש תקוה". בחזון העצמות היבשות, בית ישראל (יחזקאל ל"ז, י"א) חוששים פן יבשו עצמותינו "ואבדה תקוותנו נגזרנו לנו", אך האל מבטיח "ונתתי רוחי בכם וחייתם והנחתי אתכם על אדמתכם" (שם, י"ד), במדרש רבה (בראשית צ"ח, י"ד) אומר רבי יצחק "הכל בקיווי: יסורין בקיווי, קדושת השם בקיווי, זכות אבות בקיווי… חנינה בקיווי, סליחה בקיווי" כלומר התקוה חובקת את חיינו בכל. רבי יצחק מעצים ומרחיב את היקפה של התקוה. מחבר ההמנון הלאומי, נפתלי הרץ אימבר, בחר לכתוב – כנגד החשש שביטאו העצמות היבשות – "לא אבדה תקוותנו, התקוה בת שנות אלפיים".

בימים אלה, מראש חודש אלול עד הושענא רבא, קוראים בבתי הכנסת בוקר וערב את תהלים כ"ז, המסתים בפסוק (י"ד) המעודד "קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'". בכל יום אנו קוראים פרקי תהלים לשלום החטופות והחטופים ולשובם, ובהם (ק"ל, ה') "קויתי ה' קותה נפשי ולדברו הוחלתי". והנביא זכריה מבטיח (ט', יא"-י"ב) "גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו; שובו לבצרון אסירי התקוה…". כמה מכמיר לב, כמה מנחם – כאחת. האם תתגשם הנבואה לחטופות ולחטופים כאן ועתה? זו בעיניי משימה עליונה של מדינת ישראל, שכשלה בהגנתם.

כשלעצמי מנחה אותי מזה שנים המלה אמ"ת, הנושאת משמעות עמוקה כשלעצמה – לדידי בראשי תיבות אמונה, מצפון, תקוה. העם היהודי לא היה שורד את מוראות הגלות, בלא האמונה שההבטחה האלקית – "והיא שעמדה לאבותינו ולנו…" תלווה בתקוה, תקוה קבוצתית-לאומית ותקוה אישית. לא בכדי השם הפרטי לאשה, תקוה, נפוץ בעברית ובתרגומים בשפות שונות בתפוצות ישראל – אמל בערבית, שפרינצה ביידיש, אספרנצה בלאדינו. שם משפחה מוכר בגלויות ספרד והמזרח הוא אלנקוה; בגלויות אשכנז הופנונג (תקוה) הוא שם מוכר, ולצדו הופמן (איש תקוה). והמצפון הוא בנבכי הנשמה.

נשוב אל ההמנון הלאומי, שכתב ידו של מחברו מצוי בספריה הלאומית, שחובר בשנה בה קם הישוב פתח תקוה (1878), אשר שמו מעיד על תקוות מייסדיו. "לא אבדה תקוותנו התקוה בת שנות אלפיים להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון וירושלים", מלים אלה בהמנון מסמנות את תקוות תחייתנו הלאומית בארצנו, שנתגשמה בדורות אחרונים, "שאיפת הדורות לגאולת ישראל" כלשון הכרזת העצמאות מיום ה' באייר תש"ח. כשבנימין זאב הרצל חזה את המדינה היהודית בשנות התשעים למאה הי"ט, היא נראתה כחלום באספמיא. אך היא הוקמה בתש"ח, כיובל אחרי שאמר הרצל "לכל היותר בעוד חמישים שנה". היא פיקדון נפלא של ההשגחה וההיסטוריה היהודית. בגדרי הזיכרון שאנו נושאים, הצקלון ההיסטורי שהוא מיסודות ההישרדות והקיום היהודי, הכרזת העצמאות היא מקור לתקוה. הישגיה של מדינת ישראל נפלאים – ובגילי אוכל להתבונן אליהם בסיפוק, בהשוואה בין שנות ילדותי לבין העת הזאת, בכל תחומי החיים, בבינוי ופיתוח, במדע, ברפואה, בהייטק וגם בעולם התורה. יש אורות לא מעטים, גם ביחסים עם המיעוטים בתוכנו, לצד הצללים שמוכרים לכל, במיוחד במערכת הממשל אך לא רק בה. מה שאסור לוותר על טיפוחו הוא הרוח הקבוצתית הישראלית, המתגלה במלוא עוז בימי מלחמה אך נוסקת כלפי מטה בימים אחרים. תפקיד ההנהגה הוא לעודד את הרוח. נייחל לסיעתא דשמיא בכך.

יש תקוה, ואכן לא אבדה תקוותנו, בשום פנים ואופן. התקוה היא החקלאים הממשיכים לחרוש ולזרוע בשדותיהם, היא תלמידי ותלמידות בתי הספר דור העתיד, מורותיהם ומוריהם, היא הישראלי היוצא לעמל יומו, היא החייל והחיילת הנכונים למסור נפשם, היא הורי הרש פולין-גולדברג הי"ד המייחלים למהפכה חיובית, היא צוואותיהם מלאות התקוה של שחר פרידמן, בן זוסמן, ענר שפירא, יהודה בכר ויוסי הרשקוביץ הי"ד, היא יצירתו של איתן רוזנצוייג האמן המופלא הי"ד. בידינו הדבר. עלינו להביא – כן, להביא – את התקוה; נשוב למחוזות הבניין, היצירה, התרבות. אין דרך אחרת.