עצוב למות באמצע התמוז: נעמי שמר מנבאת את מותה

מה עושים כאשר שמחת יום ההולדת מתערבבת עם יום אבל? ולמה עצוב כל כך למות באמצע התמוז? הסיפור מאחורי הקינה הנבואית של נעמי שמר

נעמי שמר. צילום: גל יחיעם, אוסף דן הדני, 1987

עָצוּב לָמוּת בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז
דִּגְלֵי הַקַּיִץ נִשָּׂאִים אֶל עַל,
עַל רֹאשׁ הַתֹּרֶן תּוֹר הוֹמֶה וְלֹא יֶחְדַּל.
כִּי עַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל.

עָצוּב לָמוּת בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז
דַּוְקָא כְּשֶׁהָאֲפַרְסְקִים בְּשֶׁפַע,
וְכָל הַפְּרִי דַּוְקָא צוֹחֵק בַּסַּל.
וְעַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל.

עָצוּב לָמוּת בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז,
עַכְשָׁו בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז נָמוּת
אֶל בֻּסְתְּנֵי הַפְּרִי שֶׁהִתְיַתְּמוּ.
הֵידָד אַחַר הֵידָד, נָפֹל יִפֹּל
ועַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ, וְעַל הַכֹּל…


עָצוּב לָמוּת בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז

(נעמי שמר, "אמצע התמוז")

 

נעמי שמר נולדה בי"ז בתמוז תר"ץ (13 ביולי 1930) ונפטרה בז' בתמוז תשע"ד (26 ביוני 2004). נעמי שמר, כשאר בני דורה, חיה לפי לוח השנה העברי וחגגה ימי הולדת לפי הלוח העברי גם כן. הלוח העברי היה חשוב ומשמעותי לנעמי ובני דורה, ועל כן דאגה להנציח אותו ולהנכיח אותו בחיינו בשיר הילדים "שנים עשר ירחים" ("בתשרי נתן הדקל…") שבזכותו מכירים רוב ילדי ישראל את שמות החודשים העבריים והסדר שלהם.

חברתה של נעמי שמר, זאבה (אחימאיר) זבידוב, מספרת שנעמי תמיד הוטרדה מהעובדה שהיא נולדה בי"ז בתמוז – יום האבל על הבקעת חומת ירושלים בימי המצור הרומאי – וביקשה להבין את פשר הניגודים שהצטרפו יחד ביום אחד: שמחתה האישית ואבל לאומי.

"במאמציה האינטואיטיביים והאינטלקטואליים לפתור את חידת צירופם של הניגודים המקוטבים הללו", סיפרה זאבה, "מצאה נעמי שמר את סימני הדרך לשירת חייה: הניגודים המשולבים זה בזה ורודפים זה אחר זה היו לגילוי ולכיסוי בלשון שירתה ולחניה".

זאבה מוסיפה כי כאשר ביקשה שמר להבין את פשר הולדתה בחודש התמוז, התוודעה לשירו של טשרניחובסקי "מות התמוז" והוקסמה מיופיו. היא הזדהתה עם קריאת המשורר לבנות ציון לבכות את מות התמוז, וכן הזדהתה עם קריאת התגר בשירו של טשרניחובסקי על נבואת יחזקאל, ששלל את קינת הנשים על מות התמוז.

 

צְאֶינָה וּבְכֶינָה,
בְּנוֹת צִיּוֹן, לַתַּמּוּז,
לַתַּמּוּז הַבָּהִיר, לַתַּמּוּז כִּי מֵת!

צְאֶינָה וּבְכֶינָה,
בְּנוֹת צִיּוֹן, וּרְאִיתֶן
אֶת צַעַר הָעוֹלָם הַשָּׁרוּי בְּלֹא נֵס,
אֶת צַעַר הָעוֹלָם, לִקּוּיֵי נִשְׁמָתוֹ:
הַתַּמּוּז הַבָּהִיר, הַתַּמּוּז הֵן מֵת." 

("מות התמוז" כל שירי טשרניחובסקי 1937, עמר רמד)

 

שמר התוודעה גם לשיר ההלל לתמוז שתרגם טשרניחובסקי "הלל לתמוז הקם לתחייה". התמוז היה אל הנעורים יפה התואר, אל השמש והפריחה, בעלה הצעיר של עשתורת, היורד בכל שנה לשאול בעונת הקיץ ועימו מתה כל התולדה בחרבוני הקיץ. התמוז חוזר ושב לתחייה עם פריחת האביב.

 

כִּי עַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל

בשיר "אמצע התמוז" שכתבה נעמי שמר בשנת 1979 עומד העצב של המוות אל מול הצחוק של הפרי והמית הדגלים בראש התורן.

את השיר "אמצע התמוז" כתבה נעמי שמר בעבור נורית גלרון. בשיר ניבאה שמר את מותה שלה כמעט "באמצע התמוז" בז' בתמוז תשס"ד, 26.6.2004. בראיון רדיו משנת 1991 מתארת שמר כיצד נולד השיר:

"…הייתי צריכה לעבור איזה ניתוח, וניתוחים היו לי הרבה בחיים כל מיני, ותמיד אני חושבת שאני אמות בניתוח ואני לא אקום מהנרקוזה כי אני פחדנית, את יודעת… הניתוח היה באמצע התמוז שהוא כמו שאמרנו לפני כמה שעות גם יום הולדתי. אז כתבתי, זה היה אז בשביל נורית גלרון, היא בקשה אותי שיר, וכתבתי בשבילה "עצוב למות באמצע התמוז" והשענתי את זה על פסוק מקסים מירמיהו, פסוק מאוד תמוה, מאוד לא מובן 'כִּי עַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל'. יש על זה המון פירושים אבל גם בלי פירושים הוא עושה את העבודה".

