בית

משוררת ומנחת סדנאות כתיבה. גרה בירושלים. אחת משלוש היוצרות של תכנית אררט החוסן שברוח של הספריה הלאומית.

אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם, צָעַקְתִּי, כַּמָּה נִתְרַחַקְתִּי.
אִם אֵינִי חוֹזֶרֶת מִיָּד הֲרֵינִי אֲבוּדָה.
הִבַּטְתִּי אֵילָךְ וְאֵילָךְ עַד שֶׁהִכַּרְתִּי אֶת הָרוּחוֹת
כִּוַּנְתִּי לִבִּי כְּנֶגֶד אוֹתוֹ הַבַּיִת
וְהָלַכְתִּי לְשָׁם.

'בְּכָל הַחֲלוֹמוֹת שֶׁלָּךְ מוֹפִיעִים בָּתִּים'
הוּא אוֹמֵר.

בַּלֵּילוֹת אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת בַּיִת.
שׂוֹכֶרֶת דִּירָה עִם שותפות,
עוֹזֶבֶת כִּי יָקָר, אוֹ מְלֻכְלָךְ.
מוֹכֶרֶת דִּירָה וְקוֹנָה, מְשַׁפֶּצֶת.
בּוֹנָה קִירוֹת וְהוֹרֶסֶת,
אַמְבַּטְיוֹת וּמִטְבָּחִים.
בִּמְיֻחָד אֲנִי חוֹבֶבֶת בָּתִּים קְטַנִּים
עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה מֶטֶר מְרֻבָּע,
מִינִיאָטוּרוֹת.
בַּיִת עַל גַּלְגַּלִּים,
לַחֲצוֹת בּוֹ אֶת אָמֵרִיקָה
אוֹ אֶת יַפָּן.
לְהִכָּנֵס אֶל חֶדֶר חָדָשׁ שֶׁשָּׂכַרְתִּי
וּלְהַנִּיחַ בָּאָרוֹן אֶת הַמִּזְוָדָה עִם כָּל הַשְּׂמָלוֹת
וְהַסְּפָרִים.
אֶקְנֶה לִי דִּירָה קְטַנְטַנָּה
שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מַיִם וְחַלּוֹן וְדֶלֶת מֵעֵץ,

וְלָמָּה אִשָּׁה בַּת חֲמִשִּׁים וּשְׁמוֹנֶה חוֹלֶמֶת עַל בָּתִּים?
וַהֲרֵי יֵשׁ לָהּ.

אני מְחַפֶּשֶׂת בַּיִת שֶׁאַשֵּׁן בּוֹ
בְּלִי בּוֹנְדְּרוֹמִין
אָקוּם רַעֲנָנָה
אַחֲרֵי שֶׁחָצִיתִי שָׁמַיִם
בְּלַהֲקַת שַׁחֲפִיּוֹת.

ד"ר אריקה בראון היא סגנית הרקטור לערכים ומנהיגות בישיבה-יוניברסיטי ומנהלת מרכז לורד-רבי יונתן זקס-הרנשטיין במקום. ספרה האחרון נקרא "קוהלת והחיפוש אחר משמעות".

"בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת," אנו קוראים בספר משלי, "וּבִתְבוּנָה יִתְכּוֹנָן; וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כָּל-הוֹן יָקָר וְנָעִים" (משלי כד, ג-ד). האוצרות הנדירים והמרהיבים הללו הם האנשים שאנו מוקירים בבתינו, הנוטים לנו חסד בנוכחותם. הבית הוא מקום שבו האל חי עמנו במחויבויות השגרתיות ביותר ובחדרים הכמוסים ביותר של שמחתנו וצערנו. 

כל הבניינים המרכזיים המגדירים ומעצבים את התודעה הדתית במסורת היהודית מתחילים במילה "בית". אנחנו מתפללים בבית כנסת, היינו מקום להתכנסות, ובו אנו מביעים, עם כל הקהילה, את התקוות והכמיהות העמוקות ביותר. אנחנו לומדים בבית מדרש, הלוא הוא המקום לחקירה ודרישה שכלית ורוחנית. אנחנו מבכים את חורבנו של בית המקדש, מקום מושבו של האל הקדוש, ונכספים לבנותו מחדש כמשכן של קדושה. בשביל יהודי, בית הכנסת ובית המדרש הם שלוחות של ביתו הפרטי. בני אדם שוהים במבנים שונים המשמשים למטרות שונות, ובשפות אחרות יש לכל אחד מאלה שֵם משלו. אבל ביהדות, בית הדעת ובית הלב קשורים ומחוברים לבית הפרטי שאנחנו בונים. אנחנו חיים בגוף וברוח בכל הבתים הללו. 

