כך בילינו בקייטנות העבר

אם חשבתם שהיום יש קייטנות שונות ומשונות: מדעים, אפייה, צליית תפודים למרחק או קייטנת משחק; אספנו עבורכם כמה מהקייטנות המגניבות, המוזרות והלא שגרתיות ביותר שהעבירו את החופש לילדי ארצנו

חן מלול | 16.07.17

קייטנה כיפית משנת 1968 (ארכיון בית שטורמן, ביתמונה)

כשאנחנו חושבים על קייטנה, לרוב עולה תמונה של זאטוטים בכובעים תואמים וסטים של שוקו-לחמנייה בדרך לבריכה. אולי ככה נראות לא מעט מהקייטנות של ימינו, אבל למוסד הקייטנה בארץ יש היסטוריה ארוכה ומפתיעה.

בדומה לשלל ה"גימיקים" של הקייטנות, המשתכללים מדי שנה לקראת החופש הגדול – החל מעיסוק בתחומי המדעים, דרך ספורט וכלה במשחק או באופנה – גם מארגני הקייטנות של פעם ניסו לקלוע לטעמם של ילדי ישראל באמצעות נושאים לא שגרתיים ופעילויות מיוחדות. אספנו עבורכם כמה קייטנות עבר שיוכלו לרענן את חופשת הקיץ הקרובה ולספק קצת השראה.

ילדים זה שמחה, ילדים זה ברכה

הלשכה המרכזית לססטיסטיקה מספרת לנו שהממוצע הישראלי עומד על ילד וחצי, כלב וזוג הורים. אבל, מה עם משפחות קצת יותר גדולות? אל דאגה, ממש לשם כך הוקמה בנתניה "קייטנה לאמהות ברוכות ילדים". מה שמעניין במודעה, מעבר לעמותות המארגנות – שילוב חיובי בין נעמת, אגודת ישראל, ויצו והאישה הדתית לאומית – הוא אחד ממקומות ההרשמה: תחנה לבריאות המשפחה, או "תחנות טיפול חלב" – ככל הנראה גלגול מוקדם של טיפת חלב המוכרת לנו כיום. מקרי? כנראה שלא.

קייטנת ה"לא נחמדים"

ממש באותו כיוון, מסתבר שלא רק בנתניה יש משפחות מרובות ילדים המצריכות קייטנות עם הערכות מיוחדת. "הפנתרים השחורים" הנפיקו מודעה שמוקדשת למשפחות ברוכות ילדים, וקוראת להם להירשם לקייטנה בחינם. לצערנו, אין תאריך מדויק על המודעה, אבל אפשר להעריך את התקופה: אם הפנתרים השחורים הוקמו בשנת 1971, וקהל היעד הייחודי הוא "כעשרת אלפים מילדי רצועת עזה וצפון סיני", סביר להניח שהקייטנה התקיימה מתישהו בשנות השבעים המוקדמות, לפני הסכם השלום עם סאדאת שבמסגרתו הוחזרה סיני למצרים.

ארמונות מלכים, מערות קדומים ואוכל שאין בבית

אחת הקייטנות השוות ביותר בהן פגשנו התקיימה בקיץ 1957 בירושלים. לילדים שהגיעו בחודשי הקיץ אל בית הספר לא היה על מה להתלונן, כיוון שכנראה לא זיהו אותו ככזה: הם גילו שבית הספר המוכר שלהם הפך לארמון מלכים, למערה קדומה או לכל נוף דמיוני שהחליטו ועזרו לעצב. ו"בעיקר", קובעת הכתבה בעיתון 'הצופה', "ילדי הקייטנות נהנים ממזון מבריא שלרובם אין באפשרות לקבל מזון כזה בבית הוריהם". קצת חבל שלא פירטו איזה…

בכתבה תוכלו למצוא אזכורים לעוד כמה קייטנות מיוחדות במינן, כמו קייטנת "מדינת הילדים", קייטנת "הווי סין" וקייטנת "חילות צה"ל".

הכתבה התפרסמה ב-12 באוגוסט 1957, מתוך עיתון 'הצופה'

הקייטנה ששמה את כל קייטנות הספורט וההתעמלות בכיס הקטן

מבין כל קייטנות הספורט וההתעמלות, הקייטנה שללא ספק נישאת לגובה מעל כולן הייתה הקייטנה שארגן גדול שחקני הכדורסל הישראלי, מיקי ברקוביץ'. מעניין לגלות כמה שחקנים גדולים יצאו ממנה… בהחלט שווה בדיקה.

