תגלית: הקינה הבלתי ידועה של ר' יהודה הלוי

חנה ושבעת בניה – סיפור לחנוכה או לתשעה באב? העבודה הבלשית שהביאה לחשיפתו של פיוט לא מוכר של אחד מגדולי הכותבים היהודיים בימי הביניים.

רבי יהודה הלוי והקינה הגנוזה

המפעל לחקר השירה והפיוט בגניזה, הקרוי על שם מייסדו, פרופ' עזרא פליישר ז"ל, שוכן מזה 50 שנה בחדר קטן בקומה העליונה של הספרייה הלאומית – קומה שרוב באי הספרייה אינם מכירים כלל. אבל בין כתליו מתרחשים 'אירועים' מרגשים פעם אחר פעם – בעיקר אירועים של גילוי, זיהוי וחשיפה של שירים עתיקים.

אך לעתים מתגלות גם הפתעות אחרות. כך, דרך משל, בין קטעי שירה ופיוט זוהה לפתע דף מתוך ספר בן סירא, הספר העברי הקדום ביותר הנמצא בידינו אחר התנ"ך.

 

כ"י קמברידג' T-S AS 118.78 – קטע מספר בן סירא

 

הסיפור שיסופר כאן התרחש לפני כמעט ארבעים שנה, אבל מקרים דומים מתרחשים במפעל לחקר השירה והפיוט פעם אחר פעם. באותם ימים הייתי סטודנטית צעירה, ופרופ' פליישר הזמין אותי להצטרף לצוות העובדים במפעל. תפקידנו היה לבדוק כל קטע גניזה, לפענח אותו פיענוח ראשוני, לנסות לזהות את הפיוטים המועתקים בו, ואם אין הם מוכרים – להעתיק אותם. על פי העתקותינו קוטלגו הפיוטים בדרך מתוחכמת, המאפשרת לזהות קרעים של שירים על פי כל סימן מזהה אפשרי: התחלה, סיום, חרוז קבוע, פזמון חוזר ועוד.

אחד הימים זכור לי במיוחד. תוך כדי בדיקה שיטתית של קטע אחר קטע, על פי סדר הופעתם המקרית באוסף הסדרה החדשה בקמברידג' שאותו קטלגנו באותם ימים, הגיע לידי כתב היד הבא:

 

כ"י קמברידג' T-S NS 129.1a עמוד א'

 

כ"י קמברידג' T-S NS 129.1a עמוד ב'

 

כתב היד כולל סיום של פיוט כלשהו:

 

 

אחריו פיוט נוסף, שלם, הנפתח בעמוד א ומסתיים בעמוד ב; ולבסוף – התחלה של פיוט אחר:

 

 

לפני כל תחילת פיוט באה כותרת בערבית יהודית. לפני הפיוט השלם כתוב:

 

 

'גירה לה איצא ז'ל' – כלומר: זולתו (פיוט אחר הדומה לקודמו), לו גם כן ז"ל, כלומר: גם הוא של אותו מחבר, זכרונו לברכה.

לפני הפיוט האחרון הכותרת קצרה יותר, אך משמעה דומה:

 

 

'ולה איצא' – ולו גם כן.

הכותרות מלמדות אפוא שאותו מחבר עצמו כתב את כל הפיוטים הללו. עתה היה עלי לזהות את הפיוטים. מובן שמיקדתי את תשומת לבי קודם כול בפיוט השלם. פיענחתי את תחילתו:

 

 

'על חנה את לבי אקרעה' – פניתי לקטלוג ההתחלות, אך לא מצאתי התחלה זו.

ניסיתי לבדוק מכיוון אחר. קראתי את סיום הפיוט:

 

 

'והנה אחריך ראש הניעה' – בדקתי בקטלוג הסיומים, אך שוב לא מצאתי דבר. בפיוט מסומן גם פזמון חוזר, המסומן במילה 'כמנורה':

 

 

אבל גם אותו לא מצאתי בקטלוג הרפרינים (פזמונות חוזרים). בדקתי שנית, שמא כתוב 'במנורה' – ושוב לא נמצא דבר. מעתה היה ברור לי שפיוט בלתי מוכר לפנינו. את חתימת שם מחברו הבאה בראשי המחרוזות (חוץ ממחרוזת הפתיחה) – יהודה – זיהיתי בנקל. אך מי הוא אותו יהודה?