בשבילנו בית לעולם איננו רק ארבעה קירות עם רצפה מתחת וגג מעל. זהו מקום שבו השולחנות מזכירים את המזבח, מקורות האור משקפים את הלהבה הדולקת במנורה, והלחם שאנו חולקים עם זרים דומה ללחם שֶאפו הכוהנים אי-אז. גם אם נרחיק עד קצה העולם, נמצא את עצמנו לבסוף בבית היהודי. בבתים מלאי אהבה, המרחב הביתי הוא המקלט, המפלט, חוף המבטחים והמבצר הרגשי שלנו, משום שזה המקום שגם האל שוכן בו: "ישֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן" (תהלים צא, א). האווירה בתוך הבית חשובה גם היא. ברכת האל שורה בביתם של אנשים טובים, ככתוב "וּנְוֵ֖ה צַדִּיקִ֣ים יְבָרֵֽךְ" (משלי ג, ל"ג). 

"בית," כתב מורי ורבי הרב יונתן זקס, "הוא חוף מבטחים בעולם חסר לב. הוא המקום שאליו אנו שייכים ושבו, אם שפר חלקנו, אנחנו מקימים משפחה. הבית הוא המקום שבו אנו לומדים את השירה של חיי היומיום, את הכוריאוגרפיה של החסד, את אינספור הפעולות של אדיבות ונתינה הדדית שמהם עשויה שפת האהבה." 

זה אולי מסביר מדוע כל צילום של מבנה שנשרף וטומא ב־7 באוקטובר מכאיב כל כך. אלה היו החדרים שבהם משפחות חיו ויצרו זיכרונות. כשעמדתי בין הריסות בית בקיבוץ כיסופים, שקירותיו הנותרים מחוררי כדורים, חשתי כי המקום היהודי המקודש ביותר חולל. עצם העמידה בלב החורבות כעבור חודשים, על מנת לאסוף עדויות ולתת כבוד לדיירי הבית, הותירה בי תחושה של פלישה גסה למרחב פרטי. בין שברי הבטון חיפשתי תמונה וזכר לאנשים שכבר אינם. נדמה שאפילו אלוהים הוגלה מן המקום ההוא. 

עשרות אלפי ישראלים עקורים מבתיהם מזה חודשים רבים. הורים וילדים מתגוררים בחדרי מלונות; לרבים מהם אין בית לשוב אליו. אחדים יחליטו שלא לחזור. הם יבנו להם בית במקום אחר. אנחנו עַם שנדד, במשך מאות בשנים, מארץ אחת לאחרת, מבית אחד לאחר. קשים ככל שהיו המעברים האלה, דבר אחד עוצמתי למדנו מהם. אנחנו מסוגלים להקים בית בכל מקום תחת השמש, אם רק תהיה בנו די אמונה בעתיד. למדנו להסתגל ולהיטיב לבנות בפעם הבאה. 

בהיזכרנו בכל מה שאבד מאז ה־7 באוקטובר, הבה נקיים את ברכתו של הנביא ישעיהו: "וְיָשַׁב עַמִּי בִּנְוֵה שָׁלוֹם וּבְמִשְׁכְּנוֹת מִבְטַחִים וּבִמְנוּחֹת שַׁאֲנַנּוֹת" (ישעיהו לב, יח). 

ד"ר חיותה דויטש, סופרת ועורכת, רעיה, אם וסבתא. גרה בנווה דניאל בגוש עציון. מחברת הספרים 'נחמה – סיפור חייה של נחמה ליבוביץ', 'אשת הרב, אשת הבישוף', ועוד.

במלחמה הנוכחית איבדה את חתנה, סמ"ר רפאל קאודרס ז"ל

אני רוצה להתפלל על הבתים. בית הוא מטאפורה שממלאת היטב את תפקידה כשהיא מתארת שלמות ומוגנות,  וגם כשהיא מתארת פירוק והרס. דימויי האובדן והשבר הולמים לה אבל גם החום והחוסן, ההגנה והביטחון. 

