בכתב יד כזה אנחנו לא נתקלים כל יום. לספרייה הגיע חיבור שכולו דקדוק עברי, עם הקדשה מפתיעה בסופה: "ספר הדקדוק נכתב לתשוקת הבחור הנחמד", כאשר שמו של אותו בחור חמד נמחק וגורד. בחינה מדוקדקת של כתב היד נותנת כמה פתרונות חלקיים לתעלומה על מהותו של הספר ועל זהותו האפשרית של "הבחור הנחמד". סיפור בלשי על השפה העברית ועל "בחור נחמד" אחד ומסתורי.
אל הספרייה הלאומית נתרם כתב יד מפתיע במיוחד. כתב יד עברי ישן שכולו דקדוק ולשון, פיעל, פועל והתפעל. כתב היד התגלה בארכיון קבוצת יבנה, שאנשיו זיהו כי יש בידיהם דבר מה נדיר, והחליטו להעביר אותו אלינו לשימור ובחינה.
בפתח הספר נכתב בזו הלשון: "ספר הדקדוק לחנך הנערים לדבר צחות בלשון הקדש", ומיד אחר כך מובאים הסברים ודוגמאות שיכולים להכין כל בר דעת לבגרות הקשה בלשון.
מתוך ספר הדקדוק
אך הדובדבן שבקצפת הושאר – כמו כל דבר טוב – לסוף. "תם ונשלם, השבח לאל", כותב בהקלה המחבר או המעתיק האלמוני, ומוסיף: "ספר הדקדוק נכתב לתשוקת הבחור הנחמד…", כאשר השם עצמו גורד מכתב היד.
המשמעות של "תשוקת" בהקשר הזה, לא קשורה לרומנים ולסיפור אהבים, אלא משמעה פשוט "לבקשת" – זאת אומרת: כתב היד נכתב לבקשת אותו "בחור נחמד".
בחינה שערכה מחלקת כתבי היד של הספרייה הלאומית מצליחה לקבוע על פי סימני המים כי החיבור נכתב באיטליה, בסביבות שנת 1780. בנוסף, במחלקה מעריכים כי השם שנמחק – קרי אותו "בחור נחמד" – הוא שלמה מינירבי, כאשר את השם האמצעי (אולי שם האב) בשלב זה לא ניתן לקבוע. חשוב לציין שהשם מינירבי (שלעיתים מאויית מינרבי) הוא שם מוכר ביהדות איטליה.
לא ניתן לקבוע בוודאות אם מדובר בחיבור מקורי, או שמדובר בהעתק, אבל מכיוון שבספר יש אזכורים רבים בגוף ראשון, והכותב אפילו מתאר שכתב יד זה מטרתו להעלות על כתב את שיעורי הדקדוק שנעשו בעל פה, יתכן שאכן מדובר בחיבור מקורי. אם אכן בכתב היד חיבור מקורי, אז אפשר אפילו להניח שהמורה לדקדוק הוא שכתב את הספר שמתבסס על שיעורי הדקדוק שנתן לתלמידו – הלוא הוא אותו "בחור נחמד" שלמה מינירבי.
מחיקת השם של מזמין הספר, אגב, היא דבר נפוץ מאוד. פעמים רבות, כאשר הספר עבר מיד ליד בעסקה כזו או אחרת, הבעלים החדש של הספר גרד את השם של הבעלים הראשוניים ממנו.
מחלקת כתבי היד תמשיך לחקור בנושא. מי יודע, אולי נגלה יום אחד שהספר הוקדש בכלל לאחד מאבות אבותיו של גורו הדקדוק העברי, הפרופסור אבשלום קור!
דף מתוך אוסף כתביו התיאולוגיים של אייזק ניוטון
כתביו התיאולוגיים של אייזק ניוטון, הם 'היהלום שבכתר' של האוסף. מדובר בדף אחד מתוך 7500, שמציג את העניין המיוחד והידע שהיה לניוטון במקרא ובמקורות היהודיים. לצד התעמקותו במקרא ניתן לראות כי ניוטון גייס את יכולותיו כמדען בניסיונותיו להגיע לפתרונות בעיות בנושא זה, שיש להן גם פן מתמטי.