בצר לי, פניתי אל השירים האחרים שבכתב היד. כאן המלאכה הייתה קלה: הפזמון החוזר שבשיר הראשון – המסומן במילה 'השברתי' – התברר כלשון הפסוק 'השברתי קדרתי שמה החזיקתני' (ירמיהו ח, כא), ועל פי הקטלוג הוא מופיע בקינה הידועה של ר' יהודה הלוי 'יום חובי ענה בי ואנחה הציקתני'. זיהוי זה תאם גם לסיום השיר: 'כמטרה שמתני'. פתחתי את מהדורת שירי ר' יהודה הלוי וראיתי שאכן מדובר בשיר זה. גם תחילתו של השיר האחרון – 'אמר אויב בבוא גזירותיו' – התבררה מיד כקינה ידועה נוספת של ר' יהודה הלוי. עתה גדלה ההתרגשות עד מאוד: הבנתי שבידי קובץ של קינות לתשעה באב שכתב ר' יהודה הלוי, וביניהן אחת שלמה, בלתי ידועה! חיזוק נוסף לזיהוי השיר כקינה פרי עטו של ר' יהודה הלוי עלה מהציון שבצד הכותרת שבכתב היד:

 

 

ל' בראש פיוט פירושה 'לחן', כלומר נעימה שעל פיה צריך לשיר אותו. לאחר מכן נוהגים המעתיקים לציין התחלה של שיר ידוע, כדי לסמן לחזן לשיר את השיר המועתק על פי הניגון המוכר לו של השיר שתחילתו מצוינת כאן. ואכן, הפיוט המצוין כאן – 'איך נָוִי' – הוא קינה ידועה ומפורסמת מאת מחבר לא ידוע, המספרת – על פי המדרש – את סיפור בנו ובתו של ר' ישמעאל הכוהן הגדול שנלקחו בשבי ואדוניהם רצו לזווגם. הקינה נאמרת עד היום כמעט בכל עדות ישראל (אצל האשכנזים נשתבשה תחילתה והיא נפתחת 'ואת נוי').

עם העתקת השיר התגלה הדמיון הגדול לקינה 'איך נוי': התברר שלפנינו עוד קינה סיפורית, השקולה באותו משקל עצמו (9 הברות דקדוקיות בכל טור), אך הפעם על סיפור חנה ושבעת בניה. ר' יהודה הלוי פייט באופן דרמטי ומרשים. אחרי פתיחה קצרה:

 

עַל חַנָּה אֶת לִבִּי אֶקְרָעָה

לִפְנֵי צַר בְּעָמְדָהּ יוֹם הָרָעָה

  כַּמְּנוֹרָה נֵירוֹתֶיהָ שִׁבְעָה.

 

באים תיאורים מפורטים של השיחות בין המלך הרשע, הדורש מבני חנה לעבוד עבודה זרה, מבטיח להם הבטחות אם ישמעו בקולו, ומאיים עליהם במות-עינויים אם יסרבו לו, כגון הצעתו לבן השלישי:

 

שְׁמַע קוֹלִי, אֲשִׂימְךָ שַׂר חֲצִי פֶלֶךְ,

וְאִם לֹא – אֲשִׂמְּךָ סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ!

 

האחים קוטעים את דבריו פעם אחר פעם בהצהרות אמונה המלוות בביטויי זלזול במלך, כדברי הבן הראשון:

 

אַתְּ מֶלֶךְ מִדֵּעָה וְלֵב חָסַר,

עֲשֵׂה חֶפְצָךְ, כִּי מִפִּי לֹא תָסַר

שְׁמוֹ, לֺא אֲדַבֵּר עָלָיו תּוֹעָה!

 

או תשובת הבן השני:

 

אֵיךְ, פֶּתִי, אֶעֱזוֹב אִישׁ מִלְחָמָה (=את הקב"ה)?

מַכָּתִי לְשׁוֹדְךָ הָיְתָה שׂוּמָה (כלומר: אם תכני, סופך להיענש),

וַאֲנִי אֶהֱלוֹךְ לִמְקוֹם יְיָ שָׁמָּה…

 

הדרמה מגיעה לשיאה אחרי שששת הבנים הראשונים נהרגו, ומגיע תור הבן השביעי. המלך מתפעל מיופיו ומנסה לשכנעו לעבוד לפסל, ואחרי שגם הבן הזה מסרב – הוא פונה אל האם, חנה, ו'מגייס' אותה לפתות את בנה לשמוע בקולו:

 

הָהּ לָךְ אֵם כִּרְאוֹת אֶת שׁוֹאָתוֹ,

קְחִי נָא בְנֵךְ וְגַם פַּתִּי אוֹתוֹ!

 

חנה אכן פונה אל בנה, אך משכנעת אותו לא לשמוע למלך ולא לפחד מן המוות:

 

אַל תַּעֲרוֹץ, בְּנִי, מִצַּר וּמִיתָתוֹ,

כִּי כְפֶשַׂע – וְסָר מָוֶת וְהֶמְיָתוֹ,

וְתִהְיֶה בְּסוֹד אַבְרָהָם וַעֲדָתוֹ,

וְגַם חָשׁוּב כְּיִצְחָק וַעֲקֵדָתוֹ.

 

בראותה את אחרון בניה נהרג, פורצת חנה בקריאה אל הקב"ה להופיע, ואכן השיר מסתיים בבת קול היוצאת מן השמים לנחם את חנה, ובסיכום האירוע מפי הפייטן, הזועק ושואל: 'אֵיךְ בָּלַע הַצַּר צֹאן אֵל כְּעוּגָה / וְהִקְדִּישׁ בָּנַי כְּצֹאן הַהֲרֵגָה?'

