"איך שירת תימן? היא יפה?": יחיאל עדאקי מחיה שירים נשכחים

איך התגלגלו תווים של שיר תימני להיות שיר ילדים ישראלי לט"ו בשבט?

קבוצת תימנים מעליית תימן בתפילה בבית הכנסת יחיאל עדאקי, אוספי ביתמונה

מאת: אביגיל צדק

לפני 100 שנים, בשנת תר"פ, 1920, נמלט מתימן נער יתום כבן 17. הנער, יחיאל עדאקי, ניחן בקול ערב, באוזן חדה ובזיכרון טוב. כבר בגיל 13 היה שר בחתונות וזכה לשמוע את שירתם של זקני העדה ולקבל מהם השראה.

במשך שבע שנים נדד דרך עדן, ג'יבוטי, אתיופיה ומצרים, שם למד חזנות בנוסח ספרד בבית הכנסת חנן בקהיר. בפסח תרפ"ז (1927), חג הגאולה, עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים.

יחיאל עדאקי
יחיאל עדאקי

כשהגיע לארץ הרבה להשתתף במסיבות שירה, ולהפתעתו גילה כי לשירת תימן לא היה זכר. התימנים חשו רגשי נתחיתות בשירתם, ולא הוציאוה אל מחוץ למשכנם. לחתונה הראשונה שבה נכח עדאקי בארץ, הוא הגיע מלא סקרנות לשמוע את משוררי ירושלים. בחתונה השתתפו כל רבני תימן בארץ, והם פצחו בשיר מתוך הדיואן התימני. לפתע פסקו. אל האולם נכנסו האורחים הספרדים והאשכנזים. לאחר קבלת הפנים החלו הרבנים התימנים לשיר בנעימה ספרדית. כששאל עדאקי לפשר העניין השיבו לו בתום לב כי שירת תימן היא שירת הגלות, והיא ללעג באזני הספרדים והאשכנזים כאחד. עדאקי נעלב, וכך הוא תיאר את תחושותיו באותו רגע מכונן:

"הרגשתי בעלבונה של שירת תימן. היו בפני שתי אפשרויות – או לעזוב את המסיבה בעלבון או להדגים בקולי את שירת תימן הנעלבת. בלי כל הזמנה הרמתי את קולי בהתרגשות. המשכתי בשיר שבו החלו אך בקצב של ריקוד, להפתעת כל המסובים, שלא הכרוני כלל. סיימתי את השיר בהלל לחן ולכלה כנהוג. האורחים הלא-תימניים הגיבו במחיאות כפיים סוערות. שאלתי אותם: "איך שירת תימן? היא יפה?" ענו כולם פה אחד: זה שמח. זה נפלא. מאז ראיתי לי חובה להפיצה ברבים כדי שתהייה נחלת הכלל".

עדאקי היה שותף בהקמת מקהלות בבתי ספר ובבתי תרבות ולימד זמרים וזמרות. כשנוסדה תחנת השידור "קול ירושלים" היה עדאקי פעיל בשידורים בקריאת פרשת השבוע, בשירה עם להקתו ובשידורים על חיי היהודים בתימן.

באותם ימים ממש, ככל שהתעצבה דמותה של החברה היהודית בארץ ישראל, היו עסוקים מוזיקאים ומחנכים בניית רפטואר שירים חדש, מותאם לילדים הצעירים, המשלב בין המסורת היהודית, השפה העברית המתחדשת ומעגל השנה והחיים בארץ ישראל.

משה רבינא, מגדולי מלחיני ישראל, שהלחין פיזמונים מוכרים ונפוצים כמו "אליעזר והגזר", "השקדיה פורחת", "מי ימלל" ועוד, היה גם מחנך ועורך שירונים לבתי ספר. הוא העריך מאוד את שירת יהודי תימן, והיה בקשרי ידידות עם עדאקי עוד מימי הצטרפותו למקהלה בניצוחו של רבינא בירושלים, ולאחר שרשם מפיו כמה שירים של יהודי תימן להדפסה. הוא פנה לעדאקי וביקש ממנו שיר תימני לשירה בציבור לט"ו בשבט. עדאקי הסכים, והתאים לנעימה תימנית את מילות הפסוק מחומש ויקרא:

"כי תבואו אל הארץ
ונטעתם כל עץ מאכל
וְנָתַן הָעֵץ פִּרְיוֹ
וְהָאָרֶץ יְבוּלָהּ…"

רבינא אהב את הנעימה, ערך את המילים והשיר עשה לו כנפיים ונעשה נחלת כל ילדי ארץ ישראל בחגיגות ט"ו בשבט.

עדאקי ראה בתפוצת השיר התחלה להפצת נעימות תימן, אבל רק מעטים יודעים היום שזה מקורו.

ברוח הדברים, גם בשנת 2018, בהפקת הדיסק "בואו לגני" – פיוטים בעיבודים לילדים, זכה השיר הזה לעיבוד עכשווי וייחודי.

 

יחיאל עדאקי וילדיו
יחיאל עדאקי ושני בניו. צילום: מרכז לחקר המוסיקה היהודית, האוניברסיטה העברית בירושלים

 

להאזנה לשיר בעיבוד עכשיו מקורי לילדים באתר הפיוט והתפילה

 

לקריאה נוספת:

יחיאל עדאקי – החזן והפייטן, אבנר בהט, תהודה ככרך 26

תעלומה בכתבי יד: מיהו ה"הבחור הנחמד" חובב הדקדוק?

בכתב יד כזה אנחנו לא נתקלים כל יום. לספרייה הגיע חיבור שכולו דקדוק עברי, עם הקדשה מפתיעה בסופה: "ספר הדקדוק נכתב לתשוקת הבחור הנחמד", כאשר שמו של אותו בחור חמד נמחק וגורד. בחינה מדוקדקת של כתב היד נותנת כמה פתרונות חלקיים לתעלומה על מהותו של הספר ועל זהותו האפשרית של "הבחור הנחמד". סיפור בלשי על השפה העברית ועל "בחור נחמד" אחד ומסתורי.

מתוך "ספר הדקדוק"

אל הספרייה הלאומית נתרם כתב יד מפתיע במיוחד. כתב יד עברי ישן שכולו דקדוק ולשון, פיעל, פועל והתפעל. כתב היד התגלה בארכיון קבוצת יבנה, שאנשיו זיהו כי יש בידיהם דבר מה נדיר, והחליטו להעביר אותו אלינו לשימור ובחינה.

בפתח הספר נכתב בזו הלשון: "ספר הדקדוק לחנך הנערים לדבר צחות בלשון הקדש", ומיד אחר כך מובאים הסברים ודוגמאות שיכולים להכין כל בר דעת לבגרות הקשה בלשון.