קייטנת ה"אם לא תאכל יבוא שוטר"

כולנו מכירים את הקייטנות שמפעילות את הדמיון: קייטנות נסיכות, קסמים או ארמונות מלכים ואוכל שאין בבית. אבל, הקייטנה שהתארגנה בחצור בשנת 1965 הייתה כנראה היצירתית מכולן: במקום מדריכים רגילים, ניהלו את הקייטנה שוטרי משטרת ראש-פינה.

"קייטנת האבירים" שהם ארגנו הייתה כנראה הצלחה מסחררת, היות שכל יישובי הסביבה נרתמו לעזור ולמצוא לה תקציב ראוי. אז אמנם לא היה תקציב לארוחת צהריים רצינית, אבל היי – באיזו קייטנה שמעתם על חבלן משטרתי שמגיע ומסביר לילדים על בטיחות מפני "מציאוֹת" בשדה? בכל זאת, מדובר בשנת 1965.

הכתבה התפרסמה ב-23 באוגוסט 1965 בעיתון 'מעריב'

קייטנה למיטיבי לכת, אבל ממש מיטיבי לכת

הרבה לפני כל מיני סכסוכים טריטוריאלים ומלחמות למיניהן, מסתבר שמוסדות ציונים בארץ לא חששו לארגן קייטנות למקומות שלא היינו מעלים על דעתנו כיום. אחד מאותם מקומות הוא לבנון. במודעה משנת 1936 הזמינו משרדי 'לויד ארץ-ישראלי ומצרי בע"מ' את הנופשים לקייטנה ייחודית – הכוונה, ככל הנראה, לא הייתה נופש קיץ לתלמידים. באותם הימים שימשה המילה קייטנה כתיאור כללי לנופש. ועדיין, סיור מודרך ללבנון נשמע קצת הארדקור.

מודעת הפרסום לקייטנת לבנון, התפרסמה באוגוסט 1936 בעיתון "דבר"

עשור לפני, הקייטנה שייתכן והתחילה את הכל

אחד מהמוסדות הותיקים ביות בארץ ישראל שארגן קייטנות לילדים בחופשות הקיץ היה ללא ספק הגימנסיה העברית "הרצליה". הגימנסיה אמנם הוקמה במקור ביפו, אך עברה עם השנים לתל אביב. וזו תמונה של טיול לחוף הים בקייטנה מאוגוסט 1926(!!!). מימין נמצאת המורה למלאכת יד שולמית טורקניץ, ומאחור בחולצה הלבנה משה ברכוז.

אח, אלו היו הימים.

האישה שתיעדה את המהפכה המדעית וכמעט שנרצחה על ידי מהפכה אחרת

מארי-אן לבואזיה ציירה ותיעדה את הניסויים הכימיים המסעירים של המאה השמונה עשרה. וגם כשנכלאה בזמן שלטון הטרור של המהפכה הצרפתית מעולם לא הרימה ידיים.

מלודי ברון | 11.07.17

גיבורות היסטוריה של המדע כימיה מדע

דיוקן בני הזוג לבואזיה מאת ז'אק-לואי דויד

החיזורים אחרי מארי-אן פירט פולז החלו כשהגיעה הנערה לגיל 12. כבר אז החליטה מארי-אן שהיא דוחה את כל מחזריה. על אף שאביה תמך בה במהלך זה, הבינו השניים שאם היא רוצה להגן על עצמה ממחזרים לא ראויים, דוגמת דודה בן ה-50, רצוי שתינשא בקרוב.

שנתיים לאחר מכן נענתה לבסוף מארי-אן לחיזוריו של אחד, אנטואן לבואזיה בן ה-28. לבואזיה לא היה אדם זר לחלוטין – הוא היה קולגה של אבי הנערה ב"פרמה ג'נרל", משרד המס השנוא ביותר של הכתר הצרפתי. אך, מה שגרם למארי-אן להסכים לחיזוריו של לבואזיה היה ככל הנראה עיסוק אחר שלו – הכימיה: לבואזיה היה אחד מגדולי המהפכנים בתחום, ובין היתר מי שגילה את פונקציות החמצן בבעירה.