אייזק ניוטון (1642 – 1727) נחשב לאחד מגדולי המדענים בכל הזמנים. מעט יודעים כי לצד עיסוקו במדעים המדויקים, עסק בהרחבה רבה בנושאים שאותם היינו מגדירים היום כמדעי הרוח. שילוב שכזה נדיר מאד בימינו, אך בימיו של ניוטון היו מלומדים לא מעטים שאחזו בזה וגם בזה. כתביו התיאולוגיים של ניוטון כוללים פרשנות כתבי הקודש, עיסוק במבנה המשכן והמקדש, תאולוגיה, חישובי קצין, אלכימיה והיסטוריה עתיקה. ניוטון האמין כי כתבי הקודש מכילים ידע מוצפן של תרבויות עתיקות; הוא ניגש לחקירתם באותה שקדנות המשתקפת בעבודתו המדעית, והתייחס למדע באותו להט דתי שבשלו ראה עצמו כמעין נביא.
מעניין לראות כי בעוד שבתחום עבודתו של ניוטון בפיזיקה לא נותרו טיוטות כלל, בתחומי עבודתו האחרים נותרו בידינו טיוטות רבות המעניקות לנו מבט מרתק על הסדנה הרוחנית שלו. כתבים אלה מעניינים במיוחד שכן הם מעוררים לחשיבה מחודשת באשר לניגודים המקובלים בימינו: דת ומדע, חדשנות ומסורת, רציונליות ואי-רציונליות.
כיצד הגיעו כתבי ניוטון לספרייה הלאומית?
כתביו הלא-מדעיים של ניוטון, שנותרו בידי משפחתו לאחר שבשנת 1875 הועברו כתביו המדעיים לאוניברסיטת קיימברידג', נמכרו על ידי שארי משפחתו בשנת 1936 בבית המכירות סות'ביס בלונדון. באותו יום התקיימה מעבר לכביש, בבית המכירות כריסטי'ס, מכירה פומבית של ציורים אימפרסיוניסטיים. הנוכחות במכירת כתביו של ניוטון הייתה אם כן דלה, והם נרכשו על ידי מספר סוחרים במחירים נמוכים. בימים הבאים נודע הדבר לשני מלומדים ששהו בלונדון באותה עת: הכלכלן הבריטי ג'ון מיינרד קיינס, והמזרחן אברהם שלום יחזקאל יהודה (1877 – 1951), והם מיהרו לרכוש מן הסוחרים את כל מה שהצליחו להניח עליו את ידיהם. יהודה התעניין בכתבים התיאולוגיים ואילו קיינס בכתבים האלכימיים; השניים החליפו ביניהם כתבים שנרכשו בהתאם להעדפותיהם. א.ש. יהודה ציווה לספרייה הלאומית את כתבי היד של ניוטון וכן כתבי יד רבים וחשובים אחרים שהיו ברשותו. האוסף הגיע אל הספרייה בשנת 1969, והוצג בתערוכה "סודותיו של ניוטון" בשנת 2007.
מתוך 'טיוטות על מקדש שלמה והאמה הקדושה'
מקור: NLI Yah. Ms. Var.1. 2.4, 38a
כמו מלומדים אחרים לפניו ובימיו, הרבה ניוטון לעסוק בניסיון לשחזר את מקדש שלמה. בפתח הפרק משווה ניוטון את המידע המובא על ידי יוספוס ופילון, שהכירו לדבריו את המקדש באופן בלתי אמצעי, ובין מידע המובא בתלמוד. דרך השוואה זו ניתן ללמוד על הבקיאות המרשימה ועל ההעמקה של ניוטון במקורות היהודיים השונים. אמנם, ניוטון לא ידע עברית על בוריה, אך עמדו לרשותו כלי עזר רבים של מלומדים מן המאות השש-עשרה ואילך, דוגמת ההבראיסט הנוצרי יוהאן בוקסדורף (1564 – 1629) אשר כתב חיבור 'אודות הקיצורים העבריים', ומהדורת התנ"ך הרב לשוני של בריאן וולטון שהופיעה בשנת 1652.
אחד האתגרים הגדולים שעמדו בפניו היה פיצוח מידתה של האמה המקראית. ניוטון האמין שאירועים מרכזיים בחזון אחרית הימים יתרחשו בהקשר של המקדש היהודי ופולחנו. לצורך כך, בחן את המקורות היהודיים וניסה לקבוע את מידתה של האמה ביחס למידות אחרות הנזכרות במקורות. לפיצוחה של חידה זו גייס ניוטון את כישוריו המתמטיים.