 

מתוך ספר הדקדוק

 

אך הדובדבן שבקצפת הושאר – כמו כל דבר טוב – לסוף. "תם ונשלם, השבח לאל", כותב בהקלה המחבר או המעתיק האלמוני, ומוסיף: "ספר הדקדוק נכתב לתשוקת הבחור הנחמד…", כאשר השם עצמו גורד מכתב היד.

המשמעות של "תשוקת" בהקשר הזה, לא קשורה לרומנים ולסיפור אהבים, אלא משמעה פשוט "לבקשת" – זאת אומרת: כתב היד נכתב לבקשת אותו "בחור נחמד".

בחינה שערכה מחלקת כתבי היד של הספרייה הלאומית מצליחה לקבוע על פי סימני המים כי החיבור נכתב באיטליה, בסביבות שנת 1780. בנוסף, במחלקה מעריכים כי השם שנמחק – קרי אותו "בחור נחמד" – הוא שלמה מינירבי, כאשר את השם האמצעי (אולי שם האב) בשלב זה לא ניתן לקבוע. חשוב לציין שהשם מינירבי (שלעיתים מאויית מינרבי) הוא שם מוכר ביהדות איטליה.

לא ניתן לקבוע בוודאות אם מדובר בחיבור מקורי, או שמדובר בהעתק, אבל מכיוון שבספר יש אזכורים רבים בגוף ראשון, והכותב אפילו מתאר שכתב יד זה מטרתו להעלות על כתב את שיעורי הדקדוק שנעשו בעל פה, יתכן שאכן מדובר בחיבור מקורי. אם אכן בכתב היד חיבור מקורי, אז אפשר אפילו להניח שהמורה לדקדוק הוא שכתב את הספר שמתבסס על שיעורי הדקדוק שנתן לתלמידו – הלוא הוא אותו "בחור נחמד" שלמה מינירבי.

מחיקת השם של מזמין הספר, אגב, היא דבר נפוץ מאוד. פעמים רבות, כאשר הספר עבר מיד ליד בעסקה כזו או אחרת, הבעלים החדש של הספר גרד את השם של הבעלים הראשוניים ממנו.

מחלקת כתבי היד תמשיך לחקור בנושא. מי יודע, אולי נגלה יום אחד שהספר הוקדש בכלל לאחד מאבות אבותיו של גורו הדקדוק העברי, הפרופסור אבשלום קור!

סיפורי השאה-נאמה

בסיפור הזה יש את כל מה שדרוש לסרט הוליוודי או לדרמה תקופתית: שדים, מלכים, סוסים, תככים וארמונות, פוליטיקה של חצר המלוכה וסיפורי אהבה בסגנון שייקספירי. הכירו את השאה-נאמה, ספר המלכים של המשורר הדגול אבו אלקאסם פרדוסי (1020-934 לספירה)

סִיאׇוַוש עובר במבחן האש. איראן, 1814

השאה-נאמה הוא האפוס הגדול של איראן – סיפורי גבורה מיתיים מבריאת העולם ועד הכיבוש המוסלמי. אפוס עוצר נשימה שהשפיע, בין השאר, על כתיבתם של גדולי המשוררים היהודיים באיראן.

באמצע המאה השביעית נכבשה איראן על ידי ממשיכיו של מוחמד, כחלק ממסע הכיבושים של האיסלאם שהתפשט על חשבון האימפריה הסאסאנית. כתיבת השאה-נאמה, כפי שהספר נקרא במקור בפרסית, מייצגת פריחה מחודשת של השפה והתרבות העשירה של איראן שלפני האיסלאם, זאת לאחר יותר מ-300 שנים של שלטון מוסלמי.

סיפורי הגיבורים, המלכים, הנסיכות, והשדים – כולם מבוססים על מסורות איראניות עתיקות – שיחקו תפקיד מרכזי בעיצוב הסיפרות הפרסית החדשה לדורותיה. יהודי איראן גם כן הושפעו מהשאה-נאמה. משוררים יהודים גדולים שִכֽתבו את סיפורי התנ"ך, ואפילו את סיפור מגילת אסתר, בסגנון האפי של פרדוסי ואף שילבו את עלילותיהם עם מעשיות גיבורי ספר המלכים.

הסיפורים מאחורי האיורים

השאה-נאמה רווי בתיאורי מלחמות ומעשי גבורה. אחד מגיבורי השאה-נאמה הוא רוּסתָם. הסיפורים והאיורים מציגים את רוּסתָם נלחם בשדים, מציל מלכים, ושולט בשדה הקרב. אך כמו כל אפוס טוב, הטרגדיה לא מאחרת לבוא: רוּסתָם הורג בטעות את בנו סוֹהרָאב, ונוסף לכך, בסוף ימיו הוא נאלץ פעם נוספת להרוג צעיר חף מפשע: את הנסיך א֤ספָנדִיאָר. כמו כן, הגיבור סִיאָווַש, דמות טהורה באפוס המצטיירת כקדוש מיוסר, סובל ממזימות ועלילות שווא נגדו.

פן טרגי זה מראה עד כמה העניין האמיתי של האפוס, מעבר לסיפורי הגבורה, הוא דווקא דיון והתעסקות בשאלות אתיות כבדות משקל: מה הוא השימוש הנכון של כוח? מהי חובתם של הנשלטים לשליט, של אבות לבנים, ושל המלך לנתיניו?

כתבי היד המרהיבים האלו, שנכתבו בין המאה ה-16 למאה ה-19, הם רק חלק קטן מהאוסף המיוחד השמור בספרייה הלאומית. את רובם רכש החוקר והאספן אברהם שלום יהודה, אשר תרמם לספרייה. האיורים, בסגנונות שונים, מראים סצנות מפורסמות מהאפוס: המוות הטרגי של סוֹהרָאב על ידי רוּסתָם, מבחן האש של סִיאָווַש, קרב רוּסתָם וא֤ספָנדִיאָר, ועוד.