"אפילו סלעים נשברים, אני אומרת לך", כתבה דליה רביקוביץ, "ולא מחמת זקנה". בתים נשברים וגם אנשים. לפעמים בתים (ואנשים) נחרבים מבחוץ, לפעמים הם נחרבים מבפנים. "כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה", כתבה רביקוביץ. או שלא: לפני שנה, בערב שמחת תורה ובתוכה עצמה, הרגשנו בעוצמה נוראה את שני סוגי האיום – חרב באה עלינו מבפנים, וחרב הגיעה מבחוץ. בית שרוף שרפת, נאמר לנבוכדנצר על פי המדרש, כדי שלא ישלה את עצמו שהוא עצמו הצליח להחריב את המקדש והעיר. בית הוא לעולם לא כתלים בלבד. אבל הוא גם כתלים, וכתלים הם חשובים. כותלי הבית הלאומי שלנו טולטלו בשנה הזו טלטלה קשה. טולטלו ונפרצו. כולנו חווינו את הרעד ואת השבר, אחדים מאיתנו חוו זאת ברמה האישית. יש מי שביתו נחדר וקרוביו נרצחו בתוכו או נחטפו ממנו, יש מי שנאלצו לגלות מבתיהם המופגזים מצפון או מדרום. ויש מי שאהובו, נפל במלחמה, וכשאדם קרוב נלקח  קרקע נשמטת, קיר נסדק. פצע נפער והאדמה רועדת, בלי לדעת האם אי פעם תשוב להתאחות.

לכן, בסופה שנה הזו, ולקראת השנה הבאה אני רוצה להתפלל על הבתים, על יציבותם ויופיים, על עמידותם-עמידותנו, על יכולתם להגן, ועל יכולת השתקמותם כשהם נפרצים. אני רוצה לבקש ברכה לתיקון קירות בתים שנחרבו וכותלי-לבבות שנשברו. 

ולוואי והכוח הטמון בנו ובחלומנו לחיות במקום הזה ולבנות בו בתים מסוגים שונים, יעזור לנו לחזור ליופיינו ולשלמותנו, שלנו ושל בתינו. לקום מעפר ומאפר.  

פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"; עמית מחקר בכיר, מכון ון ליר בירושלים. כתב את אמנת הספרייה הלאומית ושימש כנציג הקוראים בדירקטוריון הספרייה.

 לשון אינה רק אמצעי תקשורת. היא עולם ומלואו, בבואה נאמנה לאישיותו של הדובר, חבֵריו וחֶברתו, עַמו ותרבותו.

האגדה אומרת שלאינואיטים (אסקימואים בלשון העממית) יש לא פחות משלושים מילים לתיאור שלג, אולי אף יותר. בין אם אגדה זו נכונה ובין אם לא, יש בה כדי לשקף את הזיקה שבין הלשון לבין המציאות, בין השפה לבין חיי דובריה.

לפי היפותזת ספיר-וורף ((Sapir-Whorf hypothesis, שלצד שבחים שניתנו לה זכתה גם לביקורת נוקבת, הלשון עשויה לעצב את התודעה – ואף את המציאות – במידה מרובה. לפי גישה זו, לקסיקון-השלג העשיר של האינואיטים יוצר קטלוג תודעתי של מצבי קור שזרים לאדם המערבי.

עיון בלשונות היהודים, למיניהן ולסוגיהן – ובראשן העברית, היידיש והלדינו – מלמד שלמונחי ה'דלות' וה'עניות' נודע בהן מקום של כבוד. כך, למשל, בעברית מדברים על עני, רש, מך, דל, אביון, מסכן, דחוק, דלול, יָרוּד, כָּפוןּ, דלפון, קבצן, מְרוּשָש, ועוד. 

ריבוי מונחים אלה וגיוונם אלה משקפים את היותם של היהודים, במשך שנים רבות, "דַלִים ורֵיקים" (כלשון התפילה בימים הנוראים), "דְווּיִים, סחוּפִים ומטורפים" (כאִפיון שבחרו חכמים להציג לפני גר המבקש להסתפח לעם היהודי, יבמות מז, ע"א), מטולטלים ממקום למקום, גֵרים ולא תושבים, בני בלי בית. 