האמה ותחום שבת
בתחילת העמוד ניוטון בוחן את האמה בהקשר של תחום שבת, כאשר הוא מצטט את אוריגנס ביוונית, המסביר כי תחום השבת הוא כמרחק המשכן וארון הברית לפני המחנה, הסבר התואם את גרסת התלמוד הירושלמי. ניוטון עוסק ביחס בין אמה גדולה לאמה קטנה ובמספר האמות במיל, משווה את המיל המקראי למיל הרומי, מציין כי באמה שבעה וחצי ריס (הוא מצטט את מסכת יומא ו':ד' וניתן לראות כאן ובהמשך כי אינו בטוח אם המידה היא "ריס" או "דיס"), ובהסתמכו על המלומד המפורסם אריאס מונטאנוס (1527–1598) מציין כי המידה 'כרוב' על פי ספר הערוך היא מיל שמידתו אלף אמות. הוא מוסיף שלדעתו מדובר כאן בטעות, ולבסוף מציין כי פרסה שווה ארבעה מיל.
מהי כברת ארץ?
מעניינת במיוחד היא התייחסותו של ניוטון למידה 'כרוב'. מיל זה, אומר ניוטון, קרוי 'כרוב' ב-liber Haruch (ספר הערוך לר' נתן מרומי, המאה הי"א). אך לדעתו, מדובר בטעות והכוונה היא למידה 'ברת' (ולא ברח כתעתיק המילה ב-Newton Project), המופיעה במקרא בבראשית ל"ה 16, מ"ח 7, ומל"ב ה' 19, בביטוי "כברת ארץ". לו היה קורא בעצמו בספר הערוך היה נוכח לדעת כי גם בעל הערוך זיהה את המילה כרוב עם כברת ארץ: "כרוב, תרג' כברת ארץ ברא' לה' טז' כרוב ארעא".
ניוטון מסביר כי "במילה ברת, מתכוונים כל היהודים למיל". לא ברור מנין ביטחונו הרב בכך, כפי הנראה הסתמך, ביודעין או שלא ביודעין, על רש"י (המצוטט אצלו במקומות אחרים), שבפרשו את הפסוק אומר: "כברת ארץ. מדת ארץ, והם אלפים אמה כמדת תחום שבת, כדברי רבי משה הדרשן".
כבר במדרשי חז"ל נראה כי אין הם בטוחים במשמעותה של המילה (ראו להלן בקישור המצורף לבלוג של מזור), ואילו בעברית המודרנית מציינת המילה מרחק בלתי מוגדר.
עם זאת, מסתבר שצדקו רש"י וניוטון ואכן מדובר במידת מרחק מדויקת. ככל הנראה, מקורה של המילה באכדית beru; ברו היא יחידת זמן של שעתיים, ומשמשת גם לציון המרחק שגומא אדם בממוצע בשעתיים, כלומר – מדובר ביחידת מרחק מוגדרת שהייתה מקובלת בעולם העתיק. (ר' כאן).
אוסף כתבי ניוטון המקוון
אוסף כתביו התאולוגיים של ניוטון, הנמצא בבעלות הספרייה, מוצג כולו באופן מקוון באתר הספרייה.הדפים מקושרים ל-Newton Project באנגליה, בו מופיעה הקלדה מלאה של הטקסט בשתי צורות: Diplomatic text – כולל כל התוספות, המחיקות והשינויים שניוטון עשה בכתב היד המקורי, ו-Normalized text – טקסט רציף המשלב בתוכו את כל השינויים לקריאה רציפה. לצד שני אלו מופיע תרגום הטקסט לאנגלית.
חלום בלהות: סיפורו של יהושע הפרוע
המבקרים חשבו שהיצירה לא חינוכית, הילדים הצביעו ברגליים: הכירו את הספר שיעשה לכם סיוטים בלילה
יש משהו אירוני ונפלא בספר המוכר לנו ביותר בשם "יהושע הפרוע" – המחבר היינריך הופמן, רופא מפרנקפורט שעסק בפסיכיאטריית ילדים, אחראי לאחד מספרי הילדים היותר אקסצנטריים, שלא לומר מוטרפים, שידעה הסוגה כולה. לכבוד יום ההולדת ה-30 של הספר צירף ד"ר הופמן את סיפור תולדות החיבור.