לפניכם שלושה סיפורים מתוך כתבי היד של השאה-נאמה:

סיפור סִיָאוַוש

אמו של הגיבור הטהור סִיָאוַוש, פילגש המלך כָּאווֻס ובת אַפֽרַסִיָאב, מתה. חזר הגיבור אל ארמון המלך להתאבל על אמו. המלכה הערמומית, אימו החורגת, סוּדָאבּה ראתה את הצעיר החסון, הלבוש לתפארת, וחשקה בגיבור הצעיר: "לבה נמס, כקרח בפני האש." מלאת תשוקה שאינה ניתנת לשליטה, שלחה אליו המלכה שליח, לאמור: "בוא אל הרמון הנשים של אביך." למרות שבהיותו בן המלך לא הייתה בהזמנה כל הפרת צניעות, סירב סִיָאוַוש, שהבין את כוונותיה, לבוא. סוּדָאבּה, לא התייאשה, פנתה למלך כָּאווֻס וביקשה ממנו כי ישלח את בנו סִיָאוַוש לבית הנשים, כדי שיכיר את אחיותיו. המלך נענה לבקשתה התמימה לכאורה וביקש מבנו להקשיב ל"אימו". אך סִיָאוַוש סירב בשנית, שכן כאמור, ניחש את כוונותיה הנסתרות, והשיב למלך:
"כוון רגליי אל סוד החכמים והגדולים המנוסים בקרב.
למדני השימוש בחץ ובקשת ברומח ובאלה, מול האויב.
חכמת הכס למדני, נימוסי חצר במשתאות לקול מיתר.
אך מה אלמד מאחורי פרגוד מפי נשים?"
ובכל זאת, שמע סִיָאוַוש לפקודת אביו והלך אל בית הנשים. סוּדָאבּה קיבלה את פניו בנשיקות על עיניו ולחייו, קבלת פנים מקובלת לבנה המאומץ. הנשים הושיבו אותו על כסא רם ונישא, שמו כתר לראשו, עטפוהו בבשמים יקרים, הנשים רקדו ושרו לו, ושיבחוהו בהלל וחנופה. בשובו משם שימח סִיָאוַוש את אביו (אשר אכן "מלך טיפש" היה), כשאמר לו כי נשיו עולות ביופיין על נשי כל מלכי איראן הקודמים. באותו הלילה אמרה סוּדָאבּה למלך כָּאווֻס כי היא רוצה להשיא את סִיָאוַוש לאחת מבנותיה. המלך הסכים והודיע לבנו שעליו לבחור אחת הנשים ולהינשא לה. סִיָאוַוש, שלא רצה להמרות את פי אביו, פנה ללכת בשנית אל ההרמון. סוּדָאבּה קיבלה את פניו בכבוד מלכים וערכה לפניו תהלוכה של בנותיה היפות, אבל סִיָאוַוש הטהור והיפה לא הגיב ולו במילה או מבט. שתיקתו שימחה את סוּדָאבּה הערמומית. היא סילקה מעל פניהם את הנערות, ניגשה אליו ולפתע אחזה בו ונשקה על פיו בכוח רב. ואמרה:
"הבטח לי בשבועה ובנדר כי לא תמסור מכל אשר אגיד לך…
כשיאסף המלך אל עמיו, תהיה אתה חליפתו אצלי".
סִיָאוַוש הרהר בלבו כיצד ימלט מן החטא, מבלי שילכד ברשתות סוּדָאבּה. הוא הבטיח לה שלא יגלה דבר מכל שהתרחש. אבל דעתה של סוּדָאבּה הייתה נחרצת: היא הבטיחה לעצמה שתכפוף את הצעיר לרצונה. סוּדָאבּה הזמינה את סִיָאוַוש שוב להרמון, ולבושה בתפארת, גילתה לו את ליבה. "עכשיו הבט אליי: אין לך תירוץ לדחות את אהבתי. אני שפחתך מהיום שראיתיך לראשונה… לילותיי מלאים כאב וימיי חשוכים. בוא אליי בסתר, רק פעם אחת, והשב לי את צעירותי. אבל אם לא תשמע לדבריי, סופך להיהרס." הפעם סִיָאוַוש השיב לה בזעם: "חס וחלילה שאבד את מצפוני ואבגוד כך באבי. את אשת המלך, שמש ארמונו. החטא הזה לא הולם אותך."
סוּדָאבּה לא היססה לקיים איומה. היא קרעה את בגדיה, והקימה קול צעקה. בוכה, מייללת, זועקת אל השמיים… כָּאווֻס מיהר אל ההרמון וסוּדָאבּה הראתה לו את בגדיה הקרועים, כעדות לתקיפת סִיָאוַוש. הצעיר אנס אותה, את המלכה… אך אחרי שסִיָאוַוש הטהור, הדומה למלאך, סיפר את כל שהתרחש בינו לבין סוּדָאבּה, לא ידע עוד המלך למי עליו להאמין. כָּאווֻס הריח את בגדי בנו ולא מצא בהם שום זכר וסימן לריחות מבושמים של פיתוי, שידול ומשיכה… כשהריח את שמלותיה של המלכה, לא יכול היה המלך להתעלם מהריח החזק המיוחד של ניחוחות הבשמים היקרים, עדות ברורה לתשוקה ופיתוי… כשראתה סוּדָאבּה כי לא הצליחה לשכנע את המלך, רקחה מזימה אכזרית יותר. היא מצאה אישה עניה והרה ושלחה אחת המשרתות אותה לכפות עליה להפיל את התאומים שבבטנה. את העוברים שלחה אל המלך על טס-זהב כהוכחה לתזנוניו של סִיָאוַוש ואכזריותו. חכמי המלך התבוננו בכוכבים והגיעו למסקנה, כי העוברים המתים אינם מזרעו של סִיָאוַוש. המלך נותר ללא תשובה, חלוק בינו לבינו… מתלבט… כָּאווֻס החליט כי אין לו כל ברירה אלא להניח למבחן האש לשפוט בין הנצים. הוא הורה להעמיס מאות בהמות משא בחומרי בעירה, ולפרוק אותם בשתי ערימות גדולות כששביל צר מפריד ביניהן. לאחר שסודרו הערימות האדירות, מאתיים איש עסקו בליבוי האש. ענן העשן החשיך את השמיים. מכל קצווי הארץ נהרו אנשים לראות את המחזה. סִיָאוַוש הטהור והיפה הציע כי הוא יהיה זה שיתנסה ראשון. לבוש לבן ורוחו שקטה, חיוך נסוך על פניו. סוּדָאבּה הביטה מרחוק ושמחה בליבה השחור לראות את הצעיר נענש. ואילו כָּאווֻס המלך רכב למקום שקט, חרד ומהורהר. סִיָאוַוש, רכוב על סוסו, בשריון וגלימה טהורה לבנה, דהר אל תוך הרי האש ונעלם בן-רגע, הקהל עצר את נשימתו, אך לא עבר רגע וכבר ראוהו מגיח, מתוך התופת הבוערת, על סוסו האביר השחור, שלם ובלא פגע. האנשים פרצו בתשואות ובשירה, והמלך הכריז:
"סִיָאוַוש, בני אמיץ הלב, נפש טהורה! אתה ראוי לכס עולם ולכתר!"
אז הגיע תורה של סוּדָאבּה. כָּאווֻס דיבר אליה קשות וכדי לחמוק מן האש נאלצה המלכה להודות כי דברי סִיָאוַוש אמת מתחילתם ועד סופם. בהסתמך על עצת יועציו, דן אותה כָּאווֻס למוות, על שגרמה לבושה לו ולממלכתו. ואולם סִיָאוַוש הטהור, שהכיר היטב את לב אביו וידע שהוא אוהב את סוּדָאבּה אהבה גדולה, ואחרי המעשה ייצא מדעתו מחרטה ומכאב, הזכיר לאביו את הקשרים הפוליטיים וחשיבות סוּדָאבּה ליחסים עם מלכים זרים. סִיָאוַוש ביקש מהמלך לסלוח לה, לסוּדָאבּה, והמלך נענה. סוּדָאבּה הוחזרה אל ההרמון, ותשוקת המלך אליה התלקחה שבעתיים. למרות נדיבות סִיָאוַוש, לא פסקה סוּדָאבּה מלזמום כיצד להרוג את הצעיר בעל הנפש הטהורה. ללא הרף טיפטפה דברי רעל באוזניו של כָּאווֻס ושבה והזכירה כי בדמו של סִיָאוַוש זורם דמם של הטוראנים, שנואי-נפשם של האיראנים.