מנגד, עיון במילון השפה העברית, למן המקרא ועד ימינו, מלמד שלמונח "בית" נודעו הרבה פחות מופעים. גם תופעה זו משקפת את היות היהודים "בני בלי בית", נטולי משכן קבע, שלא בנקל ימצאו מנוח לרגלם. 

ועם זאת, גם בלשון העברית עדיין ניתן למצוא כמה מונחים נרדפים למונח "בית", וביניהם: מִשְכָּן, נָוֶוה, מָעוֹן, בקתה, דירה, צריף, קֵן. 

ברשימה קצרצרה זו, ומפני קוצר היריעה, לא נעמוד בהרחבה על ההבדלים האפשריים ביניהם. נייחד את דברינו להבדל שבין "בית" ו"מעון". 

שניים מקטעי התפילה הבודדים שמופיעים בתורה כלשונם, נמצאים בפרשת הביכורים והמעשרות שבספר דברים. אדם שזכה לגדל פירותיו – לאחר שחרש, עדר, נטע, השקה, זיבל, דישן, הצמיח, קטף פירותיו ואספם אל ביתו – מצווה להעלות את פרי ביכוריו לירושלים. 

בשיאה של השמחה, בשעה שבה זוכה אדם לראות את פרי עמלו, עליו לעצור לרגע, ל"התוודות" ולהכריז בקול על כל הצרות שעברו עליו עד שהגיע לרגע הזה. על לבן הארמי ש"ביקש לאַבֵּד את הכל" (כנאמר בהגדה של פסח); על המצרים שביקשו להשמידנו וזרקו תינוקות חיים ליאור; על העינוי והשעבוד. כל אלה הם חלק בלתי נפרד מחגיגת הבאת הביכורים.  

יתר על כן: דווקא בשעת שמחתו הגדולה ביותר – "ושמחת בכל הטוב" – מצֻוֶוה אדם להימנע מלשכוח את אחיו שאין ידם משגת לרכוש קרקע ולשתפם בשמחתו: "ושמחת בכל הטוב, אשר נתן לך ה' א-להיך ולביתך, אתה, והלוי, והגר אשר בקרבך" (שם, יא). 

כך, במצוות הביכורים, וכך במצוות מעשר עני שנסמכה לה. בשנה השלישית משנות המעשר, על אדם לתת "מעשר עני", לחלוק את יבולו עם האנשים השכבות העניות והחלשות בחברה (דברים כו, יב):" כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר, וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ".

אך גם כאן, קודמת למתן "הצהרה לאומה: "בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת, וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְו‍ֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי" (שם, יג). 

ללמדנו, ששמחה יהודית אינה שלמה אלא אם שותפים לה הכל. לא רק אנ"ש-אנשי שלומך, אלא כל בני החברה והעם, גם החלשים שבהם, גם "העני, והגר, והלוי, והיתום והאלמנה" (כמובן, כדגם, אבטיפוס לכל שאר האנשים המוחלשים), גם כל אותם שנפצעו או ששכלו את יקיריהם, גם כל אותם עקורים שגורשו מביתם והנם נעים ונדים.

ודוק: עליהם לאכול את שלהם דווקא "בשעריך", בחברתך, בביתך-שלך. לא במחנה פליטים נפרד או במלון מבודד, כמצורעים ומנודים הנמצאים מחוץ למחנה. 

ולא עוד, אלא שעליך לתת להם די אוכל "כדי שבעם", לשובע ולא לרזון, ביד רחבה ולא קפוצה, מתנה נדיבה ולא מתת יד סמלית, זעירה וזעומה. 

רק אז, לאחר שמצהיר האדם "בערתי הקודש מן הבית, וגם נתתיו ללוי ולגר, ליתום ולאלמנה", יכול הוא לומר בפה מלא: עשיתי "ככל מצוותך אשר צויתני, לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי".

עיון בנוסח וידוי המעשרות, המוכר ושגור בפי כל, יראה שבסופו (שם, פסוק טו) מופיעה ברכה נפלאה, שנטוע בה מונח אחד, יחיד ומיוחד, שלא תמיד ניתנת אליו שימת הלב הדרושה: 

הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם

וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל

וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ

כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ

אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

"השקיפה ממעון קדשך".