בשבוע שלפני חג המולד של 1841 תר הופמן את חנויות עירו פרנקפורט בחיפוש אחר מתנה לבנו בן השלוש. הוא רצה לקנות לו ספר תמונות יפה, שיעניק לו הנאה ויפתח את דמיונו. כל שפגש היו ספרים דידקטיים ומשעממים מלאי מוסר השכל הכוללים משפטים כמו "הילד הטוב חייב לדבר אמת". באמת? חייב? עדיף להראות לו מה יקרה אם לא, חשב הד"ר לעצמו.
הספר שהביא לבסוף הביתה הפתיע את אשתו. "והרי הדפים כולם ריקים!", קראה. "נכון מאוד", ענה הבעל, "אבל אנחנו נמלא אותם". הופמן, שעבודה עם ילדים כאמור לא הייתה זרה לו, נזכר בהתנסות עם ילדים הסובלים ממחלות נפש. אותם יכול היה לעניין רק עם סיפור יפה, ציור מושך, ולעולם לא עם הוראה יבשה ופסקנית. "הספר נכתב, צויר ונצבע – הונח מתחת לעץ חג-המולד, והשפעתו על הבן הקטן היתה בדיוק כפי שחזיתי מראש: הוא התאהב בחרוזים ובציורים."
האיור המקורי של פטר הפרוע, היינריך הופמן, מתוך הרפורודוקציה של כתב-היד המקורי Das Struwwelpeter, 1925
חבריו של הסופר היו נלהבים לא פחות, והפצירו בו להראות את הספר למוציא לאור. בבית ידידים הוצג הסופר בפני "המול הצעיר ד"ר לנינג", שקיבל על עצמו את הדפסת הספר. "לא זו בלבד שהספר נשלח לדפוס", כתב הופמן בחגיגות יום ההולדת ה-30 להדפסת ספרו שְׁטְרוּבֶלְפֶּטֶר (= פטר הפרוע), "אלא שאני עצמי פקחתי באופן אישי על הדפסת התמונות הצבעוניות. וכי יכולתי לנהוג אחרת?"
יהושע, יפתח או שוע?
התרגום העברי הראשון של יצירת המופת הלא-חינוכית של הופמן, מה שמכנה הסופר יהודה אטלס בשם "סיפורי נוּ-נוּ-נוּ", ראה אור בשנת ת"ש/ 1940 בהוצאת יואכים גולדשטיין בתל אביב. שנה לאחר מכן יצאה מהדורה נוספת, מוכרת ומצליחה בהרבה, בהוצאת ראובן מס בירושלים. על גילוי ההוצאה הראשונה, שאיננה שמורה בספרייה, אנו חבים תודה לארכיאולוג אוהב הספר, ד״ר דוד עמית שנפטר שלא בעיתו.
במבט לאחור אנחנו (לא) מוצאים בספרים ישנים פרטים שהיינו שמחים לגלות, כמו העוסקים במלאכת הוצאת הספר המסוים לאור. בדרך כלל נשמט שם העורך, לעיתים המאייר, אבל נדיר למצוא – כמו במקרה שלפנינו – ששם המתרגם נעדר מהספר בגרסת ראובן מס, בעוד שבגרסה של גולדשטיין נכתב רק תרגום: ל"ץ.
יהושע הפרוע, הוצאת ראובן מס, 1941
שמה של המתרגמת, כך גילה המוציא לאור איתמר לוי בתום כעשר שנים של "מרדף בלשי", הוא לילי צדק – מתרגמת אלמונית כמעט שאחראית, מלבד התרגום הראשון של יהושע פרוע – גם על עיצוב הגופן של עיתון "דבר", ואף אותיות קברה של רחל המשוררת.
בשנת 2002 הוציא לאור איתמר הוצאה מחודשת של התרגום, אז עדיין לא היה ידוע שם המתרגמת (השם נודע לו רק ב-2011), ולכן לא הופיע בשום מקום בספר המחודש.