 

סיפור רוּסתַם וסוֹהרָאבּ

באחד הימים יצא רוּסתַם אל אזור הגבול השומם שבין איראן לטוראן כדי לשמח את לבו, כהרגלו, בציד. הוא רכב על סוסו האדיר רַכֽש, שצבעו כעלי הוורד המפוזרים על אדמת זעפרן וחזהו וכתפיו כשל אריה וכוחו כשל פיל. עוד הוא רוכב באזור שָייהַבָאד, הבחין רוּסתַם מרחוק בעדר חמורי בר. בעזרת קשתו והאלה שבידו, לכד רוּסתַם את אחד החמורים, עקד אותו על שיפוד עץ עצום וצלה אותו על האש, שהרי שיפוד העץ דמה בעיני הגיבור לזרד קטנטן, ואילו חמור הבר לו היה מנה משביעה בהחלט. רוּסתַם אכל את בשרו של חמור הבר ובמהרה נפלה עליו שינה עמוקה. בזמן שישן, התרחק ממנו סוסו הנאמן רַכֽש וסופו שנלכד בידי חבורת פרשים טוראנים. כשהתעורר רוּסתַם הגיבור האדיר ולא ראה את סוסו לידו, דאגה גדולה מילאה את לבו. הוא החל ללכת בשדות, עוקב אחר עקבות סוסו, עד שלבסוף הגיע אל העיר הסמוכה סַמַנגָאן. אנשי סַמַנגָאן יצאו לרחובות לקבל את פני גיבור החיל. המלך עצמו הבטיח לו שאיש מנתיניו לא היה מעז לגנוב את רַכֽש המפורסם בכוונה, ושהסוס הנעדר יושב אליו עד מהרה.

המלך הציע כי עד שימצאו את סוסו יהיה רוּסתַם לאורחו, והזמין את רוּסתַם למשתה מפואר, כדי להסיר כל דאגה מלבו. באותו ערב בארמון, באישון ליל, תַהּמִינה, בת מלך סַמַנגָאן, שהבחינה ברוּסתַם במשתה והתאהבה בו, באה אליו בסתר. מלווה בשפחה, עם נרות מבושמים, נכנסה תַהּמִינה חרישית אל חדרו של רוּסתַם, חבוקת ניחוחות, גבותיה משורטטות כקשת מתוחה, ותלתליה לולאות חן מלכודת לגברים. תַהּמִינה לחשה על אזנו של רוּסתַם ששמו המפורסם ומעללי גבורתו הגיעו אליה, ומשום כך היא רוצה ללדת את ילדו. בתמורה, כך הציעה בת המלך, תסייע לו לאתר את סוסו רַכֽש. השניים בילו יחדיו כל הלילה, עד הנץ החמה. היא אהבה אותו. הוא אהב אותה. בבוקר הוריד רוּסתַם מזרועו צמיד כסף שבמרכזו אבן חן, נתן לה ואמר: "אם בת תיוולד לך, העניקי לה את הצמיד כקמע בו תוכל לאסוף את שערה והוא יגן עליה מרע; ואם בן יוולד, שיענוד את הצמיד על זרועו, כפי שעשה אביו, ואז הוא יהיה גבוה כסָאם בנו של נַרִימָאן, וידבר כחן כזָאל, אבי." בבוקר הודיע המלך לרוּסתַם שסוסו נמצא. הגיבור עלה בשמחה על גב סוסו, נפרד בצער מאהובתו ורכב לדרכו. לאחר תשעה חודשים, בסַמַנגָאן, נולד לתַהּמִינה בן והיא העניקה לו את השם סוֹהרָאבּ. הילד גדל במהירות מופלאה. כאשר היה בן חודש נראה כבן שנה, ובגיל חמש כבר היה מיומן בחרב. תַהּמִינה גידלה אותו בחיבה רבה ובדבקות. כשהגיע סוֹהרָאבּ לגיל עשר, לא יכול היה עוד איש להתמודד מולו.

