ריפוי

"נטע אלקיים היא אמנית רב-תחומית, מוזיקאית ואם, המוכרת בעולם בזכות הופעותיה במוזיקה צפון אפריקאית. למדה במכללה האקדמית לחינוך ואמנות קיי, היא משלבת השפעות אנדלוסיות, אמזיגיות, ים תיכוניות, רוק, פופ וג'אז, מחברת בין מורשתה היהודית הצפון אפריקאית לבין סצנת האמנות העולמית. 

זה היה במחנה היהודים "ארנס" במרסיי, קרועים ממדינות המוצא שלנו, ערבית בפינו ועברית בליבנו, בדרך אל הלא-נודע. חלקנו שם מתוך בחירה, חלקנו הלומי מלחמה, אחרים מתוך אג'נדה יהודית תנ"כית או רצון לשפר את המצב הכלכלי. כולנו קיווינו לגאולה גדולה, ואולי גם למשיח. עוד רגע נפליג באוניה או נעלה על מטוס, אך הנה אנחנו במחנה-מעבר, התחנה האחרונה של תרבות בת אלף שנה.

אני רוצה לחזור לרגע הזה. לשהות בו. במוזיקה הרצוצה שתועדה ממנו. נחשפתי לה בארכיון הספרייה הלאומית, דרך הקלטות שביצע יששכר בן עמי ז"ל, שיחות עם המהגרים שהגיעו למחנה מרצון כעולים אך הפכו לפליטים. כל אחד ואחת באמונתם, רבנים לצד אינטלקטואלים חילוניים, נשים עירוניות לצד סבתות אמזיגיות מהרי האטלס. בין שברי השיחות והפיוטים מצאתי שירי ריפוי נשיים ממעגל החיים: לידה, חתונה ומוות.

אני רוצה לעצור את ההקלטה. להשתהות שם, ברגע הקטן הזה על ציר הזמן, בין שם לפה, אולי כדי לנסות למנוע את כל מה שסבתא איבדה. למנוע את האובדן של נשים אחרות כמותה. לנסות לשנות משהו במציאות לפני שאני לוחצת שוב "פליי" ומריצה.

פעם הן היו שבט, ועכשיו כל אחת מהן לבדה, על מיטלטליה, סיריה וילדיה. בעוד הידיים שלהן מגדלות, חותכות, מטפלות, מלטפות, מניקות… רק הפה ממשיך למלמל ולזכור את המנגינה.

למה השבט הנשי הזה חסר לי כל כך? אולי כי כעת, כל מה שגדלתי עליו קורס? והשכול הפרטי ההוא, מהבית, שהרגשתי כילדה, הפך כבר לנחלתם של עשרות אלפים? אולי כי אני מפנטזת על השתייכות לשבט כזה של נשים-גיבורות-על, שכולן נושאות את משימת גידול הילדים בביטחה. נשים שעומדות יחד, זו לצד זו, כחומת מגן מול כל סכנה, בסולידריות מוחלטת של אמא לאמא, אישה לאישה.

אין לי אוויר לנשימה. שוב המילים מרגישות כמו תבניות מאולצות ומגושמות לרגשות המאיימים לשטוף בעוצמה ולהטביע את הנפש ואת האמונה. וגם כשהן מגיעות, הן לא מצליחות לתמלל ולא עוזרות לעכל.

אני מאזינה להמהומים שבוקעים מההקלטה. כל המהום הוא כמו תובנה. כל אנחה היא מנוחה, כל צחקוק מחזיר לי עוד טיפה של אוויר לנשימה. נתיב בריחה.

ועם כל מילה סתומה שחוזרת על עצמה ללא משמעות אני מבינה: אם זה עולם של מילה כתובה, אז אני רוצה להיות הבורה, אנאלפביתית.

לנו, הנשים, שייכת התנועה, ההמיה, השאגה, הצהלולים, אנחת הלידה, זעקת הכאב והאובדן. גם לחיים וגם למוות יש מנגינה. 

ואני אקבע את ביתי וליבי בתוכה. 

והיא תהיה לי למרפא.

נטע אלקיים, ספטמבר 2024, ניו אורלינס

קרדיט לתמונה: עמית אלקיים

ד"ר חיים מאיר נריה הוא אוצר אוסף היהדות על שם חיים וחנה סולומון בספריה הלאומית.

ריפוי – בין ריפוי להרפיה אין לכאורה קשר. שורשה של המילה האחת הוא רפ"א ושל השניה רפ"ה. אלא שבמקרא, פעמיים, ההרפיה משמשת כרפואה. 

"רְפָה שְׁבָרֶיהָ כִי-מָטָה" (תהילים ס,ד) מתחנן דוד המלך על ארצו המתמוטטת בעודה נתונה בתוך שתי מלחמות קשות. 

"שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים, אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם" (ירמיהו ג,כב) קורא הנביא ירמיהו לחלקיה השונים של ממלכת יהודה וישראל שהתפצלו לבלי שוב.

כל מי שעבר תהליך של משבר וחולי יודע עד כמה תהליך הריפוי כרוך בתהליך ההרפיה. היכולת של החולה להיות חולה, לאבד לרגע את השליטה ואת האחיזה, לתת אמון באחר, היא חלק מהותי מתהליך הרפואה. דווקא ההרפיה מאפשרת גמישות, מאפשרת תנועה, מאפשרת לגוף להחלים, להתחבר מחדש, להתאחות, לצמוח. 

באחד הפיוטים היפים המושרים במסורתם של יהודי חלב ובמסורת ספרד – ירושלים, הפיוט "רפא צירי", פונה המשורר רבי רפאל ענבתי ומרפה, מניח את עצמו, בידיו האמונות של האל. 

רְפָא צִירִי אֵל נֶאֱמָן  כִּי אַתָּה רוֹפֵא אֻמָּן

אַתְּ רֹאשִׁי שׁוּר חַלְשִׁי    וְתֵן כֹּחַ לְנַפְשִׁי

פְּתַח שַׁעַר הָרַחֲמִים      רָם שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים

עַל עַבְדָּךְ שִׂים חַסְדָּךְ    אֵין מְרַחֵם בִּלְעָדָךְ

 אֵל חַי רְצֵה תְּפִלָּתִי     וְחוּשָׁה לְעֶזְרָתִי

בִּמְהֵרָה דְּרוֹר קְרָא      לְעַם בֶּן הַגְּבִירָה

בבית הראשון פונה המחבר לאל ומבקש את עזרתו כרופא, רפא את צירי, כאבי, האל כי "אַתָּה רוֹפֵא אֻמָּן". אתה המומחה, אתה מוביל אותי, ראה את חולשתי "וְתֵן כֹּחַ לְנַפְשִׁי".

בבית השני המשורר כבר נוטש את בקשת הרפואה, ומבקש "פְּתַח שַׁעַר הָרַחֲמִים". האם איבד החולה את התקווה? האם עומד הוא בפני השער הסגור וכולו ייאוש? האם החמירה מחלתו? האל עבורו אינו רופא אל בעל הרחמים, "אֵין מְרַחֵם בִּלְעָדָךְ".

בבית השלישי, האל מכונה חי. האם הגיע החולה אל סף המוות, אל שערי האבדון? חושה לעזרתי, זועק החולה, מהר, זה הרגע האחרון, ממש. 

אלא שכאן מתרחשת תפנית. עד לרגע זה החולה היה בודד, יחיד, עסוק בכאבו, אבל כרגע הוא גם מביט הצידה, הוא מצליח לראות כאבים נוספים. מפיו עולה תפילה, על העם כולו, על האומה כולה הזקוקים כל כך לחירות, לדרור, "בִּמְהֵרָה דְּרוֹר קְרָא/לְעַם בֶּן הַגְּבִירָה".

מי ייתן והשנה הבאה עלינו תהיה שנת הרפיה וריפוי. שנה שבה יקרא דרור לאהובינו החטופים הנמקים בשבי האויב. שנה שבה נצליח כאומה להתחיל בתהליך של הרפיה וריפוי.

פְּתַח שַׁעַר הָרַחֲמִים      רָם שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים

עַל עַבְדָּךְ שִׂים חַסְדָּךְ    אֵין מְרַחֵם בִּלְעָדָךְ.

דוד פישהוף הוא מפיק מוזיקלי וסוכן ספורט אמריקאי, המייסד והמנכ"ל של קאמפ הפנטזייה לרוקנרול. נולד בעיר ניו יורק, וחיבר שלושה ספרים על חוויותיו ושיעורים שלמד מתחום הרוקנרול, אמנות הניהול ועולם הבידור.

כבעליו של מחנה המוזיקה Rock n' Roll Fantasy Camp, ראיתי במו עיניי איזו השפעה עמוקה יכולה להיות למוזיקה על נפש האדם. המחנה שלנו מספק הזדמנות ייחודית לנשים וגברים לנגן יחד ולהשתתף בהופעות חיות לצד כוכבי רוק אגדיים ולהקות מן הגדולות בהיסטוריה. במהלך השנים היה לי הכבוד לעבוד עם רוקרים אייקוניים כגון רינגו סטאר ולהקת אול-סטאר, להקת המאנקיז ורבים אחרים. דרך החוויות האלה הבנתי שמוזיקה היא הרבה יותר מבידור – שיש בה כוח ריפוי רב עוצמה.