הלשון, כל לשון, משמשת לעתים, בטובתה או שלא בטובתה, גם כלי תעתועים. 

בימינו, בלשון העברית המדוברת, נקשר המונח "מָעון" לשלילה, דרך כלל עם מקום שבו שוהים אנשים בעל כורחם, מחוץ לביתם, ובאופן זמני, ארעי.

כך, למשל, מוּצָאִים ילדים קטנים מבית הוריהם ונשלחים ל"מעון יום"; תלמידי המוסדות להשכלה גבוהה גרים ב"מעונות סטודנטים"; ואנשים הסובלים ממוגבלות שכלית-התפתחותית, נשלחים בעל כורחם ל"מעון לחסויים" המשמש למעשה מעין תחליף לביתם.

עיון במקורות מלמד שהתורה משתמשת דרך כלל במונח "בית", ואילו המונח "מעון" מהווה יוצא מן הכלל. לשיבור האוזן נציין, כי המונח "בית", על צירופיו והטיותיו, מופיע בתנ"ך בלמעלה מ-2,000(!) מופעים שונים.

לעומתו, המונח המקביל "מעון", על כל הטיותיו, מופיע בתנ"ך פחות מ-20 פעם, ובתורה רק פעם אחת, במצוות וידוי המעשרות שנזכרה לעיל.

ברם, מה פשרו המדויק של מונח זה, ומה בינו "מעון" לבין "בית"? 

רבים מפרשני המקרא לא הקדישו שימת לב מיוחדת להופעתו היחידאית של המונח בתורה. 

כך למשל, תרגום אונקלוס המיר את המונח "מעון" במונח אחר השגור בשפה העברית בת ימינו, "מדור", המרמז על כך שאין הוא רק משכן ארעי (כמעון יום לילדים קטנים) אלא דירה של ממש, מקום מגורי קבע.

גם התרגומים המודרניים, למשל אלה האנגליים, נתחבטו בפירוש המונח. ריבוי ההצעות שהציעו לו (dwelling place, habitation, house) משקף את הקושי לפרשו ולתרגמו כצורתו. 

מקצתם, נתנו דעתם על הצירוף "מעון קדשך", וראו בו מונח נרדף ל"משכן קודש" דווקא, לא בית רגיל.

זאת, אולי בשל ייחוסו של הצירוף ברוב מופעיו במקרא לציון 'מקומו', כביכול, של הקב"ה (המוכר מן הפסוק ששולב בתפילת "מה טובו": "ה', אהבתי מעון ביתך, ומקום משכן כבודך!) (ראו, למשל: תהלים כו, ח; סח, ו; עא, ג; צ, א ועוד). 

דומה שתרמה לכך גם זיקת המונח לבית המקדש, שנקרא "מעון" (דוגמת השבועה "המעון הזה!" (כריתות ו, ג), ולאחד משבעת הרקיעים בשמיים, מקום משכן השכינה (חגיגה יב, ע"ב). 

אחד הפירושים המיוחדים לפסוק זה מופיעים בדברי ה"אור שמח", ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק (לטביה, סוף המאה הי"ט-ראשית המאה העשרים). 

בפירושו לתורה, "משך חכמה", הוא עומד על הופעת המונח "מעון" בתהלות דוד (סח, ו) בצמידות לאזכור העובדה שהקב"ה הוא אבי יתומים ואלמנות הנמצאים, דרך כלל, בשולי החברה, נדכאים ומושפלים: "שִׁירוּ לֵא-לֹהִים זַמְּרוּ שְׁמוֹ סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ וְעִלְזוּ לְפָנָיו. אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת אֱלֹהִים בִּמְעוֹן קָדְשׁוֹ".

ועל כך אומר ה"משך חכמה": 

יש [=אנשים] המרחמים על יתומים, אבל אינם בביתו, רק בבית פָּחוּת. לא כן השם יתברך, הוא מגדלם כבנים במעון קדשו, ולכן נאמר [=בוידוי המעשרות]: 'וגם נתתיו לגר, ליתום ולאלמנה'… לכן 'השקיפה ממעון קדשך'. 