יום אחר יום שאל הילד סוֹהרָאבּ את אמו: "מיהו אבי? ומדוע אני גדול כל כך מכל הילדים האחרים? וכששואלים אותי על אבי מה עלי להשיב?" תַהּמִינה סיפרה לסוֹהרָאבּ על אביו רוּסתַם ועל אבות אבותיו והישגיהם הכבירים כלוחמים איראנים. היא נתנה לו את מתנתו של אביו, ואסרה עליו לגלות את זהותו למלך הטוראנים, אַפֽרַסִיָאב, שהיה יריבו של רוּסתַם, ואם יידע כי סוֹהרָאבּ הוא בנו, ירצח אותו. בנוסף, אמרה האם, אם ישמע רוּסתַם שבנו כבר גדל להיות לוחם ופרש בעל כוח, ייקח אותו ממנה ולִבה ייקרע לגזרים. ואולם סוֹהרָאבּ השיב לה, כי לא זו בלבד שאין זה יאה להסתיר את מוצאו, אלא כי יאסוף צבא וייצא למלחמה: ראשית כדי להביס את האיראנים, ולאחר-מכן כנגד הטוראנים במטרה להפיל את אַפֽרַסִיָאב ולהושיב את אביו רוּסתַם על כיסא המלך. הוא הבטיח לתַהּמִינה כי לאחר שיכבוש את איראן יושיב אותה על כס המלכות, כמלכה. כאשר שמע אַפֽרַסִיָאב אודות כוונותיו של סוֹהרָאבּ ועל אלפי הלוחמים שנהרו למחנהו, פקד על סגנו ללוות את סוֹהרָאבּ ולדאוג כי לא תתגלה זהותו לרוּסתַם, בתקווה שהגיבור הצעיר יהרוג את אביו, אותו לא ראה מעולם. סוֹהרָאבּ עלה על סוסו ויצא אל הדרך. דִז'-י סֶפִיד, המבצר הלבן, היה המבצר הראשון בו נתקלו סוֹהרָאבּ וצבאו בשטח איראן. סוֹהרָאבּ ניצח בדו קרב את הגיבור האיראני הוֹגִ'יר, אבל זה התחנן על חייו וניצל. גוֹרֽדאָפרִיד, בתו של מושל המבצר, נעלבה מהשפלתו המביכה של הגיבור הוֹגִ'יר, לחייה הוורודות הפכו שחורות מכעס, היא לבשה את השריון שלה, אספה את שערה הארוך בתוך קסדה ויצאה להילחם בגיבורי צבא טוראן. סוֹהרָאבּ, שלא ידע שהיא אישה, יצא להילחם בה. הוא הריץ אל מולה את סוסו והיא ענתה במטר של חצים מקשתה, ממנו הצליח לחמוק רק במזל גדול. היא המשיכה להתקדם לעברו בחרב שלופה ורק ברגע האחרון הצליח סוֹהרָאבּ לפגוע בה באמצעות הרומח שלו, אותו היא חתכה במכת חרב לשניים. למרות שסוֹהרָאבּ כמעט הובס ונוצח הוא הצליח לגבור עליה, ובעיצומו של הקרב הסוער שהתפתח ביניהם, ניסתה גוֹרֽדאָפרִיד להימלט בחזרה אל המבצר. סוֹהרָאבּ רדף אחריה והפיל את קסדתה בקצה מוט הרומח שנותר בידו. כששערה השופע גלש מהקסדה שנפלה, סוֹהרָאבּ המום הופתע לגלות שכמעט הובס לראשונה בקרב, ובידי אישה. הוא נבוך ולכד אותה מרחוק בפלצור. "מה לך, ירח, פה בשדה הקרב?", הוא אמר לה, "חמור בר כמוך עוד לא לכדתי". אבל גוֹרֽדאָפרִיד הערמומית, שלא הייתה יריבה אמיתית לסוֹהרָאבּ בשדה הקרב, וחששה עכשיו שיגרור אותה בחזרה אל הטוראנים, ענתה לו במהירות: "אם יראו חייליך שנערה אני, ילעגו לך. ניצחת ולכן ניפרד. את כל אוצרות המבצר הלבן אמסור לך…" היא מיהרה אל שערי המבצר, ומיד לאחר שחלפה ביניהם פנימה, נסגרו השערים הכבדים אחריה, וסוֹהרָאבּ נותר בחוץ. מראש החומה קראה גוֹרֽדאָפרִיד לסוֹהרָאבּ: "חכה עד שתגיע הידיעה למלך כָאוֻוס! הוא יגייס לעזרתנו את הגיבור האציל רוּסתַם, וקיצך עד מהרה יגיע."

סוֹהרָאבּ נמלא זעם ובושה, אבל כיון שכבר ירד הלילה, הורה לאנשיו להמתין לבוקר כדי לכבוש את המבצר. בינתיים, בחסות החשיכה, חמקו גוֹרֽדאָפרִיד והלוחמים האחרים מן המבצר… אבל, בדיוק כמו שהבטיחה גוֹרֽדאָפרִיד, המלך כָאווֻס קרא לעזרתו את רוּסתַם, ושני צבאות הענק של איראן וטוראן נערכו אלו מול אלו בשדה הקרב. הגיבור המפורסם רוּסתַם, לבוש בעור הנמר, ניצב בקדמת הצבא האיראני. לב הלוחמים הטוראנים נפל בראותם אותו, ורק סוֹהרָאבּ לבדו העז התייצב כנגדו. הבן לא הכיר את אביו והאב לא הכיר את בנו. שני הלוחמים פנו זה אל זה בדברים בטרם קרב. סוֹהרָאבּ לעג לאביו באומרו: "אל תטרח לקרוא לגיבורי איראן לעזרתך! נלחם כאן שנינו, לא תשרוד מהלומה אחת של אגרופי. אתה אומנם נראה חזק, אבל הזמן יגזור היום את כנפיך, איש זקן!" ואילו רוּסתַם השיב לבנו: "אני זקן, קרבות רבים ראיתי, צבאות הרבה הכרעתי בחיי. שדים הרבה השמידה כף ידי ולא פגשתי איש יגבר עליי!" שני הגיבורים נאבקו מהבוקר ועד שעות הדמדומים ללא הכרעה, ושוב למחרת בבוקר ניצבו זה מול זה. הקרב בין השניים היה קשה, אבל לאחר שעות ארוכות, נפצע סוֹהרָאבּ פצעי מוות מחרבו של אביו. סוֹהרָאבּ הגוסס איים על יריבו, אשר את זהותו לא ידע: "אבי רוּסתַם יבוא לדרוש דמי, אפילו אם כדג תתכסה במים רבים, ככוכב תעלה למרום לזרוח, או אם תמצא מחבוא בחושך הלילה…"

מודע כעת למה שעשה, קפא דמו של רוסתם. הוא השליך את חרבו ועצב גדול חנק את לבו… הוא ביקש מסוֹהרָאבּ שיראה לו את הסימן, והבן מנחה אותו להוריד את השריון – והנה הצמיד… רוּסתַם זיהה את הצמיד שנתן לתַהּמִינה והבין שהוא זה שהרג את בנו… בוכה ומיילל בעצב השליך אפר על ראשו. גם סוֹהרָאבּ, שגילה את זהותו של אביו, כורע תחת עוצמת הכאב… הוא פנה לאביו ואמר: "קשות לי דמעותך מחיל המוות. אשר נגזר, היה. אין להשיב." לוחמים איראנים באו לחפש את רוּסתַם הנעדר. בשמוע קול צעדיהם, סוֹהרָאבּ חרד מגורל חיילי צבא טוראן וביקש מאביו לדאוג לכך שיחזרו בשלום לבתיהם. רוּסתַם נענה לדרישתו. במילותיו האחרונות, סוֹהרָאבּ אמר:

"הכוכבים חרצו משפט בשחק,

כי את מותי אמצא רק מידך.

הופעתי כברק וכרוח נסתי.

עוד יחד נפגש בדביר שמיים."