הפסוק שמתארת שמר לא מופיע בספר ירמיהו, אלא דווקא בישעיהו פרק ט"ז, פסוק ט':

"עַל כֵּן אֶבְכֶּה בִּבְכִי יַעְזֵר גֶּפֶן שִׂבְמָה אֲרַיָּוֶךְ דִּמְעָתִי חֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה כִּי עַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל."

שמר שילבה את הפסוק עם האפוס על תמוז, הדהוד קינתה של המשוררת רחל בשירה "חג" שהיה חרות בלבה והושר בילדותה במנגינתו של יהודה שרת, הטבע והמוזיקה.

נִיבִים דּוֹבְרִים אֵלַי:
זִרְעִינוּ בְּמַעֲנִית לֵבָב;
וְיוֹם יַגִּיעַ וְהָיִינוּ
לְשִׁבֳּלֵי זָהָב.

וְיֶלֶד רַךְ יָבוֹא אֵלַיִךְ
פִּרְחֵי דָגָן לָבֹר,
וְהֵלֶךְ דַּל בִּמְלִילוֹתַיִךְ
רַעֲבוֹנוֹ יִשְׁבֹּר.

חֲרֹשׁ, חוֹרֵש, וּזְרַע, זוֹרֵעַ,
בְּמַעֲנִית הַלֵּב,
וּבוֹאוּ, בּוֹאוּ, זָר וָרֵעַ,
לְחַג קָצִיר קָרֵב.

(רחל בלובשטיין, "חג")

 

רחל מדמה את מותה לחג הקציר: יום מותה יהיה ליום החג של אוהבי שיריה, אשר יקבלו את "שיבולי הזהב" ו"פרחי הדגן" של חגא-חגם."

נעמי שמר נולדה בכנרת בשנת מותה של רחל המשוררת ונאספה אל אבותיה – אל הוריה רבקה ומאיר ספיר, חברי קבוצת כנרת, ונקברה למרגלות החוף הנושק לכנרת.

 

קברה של נעמי שמר לצד הוריה בבית הקברות של כנרת

 

בקינה "אמצע התמוז" שכתבה לעצמה המבוססת על ניגודים בין עצב ושמחה הן במלות השיר הן במנגינה – העצב על מותה הקרב מלווה בחגיגת שמחה של הטבע שאיננה חדלה. המנגינה בנויה מחלק אחד (ללא פזמון) והחזרה על השורה הראשונה בכל בית יוצרת מעין פזמון "עָצוּב לָמוּת בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז".

אולם בטיוטה של השיר, תחילה חשבה לפתוח כל בית במלה אחרת:

הבית הראשון נפתח במשפט "קשה למות באמצע התמוז", הבית השני נפתח במשפט "עצוב למות באמצע התמוז" והבית השלישי נפתח ב"עכשיו מוטב למות או דוקא עכשיו כדאי למות". בסופו של דבר, לדעתי הכריעה המנגינה את הצורך בחזרה על אותו המשפט כדי ליצור מעין פזמון חוזר שבעצם לא קיים.

 

טיוטת השיר בכתב ידה של נעמי שמר. לחצו על התמונה לגודל מלא

 

בשיר קיים גם ציור צלילי – מוטיבים מוסיקליים שמתארים את הטקסט – המלה "מוות" היא במנגינה יורדת בעוד במלים "נישאים אל על" המנגינה עולה. ואז המנגינה יורדת שוב כאשר שמר מצטטת את הפסוק "ועל קיצך ועל קצירך". ושוב עולה ב"הידד" ושוב יורדת ב"נפל". וכך גם בבתים הבאים.

 

 

הפסוק מישעיהו ("עַל כֵּן אֶבְכֶּה בִּבְכִי יַעְזֵר גֶּפֶן שִׂבְמָה אֲרַיָּוֶךְ דִּמְעָתִי חֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה כִּי עַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל") מדבר על הכאב של השיבולים הנקצרות באלימות חרמשם של הקוצרים המעורב בתרועות השמחה, בשירת ההידד שלהם. או כמו שמפרש זאת אברהם זיגמן בספרו "מדרש נעמי" (הכולל 108 שירים של נעמי שמר שבהם אזכורים מהמקורות):

הקיץ הוא עונת קטיף התאנים ועונת הקציר בהן מרבים לשמוע קריאות הידד בשדות. הפסוק בישעיהו מתאר את חורבנה של מואב. במואב החרבה לא ישמעו קריאות הידד בקיץ ובקציר. באמצעות הפסוק אותו היא מצטטת פעמיים ובפעם השלישית משנה אותו ואומרת: "הידד אחר הידד נפול יפול ועל קיצך ועל קצירך ועל הכל" ומעצימה את תחושת המוות של אמצע התמוז.