הפזמון 'כמנורה נרותיה שבעה', החוזר בסוף כל מחרוזת, הופך את המנורה ושבעת נרותיה לסמל לחנה ושבעת בניה, ודמותם נותרת כשהיא מאירה וזורחת.

 

בצד השמחה בגילוי השיר המרשים, עלתה עוד מסקנה חשובה מן הממצא: סיפור חנה ושבעת בניה נקשר בתודעתנו לחג החנוכה. אבל יהודה הלוי בחר לפייט אותו בקינה לתשעה באב, כמוכח מן השירים הסמוכים לו בכתב היד ומן הלחן שבראשו. סיפור המלך האכזר הרוצח את שבעת הבנים שאינם מוכנים להשתחוות לפסלו מוצג כאחד האסונות שיש להתאבל עליהם ביום הזה, והמשורר האומן הצליח להחיות אותו כדי לעורר את שומעיו לאבל ולקינה.

 

עַל חַנָּה אֶת לִבִּי אֶקְרָעָה

לִפְנֵי צַר בְּעָמְדָהּ יוֹם הָרָעָה

כַּמְּנוֹרָה נֵירוֹתֶיהָ שִׁבְעָה.

 

יוֹם הוּבְאוּ לִפְנֵי הַצַּר קֵיסָר

בְּרוֹב חֵמָה נִרְאָה, זָעֵף וָסָר:

"בֵּן נָעִים, שְׁמַע, כִּי אַתְּ בֶּן מוּסָר,

עֲבוֹד פִּסְלִי, אֲשִׂימְךָ מִנְזָר וְטִפְסָר,

וְאִם לֹא – תְּעֻונֶּה בְּאַכְזְרִיּוּת מוּסָר!"

"אַתְּ מֶלֶךְ מִדֵּעָה וְלֵב חָסַר,

עֲשֵׂה חֶפְצָךְ, כִּי מִפִּי לֹא תָסַר

שְׁמוֹ, לֺא אֲדַבֵּר עָלָיו תּוֹעָה!"

כַּמְּנוֹרָה [נֵרוֹתֶיהָ שִׁבְעָה].

 

הַשֵּׁנִי הוּבָא בְּפַחַד וְאֵימָה.

"הַבִּיטָה וּרְאֵה, כִּי זֶה יוֹם מְהוּמָה,

וַאֲחִיכֶם נֶהֱרַג בְּחָרוֹן וְחֵימָה,

אַל תַּעֲזוֹב אֶת נַפְשְׁךָ לִנְקָמָה!"

"אֵיךְ, פֶּתִי, אֶעֱזוֹב אִישׁ מִלְחָמָה?

מַכָּתִי לְשׁוֹדְךָ הָיְתָה שׂוּמָה,

וַאֲנִי אֶהֱלוֹךְ לִמְקוֹם יְיָ שָׁמָּה,

וּכְ[סִיל] כְּמוֹתְךָ נֶפֶשׁ לוֹ יָרְעָה."

כַּמְּנוֹרָה [נֵרוֹתֶיהָ שִׁבְעָה].

 

וְהַשְּׁלִישִׁי בָא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.

"גֶּשׁ הֵנָּה, אַל תִּהְיֶה כְאִישׁ הֵלֶךְ!

שְׁמַע קוֹלִי, אֲשִׂימְךָ שַׂר חֲצִי פֶלֶךְ,

וְאִם לֹא – אֲשִׁמְּךָ סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ!"

וְהָרְבִיעִי עוֹמֵד כְּמַחְזִיק בְּפֶלֶךְ,

וַיַּעֲנוּ: "אֵיךְ נַעֲזוֹב צוּר פֶּלֶךְ?

נַפְשֵׁנוּ – הוּא נְתָנָהּ, וְלוֹ תֵלֵךְ!"

וְהַחֲמִישִׁי מֵת כְּמוֹת הָאַרְבָּעָה,

כַּמְּנוֹרָה [נֵרוֹתֶיהָ שִׁבְעָה].

 

דְּמוּת שִׁשִּׁי הִשְׁחִית בְּמִינֵי עַנּוֹת,

וּשְׁבִיעִי אֲזַי הוּבָא בְמַעֲדַנּוֹת.

"בְּנִי, חוּסָה עַל יָפְיָךְ, אֲשֶׁר בּוֹ בָנוֹת

מְקַנְּאוֹת, וּבְמִטּוֹת רַעֲנַנּוֹת

לֵך, וְנַפְשָׁךְ בְּחוֹתָמוֹ לֵהָנוֹת."

"צַר הֶחֱרִיב אַרְמוֹן שׁוֹכֵן מְעוֹנוֹת,

עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵיעָנוֹת?

הֵן נַפְשָׁךְ תְּבַלַּע רוּחַ סוֹעָה!"

כַּמְּנוֹרָה [נֵרוֹתֶיהָ שִׁבְעָה].

 

"הָהּ לָךְ אֵם כִּרְאוֹת אֶת שׁוֹאָתוֹ,

קְחִי נָא בְנֵךְ וְגַם פַּתִּי אוֹתוֹ!"