ההוצאה המחודשת של יהושע הפרוע, הוצאת תלתלים, 2002
בספרייה הלאומית שמורה רק גרסת ראובן מס (גרסת גולדשטיין חסרה), כך שעליה נוכל להרחיב. כותרת המשנה של התרגום מכילה בתוכה הזמנה "מַעֲשִׂיּוּת בַּחֲרוּזִים וְשִׁרְטוּטִים לְצִבּוּעַ", ואכן הציורים כולם צבועים באופן בסיסי ביותר בצבעי תכלת או ורוד ומאפשרים לילד או לילדה לצבוע בעצמם ("ואיני יכול להיזכר אפילו בילד שאכן ראה בו ספר-לְצִבּוּעַ", מעיד יהודה אטלס).
צדק היא שהתחילה את מנהג גיור שמות הדמויות, מנהג ששוחזר בשאר תרגומי היצירה. בתרגומה היה פטר ליהושע, פרדריק האכזר לאליעזר, פאולינכן לרחל ועוד.
גם בתרגום ראשון זה, וגם בתרגום הבא של הספר, שנעשה בידי אורי סלע ("יפתח המלוכלך", הוצאת מודן, 1975), נעדר מהספר סיפור אחד, אכזרי במיוחד – הסיפור על הקץ שבא לאצבע (רמז: זה קשור במספריים). הסיפור היה כה חריף, כך שגם כשכבר תורגם, הוא נזכר רק כחלום.
איזה קץ בא לאצבע, מתוך שוע הפרוע, נוסח עברי: אוריאל אופק, הוצאת זמורה-ביתן, 1991
ובגרסה המוקדמת של הופמן
מספיק להציב זה מול זה את השיר הפותח של הספר בתרגום צדק ובתרגום סלע כדי לעמוד על הבדלי הגישה: היכן שסלע מרחיב, צדק דווקא מקצצת. אם בשיר הפתיחה של סלע "האזנים כבר שנתים לא ראו טיפה של מים", כך הדין בציפורניים של יפתח המלוכלך שגדלו, בחוסר צחצוח השיניים (שלא לדבר על השיער המפוזר והגרביים שלא הוחלפו כבר חודשים), אצל צדק יהושע מסתפק בלא ליטול ידיים ולשטוף ציפורניים. מה שייפתר בביקור קצר במספרה אצל צדק ("לך והסתפר, פרוע!"), מצריך טיפול מקיף יותר אצל סלע: "רוץ מהר, הסתפר, הסתרק והסתדר. שב מעט באמבט ותהיה אדם אחר!".
שלושה תרגומים לעברית נעשו עד היום לספרו של הופמן, המאוחר שבהם הוא "שׁוּעַ הַפָּרוּעַ". על תרגום זה ("נוסח עברי" כפי שנכתב על הכריכה) חתום החוקר וסופר הילדים אוריאל אופק (הוצאת זמורה-ביתן, 1991). אופק, שהכיר את שני התרגומים הקודמים, הסתמך בעיקר על התרגום של צדק – שאת זהותה לא ידע – ושמר לפחות בסיפורים הראשונים על קירבה לשמות שהעניקה צדק לדמויות הגרמניות במקורן. וכך "יהושע הפרוע" של צדק הוא "שוע הפרוע" אצל אופק, ו"אלעזר האכזר" שומר על שמו. בסיפור השלישי, על הילדה המשחקת בגפרורים, נקראת הילדה אצל צדק בשם רחל, והגר אצל אופק. סלע בחר להתרחק משמות תנ"כיים וקראה לה "דורית הגפרורית".
דורית הגפרורית מתוך יפתח המלוכלך, נוסח עברי: אורי סלע, הוצאת מודן, 1975
הגר מתוך שוע הפרוע, נוסח עברי: אוריאל אופק, הוצאת זמורה-ביתן, 1991
לאורך המאה העשרים, היו שבחרו לראות בספר הזה וב"מקס ומוריץ" של וילהלם בוש את מבשרי הנאציזם. תרגום ראשון אנגלי לספר של הופמן נעשה בידי לא אחר ממארק טווין. בשנת 1941 או 1942 מופיע בלונדון ספרון בשם "Struwwelhitler: A Nazi Story Book – היטלר הפרוע: סיפור נאצי". על הסיפור חתום ד"ר בהלות (Doctor Schrecklichkeit). מדובר בגרסה פרודית באנגלית שחיברו האחים רוברט ופיליפ ספנס (Spence) והגישו במתנה ל-Daily Sketch War Relief Fund, האחראית בין השאר על סיפוק מוצרי בידור ללוחמים האנגלים בנאצים.