בשיר מופיעים כל מקורות השראתה של נעמי שמר: הטבע של ארץ ישראל, עבודת השדה, התנ"ך, השירה העברית, הניחוחות, והצלילים של מקום הולדתה על שפת הכנרת, והמוזיקה האוניברסלית הקלאסית – הבחירה בסולם סי מינור – הסולם העצוב.

נעמי שמר והמשוררים בני דורה מאמינים שחייהם יימשכו ביצירתם ובאהבתם את הארץ, את פרחיה ואת נופיה. הם בטוחים בשירתם שתמשיך לחיות את חייהם עם חיי הטבע האהובים בארץ ישראל. ואכן השיר נכנס לקנון הישראלי.

 

לקריאה נוספת:

זאבה זבידוב, "לשיר זה כמו להיות", מתוך מגזין "האומה" גיליון 204

אברהם זיגמן, "מדרש נעמי", יד בן צבי, ירושלים 2009

 

מעשה בציירת: לאה גולדברג

"הציור נחוץ לי כדי לברוח מהספרות לעולם אחר, ממשי יותר" על לאה גולדברג הציירת שלא הכרתם

"יֵשׁ בָּעוֹלָם הַרְבֵּה דְבָרִים יָפִים:
פְּרָחִים וְחַיוֹת, אֲנָשִׁים וְנוֹפִים.
וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵינַים פְּקוּחוֹת
רוֹאֶה יוֹם יוֹם מֵאָה דְבָרִים נִפְלָאִים 
לְפָחוֹת!"

מתוך "מעשה בצייר", סיפרה וציירה לאה גולדברג, פועלים, 1965

 

באמצע שנות החמישים לחייה, המילים לא היו עוד החוף הבטוח של המשוררת והסופרת לאה גולדברג. אולי בגלל ביקורת שספגה על שירתה ואולי בגלל סיבות אחרות, המילים כבר לא הספיקו לה כדי לבטא את שירת חייה והיא פנתה לציור.

אני כותבת "פנתה", אבל בעצם הייתי צריכה לכתוב "חזרה". לאה גולדברג הייתה משוררת-ציירת לאורך כל חייה או אם תרצו, אמנית דו-תחומית. היא גילתה נטייה לציור בילדותה ובנעוריה, ואפילו למדה ציור וביקשה ללמוד באקדמיה לציור.

ברשימה ביומן הנעורים שלה היא כותבת: "לצייר אני אוהבת מאוד, על זה אני כבר כתבתי קודם לכן. בפנטסיה שלי אני לפעמים מתארת את עצמי גם ציירת. אבל די עם כל הפנטסיות, נעבור אל הריאליות."

 

לאה גולדברג, ציור שעשתה לספר "וזה המעשה באוקסן וניקולט", שאותו גם תרגמה. הוצאת תרשיש ודביר, 1966

 

חייה התגלגלו כך שאחרי פרסום שירה הראשון למבוגרים וכיוון שכבר התפרנסה מהוראה ומספרות, בחרה בספרות ולא בציור בתור מקצוע. ועדיין, היא לא פסקה לצייר ובתקופות מסוימות היה לה הציור לכלי הביטוי המרכזי.

מרבית הקוראים שורות אלה מכירים היטב את "הַמְפֻזָּר מִכְּפַר אֲזַ"ר" של גולדברג (על פי מהרשק), אך לא כולם יודעים שאלו איורים מעשה ידיה של גולדברג. לכבוד הגרסה השלישית של היצירה שיצאה לאור בשנת 1968, הרחיבה גולדברג את היצירה ואף איירה אותה. אני מעזה לנחש שאלה הם איוריה המוכרים ביותר.

 

לאה גולדברג, כריכת הספר "המפוזר מכפר אז"ר", עם עובד, 1968
איורי לאה גולדברג מתוך "המפוזר מכפר אז"ר", עם עובד, 1968

 

בתקופות שונות בחייה לאה גולדברג לא רק איירה אלא גם ציירה ללא הרף ובטכניקות שונות: רישומים, ציורים, אקוורלים וקולאז'ים.

בקטלוג התערוכה "איך מציירים שיר?" (הספרייה הלאומית, 2016) כתב אוצר התערוכה ד"ר גיל וייסבלאי: "לאה גולדברג העידה על עצמה כי הציור והכתיבה, שניהם נובעים מאותו 'מעיין חבוי ונסתר' אך יחד עם זאת, לא היה לדעתה מכנה משותף בין הציור לשירה. 'אלה שני דברים שונים בתכלית', אמרה עם פתיחת תערוכת ציוריה הראשונה ב-1966, 'אמנם שניהם פורצים באופן ספונטני לגמרי, אך אמצעי הביטוי השונים, רחוקים זה מזה.'"