"אַל תַּעֲרוֹץ, בְּנִי, מִצַּר וּמִיתָתוֹ,

כִּי כְפֶשַׂע – וְסָר מָוֶת וְהֶמְיָתוֹ,

וְתִהְיֶה בְּסוֹד אַבְרָהָם וַעֲדָתוֹ,

וְגַם חָשׁוּב כְּיִצְחָק וַעֲקֵדָתוֹ."

נְשָׁקַתְהוּ כִּרְאוֹתָהּ הֲרִיגָתוֹ,

קָרְאָה: "צוּר הַכְּרוּבִים, הוֹפִיעָה!"

כַּמְּנוֹרָה [נֵרוֹתֶיהָ שִׁבְעָה].

 

קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמַע מֵאֵין הֲפוּגָה:

"אַשְׁרַיִךְ, חַנָּה הַמְעֻונָּגָה,

[כִּי] בִטְנֵךְ בַּשּׁוֹשַׁנִּים סוּגָה!"

אֵיךְ [בָּלַ]ע הַצַּר צֹֹאן אֵל כְּעוּגָה

וְהִקְדִּישׁ בָּנַי כְּצֹֹאן הַהֲרֵגָה?

[אֵיךְ] כִּתְרֵךְ מֵעַל רֹאשֵׁךְ הוֹגָה?

אוֹיַבְתֵּךְ בָּזָה גַּם לָךְ לָעֲגָה,

וְהִנֵּה אַחֲרַיִךְ רֹֹאשׁ הֵנִיעָה.

כַּמְּנוֹרָה [נֵרוֹתֶיהָ שִׁבְעָה].

 

 

עוד על קינות ט' באב

"בליל זה יבכיון": עזרא ברנע מבצע את הקינה הפותחת את סדר הקינות לליל ט' באב

"אש תוקד בקרבי": קינה המיוחסת לאברהם אבן עזרא מושרת על ידי אילן דמרי

"על נהרות בבל": מזמור קינה הפותח את תפילת ליל ט' באב

עשרות ביצועים נוספים לקינות לתשעה באב מחכות לכם באתר הפיוט והתפילה

 




רגינה יונאס – סיפורה של הרבה הראשונה

מכתב נדיר מגרמניה הנאצית של 1938: רגינה יונאס, הרבה הראשונה, כותבת אל הפילוסוף וחוקר החסידות הנודע מרטין בובר ומבקשת לעלות ארצה.

צילום: Centrum Judaicum Archives, first published source: Klapheck, Elisa. Fräulein Rabbiner Jonas: The Story of the First Woman Rabbi, Toby Axelrod (Translated) ISBN 0-7879-6987-7

"נולדתי בברלין למשפחה דתית, ואבי נפטר כשמלאו לי 11 שנים. לא היו לי האמצעים ללמוד באוניברסיטה, אבל למדתי במרץ בבית המדרש הגבוה ללימודי היהדות. אני צריכה ורוצה לפרנס את אמי, שסובלת מאוד. (יש לי גם אח.)

– הרבה רגינה יונאס כותבת למרטין בובר ב-1938. מרטין בובר כבר גר בירושלים באותה עת.

 

מכתבה של רגינה יונאס אל מרטין בובר, עמוד ראשון. מתוך ארכיון מרטין בובר בספרייה הלאומית

 

טמון בקופסה בארכיוני הספרייה הלאומית, בתוך מעטפה מקופלת בקפידה, שמור מכתב של אישה פורצת דרך ומעוררת השראה שסיפורה כמעט אבד.

סיפורה של הרבה רגינה יונאס כמו נידון להישכח ואז להתגלות שוב ושוב. דמותה של האישה שהייתה חלוצה בתחומה ומנהיגה דתית שכיהנה בתור רבה בתקופה החשוכה של שלטון הנאצים, נותרה מעוררת מחלוקת עד עצם היום הזה. אלמלא מכתבים כמו זה ששלחה למרטין בובר, אפשר שסיפורה היה נשכח ודמותה הייתה נותרת באפלולית לנצח.

את התזה שלה בבית המדרש הגבוה ללימודי היהדות בברלין כתבה הרבה רגינה יונאס על הנושא: "האם נשים יכולות לכהן ברבנות" תשובתה הייתה חיובית והיא גיבתה אותה במקורות מקראיים, תלמודיים ורבניים. על עבודתה זו העניק לה המורה שלה, הרב אדוארד בנת', את הציון "טוב". היה זה ב-1930. כעבור שבועיים, נפטר הרב בנת' באופן פתאומי.

אולי בשל כך נאלצה רגינה להמתין עוד חמש שנים ארוכות עד שהוסמכה סוף סוף לרבנות. בברלין היא לא מצאה רב שיסמיך אותך והיה זה לבסוף רבה של העיר אופנבך, הרב הרפורמי ד"ר מקס דינמן, שהסמיך אותה באופן פרטי. יחד – הם שינו את פני ההיסטוריה של היהדות.

