אוקראינה שוב בכותרות. לא כאן המקום לפרט על החדשות האחרונות והמשבר עם רוסיה, אבל בכל זאת יש לנו מה לתרום ורצינו להביט על המדינה הצעירה הזאת מנקודת המבט שלנו.
כשחושבים על יהודי מזרח אירופה כנראה שקודם כל חושבים על פולין. אבל בדיקה קצרה תראה שדווקא אוקראינה הייתה מוקד יהודי גדול ומשפיע יותר. בסוף המאה ה-19 חיו בתחומיה יותר יהודים מאשר בפולין ובליטא גם יחד. בתחומי אוקראינה של היום פעלו הבעל שם טוב והמגיד ממזריטש. העיר אודסה שלחופי הים השחור הייתה מרכז תרבותי יהודי שוקק חיים שפעלו בו שלום עליכם, שאול טשרניחובסקי, חיים נחמן ביאליק, זאב ז'בוטינסקי ועוד רבים. מאותה עיר יצאה "המייפלאואר הישראלית", אוניית המעפילים "רוסלאן". בתחומי אוקראינה של היום נולדו משה שרת, לוי אשכול וגולדה מאיר – שלושה ראשי ממשלה ישראלים. וכל זה עוד לפני שהספקנו לסקור את תרומת העולים החדשים יותר שהגיעו מהמדינה – אלה שעלו לישראל בשנות השבעים ובעלייה הגדולה של תחילת שנות התשעים.
אז חיפשנו במאגרי הספרייה הלאומית כדי למצוא סיפורים מעניינים מאוקראינה. דפדפנו בין עשרות אלפי תמונות ומסמכים מהאזור הזה ומתקופות שונות, ונתקלנו לפתע בארכיון קטן – בסך הכל חצי ארגז במחסן – שרק שמו מעיד כבר על עושר החיים היהודיים במדינה. "אוסף המיניסטריון לעניינים יהודיים באוקראינה", כתוב בכותרת, ולא יותר.
עיון מעמיק מעט יותר בתוכו, העלה כמה אוצרות היסטוריים.
לא ברור כל כך איך הגיע ארכיון של משרד ממשלתי אוקראיני לידי הספרייה הלאומית בירושלים. על פי הקטלוג, הוא מכיל מסמכים מהשנים 1919 ועד 1923, תקופה רבת תהפוכות באוקראינה. במהלך שנים אלו הייתה אוקראינה רפובליקה עצמאית בראשות סימון פטליורה – זמן קצר לאחר שהייתה תחת שליטת האימפריה הרוסית – והפכה לרפובליקה סובייטית, שוב תחת שליטת רוסיה, הפעם בגלגולה כברית המועצות.
מה שכן ברור הוא שהמדינה האוקראינית הייתה צריכה משרד כזה עבור היהודים. היו, כאמור, לא מעט מהם בשטחה – והיו להם בעיות, חלקן ייחודיות. במדינה שמורכבת מכמה לאומים – אוקראינים, רוסים, טטרים, בלארוסים, מולדובנים, וגם יהודים – היה כנראה צורך לטפל בצרכי המיעוטים.
כשהצצנו לתוך הארכיון המדובר, מה שנראה אולי במבט ראשון כמו אוסף מסמכים אדמיניסטרטיביים יבשושיים ביידיש ובאוקראינית, הפך לנגד עינינו לתיאור קורע לב של כמה סיפורים מזעזעים שמעידים במעט על חייהם של יהודים באוקראינה באותן שנים. נכון, יש בארכיון גם מסמכים משפטיים כמו תזכיר חוק שאיפשר ליהודים באותן שנים לארגן באופן עצמאי את חייהם הלאומיים – לפחות מבחינה רשמית. אבל יש בו גם את המסמכים שנציג כאן, מסמכים שמתארים מציאות של פרעות ופוגרומים, של נישול ושל עבודות כפייה.
סיפור שמדגים איך בירוקרטיה אוקראינית הפכה ברגע לאלימות אנטישמית הוא, למשל, מכתבו של שלמה דגדמן. שלמה היה מוכר פירות וביקש יום אחד להגיע לעבודתו בשעה תשע בבוקר, כמדי יום ביומו. כשהגיע למקום פנה אליו שוטר זוטר וביקש לקחת אותו לעבודות כפייה. כשהוא סירב ללכת, סיפר שלמה, "הוא התחיל להכות אותי, איים עליי באקדח וקרע את הבגדים שלי. בינתיים השעון שלי נעלם". בסוף המכתב מתברר ששלמה לא כתב אותו בעצמו משום שלא ידע קרוא וכתוב – או לכל הפחות לא ידע קרוא וכתוב באוקראינית – ואת המכתב כתב אדם אחר בשמו.
