ראש השנה

דן בניה סרי העיד על עצמו כשונא קיטש, אבל יצא לחפש גלויה מקושטת זהבים לאחר הקריאה בספרו של חיים באר

מה שנתפס בעינינו ובאוזנינו כשיר שמח כל כך, הוא בעצם שיר מאוד עצוב. חלק מהיושבים במרפסת כבר אינם בחיים, וכל שנותר הם הזיכרונות. אז איך הפך השיר העצוב לאופטימי, כשגם בגרמניה, אמריקה ויפן שרים אותו בחיוך גדול?

היו ימים שבהם איגרות הברכה לשנה החדשה היו דבר הדואר הנפוץ ביותר. הכרטיסים הקטנים ביטאו את אווירת השנה החדשה בכל בית יהודי בתפוצות ובישראל

"השופר אינו שייך ליצחק העקוד ולא לאברהם המוכן ומזומן לעקוד; השופר הוא קרנו של האיל. כשאנו תוקעים בו מה שאנו מזכירים אינו הקורבן שלא היה – אלא הקורבן שכן היה." רשימה מאת לאה קליבנוף־רון