שבועות, אחד משלוש הרגלים, הוא חג הנחוג בו' בסיון, בסיום ספירת העומר ("ממחרת השבת השביעית"). שבועות נקרא גם "חג מתן תורה", שכן על-פי המסורת מעמד הר סיני התקיים בשבועות; "חג קציר", מכיוון שקציר החיטה נערך בסמוך לחג והוא אחד ממנהגי החג; ו"יום הביכורים", לאור כך שאחד ממנהגי החג הוא הבאת ביכורים.
ככתוב בספר דברים ט"ז, פסוק 10: "ועשית חג שבועות ליהוה אלהיך מסת נדבת ידך אשר תתן כאשר יברכך יהוה אלהיך". שבועות מופיע פעמים רבות בתנ"ך (ובייחוד בתורה), אך ברוב המקרים בלא ציווי מנהג מסוים. יוצא דופן הוא מנהג הביכורים, שמצוין בשמות ל"ד, פסוק 22: "וחג שבועות תעשה לך ביכורי קציר חיטים". למעשה, המקור של רוב המנהגים האחרים הוא במסורות מאוחרות יותר. החג קיבל גם משמעות חקלאית-ציונית במהלך המאה ה-20.
נהוגה קריאה במגילת רות (שסיפורה מתקיים בתקופת הקציר, ושבה רות המואבייה מקבלת את התורה), ומקיימי המסורת אף נוהגים להעביר את ליל החג בלימודי תורה. אך מה הקשר ל"חודש מאכלי החלב"? ומאיפה לקוח המנהג להתיז מים בחג השבועות, ומדוע יהודי איטליה אפו לחמים בצורת סולם? לכל המידע על מנהגי החג עיינו בכתבות הבלוג.
חג שבועות: פיוטים, מגילת רות, כתובות באתר הפיוט והתפילה >>
שבועות בספרייה הלאומית >>
בשנות ה-30 לקחה על עצמה התנועה הציונית את המשימה רבת החשיבות: לצקת תוכן חדש בשורה של חגים יהודיים עתיקים – ל"ג בעומר, ט"ו באב, חנוכה וכמובן, שבועות.
מַתִּיר אֲסוּרִים / הַתֵּר אֲסוּרָי / וְרַפֵּא יִסּוּרָי /
צָעֲקָה שָׂרָי.
לוּ לֹא נוֹצָרְתִּי / כִּי נֶעֱצָרְתִּי / מַה נֶּחֱקַרְתִּי / כִּי
נֶעֱקָרְתִּי.
