מימי העת העתיקה הייתה ארץ ישראל מושא כיסופים. בהיותה מקודשת לשלוש הדתות המונותיאיסטיות, לאורך ההיסטוריה נהרו לארץ ישראל מבקרים יהודים, נוצרים ומוסלמים. ביהדות, ראשיתה של תופעת המסעות לארץ ישראל במצוות העלייה לרגל לירושלים, שהייתה נהוגה בימי בית המקדש. לאחר חורבן בית המקדש והיציאה לגלות החלו עולי רגל יהודים לצאת למסעות מארצות מגוריהם לארץ. מהמאה הרביעית הצטרפו לזרם עולי הרגל לארץ ישראל גם נוצרים רבים, ובימי הביניים התרחבה התופעה גם בקרב מוסלמים.
הכיסופים לארץ סחפו המונים לצאת למסעות ממושכים, מפרכים ויקרים, שלוו בסכנה מפני פגיעה מתלאות הדרך, מחלות, רעב, מזג אוויר, שוד ותקיפות. ככל שהתקדמו אמצעי התחבורה התרחבה תופעת המסעות. במאה ה-19 זינק היקפה לממדים חסרי תקדים, והיא השפיעה על תולדות הארץ והתפתחותם של יישובים.
מחיבור זה, שהועתק פעמים רבות ואף אוייר, נשמרו עד היום פחות מעשרה כתבי יד – שלושה מהם שמורים בספרייה הלאומית, שלושתם כמגילות עם שינויים קלים בטקסט בין האחת לשנייה.