הנה כמה מיצירותיה שאפשר לראות בהן שערים לחלקים שונים בתודעתה:

 

לאה גולדברג, רישום בעיפרון, 1969, לאה גולדברג, אוסף לאה גולדברג, הספרייה הלאומית

 

לאה גולדברג, רישום בעיפרון, 1968, אוסף לאה גולדברג, הספרייה הלאומית

 

לאה גולדברג, ציור שעשתה לספר "עץ היהודים", שאותו גם תרגמה. אנטה פון דרוסט-הילסוף, דביר, 1970

 

בספרו "האור בשולי הענן" (הקיבוץ המאוחד, פועלים, 2011) מביא החוקר גדעון טיקוצקי ציטוט של גולדברג מתוך ראיון שבו היא מתייחסת לנושא: "הדחף ליצירה הוא אותו הדחף הן בשירה והן בציור, אסוציאציה בזמן הציור היא בהחלט לא ספרותית. להפך, הציור נחוץ לי כדי לברוח מהספרות לעולם אחר, ממשי יותר. סופרים נמשכים לציור כי הם מחפשים את הקיום הממשי שתפיסתו בלתי אמצעית. כנראה מתוך זה ברחתי לציור, כי כמעט אינני כותבת. אמנם נכון שהחוויה המעוררת את היצירה היא אותה חוויה והאישיות שלי היא אותה אישיות בשני המקרים, אך כאן נגמרת ההשוואה. בכל אמנות חושבים בחומר שבו עובדים, ומסוכן, ואף אין זה מדויק להשוות ולשאול מונחים מאמנות אחת לרעותה."

 

אקס ליבריס שאויר ע"י גולדברג, כנראה בסוף שנות ה-60

.

29.7.1966 רומא

"שנתיים כמעט של ציור. כל מה ששייך לכתיבה היה זר. לא יכולתי להשתמש במילים, לא בשביל עצמי ולא בשביל אחרים."

(יומני לאה גולדברג)

 

הציירת והפסלת תמרה ריקמן, חברתה של לאה גולדברג ומי שגם לימדה אותה רישום מספרת בסרט בסדרת "העברים" –"לאה גולדברג בחמישה בתים": "לאה גולדברג ביקשה שאתן לה שיעורי רישום, עניין של הדגשות ופרספקטיבה וצבע, אחר כך היא עשתה קולאז'ים מאוד מוזרים ומאוד מעניינים."

לאה גולדברג ציור, 1969, אוסף לאה גולדברג, הספרייה הלאומית

 

באביב של שנת 1969 מתגלה אצל לאה גולדברג סרטן השד. באותו קיץ היא עוברת ניתוח וטיפולים, משוכנעת שהבריאה היא נוסעת לחופשה בשוויץ אך היא חשה שם ברע וחוזרת לארץ. הבדיקות מגלות שגופה מלא גרורות. היא מתאשפזת לעוד סדרת טיפולים.

"עכשיו אינני יכולה לצייר כלל כי הישיבה גורמת לי לכאבים קשים ועלי תמיד לחפש מצב של שכיבה שאינו מכאיב לי."

ריקמן ממשיכה לספר: "בתקופה האחרונה לחייה היא שכבה על מיטה בחדר והיא רשמה על הקיר מראש המיטה עד הירכתיים של המיטה, רישום שהלך וצמח ונהיה יותר ויותר ארוך עד שהוא הגיע לקצה של החדר. ובכל פעם הייתה מטלפנת אלי ואומרת 'תמי בואי, אני רוצה להראות לך את הקטע הנוסף שציירתי'. זה היה רישום זה לא היה ציור. זה היה רישום בעפרון והיא המשיכה אותו והמשיכה אותו. זה היה רישום מיוחד במינו של כל מיני חלומות."

בשנת חייה האחרונה (1969) הוצגו שתי תערוכות יחיד מיצירותיה: האחת בבית האמנים בירושלים והאחרת בגלריה בכפר מנחם שבשפלה. אחרי מותה הוצגו עוד תערוכות אחדות מיצירותיה הפלסטיות. באוסף לאה גולדברג בספרייה שמורים עשרות ציורים של לאה גולדברג. בעיזבונה של גולדברג שמורים אלפי ציורים, רישומים וקולאז'ים שיצרה במהלך חייה.

 

"הַצַּיָּר יוֹשֵׁב בַּבַּיִת
בִּרְחוֹב הָעֵץ הֶעָקֹם
וּמִן הַחַלּוֹן שֶׁבַּבַּית
הוּא רוֹאֶה אֶת חַן הָמָּקוֹם,
וְכָל שֶׁעֵינָיו תִּרְאֶינָה
מֵעַתָּה חַי וְקַיָּם,
כָּל דְּמוּת שֶׁיֶּשְּנָהּ אוֹ אֵינֶנָּה
בַּתְּמוּנָה הִיא יֶשְׁנָה עַד עוֹלם."

מתוך "מעשה בצייר", סיפרה וציירה לאה גולדברג, פועלים, 1965

לקריאה נוספת: 
"האור בשולי הענן" מאת גדעון טיקוצקי, הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים, 2011
"יומני לאה גולדברג", עורכים: רחל אהרוני ואריה אהרוני, ספריית פועלים, 2005

לקבוצה שלנו גיבורות כבר הצטרפתן?