הבנה זו התחדדה אצלי במיוחד אחרי שביקרתי באתרי ההרס בעקבות המתקפות המחרידות ב־7 באוקטובר. בדצמבר השתתפתי בהלווייתו של יותם חיים, אחד משלושת החטופים שנהרגו בשוגג בידי צה"ל עקב מקרה טרגי של טעות בזיהוי. בהלוויה ביצע תובל, אחיו של יותם, סולו תופים מרגש בן עשר דקות על מערכת התופים של יותם עצמו, שהוצבה ליד הקבר הטרי. המקצבים של תובל עוד הדהדו באוויר כאשר אביהם של השניים, במחווה סמלית, זרק את מקלות התיפוף אל תוך הקבר. היה זה רגע קורע לב בה במידה שהיה יפהפה. 

החוויה הרגשית המטלטלת הזאת נתנה לי את ההשראה לעשות מעשה. החלטתי להזמין את תובל ועוד תשעה מוזיקאים ישראלים, שכולם נפגעו אישית מטראומת ה־7 באוקטובר, ל-Rock n' Roll Fantasy Camp בלוס אנג'לס במרץ 2024. תקוותי הייתה שבאמצעות המוזיקה הם יוכלו להתחיל להחלים, ולוּ במעט, מן הכאב שהם נושאים עמם. 

במשך חמישה ימים הייתה לאותם עשרה מוזיקאים הזדמנות להשתתף בג'אם־סשנים עם חברים בלהקות אגדיות, כגון ואן היילן או וייטסנייק. צפיתי בהם וראיתי לנגד עיניי ממש את תהליך הריפוי העוצמתי של המוזיקה. מתוך החוויה המשותפת של נגינה ויצירה, הם מצאו תקווה ותשוקה מחודשת לחיים. אחד הניצולים תמצת בצורה מדויקת את מהות העניין כשאמר, "אנחנו לא צריכים פסיכולוגים; אני צריך את הגיטרה שלי."

למוזיקה יש יכולת ייחודית לגעת בנשמה באופן שמילים לא יכולות. בין אם בהקשבה או בנגינה, היא סוללת נתיב להחלמה, מספקת דרך לעיבוד רגשי וכלים להתחבר מחדש לשמחה. החוויות משנות החיים שהייתי עֵד להן במחנה הרוק'נרול הן עדות ליכולתה הבלתי נדלית של המוזיקה להביא מרפא ולרומם את הרוח, אפילו לנוכח כאב שלא יתואר. 

יחזקאל רחמים הוא סופר, משורר ועורך, בוגר תכנית "פרדס" לסופרים של הספרייה הלאומית. זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים, בפרס אקום ובציון לשבח במסגרת "פרס רעיית הנשיא" לשירה

מן הבוץ

כִּי רָאִיתִי אוֹתִי

בְּקֹצֶר יָדִי

וְקַצְתִּי-קַצְתִּי בִּי

הִנֵּה אֲנִי קָם. הִנֵּה אֲנִי

קָם וְעוֹלֶה מִן הַבֹּץ

הִנֵּה אֲנִי הוֹלֵךְ וּמְאַבֵּד

אֶת שְׁפִיפוּתִי

קל ומיידי להסתכל על האחֵר, לעיתים נעים החיפוש בחוץ – אך זרע הצמיחה העמוקה טמון דווקא בהתבוננות אשר פונה פנימה. קל ומפתה לשלח את המבט לתור אחַר התפארת, ההדר, או הקישוט המתאמץ – אך זרע הצמיחה העמוקה טמון דווקא באיתור נוקב של הפגום, המותנה, הזחוח – ראיית קוצר ידנו שלנו, בעולם וברוח. 

השנה החולפת נפתחה עם קרע נורא בזמן הגדול, ובזמן היהודי, קרע שלאחריו כל הימים יהיו רק הימים שאחרֵי. המבט הפונה פנימה, התר אחר הראוי לזיהוי ולתיקון, מורה לנצור את המכווה העמוק שנחקק בגוף האומה, במקום קרוב ונגיש, ולהיוועץ בה תכופות. להיוועץ במהלך היציאה בע"ה מגיא הצלמוות אל דרכי ישועות ונחמות, ולהיוועץ גם בימים האחרים, הרגילים, שעוד יבואו. 

השנה החולפת, ראוי שתהווה צו גיוס איתן לשילוב המיטיב של ענווה ואומץ, אומץ וענווה. מי ייתן שחוכמת התהומות תלווה ותאיר גם בדרכים המיטיבות, המלבלבות, הנרפאות, השמחות, שעוד לפנינו לטובה.