ושוב מספיק להתרשם משיר הפתיחה כדי לחוש את נימת הספר. האיור הוא איור דמותו של אדולף היטלר פרוע שיער. במקום ציפורניים לא גזורות נוטפות טיפות דם מאצבעותיו. בסיפור השני, מחליף את תפקיד אלעזר האכזר (או יובל המנוול), אדולף האכזר.
עוד מככבים בספר קומראד ג'וזף המטביל את הנאצים בדיו סובייטית אדומה ומוסוליני הצייד. אפילו סיפורו הביזארי של סגנו של היטלר רודולף הס שנחת על דעת עצמו בממלכה הבריטית בזמן מלחמת העולם השנייה בניסיון נואש לכרות שלום בין שתי המעצמות הלוחמות מוזכר בספר, בסיפור החותם.
Struwwelhitler: A Nazi Story Book, Daily Sketch War Relief, 1941/ 1942
חשוב להגיד לסיום שלמרות הזיהוי (המאוחר כמובן) של הספר עם הנאצים, זכה כבר התרגום הראשון של ספרו של ד"ר הופמן להצלחה אדירה דווקא בשנים שהייתה גרמניה לאויבת העם היהודי, והביטוי יהושע פרוע הפך שגור בשפה העברית עד ימינו ממש.
אחד האהובים במאות שיריה שהולחנו בעיקר לאחר מותה היה גם אחד השירים העבריים הראשונים שפרסמה: "ימים לבנים", שכתבה באביב 1932, כשהיתה בת 21. השיר האהוב הזה כל כך מזוהה עם לאה גולדברג, ששורת הפתיחה שלו מודפסת על גב שטר 100 השקלים המוקדש לה. אך מה הם אותם ימים לבנים?
הצבע הלבן מוביל אותנו בדרך כלל אל השלג, או אל אור בהיר. לפי ההבנה הרווחת הזו, מדובר בימים מושלגים או מוארים במיוחד, נקיים, ימים המשרים על האדם הלך רוח של טוהר, של ניקיון דעת.
בפתח השיר מוסרת לנו המשוררת תיאור של הימים הלבנים, העשוי לכוון את הקורא אל כוונתה. הימים הללו אֲרֻכִּים, כְּמוֹ קַרְנֵי-הַחַמָּה הארוכות יותר בַּקַּיִץ בחצי הכדור הצפוני. אלו הם אפוא ימי קיץ ארוכים יחסית, שבארץ צפונית כמו ליטא, מולדתה של לאה גולדברג, הם גם בהירים יותר ולבנים יותר מימי שאר עונות השנה. הדימוי הזה מרחיק אותנו מעט מהזיהוי הרווח של הימים הלבנים עם הלובן של השלג בחורף.
נמשיך עם מעט אסטרונומיה, אבל מכיוון אחר.
במשך הדורות נוסו כל מיני נוסחאות וחישובים כדי לדייק יותר את לוח השנה השמשי המקובל, ולהכניס לתוכו באופן שיטתי את יתרת השעות העודפת בכל שנת שמש בת 365 ימים. נוסף על כך, במשך השנים תמיד הציקה לעולם הנוצרי הבעיה של מועד חג הפסחא. זהו החג היחיד שלא נחגג על פי לוח השמש שעליו מבוסס הלוח הגריגוריאני (בשפתנו – הלוח הלועזי) אלא על פי מילואו של הירח דווקא. לשם כך נזקק העולם הנוצרי לתיאום הלוח השמשי עם הלוח הירחי, באופן המזכיר את עיבורי השנים והחודשים בלוח העברי המבוסס על הירח. חג הפסחא – החשוב בחגים הנוצריים – נחוג תמיד ביום ראשון, ולכן בנוסף לתיאום בין הלוחות האסטרונומיים השונים נדרש החישוב גם לתיאום עם הסדר השרירותי של שבעת ימות השבוע שאינו תלוי בכל גורם טבעי חיצוני.
לאחר מלחמת העולם הראשונה הוקם בפעם הראשונה גוף בינלאומי שמטרתו הייתה לפתור בעיות כלל-עולמיות – "חבר הלאומים". במשך העשורים הבאים פעלה בז'נווה וועדה מקצועית שמינה חבר הלאומים, שייעודה היה למצוא פתרון בינלאומי מוסכם לתיקון הלוח, באופן שיתאם בין השמש, הירח וימות השבוע.