 

מכתבה של רגינה יונאס אל מרטין בובר, עמוד שני. מתוך ארכיון מרטין בובר בספרייה הלאומית

 

וכך, נעשתה יונאס לאישה הראשונה שהוסמכה לרבנות באופן רשמי. היא התעקשה שייפנו אליה בשם "הרב גברת" (פרוליין), שכן בשם "גברת הרב" (פראו) היה נהוג לפנות אל אשת הרב. יונאס בחרה ללבוש אדרת סגולה ולא אדרת שחורה בעת עבודתה. לא היה מי שימנע זאת ממנה מפני שלא היו כללים נהוגים בעניין כי מעולם לא הייתה אישה שקדמה לה והוסמכה לרבה. יונאס עבדה ללא ליאות כדי לקדם את השוויון בין נשים לגברים ביהדות, ונלחמה ללא הרף על מעמדה כרבה בתנועה הרפורמית בברלין.

ב-1938, רק שלוש שנים לאחר הסמכתה, שלחה את מכתבה זה למרטין בובר ובו סיפרה לו על עבודתה בברלין בתור רבה:

"אני מעניקה הדרכה רוחנית לחולים בבתי החולים ובבתי האבות בברלין, אני גם מרצה בבית הכנסת, עורכת הלוויות, ונושאת דרשות בבתי הכנסת של בתי האבות בברלין."

 

מכתבה של רגינה יונאס אל מרטין בובר, עמוד שלישי. מתוך ארכיון מרטין בובר בספרייה הלאומית

 

היו אלה תפקידים דתיים שעמיתיה הגברים לא התנגדו שתמלא, בשעה שהם קיימו טקסי נישואים ופיקחו על גירושים. ממכתבה למרטין בובר עולה תחושת דחיפות וסכנה המרמזת על הימים הנוראים שעתידים לבוא על היהודים בגרמניה:

"החיים הדתיים מתחילים להידרדר [בברלין].

אני סבורה שבחברה החסידית יש יותר חופש ויש פחות דעות קדומות כלפי נשים. קיוויתי למצוא אצלך הבנה לנושא שלא מצאתי אצל המורים שלי; 'שאלת האשה' היא שאלה מורכבת כמו 'השאלה היהודית' בתפוצות. אני לא רוצה לעזוב את המקצוע שלי, אני חייבת לעבוד בו. אולי יש אפשרות בארץ…"

יונאס שטיפלה באמה החולה והזקנה ותמכה באחיה, ביקשה להיעזר בבובר ולבדוק את האפשרות לעלות ארצה, אבל בסופו של דבר לא יכולה הייתה להשאיר אותם לבדם ונשארה בגרמניה.

בשנת 1942 גורשה רגינה יונאס יחד עם אמה למחנה הריכוז טרזינשטט. שם, בלב האפלה, היא הגשימה את ייעודה באופן המלא והנשגב ביותר, ניחמה את הבאים למחנה, נשאה דרשות מלאות חסד ותקווה עבור בני קהילתה שאותם כה אהבה ושעבור הזכות לשרת אותם בתור רבה נלחמה כל חייה.

על מותה של הרבה יונאס יש דיווחים סותרים. הדבר היחיד שידוע בוודאות הוא שהיא גורשה מטריזנשטט לאושוויץ באוקטובר 1944 ושבסוף שנת 1944 היא נרצחה שם, בת 42 שנים בלבד.

 

מכתבה של רגינה יונאס אל מרטין בובר, עמוד רביעי. מתוך ארכיון מרטין בובר בספרייה הלאומית

 

מכתבה של רגינה יונאס אל מרטין בובר, עמוד חמישי. מתוך ארכיון מרטין בובר בספרייה הלאומית

 

תודה לד"ר סטפן ליט ממחלקת הארכיונים על עזרתו בהכנת הכתבה.

אלבום תמונות נדיר חושף תצלומים מחיי השומרונים בשכם של ראשית המאה העשרים

סדרת התמונות המרתקת מתעדת את הטקסים והמסורות, שחלקם כבר לא קיימים עוד ביהדות הקלאסית.

בדומה למרבית העמים הקדומים, גם האמת לגבי מוצאם האמתי של עדת השומרונים לוט בערפילי הזמן. המסורת השומרונית טוענת שבני העדה הם ה"שומרים" – שומרי התורה שסירבו לקבל את הגרסה היהודית "השקרית והמאוחרת" שנולדה בתקופת הבית השני, הרואה בהר המוריה שבירושלים את המקום המקודש לעם ישראל.

על פי אותה מסורת, רק השומרונים – "ישראל הטהורים" – חיים על פי האמת האלוהית. זאת כיוון שהם קידשו את הר גריזים, שם  בנה יהושע בן נון את המשכן הזמני עם כניסת בני ישראל לארץ, ובנו בו את מקדשם.