בהמשך דבריו, עומד ה"משך חכמה" על כך, שבהיכלו של הקב"ה מצויים יתומים ואלמנות במקום גבוה, רם ונישא הרבה יותר ממיקומם של הקורבנות. על פי זה הוא מסביר עיקרון גדול בהלכה: למרות האיסור לעשות מלאכה בחולו של מועד, הרי שכאשר מדובר בפועל עני, שאין לו בשר ויין, התירו לו לעשות מלאכה. 

במלים פשוטות: כבוד האדם קודם לקדושת חול המועד, וזו נדחית מפניו. 

ור' מאיר-שמחה מסיים: כשם ששמחת המועד נדחית מפני כבוד תלמיד חכם כאשר יש צורך להספידו במועד, "כל שכן שמלאכת חול המועד נדחית מפני יתומים, שעדיפים מתלמיד חכם". 

קצרו של דבר: כל שמחה יהודית – ותהא זו שמחת המועד (כמבואר ברמב"ם, הלכות יום טוב), שמחת הביכורים או שמחת המעשרות, אינה שלמה כל עוד אין שותפים בה גם הגר, היתום והאלמנה, שאוכלים יחד עמך, במעונך-שלך ולא בחצר מבודדת, ששים ושמחים עמך.

שמחה שאינה משותפת לכל – היא שמחה שיש עמה קלון.

כדברי הרמב"ם (סוף הלכות יום טוב ו, יז-יח), לעניין מצוות השמחה במועדים: "… וכשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה, הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש,  אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כריסו,  ועל אלו נאמר (הושע ט) 'זבחיהם כלחם אונים להם, כל אוכליו יטמאו, כי לחמם לנפשם',  ושמחה כזו קלון היא להם". 

בשנה החולפת קיבלה ההבחנה שבין "בית" ו"מעון" משמעות נוספת, מיוחדת, מצמררת. 

"וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם". 

בבוקרו של חג שמחת תורה תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023, חדרו מאות מחבלים לישראל, הרגו, טבחו, רצחו, עינו, אנסו, חטפו – ולא חמלו. 

מאורעות אלה חרתו צלקות עמוקות וכואבות, בגוף ובנפש, ודומה שרושמן לא יימחה לעולם. 

בעיני רבים, זהו היום הקשה והכואב ביותר שידעה מדינת ישראל מעודה. 

דם, ואש, ותימרות עשן. חושך, ענן וערפל. בוקה ומבוקה ומבולקה.

אנו מצויים עדיין בעיצומה של המלחמה שהחלה באותו יום. מערכה קשה מנשוא, כואבת ומדממת. 

רבים מבין השבויים והחטופים טרם שבו אלינו ואנו מייחלים ומתפללים לשובם אלינו במהרה, בריאים ושלמים. 

אלפי אנשים, בני משפחה וחברים, הורים, אחים ואחיות, ילדים וילדות, בני ובנות זוג איבדו את יקיריהם. 

משפחת השכול – האישי והלאומי – הולכת וגדלה מדי יום. 

אלפי פצועים נושאים עמם את כאבם וסבלם, בגוף ובנפש, והם יישארו עמם, בשבתם בביתם ובלכתם בדרך, בשכבם ובקומם, עד אחרון ימיהם.

לצדם, נעקרו רבבות אנשים מביתם, בצפון ובדרום. חלקם, איבדו את בתיהם שהיו למאכולת אש בשרפה הנוראה בכפר עזה ובארי, ניר עוז וחולית, שדרות ואופקים, נירים וכיסופים. חלקם, איבדו את בתיהם בצפון כתוצאה מירי טילים ורקטות. 

גם בחלוף כשנה, טרם שבו עקורים אלה לבתיהם, וחלקם אינם יודעים האם יוכלו לשוב אליהם ומתי. 

מתוך החושך, האימה והצלמוות, נקראו בשנה זו גם פסוקי התורה באופן שונה, חדש. 

אכן, "בכל יום יהיו בעיניך חדשים". כל קריאה בפרשת השבוע, שבוע אחר שבוע, שנה אחר שנה, מגלה בה  תובנות חדשות. אך בזו השנה היו אלה תובנות מיוחדות, רעיונות שצמחו מתוך האירועים ועל קרקע המאורעות. 

על רקע זה, עלינו לעשות כל שביכולתנו, שבימות החגים הבאים עלינו לטובה, נדאג לכל אחינו ואחיותנו, שיוכלו לחוג עמנו את השנה החדשה, בצוותא-חדא, לא רק ב"מעון" אלא גם ב"בית". ביתנו-שלנו, ולא פחות מכך, בביתם-שלהם, במהרה בימינו. אמן.  