 

רוּסתַם הורג את סוֹהרָאבּ. איראן, 1814

 

סיפור רוּסתַם ואֶסֽפַנדִיאׇר

המלך גוּשטֽאָספ היה מודאג. הוא חשש שבנו הצעיר, האמיץ והשאפתן אֶסֽפַנדִיאׇר, חושק בכסאו. יום אחד הוא הזמין אליו את חכמי חצר המלכות, פנה אל יועצו הנאמן והחכם גָ'אמאָספ, ושאל אותו מה צופן העתיד לבנו אֶסֽפַנדִיאׇר. כמה ימים אחר כך, אחרי שגָ'אמאָספ בדק בספרי האסטרולוגיה שלו, הוא סיפר בכאב גדול למלך על הגורל הנורא הצפוי לבנו הצעיר אֶסֽפַנדִיאׇר ימצא את מותו בידיו של הגיבור האדיר, רוּסתַם. המלך אמנם הצטער על הבשורה, אבל כיון שחייו שלו היו חשובים לו מחייו של בנו, גבר ועלה בו יצר הרע. וכך, כשעלה השחר למחרת, הוא זימן אליו את אֶסֽפַנדִיאׇר. הלוחם הצעיר התייצב בפני אביו וגולל באוזניו את כל מעשי הגבורה שביצע כדי להגן על הממלכה. הוא הזכיר למלך כיצד מילא את שבע המשימות שהטיל עליו, ואיך נלחם במלך טוראן, ניצח ושיחרר את השבויים האיראנים. "אבל," הוסיף אֶסֽפַנדִיאׇר ואמר, "הגמול שהובטח לי על ביצוע כל המשימות הללו, טרם ניתן לי". למלך גוּשטֽאָספ היתה רק תשובה אחת לבנו: "תזכה לכל מה שהבטחתי לך, אם רק תמלא משימה אחת אחרונה. לך לביתו של רוּסתַם בסִיסֽטָאן, כבול אותו בשלשלאות והביאו לפני". אֶסֽפַנדִיאׇר, הופתע, ובצדק. הוא הזכיר לאביו המלך גוּשטֽאָספ את כל הפעמים בהן סייע רוּסתַם לאיראן, עוד מימיו של המלך מַנוּצֶ'הר. "מדורי דורות", אמר אֶסֽפַנדִיאׇר, "הוא היה הגיבור המופלא ומגינה הנאמן של הממלכה." אך גוּשטֽאָספ התעקש: רוּסתַם יהיר ואינו נכנע למלך ומכבד אותו, ולכן, רק אם ישוב אֶסֽפַנדִיאׇר ויביא איתו את רוּסתַם הכבול בשלשלאות, יסכים המלך גוּשטֽאָספ להסיר את הכתר מעל לראשו ולהניחו על ראש בנו אֶסֽפַנדִיאׇר, כיורש. אֶסֽפַנדִיאׇר הבין את כוונתו הנסתרת של אביו. "אם רצונך במותי", אמר, "אין ברירה בידי, אלא למלא את פקודתך".
ביום המחרת רעמו התופים. אֶסֽפַנדִיאׇר ואיתו אחיו פַשוּתַן, בניו בַהֽמַן, אָדָארֽנוּש מֶהֽרנוּש, וקומץ לוחמים אמיצים, יצאו לדרך לסִיסֽטָאן, ארצו של רוּסתַם, להשלים את המשימה. עד מהרה הגיעה הקבוצה אל הנהר, שסימן את גבול נחלתו של הגיבור האדיר רוּסתַם. הם הקימו את המחנה שלהם על גדת הנהר, ואֶסֽפַנדִיאׇר כינס את לוחמיו. "טרם מילאתי את פקודת אבי," הוא אמר להם. "רוּסתַם הוא הגיבור שהציל את איראן פעמים רבות. אלמלא הוא, כל האיראנים, אצילים ובני דלת העם, היו לעבדיו של מלך טוראן. אם יאות הגיבור הגדול להיענות מרצונו לפקודה, נקשור את ידיו, אך ננהג בו בכבוד." המפגש בין הלוחם האדיר לבין שליח המלך החזק, התחיל בנימה צורמת משהו… רוּסתַם הזמין את אֶסֽפַנדִיאׇר להתארח בביתו, אבל הלוחם הצעיר סירב בנימוס ואמר שעליו למלא את פקודות המלך. "אם תשים את השלשלאות על ידיך, עכשיו, כמצוות המלך, אדאג בעצמי כי לא תיפול שערה משערות ראשך. האמן לי שגוּשטֽאָספ לא יפגע בך לרעה, וכשאמלוך אני במקומו, אפקיד את העולם כולו בידך." רוּסתַם הקשיב בשקט, אבל ענה בשלילה. הבושה הכרוכה בהיותו כבול בשלשלאות כאחרון השבויים, ההשפלה הייתה בלתי נסבלת. הלוחם הצעיר הציע כי יסעדו יחד, באותו ערב, באוהלו שעל גדת הנהר. רוּסתַם נענה להזמנה, אבל כאשר היה השולחן ערוך והמנות הוגשו, לא קרא ואֶסֽפַנדִיאׇר לרוּסתַם. האחרון חיכה בארמונו לשליח שיזמין אותו לארוחה. הדקות חלפו, גם השעות… שעת הסעודה חלפה ואיש לא בא להזמינו. רוּסתַם הכעוס קפץ על סוסו ודירבן אותו בחמת-זעם אל האוהל שעל שפת הנהר. כרוח-סערה פרץ רוּסתַם אל אוהלו של ואֶסֽפַנדִיאׇר והאשים את הלוחם הצעיר בהשפלתו. אבל ואֶסֽפַנדִיאׇר המשיך לבייש ולהעליב את הגיבור האדיר, והזמין אותו להתמודד בשדב הקרב, בדו-קרב, ביום המחרת. רוּסתַם צחק והתייחס לדברים בביטול, אבל ואֶסֽפַנדִיאׇר היהיר התעקש והמשיך להשפילו. למען האמת, ולמרות שזה אולי נשמע מעט מוזר, שני הגיבורים רצו זה בטובתו של זה… ואֶסֽפַנדִיאׇר ביקש להגן על רוּסתַם מפני אביו המלך, ואילו רוּסתַם ביקש להושיב את אֶסֽפַנדִיאׇר על כס המלוכה. ולמרות זאת, בבוקר יום המחרת נפגשו שני הגיבורים בשדה הקרב. רוּסתַם ניסה שוב לשכנע את הצעיר העיקש להקשיב לדבריו ולעצתו ולהימנע ממלחמה, אבל זה היה מאוחר מדי. ואֶסֽפַנדִיאׇר גמר אומר בליבו לצאת למאבק. שני הלוחמים שעטו על סוסיהם זה לעומת זה, והתנגשו פעם אחר פעם בכוח אדיר, עד שנשברו הרמחים שבידיהם. שני הלוחמים שלפו את חרבותיהם והיכו זה בזה בעוצמה כה גדולה עד שהתנפצו גם הן, וכך קרה גם לאלות-העץ עימן הפליאו זה בזה את מכותיהם. מתגוששים בידיהם החשופות, תפסו שני הגיבורים זה בחגורתו של זה וניסו בכוח רב להשליך ארצה איש את יריבו, ואולם לשווא, כוחם היה שקול. לבסוף פנו שני הגיבורים, האחד צעיר ויהיר והשני זקן ומיומן, אל הקשתות. הקשתות הכריעו את הקרב. בחיציו, בעלי חוד היהלום, הצליח ואֶסֽפַנדִיאׇר לפגוע ברוּסתַם ובסוסו.
רוּסתַם הפצוע והמדמם חזר לביתו וטיפל בפצעיו. בצר לו, התייעץ רוּסתַם עם משפחתו. אביו, זָאל, הגיבור לבן השיער אותו גידלה ציפור הפלא סִימוּרג, הציע שיקראו לציפור ויבקשו את עזרתה. זָאל הדליק מדורה על פסגתו של הר גבוה, וזרק אל האש את אחת מנוצותיה של סִימוּרג… כמעט מיד הופיעה מרחוק ציפור הענק הפלאית. הסִימוּרג הכתה בכנפיה, ומשב נוצותיה הקסומות הכבירות ריפא באורך פלא את פצעיו העמוקים של רוּסתַם ואת פצעי סוסו, והם הבריאו לחלוטין. הסִימוּרג סיפרה לרוּסתַם כי סכנת מוות מרחפת מעל ראשו של כל מי שיהרוג את ואֶסֽפַנדִיאׇר, וכי מי שיהרוג אותו יסבול יסורים קשים בעולם הזה וגם בעולם הבא. ולכן, אמרה סִימוּרג, עליו לעשות כל שביכולתו לנסות שוב לשכנע את הצעיר, הנאמן למלך אביו, לחדול מהקרב. "אם לא ישתכנע ואֶסֽפַנדִיאׇר ויתעקש להילחם למרות הפצרותיך," המשיכה הציפור ואמרה, "יודעת אני את הסוד שיביא עליו את קיצו." לקול משק כנפיה העצומות התרוממה סִימוּרג אל השמיים הכהים. רוּסתַם ורַכֽש סוסו רכבו בעקבותיה עד שנחתה על צמרתו של עץ האשל העתיק. הסִימוּרג אמרה לרוּסתַם שעליו לקחת זרד אחד מענפי העץ, לשים עליו ראש חץ ולהשרות אותו ביין; באופן פלא ואֶסֽפַנדִיאׇר היה חסין לכל מכת חרב או כלי מלחמה אחר, אך אם יכוון את החץ הזה היטב אל עיניו של ואֶסֽפַנדִיאׇר, כך אמרה סִימוּרג הפלאית, ימצא הצעיר את מותו. עם עלות השחר יצא רוּסתַם אל עבר מחנהו של ואֶסֽפַנדִיאׇר. הוא הבטיח לגיבור הצעיר את כל אוצרותיו ואוצרותיו אבותיו אם יחדול מהקרב. הוא הציע לו את אנשיו ולוחמיו, הוא הבטיח שיצטרף אליו בהכנעה וילך איתו אל הארמון, ואם יגזור המלך את מותו, יקבל עליו רוּסתַם בלא תלונה את העונש הקשה. אבל ואֶסֽפַנדִיאׇר הקשיח את ליבו, וסירב להצעה, הוא התעקש לבצע את פקודת המלך כלשונה: "ידיך בכבלים או מלחמה, איני יכול לשמוע עוד מילים ריקות כרוח." כשהבין רוּסתַם כי אינו מצליח לשכנע בדבריו את ואֶסֽפַנדִיאׇר, וכי לא נותרה ברירה בידו, הוא זכר את עצת הסִימוּרג, ירה את חץ האשל אל בין עיניו ואֶסֽפַנדִיאׇר נפל מיד אל מותו. פַשוּתַן ובַהֽמַן מיהרו לצדו. ברגעיו האחרונים עוד הצליח ואֶסֽפַנדִיאׇר הגוסס לבקש מרוּסתַם שילמד את בַהֽמַן בנו את אמנות המלחמה… כשמילותיו האחרונות עוד מהדהדות על שפתיו, נאנח ואֶסֽפַנדִיאׇר בשקט, ומת.