 

 

 

ספר מלכים ב' יז' כד', המקור הקדום ביותר למוצאם של השומרונים, גורס אחרת:

"וַיָּבֵא מֶלֶךְ-אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְשׁוּ אֶת-שֹׁמְרוֹן וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֶיהָ"

 

 

בהסתמכם על מקור זה, מאמינים היהודים כי מוצא השומרונים איננו מן העברים הקדמונים שהיו נאמנים למסורת האמתית בנוגע להר גריזים, אלא בתקופה מאוחרת בהרבה. לדידם מוצאם של השומרונים בעמים שהובאו לשומרון במקומם של "עשרת השבטים האבודים" על ידי מלך אשור אסרחדון (שלט 681 – 669 לפנה"ס), בנו של סנחריב. המתיישבים החדשים החלו לעבוד את אלהי ישראל ע"פ ספר מלכים, מפחד האריות שהאל שלח בהם (מל"ב יז' כו') ולכן נתכנו גם "גרי אריות". זו גם הסיבה לסירובם של שבי ציון לאפשר לשומרונים להצטרף ולסייע להם לבנות את בית מקדשם שחרב.

עם הזמן התרחקו שתי הקבוצות כך שהשומרונים, אשר יצאו מכלל עם ישראל לפני אלפיים שנה ויותר, מחזיקים גם בנוסח משלהם לתורה: נוסח המכונה בפיהם "ספר אבישע". השומרונים אינם מקבלים את ספרי הנביאים והכתובים, אלא את התורה בלבד, וממשיכים להשתמש בכתב העברי העתיק, כתב דעץ. הם דוחים גם את התורה שבע"פ.

 

 

 

חוקרים שהשוו בין נוסח המסורה (המקובל על היהודים) ובין ספר אבישע מצאו כ-6,000 הבדלים בין שני הנוסחים. חלקם הגדול של ההבדלים בנוסחים נוגע בשינויי כתיב, אך אחרים נוגעים ללב הסכסוך בין שני העמים הקרובים-רחוקים. הדוגמה הבולטת ביותר היא היכן יש למקם את "וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (ספר דברים, פרק י"ב, פסוק י"א). נוסח המסורה לא מספק תשובה ברורה לשאלה זו בעוד ספר אבישע מציין במפורש את הר גריזים.

 

 

 

העדה השומרונית המשיכה להתגורר בשומרון לאורך המאות. עם זאת העדה, שבתקופה הביזנטית הייתה עתירת השפעה ומשאבים, הידרדרה לאיטה באופן מתמשך לאחר דיכוי המרידות הקשות בתקופה הביזנטית ובהמשך עם חדירתם של שבטים ערביים לאזור לאחר הכיבוש המוסלמי.  בראשית המאה העשרים מנתה העדה כמאה וחמישים נפש ונדונה לכליה על פי תחזיותיהם המאיימות של מטיילים מערביים אשר תרו את ארץ ישראל באותם ימים. למרות זאת המשיכה העדה לדבוק באתריה המקודשים ולקיים את פולחנה המסורתי ובכלל זה את טקס זבח הפסח בהר גריזים כבימי קדם. העניין המערבי המחודש בתולדות העדה ובהמשך הקמתה של מדינת ישראל, שיפר את מצבה החברתי והכלכלי. כתוצאה מכך, התבססה העדה הזעירה ומספר חבריה מונה כיום כשמונה מאות נפש, חלקם חיים בחולון והאחרים ממשיכים לחיות בשכם, סביב ההר המקודש.

אלבום תמונות נדיר השמור בספרייה הלאומית מספק הצצה נדירה לאחד מהחשובים שבמנהגי השומרונים – מצוות העלייה להר גריזים בחג הפסח.

דפדפו באלבום המלא

 

 

אין ביכולתנו לקבוע במדויק את השנה בה צולמו התמונות, אך ככל הנראה מדובר בטקס שנערך בתחילת המאה העשרים ולא מאוחר משנת 1911, השנה בה נפטר מדריך התיירים רולה פלויד ששמו מופיע על אחד מהאוהלים שבתמונות.

 

עלייה לרגל אל הר גריזים

בשלושה מועדים שונים מצווים השומרונים לעלות להר הקדוש. מועדים אלו הם פסח, שבועות וסוכות. העלייה לרגל בפסח נחשבת לחשובה ביותר, עובדה זאת ניתן ללמוד מהתמונות עצמן.

העלייה אל הר גריזים התקיימה כמסע מלא הוד וקדושה, ובמהלכו נושא הקהל שורה של תפילות מיוחדות.

 

 

לאחר העלייה אל ההר הקדוש, יש להכין את הקורבנות. בתמונה אנו רואים נערים במחנה האוהלים שהוקם על הר גריזים לרגלי המזבח יחד עם הכבשים שהובאו לזבח הפסח.

 

 

בעת שקיעת החמה, כאשר מתחילה השמש לצלול מתחת להרי השומרון, נושא הכהן הגדול (אותו זיהינו כיעקב בן אהרן) את תפילת הזבח כשהוא מגביה את ספר התורה שהביא עמו. הפיוט הארמי המלווה את הטקס עוסק ביצחק ובאייל שהקריב אברהם במקומו – אירוע אותו בא לשחזר למעשה קרבן הפסח שמקריבים בני העדה. מדובר במנהג קדום שנעלם ביהדות, ולכן היה בו עניין רב לחוקרים ולתיירים אירופאים בני הזמן.