"Traite elementaire de chimie organique", ספרו של אנטואן לבואזיה משנת 1789. מתוך אוסף אדלשטיין בספרייה הלאומית

הייתה זו מארי-אן, אשתו הטרייה של לבואזיה, שארגנה את יום העבודה של הכימאי במעבדתו. המחקר של בעלה ריתק אותה מן הרגע הראשון, וכדי לסייע לו תיעדה בציורים מפורטים את הציוד בו השתמש בעלה ואת השלבים של הניסויים הכימיים שביצע.

ציוריה של מארי-אן לבואזיה לא היו "עבודה משרדית" פשוטה עבור בעלה, או תחביב אומנותי שחטאה בו בזמנה הפנוי. הציורים היו תוצר של אמנית מוכשרת ומיומנת בעלת ידע נרחב בכימיה ושאר המדעים. בזמן שבעלה התפרנס כפקיד שומה, רכשה מאדאם לבואזיה את אומנות הציור היישר מז'אק-לואי דויד – מי שיוודע לימים כצייר החצר של הגנרל והקיסר נפוליאון בונפרטה. בתשוקה שאינה יודעת שובע טיפחה מאדאם לבואזיה את השכלתה הספרותית, המדעית והאומנותית. היא תירגמה טקסטים מדעיים מאנגלית לצרפתית, טקסטים ששירתו לא פעם את בעלה בדרכו להשגת פריצות דרך בתחום הכימיה.

ציוד מעבדת לבואזיה, ציורה של מארי-אן הודפס בספר של בעלה. מתוך אוסף אדלשטיין בספרייה הלאומית

בדומה לחייהם של מיליוני צרפתים אחרים, תהפוכות המהפכה הצרפתית שפרצה ב-1789 שינו את חייהם של משפחת לבואזיה מן הקצה אל הקצה. במשך זמן רב נדמה היה שעבודתם הקשה של בני הזוג עתידה לרדת לטמיון לעד.

בשנת 1794 נעצרו אנטואן לבואזיה ומסר פולז, אביה של מארי-אן, על ידי רשויות המהפכה. באותה שנה גם נערפו ראשי השניים על ידי מאדאם גיליוטין. רכושם של בני הזוג לבואזיה הוחרם, כולל היומנים והספרים בהם תיעדה מארי-אן את הניסויים של בעלה. לבואזיה עצמה נכלאה ל-65 ימים לאחר ההוצאה להורג של בעלה.

עם שחרורה חיברה לבואזיה שורה ארוכה של מכתבי מחאה, בהם דרשה להחזיר לה את ספריה. מאמציה לא היו לשווא ועם תום שלב הטרור של המהפכה הצרפתית הוחזר כל רכושה. גם לאחר מות בעלה בנסיבות טרגיות שכאלה, סירבה מאדאם לבואזיה להיות קורבן של נסיבות חייה. בשנת 1805 היא הוציאה לאור את כתביו האחרונים של בעלה המנוח תחת הכותרת, "זכרונות על כימיה ופיזיקה" – "Mémoires de physique et de chimie". בכך היא תרמה תרומה משמעותית להשארת המהפכה המדעית בחיים.

ציוד מעבדת לבואזיה, ציורה של מארי-אן הודפס בספר של בעלה. מתוך אוסף אדלשטיין בספרייה הלאומית

תודה לחיה מאיר הר מנהלת אוסף אדלשטיין על עזרתה בחיבור הכתבה.

בין המסגד לבית הקפה: חודש הרמדאן ועיד אלפטר בעיניו של משה ריישר (1880-1840)

רשמיו של הסופר והנוסע היהודי, משה בן מנחם מנדל ריישר, ממנהגי הקהל המוסלמי בחודש הרמדאן בירושלים באמצע המאה התשע-עשרה.