בכל סרלואי, ילידת 1983. משוררת, מרצה ומבקרת ספרות. מלמדת תורה במדרשת ״מתת״ בכרמיאל וכתיבת שירה באוניברסיטה העברית. תושבת העיר בית שמש. 

ספר שיריה האחרון ״מפחדך בשרי״ זיכה אותה בפרס יהודה עמיחי לשנת 2022.

ספר מסות פרי עטה בשם ״משקל עודף״ עתיד לראות אור בנובמבר 2024.

יממה

לִפְנוֹת בֹּקֶר הַנֶּפֶשׁ רוֹעֶדֶת כְּמוֹ הַחַלּוֹנוֹת מֵהֵדֵי הַהַפְצָצוֹת
אֲ-דֹנָי אֱ-לֹהִים, אֲ-דֹנָי אֱ-לֹהִים.
הַאִם יֶשְׁךָ, הַאִם אֵינְךָ. הֲיֵשׁ בָּעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ יֶשְׁךָ.
וְאֵין כָּמוֹךָ יֶשְׁךָ, וְאֵין כָּמוֹךָ אֵינְךָ
וּמַפּוּחַ הֶחָזֶה עוֹלֶה וְיוֹרֵד בְּאֵין מִלִּים
נְשִׁימוֹת שֶׁכֻּלָּן תְּפִלָּה.

אֲהוּבִי יָשֵׁן, אֵילִים נֶאֱחָזִים בִּזְקָנוֹ הַלָּבָן
הוּא שׁוֹמֵעַ שׁוֹפְרוֹת מִלְחָמָה בִּשְׁנָתוֹ, רָץ בִּדְמָמָה
אֵינוֹ מְסַפֵּר עַל הַקְּרָבוֹת, מַבַּט הַמָּוֶת
אֵינֶנּוּ נוֹגְעִים.
מִי שֶׁיָּדַע אַהֲבָה, גַּם לְרֶגַע, יַנִּיחַ לָהּ
לִפֹּל בֵּין הַגּוּפִים כְּנָהָר שֶׁל חֹשֶׁךְ
לְהָשִׁיט עָלֶיהָ אֶת שְׁתִיקָתוֹ, תְּפִלּוֹתַיו

אֲנִי כּוֹתֶבֶת בְּחַדְרוֹ שֶׁל הַבֵּן שֶׁאֵינֶנּוּ בְּנִי. אֵינֶנּוּ בְּנִי וַאֲנִי
מִתְחַנֶּנֶת עָלָיו כְּאִלּוּ יְלִידִיתִיו.
אָבִי אַתָּה, יְתוֹמִים אָנוּ. בְּכָל יוֹם יְלִידִיתָנִי
הֵיכָן בָּנֶיךָ, אָבִי הָרַחְמָן, וְרַחֲמֶיךָ
מוּל בְּכִי הַיְלָדִים, הָאִמָּהוֹת
וּבִּשְׁנָתִי בּוֹכִים יְלָדִים מֵתִים
אֵינִי יְכוֹלָה לְהוֹשִׁיעַ.
הַנֶּפֶשׁ, הַגּוּף, הַצָּרָה וְהַשִּׁבְיָה
מִן הַלַּיְלָה לָקוּם אֶל הַתְּפִלּוֹת, לְהַזְכִּיר לְךָ
שֶׁנִּקְרֵאתָ בְּרַחֲמִים

בַּבַּיִת אֵינֶנּוּ יוֹדְעִים הֵיכָן הַבַּיִת
הַאִם יִשְׁאַר כְּשֶׁנַּחֲזֹר
מִי נִהְיֶה כְּשֶׁיֶּחֱרַב.
אָנוּ מַבִּיטִים בִּילָדֵינוּ בְּחִבּוּק פְּלִיטִים
נוֹעֲלִים אֶת נַעֲלֵי אֲבוֹתֵינוּ
אוֹסְפִים תְּפִלּוֹת לְתַרְמִיל, רְגָעִים לַחֲזֵה הַפָּעוּר

וְשׁוּב לַיְלָה. עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ
אוֹצְרוֹת אוֹר וָחֹשֶׁךְ. אֲנִי יוֹצֵאת אֶל הַחֲשֵׁיכָה, אֶל הַהֵדִים
שׁוֹתֶקֶת אֶת הַמֶּרְחָק בֵּינֵינוּ.
וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם, וְאַתָּה תִּשְׁמַע
שֶׁאֵין נְשִׁימָה שֶׁאֵינָהּ צְעָקָה. מֵעָלֵינוּ הַפִּצּוּצִים
מֵאֲחוֹרַי דֶּלֶת נִטְרֶקֶת
לִטּוּפֵי הַגֶּשֶׁם.