 

 

שתי הכנות אחרונות נשארו לקראת המאורע המרכזי שהוא הקרבת הקורבנות: גזיזת הצמר והבערת הגחלים.

 

 

 

כשהכל מוכן לקראת הקרבת הקורבנות, שוחטים את הכבשים ותולים אותם לצלייה.

 

 

 

אין איסור על הימצאות אורחים שאינם בני העדה בזמן הטקס, ובטקס המתועד באלבום מתועדות גם מספר דמויות סקרניות בלבוש אירופי.

 

 

זבח הפסח הוא החג היחיד במעגל השנה השומרוני בו הורשו נשים לעלות להר ולהשתתף בתפילה יחד עם הגברים.

 

 

אכילת הקורבנות מותרת אך ורק לבני העדה, והיא נעשית בפיקוח הכהן הגדול – העומד במרכז ונשען על מקלו. החלקים שלא נאכלים נשרפים על המזבח.

 

 

כתבות נוספות:

לוחם החופש הסופי שהיה השראה לרבי מליובאוויטש

הכאות, לחשים ודם מיובש של נוצרים: יהודי מומר "חושף" את "מנהגי היהודים"

תיעוד נדיר: חגיגות חג הגאולה בכפר חב"ד

עדות מצולמת: 100 שנים של היסטוריה בקבר רחל

 

 




כיצד להילחם בהתבוללות בחברה היהודית של מזרח אירופה?

מה הקשר בין טוביה החולב, מנשה כהן שנפטר כשמגלה על מעשה נכדתו, והסיפור שלא פורסם מעולם על העני שהופך לנסיך עשיר? שלושה סיפורים מציעים שלושה פתרונות לבעיית ההתבוללות.

שלושת היוצרים והעיבודים ל"מנשה" ו"טוביה החולב"

ב-1901 הוצג המחזה "מנשה" של רוֹנֶטִי רוֹמאַן (אהרן בְּלוּמֶנְפֶלְד) בתיאטרון הלאומי הרומני ביאסי. הצגת התיאטרון בארבע מערכות עוסקת באינטגרציה היהודית בחברה במעטה של סיפור האהבה בין לֵלִיאָה, נכדתו של מנשה כהן, השומר בקפדנות על המסורת היהודית, ובין עו"ד רומני נוצרי. על אף ההבדלים בין העלילות, המחזה של רוֹנֶטִי מזכיר לנו את יצירתו של הסופר היידי המפורסם שלום עליכם (שלום יעקב רַבִּינוֹבִיץ'), "טוביה החולב", שהפרק הראשון שלו פורסם כשש שנים קודם למחזה של רוֹנֶטִי. מלבד תיאור התמודדות היהודים עם הפוגרומים ברוסיה הצארית, יצירתו של שלום עליכם מספרת בין היתר את סיפורה של חווה, בתו של טוביה שמתחתנת עם רוסי נוצרי.

 

המחזה "מנשה" עולה למסך הגדול כסרט בבימויו של ז'אַן מִיכָאִיל בשנת 1925. סצינה בה מנשה כהן נפטר.

 

שלום עליכם, שדגל בדעות סוציאליסטיות וציוניות, התנגד להתבוללות והציג את דמותו של טוביה כאיש רודף שלום, אך כמי שרואה ערך עליון בשמירת המסורת. אמנם חתונתה של חווה עם האיכר הרוסי מהווה עבורה כרטיס כניסה לחברה הנוכרית, אך בחירתה נתפסת בעיני אב המשפחה כדבר שאינו רצוי בכלל. טוביה קורע קריעה על בתו כשנודע לו על כך.

לעומת זאת, ההצגה "מנשה" של רוֹנֶטִי רוֹמאַן עוררה רגשות אמביוולנטיים יותר בקרב קהל הצופים היהודי. בניגוד לטוביה שקורע קריעה על בתו, מנשה כהן – שומר המסורת הקפדן, נפטר מצער בשומעו על חתונתה של נכדתו עם עורך הדין הנוצרי. ניתן לפרש, כי מותו של מנשה הוא אקט סימבולי לחיסול המסורת כיוון שבניגוד לטוביה – מנשה לא נשאר בחיים כדי להמשיך את דרך אבותיו, ובעקבות זאת ראו בכך רבים מהצופים מתן לגיטימציה להתבוללות. רוֹנֶטִי רוֹמאַן, השמרן בדעותיו, גדל בבית חסידי, וככל הנראה לא התכוון לתמוך בהתבוללות במחזהו. בסופו של דבר, כתוצאה מההצלחה הרבה לה זכה, הגיעה ההצגה במאי 1904 גם לתיאטרון הלאומי בבוקרשט כשבין קהל הצופים נכח גם בית המלוכה הרומני. מלבד המתנגדים היהודים להתבוללות, קמו לו אויבים גדולים מקרב פעילי מפלגת הימין, אשר במשך שנים רבות הצליחו למנוע את הצגתו על במת התיאטרון הלאומי, לטענתם בגלל היותה יצירה יהודית שאינה יכולה לייצג את התרבות הרומנית.