שועי רז | 11.07.17

אסלאם תמונות

דרך בית לחם, מתוך אלבום פיורילו

משמעות השם רמדאן (רמצ'אן, رمضان) התשיעי לחודשי השנה המוסלמית בו הורד הקראן על ידי הנביא מחמד בתווכו של המלאך ג'בריל (גבריאל), הוא לשון רמץ' כמו: רמץ-אש בעברית. החודש נקרא כך מאחר שהצומות מכלים באש את כל עוונות המוסלמים, עד שרק רמץ נותר מהם בסופו. אכן, לקראת תום הרמדאן בא לילת-אלקדר (ליל הגורל והרוממות) שבו נפסקים גורלות כל באי עולם לכל השנה, והוא ליל שכולו שלום (לא נותרו עוד עוונות; כולם כלו באש). לפיכך נחתם החודש אחר כך בעיד אלפִטְר, חג המוקדש לשמחה ולתפילה, עת המוסלמים שמחים בכך שיצאו מן הדין לחיים ולשלום, כעין מקבילה לשמחת הסוכות הסמוכה לצאת יום הכיפורים אצל היהודים, ולשמיני עצרת ושמחת תורה המלווים בארץ ישראל את יום הושענא רבה שבו נדונים על המים (הגשמים) – הוא (כמסורת אשכנז הקדומה ואצל המקובלים) ליל החותם הגדול.

מעניין להתבונן בהתרשמותו של הסופר והנוסע היהודי, משה בן מנחם מנדל ריישר (במקור: נוסבאום, 1880-1840) ממנהיגי הקהל המוסלמי בחודש הרמדאן בירושלים באמצע המאה התשע-עשרה. ריישר היה בן לעולים שכפי הנראה עלו מרישא שבגליציה לירושלים בשל התכונה המשיחית שאחזה את היהודים לקראת שנת ת"ר (1840). בגיל 20 לערך הצטרף ריישר לישיבה חסידית בירושלים, ואחר כך נתמנה לשד"ר (שליח דרבנן) שלה, ויצא לאסוף תרומות בגליציה; כך, שב למקומות בהם נולדו הוריו. אפשר כי יציאתו את הארץ היתה כרוכה במצבו המדולדל של הישוב היהודי בעיר לאחר מגיפת הכולירע הקשה של שנת 1865. בשנת 1866 ראה אור לראשונה ספרו שערי ירושלים (למברג/ לבוב ; דפוס B.Lorie ; נדפס שוב בעשור הראשון להופעתו שמונה פעמים בווארשה ובלבוב), מעין ממואר של הכותב המאגד זכרונות שחווה בילדותו ובנעוריו בעיר הקודש, יחד עם סיפורי מעשים שהתרחשו בעיר ומנהגים ממנהגים שונים של הקהלים הדתיים השוכנים בה. אברהם יערי, טען בספרו, שלוחי ארץ ישראל: תולדות השליחות מהארץ לגולה מחורבן בית שני ועד המאה התשע-עשרה (הוצאת מוסד הרב קוק: ירושלים תשי"א, עמוד 96), כי ספרו של ריישר היה "אחד הספרים החשובים ביותר בספרות-התעמולה לא"י".

וכך כתב ריישר בשער התשיעי בספרו, מנהגי הארץ, על חודש הרמדאן בירושלים:

"הישמעאלים מתענים חודש אחד בשנה, נקרא אצלם בערבי 'ראמידאן', לפעמים [יהיה] בראש חדש ניסן ולפעמים באב או באיזה חודש שיפול כי אין להם עיבור שנים, ואוכלים ושותים כל הלילה עד אור הבקר ויושבים בבתי קאפפע ושותים קאפפע וקנה המקטרת, הטאטין לא ימושו מפיהם, ושמחים בנבל וכינור ותופים ושירים וחלילים ומשמיעים קול קנה שריפה, והחנויות שלהם פתוחים עם כל מיני פירות ומאכלים טובים ומשקאות של מי לימון ושאר פירות, וכשיגיע הארת פני המזרח יש אחד מהם שצועק על ה"זמיא" בתי תפלות שלהם כי בתי תפלות שלהם גבוהים מאוד וצרים עד שלמעלה יש לו חידוד דק וכל הבנין הוא עגול כמגדל וסביב הבנין סמוך אל החידוד יש מעקה הנקרא 'גאניק' ומתוכו מדרגות שעולים בם אל המעקה דרך פתח והוא הוחל סביב וצועק בקול גדול וזמרה, ואז כל אחד הולך אל ביתו לישן וביום לא אוכלים ולא שותים ואף לא יקטירו קנה הקטורת טאטין, ולעת ערב חוזרים אל בתי קאפפע ויושבים שורות על ספסלים קטנים ובידם קני קטורת טאטין ואוכלים הרבה ויושבים ומצפים לשעה שתים עשרה וכשיגיע שעה י"ב באותה רגע קודם צאת הכוכבים חוטפים ואוכלים ושותים, הטאטין וגם משקאות חמוצים ומתוקים, ובירושלים יש להם סימן אחר כששומעים קול הכלי תותח 'קנאנין' מעל החומה הן בבוקר והן בערב. בכל יום שלש פעמים צועק אחד על 'הזמייא' שלהם ושלש פעמים בלילה, כן בכל השנה. ולאחר השלשים יום עושים איד (=חג, ש.ר) ארבעה ימים מלובשים בגדי יקר ואוכלים ושותים ושמחים והרבה חנויות סתומים וסגורים ויושבין בבתי הקאפפע כל היום וכל הלילה ושותין קאפפע וטוטין ואחד משורר בלשון ערבי ואחד יספר להם מעשיות ומליצות ובכל בוקר הולכים בירושלם אל מקום המקדש ואל בתי התפלות שלהם וגם בלילה."

