מלחמת יום הכיפורים (או מלחמת יום כיפור) היא מלחמה שפרצה ב
יום הכיפורים תשל"ד, 6 באוקטובר 1973, בהתקפה מתואמת של מצרים וסוריה על ישראל עם תמיכה של מדינות ערב ובעיקר ידי עיראק וירדן. החזיתות המרכזיות של המלחמה היו בעיקר סיני ורמת הגולן, והיא נמשכה עד 24 באוקטובר 1973 יום כניסת הפסקת האש לתוקף. חילופי האש נמשכו עד 26 באוקטובר בחזית המצרית בסיני, ועד מאי 1974 בחזית הסורית ברמת הגולן. פתיחת המלחמה במועדה הפתיעה את המודיעין של
צה"ל, אך עם זאת עד סוף המלחמה הצליח הצבא להתאושש ולנצח במלחמה. המלחמה התאפיינה בשימוש בטקטיקות וטכנולוגיות לחימה חדישות. היא גם היוותה זירת עימות של המלחמה הקרה, כשמדינות ערב נתמכו על ידי ברה"מ וישראל נתמכה על ידי ארה"ב.
הרקע למלחמה
כרקע למלחמה, מצרים, בראשות הנשיא אנואר סאדאת, ביקשה להשיב לריבונותה את סיני שהייתה בשליטת ישראל. סאדאת גייס לשיתוף פעולה צבאי מכיוון צפון את סוריה, שבראשה עמד חאפז אל אסד. חוסיין מלך ירדן סירב להצטרף למלחמה מול ישראל מחשש להפסד, אבל בלחץ סורי ומצרי היקצה כוח מצומצם שסייע באזור סוריה בצפון מזרח. ביום הכיפורים, שעות לפני המלחמה, נענתה ראש ממשלת ישראל
גולדה מאיר לבקשתו של הרמטכ"ל דוד אלעזר לגייס כוחות מילואים. גולדה ושר הבטחון
משה דיין התנגדו למכה מקדימה על מצרים, בין היתר בגלל בקשת שר החוץ האמריקאי, הנרי קיסינג'ר.
מהלך המלחמה
בשבת, 6 באוקטובר, בשעה 13:55, פתחו הכוחות המצריים והסורים בהתקפה מתואמת מראש על כוחות צה"ל בדרום ובצפון עם הפגזה ארטילרית כבדה במטרה לפגוע במרכזי שליטה. בשלב הבלימה של ההתקפה הערבית ישראל התקשתה, ואף הודיעה לקיסינג'ר כי היא מבקשת לחתור להפסקת אש. סאדאת דחה את ההצעה, וארה"ב, שבראשה עמד הנשיא ריצ'רד ניקסון, הפעילה רכבת אווירית לסיוע צבאי לישראל. בשלבים הבאים צה"ל התבסס בדרום ממערב לתעלת סואץ, והיה מרוחק כמאה מטר מקהיר. ארה"ב הפעילה לחץ על ישראל לא להכניע את מצרים כדי למנוע תבוסה מחפירה של המצרים. בצפון צה"ל כבש שטח ניכר בגולן הסורי, כשדמשק נכנסה לטווח תותחי צה"ל. הסובייטים הפעילו לחץ כבד מול האמריקאים לנסיגת ישראל, והפסקת האש נכנסה לתוקף 24 באוקטובר.
אבדות
מלחמת יום הכיפורים גרמה לאבדות קשות לכל הצדדים. בצד הישראלי נרשמו 2222 הרוגים, 294 שבויים ומעל 7500 פצועים. בימי המלחמה היו בתחילה מאות נעדרים ישראלים. 16 מתוכם לא נמצאו והם נחשבים לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע. מחצית מהאבדות של ישראל נרשמו בחמשת ימי הלחימה הראשונים, עדיין תחת השפעת ההפתעה וקרבות הבלימה.
לאחר המלחמה
לאחר המלחמה בישראל שררה לאורך תקופה ארוכה תחושת כשלון קשה וחוסר אמון במנהיגים ובמצביאים בשל המוות הרב של חיילים שנבע משגיאותיהם. ב-18 בנובמבר החליטה ממשלת ישראל על הקמת ועדת אגרנט לחקירת האירועים שקדמו למלחמה וימי הלחימה הראשונים. תוצאות הועדה הטילו אחריות כבדה על הרמטכ"ל אלעזר, על ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא, ואלוף פיקוד דרום, שמואל גונן (גורודיש), כאחראים למחדלים ולכשלים עד פרוץ המלחמה שהובילו לתוצאותיה הקשות. לאחר פרסום מסקנות הוועדה דוד אלעזר התפטר מתפקידו, וזעירא וגונן הודחו משירות פעיל בצה"ל. בהמשך מחאה ציבורית הביאה להתפטרותה של מאיר מראשות הממשלה באפריל 1974.
בדצמבר 1973 התקיימה ועידת שלום בז'נבה בהשתתפות ישראל, מצרים וסוריה, לאחריה נחתמו הסכמי הפרדת כוחות בין ישראל למצרים, עם נסיגה ישראלית מתעלת סואץ, והסכם הפרדת כוחות בין ישראל לסוריה, עם נסיגה ישראלית מהשטחים שכבשה ישראל במלחמה באזור הגולן הסורי. ב-1977 נחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים בעקבות המלחמה.
קראו על התמונה בפייסבוק שחשפה את סיפורם וגבורתם של עשרות לוחמים. עיינו בקטעים מעיתוני הילדים המספרים מה הרגישו ילדי 73 בזמן המלחמה.