בשנת 1915 פירסם המחזאי אַדְרִיאַן וֵרֵאָה (אַדוֹלְף וֶכְסְלֶר) המשך ל"מנשה" של רוֹנֶטִי רוֹמאַן תחת השם "אחרי מות מנשה". בניגוד לרוֹנֶטִי, שהדגיש את הדילמה הדתית-אתנית במחזהו, וֵרֵאָה חשף ביצירתו את פרצופה האמתי של האנטישמיות הקיצונית וייתכן שעשה בכך תיקון לאמביוולנטיות שביצירתו של רוֹנֶטִי: פתרון לסכסוך פוליטי-משפחתי יִימָצֵא רק לאחר פרידת עורך הדין הנוצרי מרעייתו היהודייה, נכדתו של מנשה כהן. בכך יצא וֵרֵאָה בגלוי נגד התבוללות.

 

                                             

המחזה "מנשה" של רוֹנֶטִי והמשכו "אחרי מות מנשה" של וֵרֵאָה בארכיון הספרייה הלאומית.

 

מחפשת את "הנסיך": תגובה יהודית-פולנית נוספת להתבוללות

 

פריט נדיר נוסף הנמצא בארכיוני הספרייה הלאומית, הוא סיפורו הקצר של מרדכי ספעקטאָר בשם "הנסיך".

סיפור זה ככל הנראה לא פורסם מעולם. ספעקטאָר, שגדל על ערכי הדת, התנגד גם הוא לתופעת ההתבוללות, אך ראה ערך חשוב באינטגרציה היהודית בחברה. בסיפור "הנסיך" מספר ספעקטאָר את סיפורה של התופרת הפשוטה רחל, בעלת עיניים חולמניות שאוהבת לקרוא ספרות זולה בסגנון של יצירות שָמֵ"ר (נחום-מאיר שַייקֶבִיץ'). למרות שנערים רבים כרכרו סביבה, רחל המשיכה לחלום על בוא "הנסיך" שיתאהב בה, יבקש את ידה לחתונה ויציל אותה ממעמדה הנוכחי בהביאהּ אל ארמונותיו בארץ רחוקה. לבסוף, לא כפי שחלמה, רחל התחתנה עם לייזער, יהודי ממעמד נמוך, אשר זמן קצר לאחר החתונה השאיר את אשתו ושני ילדיה לבדם במטרה לנסות את מזלו בחוץ לארץ. ב

תקופה הזו אין להכיר את רחל, עיניה מזילות דמעות מרות ופניה כמו הזדקנו בעשרות שנים. דיוקן האישה השבורה ומלאת הדאגות משתנה כששוב אנו פוגשים אותה לצדו של גבר נוכרי עשיר לובש חליפה, עטוף בצעיף ועוטה כפפות לבנות עם מקל ביד. הגבר הנוכרי הזה מתגלה לעיני הקורא כלייזער, בעלה היהודי של רחל שבזמנו נסע לחוץ לארץ וכנראה התמזל מזלו. סוף טוב, הכול טוב. רחל, שסבלה הן בצעירותה הן בתחילת נישואיה, פורחת עכשיו לצדו של "הנסיך" שלה.

 

פריט נדיר שנמצא בספרייה הלאומית, "הנסיך" (ביידיש "דער פרינץ") שלפי ספעקטאר הוא פרק שני של יצירתו של ספעקטאָר "שש שנות חיים" (ביידיש "זעקס יאָהר לעבען") שכלשונו של הסופר טרם זכה לפרסום. ספעקטאָר שלח פרי עטו זה למערכת העיתון הציוני "מִינְטוּאִירֵאָה" ברומניה יחד עם סיפור קצר נוסף לפרסום בהיותו בצרפת בחודש יולי 1921, כחמש שנים לפני פטירתו.

 

בעוד ששלום עליכם מציע נגד ההתבוללות המצערת והלא רצויה המשך דבקות במסורת, ורוֹנֶטִי רוֹמאַן משאיר את ההחלטה לשיקול דעתו של הצופה, מרדכי ספעקטאָר רומז לקורא שניתן למנוע התבוללות דרך אסימילציה חברתית. אמנם מותר לבנות ישראל לשגות בחלומות על "נסיך" נוכרי, אך משעה שיעמדו מספיק יהודים עשירים לרשותן יהיה זה הפתרון לשיפור מעמדן החברתי.

 

העמוד הראשון והאחרון של מכתבו של רוֹנֶטִי רוֹמאַן אל ראש צוות השחקנים מהעיר יאסי, גֵאוֹרְגֶה קִירְזֶ'ה, בעניין תכנון הצגת המחזה בערים פלוישט ובוקרשט. רוֹנֶטִי מבקש מאדון קִירְזֶ'ה לשים לב ללשון השחקנים, כי טעויות בדקדוק הלשון הרומנית, כגון "פרה אחד" או "נערה אחד" עלולות לגרום לאי שביעות רצונם של הקהל הרומני והקהל היהודי כאחד. את המכתב שלח רוֹמאַן ב-18 אפריל, 1904, חודש לפני ההצלחה הגדולה בבוקרשט.