באמצע שנות העשרים נראה היה שמתגבש פתרון לבעיה הסבוכה. בפברואר 1925 נערכה ישיבה של הוועדה, שבה נדונה הצעת החלטה לא שגרתית: להוסיף בסוף כל שנה יום אחד או שניים שלא יימנו עם שבעת ימות השבוע. כלומר – היום שלאחר השבת יהיה יום ללא מספר סידורי, והיום שלאחריו יהיה יום ראשון. לאחר שנים מעוברות (שבהן נוסף גם יום ה-29 בפברואר) יהיו אלה יומיים.
הצעה ללוח ובו בין השאר יום לבן בסוף דצמבר 1931 ("יום השנה")
ההצעה הזו עוררה חששות כבדים בעולם היהודי. רבנים ומנהיגים חרדו מכך שהמבנה המקודש של ששת ימי מעשה ובסיומם שבת, הנוהג בעם היהודי מאז בריאת העולם ללא חריגה, עומד בפני סכנה. לא הייתה זו רק בעיה דתית. יציבותו של לוח השנה העברי, ושל יום השבת יותר מכל, הייתה ונותרה סמל לאומי ממדרגה ראשונה, המקובל על כל חלקי העם היהודי. העולם היהודי לא העלה על דעתו לאמץ את השינוי וברור היה שהשבת תישאר בעולם היהודי על מכונה כמאז ומעולם. כתוצאה מכך התעוררו גם חששות מעשיים, שלפיהם היפרדות השבת היהודית מהשבת הכלל-עולמית תפגע גם בהשתלבות היהודים בחברה ובכלכלה. מסלולי החיים המשותפים של יהודים ונוצרים היו עלולים להתפצל במובן עמוק וחריף.
רבני אירופה הרכיבו משלחת שהופיעה בפני ועדת הלוח בז'נווה, והציגה בפניה את ההסתייגות העמוקה של העם היהודי מהרפורמה המוצעת. הוועדה לא החליטה על קבלת השינוי והעניין המשיך להתברר בשנים הבאות ואף בעשורים הבאים.
הימים חסרי המקום משלהם בסדר ימות השבוע, זכו לכינוי "blank days" או "white days".
כאן אנו חוזרים אל השיר שלנו. העיתונות העברית ליוותה את הפעולה היהודית המתואמת נגד הפרעת קצב ימות השבוע. כך, בפשטות, כתרגומים מילוליים לכינויים הלועזיים, נולדו הביטויים העבריים "ימים לבנים" או "ימים ריקים": ימים שאינם נמנים במסגרת ימות השבוע.
רבני אירופה הקימו ועדה מתמדת שנועדה ללוות את הנושא ולהמשיך לפעול נגד החלטה כזו.
נאומו של הרב לוונשטיין מתוך שאלת תיקון הלוח היום. לחצו על התמונה לכתבה המלאה
בשנת 1931 התעורר העניין מחדש (שנה לפני כן הונהג בברית המועצות לוח חדש). באביב של אותה שנה התחדשו הדיונים בוועדה בז'נווה, ואיתם הדיווחים בעיתונות העברית על הימים הלבנים והריקים. המשוררת הצעירה לאה גולדברג הייתה רחוקה מכל רצון להתייחס ביצירתה אל הנושאים שעל סדר היום הציבורי. אבל האוזן הפקוחה והנפש הרגישה של המשוררת מצאה ביצור הדמיוני הזה, האסטרונומי מצד אחד והיום-יומי מצד שני – שמים וארץ בד בבד – ממד אחר לגמרי של הקיום האנושי.
לחצו על התמונה לכתבה המלאה
השיר "ימים לבנים", שהתפרסם ביוני 1932 בעיתון הספרותי הצנוע "פֶּתַח" של חבורת הסופרים העבריים הצעירים בקובנה, חתום: "בּון, IV. 32". המקום הוא העיר הגרמנית בּוֹן, וזמן כתיבת השיר הוא אפריל 1932. אלה הם הימים שבהם הגיעה לאה גולדברג אל בון לתקופה של כשנה וחצי, כדי לסיים את כתיבת עבודת הדוקטור שלה בשפות שמיות באוניברסיטה שבעיר זו.