ניתן לחוש בדברי ריישר את הרושם העז שמותירה בו תרבותם של הערבים בני ירושלים, במיוחד בכל אשר לשניוּת (בעיניו) שהן נוהגים בהּ בין אדיקות דתיות ובין תרבות פנאי; המוסלמים, לעדותו של ריישר, אינם רק מתפללים וצמים, אלא גם יודעים לחגוג ולהסב יחדיו בערבים, ומאחר שנאסר עליהם לשתות אלכוהול, הם יושבים בבתי קפה, מעשנים נרגילה, ומאזינים למוסיקה, או לשירה או למספרי סיפורים ולעתים אף יורים ברובים (קני שריפה) להבעת שמחה. אני מניח כי השתוממות זו מקורהּ בהיותו של ריישר בן לעולים מגליציה, מן האדוקים. יש להניח כי בקרב הקהילה החסידית בה דר ריישר ואשר בשמהּ יצא חזרה לגליציה, לא היה נהוג לעסוק בדברים שיש בהם בידור או שעשוע. קשה שלא להשתאות מול הקושי של ריישר להכיר כי אדם מסוגל גם לצום ולהתפלל בפני אלוהיו בכובד ראש ובכוונת-לב, וגם להשתעשע במסיבת-חברים בבית הקפה, כשהוא מאזין למוסיקה, שירה או סיפור הניתן מפי מספר-מומחה. בעצם, הקושי הזה של הכרה בכך ששני הצדדים עשויים לעלות יחדיו, משותפת להרבה משלומי אמוני-ישראל גם היום, הרואים בחומרה כל רגע של "ביטול תורה", ומבדילים בין ספרות קודש ובין ספרות חול (ובין תרבות-קודש ותרבות-חול), כאילו שאינן מסוגלות לדור בכפיפה אחת באדם, והאחת מבקשת למחות את רעותהּ. ריישר, שבילה את ילדותו ואת נעוריו בירושלים, לא הכיר כנראה תרבות יהודית אינטגרטיבית. לפיכך, המציאות האסלאמית שראה בירושלים, תרבות המשלבת בין התפילה המסגדים ובין המולת בתי הקפה, הרעישה אותו והביאה אותו ליחד לכך דברים, בבחינת פלא, או מציאות מוזרה ורבת-רושם, שעליו ליידע בה את קוראיו. יש להניח, כי לו היה ריישר בן להורים יהודים בני ארצות-האסלאם, היה נרעש פחות, שכן היה רואה בהתנהלות הזאת, דבר-רגיל, עולם כמנהגו נוהג; ואכן תרבות בתי הקפה התפשטה באזור המזרח התיכון, למן תורכיה ועד מצרים למן שלהי המאה השש-עשרה ואילך.

ציפורים, חדרים, עננים

טל ניצן על שיריה של אמילי דיקנסון בביצוע המוזיקאי האיטלקי אציו בוסו

הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות | 06.07.17

Paradijsvogel, Jacques Callot, 1646

במדור הקודם של 'רעד קולך' הובא השיר 'Robin' של אמילי דיקנסון בלחן וביצוע יפהפה של אפרת בן-צור. המדור נשאר עם ציפוריה של דיקנסון אבל בכיוון מוזיקלי אחר לחלוטין, והפעם תוך התמקדות במוזיקה.

