"השפה מתפקדת כהסוואה של האמת; הדיבור – כאקט של התנגדות להסוואה הזאת; והקול – גשר שקורס שוב ושוב ביניהן, נשבר ונאלם." דינה עזריאל על "יש אנשים שמדברים ככה" מאת יונתן שגיב
"בפרוזה הזו אפשר לראות גם סדקי תהומות, בבחינת כתיבה על השפה כגיבורת הרומן, כתיבה הגותית שדומה יותר לשירה מאשר לפרוזה". זמירה פורן ציון על "שפת הסוד" מאת נג'וא ברכאת
"הדמויות בסיפורים, אקטיביות ופסיביות כאחד, כולן מתחבטות בשאלה כיצד לטעת משמעות במרחב, כיצד להפוך אותו למקום". שי גינזבורג על קובץ הסיפורים "פרידה מהצד המערבי העליון", מאת יובל יבנה
"תחבולה רטורית שקמה על יוצרה." רתם פרגר וגנר על "הספר האדום" מאת אסף ענברי
"ה'טבע' הוא כביכול המקום שבו נעצרת הפרשנות, מקום לנוח מדו־משמעות מתמשך שהתקשורת האנושית רוויה בו. אך האם באמת אפשר ליטול מהטבע את תחכומו, את ערמומיותו?" נגה רש על "הבז הנודד" מאת גלנוויי וסקוט
"וולך מפליאה לתאר את הקריסות העלובות של מערכות היחסים המפוארות שלנו, אלה שנדמות לנו תחילה בלתי מנוצחות". יעל בארי על "הטיטניק טובעת אבל הבופה פתוח", רומן הביכורים של לילך וולך
"הקשר שבין התבוננות מדוקדקת בפרטים קונקרטיים לבין ראייה פנימית ניכר בתיאור מערכת היחסים בין המשרתת לאמן ומאפיין גם את רשת המבטים שנפרשת ביניהם – כך הם רואים זה את זו." גיא פרל על "הבקשה" מאת מישל דֶבּוֹרְד
"הרדיקליות העמוקה של הממואר הזה נמצאת בתיאור החי של העולם הכול־נשי שגורליק פורשת, תיאור צלול ונאמן וחף מנוסטלגיה." אורית נוימאיר פוטשניק על "היקשרויות עזות" מאת ויוויאן גורניק
"אמת וכזב, מציאות ואשליה, ערוּת וחלום משמשים לכל אורך הספר בערבוביה, משתלבים זה בזה וגבולותיהם מיטשטשים, עד שלא תמיד ניתן להבחין ביניהם". עינת מרבך־בר על "חלום המשכנות האדומים", הרומן הסיני הגדול המתורגם כעת לעברית
"בין שתי הנשים, שני הכלבים ושני הסיפורים מפרידים כשלושת אלפים קילומטרים, ויחסי האדם־חיה המוצגים בהם כאילו נלקחו מעולמות שונים." דפנה לוי על "הכלבה" מאת פילאר קינטנה ועל The Friend מאת סיגריד נונז