 

רוּסתַם נלחם באֽספׇנדיאׇר. הודו, 1756

צפו בכתבי היד הנדירים:

שאה-נאמה, 1756, הודו

שאה-נאמה, 1814, איראן

דף מתוך אוסף כתביו התיאולוגיים של אייזק ניוטון

כתביו התיאולוגיים של אייזק ניוטון, הם 'היהלום שבכתר' של האוסף. מדובר בדף אחד מתוך 7500, שמציג את העניין המיוחד והידע שהיה לניוטון במקרא ובמקורות היהודיים. לצד התעמקותו במקרא ניתן לראות כי ניוטון גייס את יכולותיו כמדען בניסיונותיו להגיע לפתרונות בעיות בנושא זה, שיש להן גם פן מתמטי.

אייזק ניוטון – "תלמיד חכם", חוקר ו"נביא"

אייזק ניוטון (1642 – 1727) נחשב לאחד מגדולי המדענים בכל הזמנים. מעט יודעים כי לצד עיסוקו במדעים המדויקים, עסק בהרחבה רבה בנושאים שאותם היינו מגדירים היום כמדעי הרוח. שילוב שכזה נדיר מאד בימינו, אך בימיו של ניוטון היו מלומדים לא מעטים שאחזו בזה וגם בזה. כתביו התיאולוגיים של ניוטון כוללים פרשנות כתבי הקודש, עיסוק במבנה המשכן והמקדש, תאולוגיה, חישובי קצין, אלכימיה והיסטוריה עתיקה. ניוטון האמין כי כתבי הקודש מכילים ידע מוצפן של תרבויות עתיקות; הוא ניגש לחקירתם באותה שקדנות המשתקפת בעבודתו המדעית, והתייחס למדע באותו להט דתי שבשלו ראה עצמו כמעין נביא.

מעניין לראות כי בעוד שבתחום עבודתו של ניוטון בפיזיקה לא נותרו טיוטות כלל, בתחומי עבודתו האחרים נותרו בידינו טיוטות רבות המעניקות לנו מבט מרתק על הסדנה הרוחנית שלו. כתבים אלה מעניינים במיוחד שכן הם מעוררים לחשיבה מחודשת באשר לניגודים המקובלים בימינו: דת ומדע, חדשנות ומסורת, רציונליות ואי-רציונליות.