אמיר תיבון הוא עיתונאי וחבר קיבוץ נחל עוז. הוא ומשפחתו שרדו את טבח 7/10 ופונו אל קיבוץ משמר העמק. ספרו "קו התלם: סיפור של גבורה והפקרה" העוסק באירועי אותו יום ובהיסטוריה של הקיבוץ, יצא לאור בהוצאת ידיעות ספרים.

בית.

כבר כמעט שנה שאין לי בית.

הבית שלי עומד נטוש וריק, מצולק מאירועי אותה שבת, שבעה באוקטובר.

הזכוכית בחלונות עדיין מנופצת, הקירות מלאים בסימני ירי. המטבח מכוסה אבק, איש לא הכין פה ארוחה בזמן האחרון.

אף אחד לא גר בבית הזה מאז סוף נובמבר, אז עזבו אותו קבוצת מילואימניקים שהפכו את הבית שלנו לחדר הפיקוד שלהם בשבועות הראשונים של המלחמה. הם השאירו את הבית נקי ומסודר. הודיתי להם על כך. אני קצת מתגעגע לימים שהם היו בבית: הייתי מקבל כל בוקר עדכון קצר על הגינה, או תמונה שלהם שותים קפה במטבח. תזכורת לבית שלי.

מירי, אשתי, ביקרה בבית שלוש פעמים מאז אותו יום נורא. היא באה לאסוף צעצועים, ספרים, בגדים ומגבות – דברים שהיינו צריכים כדי לחיות במוקד הפינוי שלנו, בקיבוץ משמר העמק, מקום שהפך לבית הזמני שלנו מאז השבעה באוקטובר. בית הרחק מהבית.

הבנות שלנו לא דרכו בבית מאז שעזבנו. הזיכרון האחרון שלהן מהבית הוא השעות הארוכות בממ"ד החשוך, קולות הירי בסלון, הצעקות מחוץ לחלון.

אנחנו רוצים להחזיר אותן הביתה. זה עדיין הבית שלהן, למרות שהן לא גרות בו כבר תקופה משמעותית מאד מחייהן הקצרים.

אבל בשביל לחזור הביתה, אנחנו צריכים קודם כל לקבל בחזרה את החברים שלנו.

את עמרי מירן וצחי עידן, שני אבות לילדים, שנחטפו מול עיני משפחותיהם, מתוך הבתים שלהם, בשבת השבעה באוקטובר. עמרי וצחי נלקחו לעזה בחיים, על הרגליים. ואנחנו דורשים לקבל אותם ככה בדיוק, בחזרה – על הרגליים, בחיים.

בשבילנו, להחלטה לחזור הביתה יהיו משמעויות קשות, כאלה שרוב הציבור הישראלי בכלל לא יכול לדמיין. בבית מולנו נהרג השכן הגיבור שלנו, אילן פיורנטינו, רכז הביטחון של הקיבוץ. בבית מאחורינו נרצחה השכנה, שושי ברוש, אישה מקסימה שהייתי פוגש כל בוקר בשעה שלקחתי את הבנות שלי לגן הילדים.

האם אני מסוגל לגדל את הילדות שלי בבית כזה – בין הבית בו נפל אילן, לבין הבית בו נרצחה שושי?

כן. אני יכול.

אבל  איני מסוגל לעבור כל יום ליד הבית של עמרי, והבית של צחי, ולדעת שהיינו יכולים להציל אותם, היינו יכולים להחזיר אותם – ולא עשינו זאת.

אישית אני מאמין שאנחנו חייבים עסקה להחזרת החטופים. אנחנו צריכים לקבל אותם בחזרה בחיים. זה יהיה הצעד הראשון בדרך לחזרה הביתה.