 

כתבות נוספות:

למוסקבה? למצרים? או לירושלים? גלגוליו של הַמְפֻזָּר מִכְּפַר אֲזַ"ר

על "הַמְפֻזָּר", ועל לאה שלא הכרתם

"יָשׁוּב טָלֶה אֶל חֵיק הָאֵם": הגיבורים הקטנים של "ערב מול הגלעד"

הימים הלבנים של לאה גולדברג

על ארץ אהבתה של לאה גולדברג

"זֶה מִכְּבָר אֵין אִישׁ מְחַכֶּה לִי שָׁם"

היום שבו השליכו פקידים קיסריים מחלון בפראג

400 שנים לפרוץ מלחמת שלושים השנים (1648-1618)

חיתוך עץ המתאר את תחילת המרד בבוהמיה, השלב הראשון של מלחמת שלושים השנים

האביב של שנת 1618 היה קריר וגשום באירופה. אולם, לא רק מזג האוויר הנורא השפיע על מצב רוחם של נציגי מעמד האצולה בבוהמיה. כבר כמעט שנה התחולל ריב בין הצד הקתולי והצד הפרוטסטנטי סביב השאלה מי ייבחר למלך בוהמיה החדש. הקתולים נתמכו על ידי הקיסר מתיאס, איש השושלת ההבסבורגית (ששלטה עד 1918) והצביעו לבנו של מתיאס, פרדיננד השני (לימים קיסר האימפריה הקדושה הרומית – כך שמה הרשמית של האימפריה הגרמנית בעת החדשה המוקדמת). אך המחנה הפרוטסטנטי לא היה מוכן להשלים עם הבחירה והרגיש שזכויותיו נגזלו בידי המשטר ההבסבורגי הקתולי.

ב-23 במאי 1618, משלחת של 200 אנשי אצולה פרוטסטנטיים מבוהמיה צעדו בכעס רב לטירה המלכותית בפראג ולאחר דיון קצר עם פקידים קתוליים בכירים השליכו שלושה מהם מאחד החלונות לחצר הטירה. שלושתם נחתו על ערימת דשן, מה שהציל את חייהם. אולם, מה שאיש לא היה יכול לנחש באותו היום הוא שבעקבות מעשה זה נגזר גורלם של מיליוני אנשים באירופה לשלושים השנים הבאות.

 

השלכת הפקידים מהחלון

 

בחצר הקיסרית בוויה, פעולתם של אנשי המעמדות הפרוטסטנטיים התפרשה כהצהרת מלחמה. המורדים החריפו את המשבר ובחרו מלך חדש: את הנסיך הבוחר פרידריך מאזור הפאלטינאט במערב גרמניה, שהיה פרוטסטנט. בדפי ההיסטוריה שמור שמו בתור "מלך החורף", משום ששלט רק חורף אחד בממלכתו הבוהמית, עד שנאלץ לברוח משם. המשבר המקומי התנפח עד שתפס ממדים כלל אירופיים, כאשר שני הצדדים כרתו בריתות עם שליטים וקבוצות אחרים ברחבי היבשה. הצדדים הניצים לא ייחדו מקום למאמצים דיפלומטיים, וזכות הפעולה ניתנה לצבאות. בתקופה זו היו צבאות אלה בנויים משכירי חרב.

 

עץ התלייה בציור 'סבלות המלחמה' מאת ז'אק קאלו

 

תחילה התאגדו המחנות סביב הזהות הדתית הנוצרית: שליטים וערים קתוליים מול הפרוטסטנטיים. התפתחות זו שאבה עוד ועוד ערים ומדינות למלחמה שבפתח: שבדיה, דנמרק, צרפת, ספרד וכמעט כל הטריטוריות הגדולות והקטנות שהיו חלק של האימפריה הרומית הקדושה: ההבסבורגים, בוואריה, סקסוניה, ווירטמברג, ברנדנבורג ורבים אחרים. צבאותיהם נעו ברחבי האימפריה, נלחמו, בזזו, הרסו ואנסו ללא הבדל לשייכות הדתית של התושבים האומללים שנפלו קורבן בידיהם של שכירי החרב. עבורם זו הייתה לעתים קרובות האפשרות היחידה להרוויח את שכרם, שלא תמיד שולם להם כפי שהובטח בשעת הגיוס. כך נהרסו ערים וכפרים, לא מעט מהישובים הקטנים נעלמו מהמפות עקב ההרס המוחלט. ערים עשירות הפכו לעיי חורבות שבהן תושביהם האחרונים וחסרי בית ניסו למצוא מקלט מהבזיזה הבאה או ממגפות שהכו כגלים את האומללים, כמו מחלת הדבר.

המאבק שהחל את דרכו כמלחמה דתית, התפתח עד מהרה למלחמה סביב אזורי השפעה, כיבוש וכוח פוליטי. כך קרה שצרפת הקתולית נלחמה צד בצד עם שבדיה הפרוטסטנטית נגד הקיסר הקתולי, כיוון שמלך צרפת היה מעוניין בהגבלת כוחו של הקיסר מבית הבסבורג.

 

פרדיננד השני מאת גיאורג פכמן

 

קונסטלציה מסובכת זו אפשרה את עלייתם של מצביאים חדשים שזיהו בהזדמנות פז להגשמת חלומותיהם. אחד מהם היה הרוזן הבוהמי אלברכט פון וולנשטיין (1634-1583). בין 1625 ועד רציחתו ב-1634 היה וולנשטיין פעמיים המפקד העליון של הצבא הקיסרי. הוא לא רק היה מצביא מוכשר, אלא גם הבין בתחום הכספים, כך שהיה מסוגל לשלם לשכירי החרב בצבאו את שכרם המובטח. עקב יכולותיו היה אהוד מאוד אצלם והדבר שיפר את כוחו של הצבא בשירות הקיסר ההבסבורגי. יחד עם בנקאים אחדים, ביניהם בנקאי החצר הקיסרי, היהודי יעקב ב"ש, הקים וולנשטיין ברית ליצירת המטבעות בבוהמיה. המטרה הייתה לייצר כמה מטבעות שאפשר מכמות כסף נתונה. הדבר היה אפשרי רק באמצעות הפחתת כמות הכסף הטהור במטבעות, מה שגרם לאינפלציה רחבה.

