ביקורת ספרות

"השעון הפנימי צלצל והיא התעוררה לדעת: אין לה כל תשוקה אל בעלה לשעבר, ובאופן כללי היא לא זקוקה לבעלים, ממין זכר או נקבה. היא יכולה להסתדר לבדה." אסתר פלד על "הדיירת" מאת תמר מרין

"השפה מתפקדת כהסוואה של האמת; הדיבור – כאקט של התנגדות להסוואה הזאת; והקול – גשר שקורס שוב ושוב ביניהן, נשבר ונאלם." דינה עזריאל על "יש אנשים שמדברים ככה" מאת יונתן שגיב

"בפרוזה הזו אפשר לראות גם סדקי תהומות, בבחינת כתיבה על השפה כגיבורת הרומן, כתיבה הגותית שדומה יותר לשירה מאשר לפרוזה". זמירה פורן ציון על "שפת הסוד" מאת נג'וא ברכאת

"הדמויות בסיפורים, אקטיביות ופסיביות כאחד, כולן מתחבטות בשאלה כיצד לטעת משמעות במרחב, כיצד להפוך אותו למקום". שי גינזבורג על קובץ הסיפורים "פרידה מהצד המערבי העליון", מאת יובל יבנה

"תחבולה רטורית שקמה על יוצרה." רתם פרגר וגנר על "הספר האדום" מאת אסף ענברי

"ה'טבע' הוא כביכול המקום שבו נעצרת הפרשנות, מקום לנוח מדו־משמעות מתמשך שהתקשורת האנושית רוויה בו. אך האם באמת אפשר ליטול מהטבע את תחכומו, את ערמומיותו?" נגה רש על "הבז הנודד" מאת גלנוויי וסקוט

"וולך מפליאה לתאר את הקריסות העלובות של מערכות היחסים המפוארות שלנו, אלה שנדמות לנו תחילה בלתי מנוצחות". יעל בארי על "הטיטניק טובעת אבל הבופה פתוח", רומן הביכורים של לילך וולך