הפרסום הראשון של "ימים לבנים" ב"פתח"
מהם אפוא הימים הלבנים של לאה גולדברג? ניתן היה לפטור את הזיקה בין כותרת השיר, שהיא גם נושאו, לבין הביטוי העברי החדש בן הזמן, כצירוף מקרים. אבל הצירוף בתחילת הבית האחרון מסגיר את ההקשר ההיסטורי הברור: יָמִים לְבָנִים וְרֵיקִים. אלה הם שני הכינויים בני הזמן לאותם ימים שמחוץ למניין ימות השבוע.
דן מירון מצא בצירוף הזה מפתח להבנת השיר, כאילו ימי הקיץ הלבנים הם גם ימים ריקים במובן של שלווה ריקה, משעממת, מטעה ומייאשת (דן מירון, האדם אינו אלא: חולשת הכוח, עוצמת החולשה, ת"א תשנ"ט, עמ' 381-382). הבנת מקורו של ביטוי המפתח הזה מאפשרת לנו לפרש את הבדידות שבשיר באופן אחר, כמעט הפוך.
תעודת עיתונאית ב"פֶּתַח"
ימי אפריל 1932 בבּוֹן אכן היו עבור לאה גולדברג ימים של בדידות גמורה במקום חדש. אבל ביומנה היא מתארת ימים אלה כתקופה של בדידות נעימה וצלולה, לא בדידות מהסוג המייאש. אותם יָמִים לְבָנִים וְרֵיקִים הם היצורים החדשים האלה המתקיימים במישור זמן אחר, מעבר לקצב הקבוע כל כך של שבעת ימות השבוע. הם גם שקטים עד כי כָּל-כָּךְ קַל לָשֵׂאת את שתיקתם. הימים האלה הם גְּשָׁרִים יְשָׁרִים וּגְבוֹהִים – הזדמנות לגשר מעל הרציפות המידית שבֵּין אֶתְמוֹל וּמָחָר, ולהתנתק ממרוצת הזמן החולף ברוטינה השבועית הקבועה שבה אנחנו רגילים לְזָרֵז עַל לוּחַ-שָׁעוֹן אֶת מֵרוֹץ הַדַּקִּים [=הדקות].
לאה גולדברג מדמיינת את שַׁלְוַת הבְּדִידוּת הגְּדוֹלָה שהימים המיותמים השקטים האלה משרים על האדם שפתאום עוצר את מרוץ החיים, מתְרַגֵּל אֶל עַצְמוֹ ומונה בִּמְתִינוּת את דְּפִיקוֹתָיו של הלב. הם מאפשרים לו לפתוח לרווחה את החלונות שמהם נשקפת תְּכֵלֶת-דְּמָמָה, וכך הוא נִרְגַּע, מִתְפַּיֵּס, מְוַתֵּר (לפי הנוסח המקורי של השיר). זהו פרק זמן העומד מחוץ למסגרת הזמן, כמו הדימוי הנפלא של התִינוֹק המְזַמֵּר את שִׁיר-עַרְשׂוֹ לעצמו, במקום אימו שכבר נרדמה לפניו. האם יש זמן יותר אל-זמני מהרגע הזה?
אפשר למצוא חיזוק אפשרי נוסף לפירוש הזה של הימים הלבנים על פי לאה גולדברג, בשיר מאוחר יותר שלה: "אחרי עשרים שנה". שם היא כותבת: שְׁנֵי מִנְיָנִים שֶׁל שָׁנִים, לִגְיוֹנוֹת שֶׁל יָמִים לְבָנִים; שְׁנֵי מִנְיָנִים שֶׁל שָׁנִים שֶׁהָיוּ לְמִדְבָּר שְׁמָמָה. במובן הפשוט, שני המניינים הם שתי עשרות של שנים, אבל אפשר להבין מכך גם את שתי השיטות למניין השנים – שנת השמש הלועזית ושנת הירח העברית. הימים הלבנים הם מדבר שממה של זמן, בדומה לתפקודם בשירנו "ימים לבנים".
לאה גולדברג כתבה את השיר בחג הפסח 1932. בצירוף מקרים אמיתי, שלמה יידוב גם הלחין את השיר בפסח, בליל הסדר של 43 שנה מאוחר יותר (בשנת 1975). נראה שהלחן האהוב שלו, הנושא את השומע אל מחוץ להווה, ממחיש היטב גם את המשמעות החדשה הזו: הזדמנות להרהור על חיינו בתוך הזמן ומחוץ לו.