עקב הצלחותיו של וולנשטיין במהלך המלחמה קיבל מהקיסר כמה דוכסויות בצפון גרמניה. בסוף פחד הקיסר שמעמדו של המצביא יגרום לו לנקוט צעדים נגד אדונו הקיסר וכך קרה שוולנשטיין נרצח על ידי קצינים ששירתו בצבאו הענק.

 

רצח ולנשטיין

 

יריבו הגדול היה המלך השבדי גוסטב אדולך השני (1632-1594). יחד עם אלפי חיילים הוא פלש לגרמניה ב-1630 וניצח את הצבא הקיסרי במספר קרבות ומהר מאוד נקבע שמו האגדתי: "האריה מהצפון". הופעתו על בימת המלחמה, טוענים ההיסטוריונים, היא שהצילה את הדת הפרוטסטנטית במרכז אירופה. על אף מותו בשדה הקרב ליד העיירה ליטצן ב-1632, הצד הקתולי לא הצליח לחזור ולהשתלט על השטחים שאבדו לו בעקבות התערבותם של השבדים.

 

הקרב בליטצן 1632

 

כבר מ-1641 הגיעו רוב המעורבים במלחמה להבנה, שהיה צורך בכינוס כללי של כל הצדדים, על מנת לקבוע את המתווה להסכם שלום כללי. אולם, רק מ-1645 התנהל משא ומתן באזור וסטפליה בצפון-מערב גרמניה, בעיקר בערים אוסנבריק ומינסטר. לאחר דיונים רבים ומניפולציות דיפלומטיות רבות, כל הצדדים חתמו על "הסכמי וסטפליה", אשר סיימו סופית את המלחמה. ההסכמים התאפשרו בעיקר בגלל התשישות הכלכלית והצבאית של כל הצדדים. ההסכמים סידרו גם מספר גבולות בין המדינות באירופה וקבעו סטנדרטים חדשים בחוק הבינלאומי.

 

הסכמי וסטפליה. התמונה לקוחה מתוך קובץ חיבורים העוסקים בקורות מלחמת שלושים השנים. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו על התמונה

 

מה היה מקומם של היהודים בימי מלחמת שלושים השנה?

הדוגמה של יעקב ב"ש היא ייחודית. עקב הצלחותיו לייצר מטבעות בכמות גדולה יותר קיבל תואר אצולה מהקיסר: פון טרויאנברג. הוא היה היהודי הראשון שקיבל תואר אצולה מטעם החצר הקיסרי בווינה. ואולם, למרות שבין קורבנות המלחמה היו גם יהודים, הוכיחו מחקרים שהם נפגעו יחסית פחות ממאורעות השנים ההרסניות הללו. מקומם של יהודים רבים במסחר בהמות, סוסים, טקסטיל ובמסחר עם מכלול החפצים שהיו בידיהם של שכירי החרב כשלל שמר להם מקום חשוב למדי במנגנון כלכלת המלחמה.

לא פעם קרה שקהילות יהודיות קטנות נוסדו במקומות שנחרבו במלחמה ובאזורים ששייכותם לשליטים מסוימים לא הייתה ברורה. זאת ועוד, אחת הקהילות המפורסמות באירופה נוסדה בעיצומה של המלחמה ב-1639: קהילת האשכנזים באמסטרדם. הולנד נשארה יחסית מחוץ לאירועים, החוקים היו ליברלים למדי ויהודים רבים ממרכז וממזרח אירופה נדדו לשם.

 

חלפני כספים

 

בדומה למלחמות אחרות, גם מלחמת שלושים השנה נתנה השראה רבה לסופרים, משוררים, מלחינים וציירים. מספר גדול של יצירות נוצרו בהשראת השנים הקשות. שירי עם, יצירות מוזיקליות, זכרונות חיים ואף רומנים. בין המפורסמים עד היום: הרפתקאותיו של סימפליציסימוס מאת הנס יעקב כריסטופל פון גרימלסהאוזן. במרכז היצירה עומד נער שעבר תלאות רבות במהלך שנות המלחמה. חלקים גדולים של הרומן ושל ההמשכים הושפעו מהביוגרפיה של המחבר. גם הוא סבל ולחם, אך גם הפיק השראה ליצירת מופת שמושכת קוראים כבר 350 שנים, ולאחרונה גם בעברית.

 

כתבות נוספות

"אלוהים! מתי תשים קץ לחיים העלובים האלה?"