פריט נוסף בארגז מספר על התמודדותם של היהודים עם ההכרח להתגייס בכפייה למען המדינה האוקראינית. במכתב שמופנה אל "החבר השר לענייני יהודים", מספר אדם בשם אהרון פלדבליט, נציג מועצה יהודית, ש"קוזאקים מסתובבים בעיר ולוקחים יהודים לעבודה, מכריחים אותם, ללא קשר למעמדם בחברה. בשביל שחרור העצורים דורשים כסף, והרבה". בהמשך מבקש הכותב מהמשרד "לנקוט את כל האמצעים האפשריים על מנת לעצור את הלכידה הבלתי מורשית של יהודים, ובמקרה בו יש צורך באנשים לעבודה סוציאלית וממלכתית, אנא פנו למינהל המקומי קמניץ, אשר יספק את המספר הדרוש של אנשים בזמן הנכון ולמקום הנכון". ובקצרה – מספיק לחטוף לעבודה אנשים באקראי, אנחנו רוצים להחליט את מי נשלח.
השנים בהן נכתבו המסמכים האלה היו, כאמור, שנים של חוסר יציבות מסוימת באוקראינה. שנת 1919 במיוחד, השנה בה נכתבו כל המסמכים שמוזכרים כאן, הייתה שנה בה אוקראינה נלחמה עם רוסיה (מוכר?), וכוחות בולשביקים, מלוכנים ואנרכיסטים הסתובבו בין גבולותיה ועשו בה כבשלהם. היהודים סבלו מכך במיוחד. בשנה זו ערכו כוחותיו המובסים של סימון פטיליורה, מי שעמד במשך תקופה בראש המדינה האוקראינית קצרת הימים של אז, סדרה של עשרות פוגרומים ביהודים. עשרות אלפי יהודים נרצחו באותן פרעות. שורה ארוכה מתוך המסמכים שבארגז עוסקת בבקשות סיוע הומניטרי לפליטים, בקשות סיוע לאוכלוסיה שלא נותר לה מה לאכול, בקשות לפיצויים על הרס שנגרם ודיווחים על מצוקת התושבים בערים מסוימות.
באחד מהמכתבים, למשל, פונים למשרד קבוצת יהודים ויהודיות ומספרים סיפור כזה: כיצד במשך שנים היו בעליהן של טחנות קמח שפועלות על מים, עד שקבוצת פורעים הגיעה וגירשה אותם מבתיהם. הם נאלצו לעזוב את כפר הולדתם, המקום בו הוריהם וסביהם גדלו, ונמלטו למקומות אחרים, שם לטענתם שולטים "עוני ואומללות". באותם מקומות, הם מספרים, המשיכו לפגוע בהם, והם נותרו ללא פרוטה". בתקופה שבה נכתב המכתב הורו רשויות הרפובליקה העממית האוקראינית להשיב רכוש שנגזל לבעליו. אך כותבי המכתב מספרים שהגיעו לדרוש את רכושם על פי צו השלטונות, גירשו אותם שוב מהמקום. לכן הם פונים אל השר לענייני היהודים על מנת שיסייע להם לקבל את טחנות הקמח שלהם בחזרה, "כדי שיהיה לנו לפחות קצת כסף לפרוסת לחם". הם חותמים את המכתב "עם דמעות בעיניים ולב שבור".
המכתב האחרון שנספר עליו מתאר את קורותיו של יהודי אחד בשם דוד ברון ומה שעבר עליו ועל משפחתו בזמן הפרעות. הוא מספר שהוכה על ידי פורעים פטליוריסטים במאי 1919, והם "ניפצו בתים, שברו רהיטים, שברו כלים. הם קרעו כריות וכסתות ממולאות נוצות, והוציאו מהן את הנוצות. הם אנסו נשים וילדות. הם אנסו את אשתי מולי. אחד הקוזאקים היכה אותי בחרב, ואילץ אותי להביא את בתי אליו". את ההמשך מותיר דוד לקוראים לדמיין לבד. הוא מוסיף במכתבו שהקוזאקים "היכו הורים כי החביאו את ילדיהם, שדדו, הציתו", ומסיים בעוד תיאור של הנזק שגרמו לביתו: "הם הסיתו את התושבים המקומיים להרוס את הגינה שלי, עצים נשברו שם, והייתי צריך להסתכל על זה בשקט".
חצי ארגז קטן שעשה את דרכו מקייב אל מחסני הספרייה הלאומית בירושלים מכיל כל כך הרבה סיפורים קשים, ועוד עשרות ואולי מאות אחרים שלא הספקנו לסקור הפעם. בזמן שאוקראינה בוערת שוב היום, חצי ארגז קטן מזכיר לנו גם את הטלטלות שעבר אותו האזור גם לפני מאה שנה.
האם גם למשפחתכן/ם יש סיפור מאותה תקופה? אם תרצו להוסיף דבר מה לאמור בכתבה, לתקן, להעיר או להאיר, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.
תודה מיוחדת נמסרת לאירנה ארונסקי שסייעה לנו בתרגום המסמכים ובלעדיה כתבה זו לא הייתה מתפרסמת. תודה לאלינה סוקולצקיה ממחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית על עזרתה הרבה. תודה גם לאירה רפפורט על העזרה שלא תסולא בפז בהכנת הכתבה.
