התקווה הוא ההמנון הלאומי של מדינת ישראל. מילותיו, שמדברות על כמיהה יהודית להיות עם חופשי ב
ארץ ישראל, נכתבו על ידי
נפתלי הרץ אימבר ב-1878. השיר אומץ על ידי קהילות יהודיות בארץ ובגולה, ובמרוצת השנים זכה למעמד של המנון רשמי.
כתיבת השיר
המנון "התקווה" לקוח מתוך השיר "תקוותנו" שכתב נפתלי הרץ אימבר ושכולל תשעה בתים. "התקווה" כולל את שני הבתים הראשונים של השיר, המדברים על כך שכל עוד הנפש הומיה והעין צופה לעבר ציון בכמיהה, התקווה להיות עם חופשי בארץ ישראל אחרי 2000 שנות גלות לא אבדה. השיר מביע תחושות עמוקות שהיו נטועות בעם היהודי, של כמיהה ותקווה. השורה "עוד לא אבדה תקוותנו", לדוגמה, מתייחסת לפסוק מחזון העצמות היבשות של יחזקאל: "... הנה אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקוותנו...".
את הלחן לשיר העניק שמואל כהן, מתיישב וחלוץ שחי בראשון לציון, ושהיה מלחין וחובב שירה. כהן התחבר לשיר "תקוותנו", אליו נחשף דרך קובץ שירים שהגיע לידיו, ובשנת 1888 שידך למילותיו לחן של שיר רומני עממי שהכיר.
הפיכת השיר להמנון
השיר "תקוותנו" הפך לפופולרי בקרב יהודי התפוצות והארץ בתקופת ההתיישבות. בשנת 1895 נכלל השיר בקובץ שירים שליקט מנשה מאירוביץ' ושיצא בישראל, כששם השיר שונה בקובץ ל"התקווה".
בסוף המאה ה-19 חיפשו מנהיגי ה
ציונות המנון עברי לרומם את רוח העם. אימבר הציע את "תקוותנו" ל
הרצל, אך הצעתו נדחתה. במהלך הקונגרס הציוני השישי, שהתקיים ב-1903, ושהתמקד בתוכנית אוגנדה, בחרו לשיר את "התקווה" עם הדגשת הזיקה של העם היהודי לארץ ישראל, כקונטרה להצעת אוגנדה. מאז, נהגו לפזם את השיר בקונגרסים הציוניים הבאים, ובשנת 1933 נקבע השיר באופן רשמי כהמנון הלאומי של התנועה הציונית.
בטקס
הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, שהתקיים במאי 1948, שרו כל הנוכחים "התקווה". השיר עוגן בחוק כהמנון בשנת 2004, בתיקון לחוק הדגל והסמל, ששונה לחוק הדגל, הסמל, והמנון המדינה. בשנת 2018 נקבע מעמדו של השיר כהמנון הלאומי גם בחוק היסוד 'ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי'.
המנון "התקווה" מנוגן בטקסים ממלכתיים, ציבוריים, ספורטיביים ואחרים. נהוג לחלוק כבוד למעמד השיר, ולעמוד בעת השמעתו.
הציצו בכתב-היד המקורי של ''התקווה' איך הוא הגיע לספרייה ובמה הוא שונה מהגרסה המוכרת