מלחמת העולם הראשונה ותגובות ספרותיות בעקבותיה

הארי פוטר, אברהם היהודי ואבן החכמים

מסירות ומאבק, על הכתיבה של פיליפ רות

יהודים נוירוטים לא מאמינים בהנאה, זה די ברור. ואכן, חיי הכתיבה של פיליפ רות לא היו מופת של עונג וצהלולים. רוני גלבפיש עם כמה פרטים מעניינים על האיש הכי ראוי שלא זכה בנובל

פיליפ רות לא היה עושה לרשימה הזו לייק. רציתי לכתוב שהוא היה עשוי לבחור באייקון אדום הפנים והזועם של פייסבוק, אבל גם את זה הוא לא היה עושה בשום אופן. הוא היה מפנה את הגב, מסנן משהו מתחת לשפם ומתחפף.

רות לא אהב לדבר על כתיבה*, עוד פחות אהב לדבר על הרגלי הכתיבה שלו – וממש לא התעניין בהרגלי כתיבה של סופרים אחרים. כששאלו אותו אם הוא חושב שכל הסופרים עובדים קשה כמוהו, הוא פנה לציטוט ישן של ג'ויס קרול אוטס:
"כשכותבים שואלים זה את זה באיזו שעה אתה מתחיל לעבוד ומתי את מסיימת וכמה זמן אורכת הפסקת הצהריים שלכם," אמרה אוטס, "מה שהם בעצם רוצים לדעת זה אם הסופרים האחרים מטורפים כמוהם."
"ואני לא זקוק לתשובה לשאלה הזאת," סיכם רות.

קל להתעלם מרצונותיהם של המתים, ועל כן, בעת שבמקומות אחרים יסכמו בצדק את הקריירה שלו, יספרו על הספרים והחיים, כאן נתמקד בכמה סיפורים על חיי הכתיבה של הסופר שהלך לעולמו.
אם הוא בדרך לגיהינום, הוא כבר ידע מראש מה מצפה לו שם:

The road to hell is paved with works-in-progress

פיליפ רות מתוך הסרט התיעודי: "American Masters" documentary "Philip Roth: Unmasked"

בילדותו, פיליפ רות לא חלם להיות סופר. הוא פשוט אהב לקרוא. הוא הלך לספריה המון, כמעט כל יום, ולקח שישה ספרים בכל פעם – על ספורט, על ים, על הרפתקאות. הוא העיד שמעולם לא חשב על הסופרים ולא ממש תהה על תפקידם. רק כשהחל ללמוד משפטים בקולג' ופקד כמה קורסים בספרות, נכבש לראשונה בקסם וכתב כמה סיפורי קולג'. הם היו ממש גרועים, לעדותו, כמו סיפורי הקולג' של כולם.

אחר כך השלים את לימודיו והתגייס לצבא. הוא היה ג'ובניק, כמובן. במגורים היתה לו מכונת כתיבה, ולראשונה בחייו הוא החל לכתוב ברצינות. הסיפורים האלה היו שווים משהו, סוף סוף. הוא כבר ידע שהוא רוצה להיות סופר, אבל לא העלה על דעתו שיתפרנס מכתיבה, ולכן עשה את הדבר ההגיוני ביותר והלך ללמד ספרות באוניברסיטה. זו היתה פרנסתו משך שנים רבות, גם אחרי שזכה בפרס הספר הלאומי האמריקאי ובמילגת גוגנהיים והחל להתפרנס (היטב) מכתיבתו.

רות דיבר על תהליכי הכתיבה שלו בהרחבה בעשרות ראיונות, והתמונה העולה מהם מסקרנת ומטרידה.

הוא כתב בכל שעה אפשרית. כל היום. "היכולת שכל כותב זקוק לה היא לשבת בשקט בתוך שעמום עמוק," אמר. אם היה לו חשק פתאומי, הלך לכתוב גם בערב. לפעמים התעורר באמצע הלילה עם רעיון, וכתב אותו על אחת מפתקיות הפוסט-איט הצהובות שנחו בכל מקום בבית. לפעמים פשוט קם והלך לכתוב. "אני כמו רופא," אמר. "ואני מחכה בחדר מיון למקרי חירום. ואני מקרה החירום."

 A life of writing books is a trying adventure in which you cannot find out where you are unless you lose your way

פיליפ רות עם הסופר היהודי-איטלקי פרימו לוי בטורינו, 1986. מתוך "לה סטמפה"

כל אחד משלבי הכתיבה ייסר אותו. הוא שנא את ההתחלות, כי לא ידע מי הדמות ומה הבעיה שלה, שני הפרטים שאיתם התחיל בדרך כלל. וכשידע כבר מה הנושא, לא היה לו מושג איך לטפל בו. הוא כתב פתיחות איומות, "מין פרודיות לא מודעות על הספר הקודם שלי."

כל השלב הראשון היה חיפוש מתמשך אחרי "משהו. משהו שיעבור במרכז הספר. איזה מגנט שימשוך אליו הכל". בדרך כלל כתב מאה עמודים ויותר עד שהגיע לפסקה אחת שהיתה בה פעימה של חיים ממש. כשזיהה אותה, הפסיק לכתוב.

הוא עבר על כל מה שכתב עד אז וסימן קו אדום מתחת לפסקאות בודדות, משפטים שהיה בהם משהו, ואז הדפיס את כולם. בדרך כלל הם לא מילאו יותר מדף אחד. ואז הוא התחיל שוב.