כיצד הגיעו כתבי ניוטון לספרייה הלאומית?

כתביו הלא-מדעיים של ניוטון, שנותרו בידי משפחתו לאחר שבשנת 1875 הועברו כתביו המדעיים לאוניברסיטת קיימברידג', נמכרו על ידי שארי משפחתו בשנת 1936 בבית המכירות סות'ביס בלונדון. באותו יום התקיימה מעבר לכביש, בבית המכירות כריסטי'ס, מכירה פומבית של ציורים אימפרסיוניסטיים. הנוכחות במכירת כתביו של ניוטון הייתה אם כן דלה, והם נרכשו על ידי מספר סוחרים במחירים נמוכים. בימים הבאים נודע הדבר לשני מלומדים ששהו בלונדון באותה עת: הכלכלן הבריטי ג'ון מיינרד קיינס, והמזרחן אברהם שלום יחזקאל יהודה (1877 – 1951), והם מיהרו לרכוש מן הסוחרים את כל מה שהצליחו להניח עליו את ידיהם. יהודה התעניין בכתבים התיאולוגיים ואילו קיינס בכתבים האלכימיים; השניים החליפו ביניהם כתבים שנרכשו בהתאם להעדפותיהם. א.ש. יהודה ציווה לספרייה הלאומית את כתבי היד של ניוטון וכן כתבי יד רבים וחשובים אחרים שהיו ברשותו. האוסף הגיע אל הספרייה בשנת 1969, והוצג בתערוכה "סודותיו של ניוטון" בשנת 2007.

​מתוך 'טיוטות על מקדש שלמה והאמה הקדושה'

מקור: NLI Yah. Ms. Var.1. 2.4, 38a

כמו מלומדים אחרים לפניו ובימיו, הרבה ניוטון לעסוק בניסיון לשחזר את מקדש שלמה. בפתח הפרק משווה ניוטון את המידע המובא על ידי יוספוס ופילון, שהכירו לדבריו את המקדש באופן בלתי אמצעי, ובין מידע המובא בתלמוד. דרך השוואה זו ניתן ללמוד על הבקיאות המרשימה ועל ההעמקה של ניוטון במקורות היהודיים השונים. אמנם, ניוטון לא ידע עברית על בוריה, אך עמדו לרשותו כלי עזר רבים של מלומדים מן המאות השש-עשרה ואילך, דוגמת ההבראיסט הנוצרי יוהאן בוקסדורף (1564 – 1629) אשר כתב חיבור 'אודות הקיצורים העבריים', ומהדורת התנ"ך הרב לשוני של בריאן וולטון שהופיעה בשנת 1652.

אחד האתגרים הגדולים שעמדו בפניו היה פיצוח מידתה של האמה המקראית. ניוטון האמין שאירועים מרכזיים בחזון אחרית הימים יתרחשו בהקשר של המקדש היהודי ופולחנו. לצורך כך, בחן  את המקורות היהודיים וניסה לקבוע את מידתה של האמה ביחס למידות אחרות הנזכרות במקורות. לפיצוחה של חידה זו גייס ניוטון את כישוריו המתמטיים.

האמה ותחום שבת

בתחילת העמוד ניוטון בוחן את האמה בהקשר של תחום שבת, כאשר הוא מצטט את אוריגנס ביוונית, המסביר כי תחום השבת הוא כמרחק המשכן וארון הברית לפני המחנה, הסבר התואם את גרסת התלמוד הירושלמי. ניוטון עוסק ביחס בין אמה גדולה לאמה קטנה ובמספר האמות במיל, משווה את המיל המקראי למיל הרומי, מציין כי באמה שבעה וחצי ריס (הוא מצטט את מסכת יומא ו':ד' וניתן לראות כאן ובהמשך כי אינו בטוח אם המידה היא "ריס" או "דיס"), ובהסתמכו על המלומד המפורסם אריאס מונטאנוס (1527–1598)  מציין כי המידה 'כרוב' על פי ספר הערוך היא מיל שמידתו אלף אמות. הוא מוסיף שלדעתו מדובר כאן בטעות, ולבסוף מציין כי פרסה שווה ארבעה מיל.

מהי כברת ארץ?

מעניינת במיוחד היא התייחסותו של ניוטון למידה 'כרוב'. מיל זה, אומר ניוטון, קרוי 'כרוב' ב-liber Haruch  (ספר הערוך לר' נתן מרומי, המאה הי"א). אך לדעתו, מדובר בטעות והכוונה היא למידה 'ברת' (ולא ברח כתעתיק המילה ב-Newton Project), המופיעה במקרא בבראשית ל"ה 16, מ"ח 7, ומל"ב ה' 19, בביטוי "כברת ארץ". לו היה קורא בעצמו בספר הערוך היה נוכח לדעת כי גם בעל הערוך זיהה את המילה כרוב עם כברת ארץ: "כרוב, תרג' כברת ארץ ברא' לה' טז' כרוב ארעא".
ניוטון מסביר כי "במילה ברת, מתכוונים כל היהודים למיל". לא ברור מנין ביטחונו הרב בכך, כפי הנראה הסתמך, ביודעין או שלא ביודעין, על  רש"י (המצוטט אצלו במקומות אחרים), שבפרשו את הפסוק אומר: "כברת ארץ. מדת ארץ, והם אלפים אמה כמדת תחום שבת, כדברי רבי משה הדרשן".
כבר במדרשי חז"ל נראה כי אין הם בטוחים במשמעותה של המילה (ראו להלן בקישור המצורף לבלוג של מזור), ואילו בעברית המודרנית מציינת המילה מרחק בלתי מוגדר.

עם זאת, מסתבר שצדקו רש"י וניוטון ואכן מדובר במידת מרחק מדויקת. ככל הנראה, מקורה של המילה באכדית beru; ברו היא יחידת זמן של שעתיים, ומשמשת גם לציון המרחק שגומא אדם בממוצע בשעתיים, כלומר – מדובר ביחידת מרחק מוגדרת שהייתה מקובלת בעולם העתיק. (ר' כאן).

 

 

אוסף כתבי ניוטון המקוון

אוסף כתביו התאולוגיים של ניוטון, הנמצא בבעלות הספרייה, מוצג כולו באופן מקוון באתר הספרייה.הדפים מקושרים ל-Newton Project באנגליה, בו מופיעה הקלדה מלאה של הטקסט בשתי צורות: Diplomatic text – כולל כל התוספות, המחיקות והשינויים שניוטון עשה בכתב היד המקורי, ו-Normalized text – טקסט רציף המשלב בתוכו את כל השינויים לקריאה רציפה. לצד שני אלו מופיע תרגום הטקסט לאנגלית.