אחרי הפתיחה האיומה הגיעו חודשים ארוכים של משחק חופשי, משוחרר, כתיבה מבולגנת וחסרת שיטה. ואז הגיע המשבר. הרגע שבו פנה נגד היצירה ושנא אותה מכל ליבו. המשבר הזה היה זהה תמיד, בכל ספר מחדש. הוא ידע שמשהו לא עובד, משהו לא טוב, אבל לא היה לו מושג מה הדבר הזה.

אלה לא היו תשובות ולא מהלכי עלילה, הבהיר לא פעם, אלא השאלות. הבעיות. בכל פעם שכתב בשטף, ידע שמשהו לא בסדר, והוא חייב להפסיק. כתיבה טובה היתה מאבק, מצב שבו בין משפט למשפט היה בור אפל של חוסר ודאות. "זה סימן ממש טוב," אמר.

מאה העמודים הראשונים ההם, אגב, נזנחו בלי היסוס. רות אמר שהוא מעדיף לא לראות אותם שוב לעולם.

בניגוד לעצה השגורה, רות לא כתב לקורא מסוים. אם כבר, העדיף לחשוב על קורא שלא סובל אותו. "לפעמים אני חושב – איך הוא ישנא את זה! – וזה בדיוק העידוד שאני זקוק לו כדי להמשיך," אמר. אבל הוא לא נתן לאיש לקרוא את הטקסטים לפני שגמר כתב יד שלם. היתה לו מספיק ביקורת עצמית משלו, והוא לא רצה שום מחמאות לעבודה לא גמורה.

Don't judge it. Just write it. Don't judge it. It's not for you to judge

פיליפ רות

להבדיל מסופרים רבים, רות קרא כל הזמן, במקביל לכתיבה. שעות היום הוקדשו לעבודה, ובערב קרא ספרים של אחרים. הוא לא הרגיש שהם מחלחלים לכתיבה שלו, ואהב את האופן שבו קריאת הערב מזינה את האובססיה הכללית שלו לתחום ולספרות. "כולם מנסים לשנות, לשכנע, לפתות, לשלוט," כתב. "הקוראים הטובים ביותר פונים לספרות כדי לנוח מכל זה."

ונראה שזה היה העונג היחיד שהיה מוכן להודות בו. "זה באמת תחום נורא," אמר פעם לסופר-מעריץ צעיר. "פשוט עינוי. אתה כותב וכותב, ואתה צריך לזרוק כמעט הכל כי זה פשוט לא טוב."

בראיון אחר, ב-1987, אמר "כתיבה היא לא עבודה קשה. עבודה במכרות היא קשה. כתיבה היא פשוט סיוט… יש איזה חוסר ודאות איום ונורא שהוא חלק אינהרנטי מהמקצוע, ספק תמידי ומתמשך שתומך בתהליך באופן כלשהו.

"רופא טוב לא מצוי במאבק מתמשך עם המקצוע שלו. ברוב המקצועות יש התחלה, אמצע וסוף. בכתיבה, אתה תמיד צריך להתחיל שוב. "

ובכל זאת, משהו כנראה עבד בשביל היהודי המוכשר והרגוז הזה, משהו גדול מספיק כדי לכתוב שלושים ספרים לאורך כשישים שנה. הוא עצמו פיזר השערות רבות לגבי חשיבות הכתיבה בחייו, ביניהן אחת שחזרה שוב ושוב – ההזדמנות שהכתיבה סיפקה לו לשקוע במשהו באופן מוחלט, ללכת לאיבוד עד תום.

וכמובן, כמו סופרים רבים, הוא לא ידע לעשות שום דבר אחר. רק לכתוב.

I turn sentences around. That’s my life. I write a sentence and then I turn it around. Then I look at it and I turn it around again

 

פיליפ רות בדירתו במנהטן בראיון לסרט התיעודי: "American Masters" documentary "Philip Roth: Unmasked"

לא חייבים לסבול עד כדי כך לכתוב טוב, אגב. יש סופרים שהתהליכים שלהם ידידותיים יותר, ובכל זאת הם כותבים ספרות בעלת ערך. אבל עבור רות, אין טעם לנסות לטייח, הסבל היה מנוע עצום בחיים וגם בחיי הכתיבה. הוא התייסר ונאבק, אבל גם היה שקוע בעבודה והתמסר לה בכל מאודו.

אולי משום שעם כל המררת היהודית המקסימה הזו, הוא אהב את המלאכה. אולי כי האמין שיש במרכזה משהו חשוב וטוב. אפילו בעצם העבודה. "כי כל הרוע האנושי מגיע רק מסיבה אחת," כתב. "והוא חוסר היכולת של בני האדם לשבת בתוך חדר בשקט."

* יחסית למי שלא אוהב לדבר על כתיבה והרגלים, הוא עשה את זה לא מעט. למשל, בספר המרתק הזה על צמיחת רעיונות והתפתחותם, על הכתיבה, ספריו הישנים, חייו כסופר וספרות בכלל:

להתראות, מר רות, ותודה על הספרים.

ברוך דיין האמת.

 

לבלוג של רוני גלבפיש

כתבות נוספות

קפטן אמריקה – מגן היהודים!

דויד גרוסמן בן ה-11 מבקש טיפים בכתיבה מגיבור ילדותו אברהם שלונסקי

"זֶה מִכְּבָר אֵין אִישׁ מְחַכֶּה לִי שָׁם"

"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו": הסיפור מאחורי "דני גיבור" מאת מרים ילן-שטקליס