המוזיקאי האיטלקי אֶציו בּוֹסוֹ (Ezio Bosso) כתב יצירה לירית לכלי קשת, עם הדהודים של בארוק מוקדם, בשם: 'Emily Dickinson, Who cares about the Bluebird sing', בעקבות שירהּ זה של דיקנסון על הציפור הכחולה הפתאומית, המבשרת את האביב:

Emily Dickinson
THE BLUEBIRD

Before you thought of spring,
Except as a surmise,
You see, God bless his suddenness,
A fellow in the skies
Of independent hues,
A little weather-worn,
Inspiriting habiliments
Of indigo and brown.

With specimens of song,
As if for you to choose,
Discretion in the interval,
With gay delays he goes
To some superior tree
Without a single leaf,
And shouts for joy to nobody
But his seraphic self!

דיקנסון היא אחת המשוררות האהובות על בּוֹסוֹ, שקרא לדבריו את כל כתביה. ככלל, שירה היא מקור השראה משמעותי עבורו (אם כי גם שלטי רחוב, בין השאר…) – את היצירה 'Clouds' למשל, הוא קושר לשתי שורות של ויליאם וורדסוורת':

"I wandered lonely as a cloud, / that floats on high o'er vales and hills".

("תָּעִיתִי כְּעָנָן בּוֹדֵד, / הַצָּף עַל עֵמֶק וְגִבְעָה").

ההשראה של דיקנסון מתבטאת לפחות בעוד יצירה אחת שהקדיש לה בוסו, סולו פסנתר ענוג בשם 'Emily's Room':

לציפורים (עוד להלן) ולחדרים מקום מיוחד ביצירתו של בוסו, מוזיקאי בעל שם עולמי – מלחין, מנצח, פסנתרן ולשעבר נגן קונטרה-בס. דיסק הסולו הראשון שלו כפסנתרן, שיצא רק ב-2015 אחרי שנות יצירה רבות, נקרא The 12th Room. הוא מבוסס (גם) על כתבי התיאוסופים ועל תפיסה של החיים כסידרה של שנים-עשר חדרים, ועוסק בין השאר בזיכרון, באובדן, בתקווה ובהישארות הנפש. רובו הוקלט בהופעות חיות והוא כולל יצירות של באך, שופן, קייג' וגלוק, אך בעיקר של בוסו עצמו – ביניהן סונטה מהורהרת וסוערת כאחד, בת כ-40 דקות, זו שהדיסק קרוי על שמה.

אציו בוסו, יליד טורינו (1971), שכמעט אינו ידוע בישראל, נחשב זה שנים לאחד המוזיקאים המשפיעים והמובילים בעולם בתחום המוזיקה הקלאסית העכשווית, מן הנציגים הבולטים של הפוסט-מינימליזם (כלומר פוסט סטיב רייך, מייקל ניימן, אַרווֹ פארט ופיליפ גלאס). בוסו עצמו מציין דווקא את בטהובן כאביו הרוחני. ואכן, קשה למסגר את המוזיקה העשירה שלו בהגדרה ז'אנרית ספציפית: המנעד התמאטי שלו אקלקטי, סגנונו מגוון, ולחניו משקפים סינסתזיה – חציית גבולות בין צלילים למראות, מוזיקה שנולדת מחזיונות וגירויים ויזואליים. כך מגיל 4, שאז התחיל לנגן ולקרוא תווים: "בשבילי כל צליל מתורגם למראֶה או לצבע, ובדומה לכך מראות מעירים בי צלילים."

יצירותיו של בוסו מתאפיינות במבנה עומק מורכב ורב-שכבתי, עטוף במלודיות פיוטיות, מפתות ושופעות רגש. השילוב הזה מודגם היטב למשל ביצירה הקצרה 'Rain, in your black Eyes', מן האהובות ביצירותיו, שמבוצעת כמעט בכל הקונצרטים שלו בעיבוד תזמורתי רב-עוצמה. הסרטון שלהלן מתעד את ההקלטה הראשונה, בגירסה לפסנתר, לכינור ולצ'לו (ובמעין כינוי חיבה, 'Rain' בלבד). בדקה הראשונה ניתן להבחין במשהו חריג בטכניקת הנגינה של בוסו, רמז לקושי פיזי (להלן 2), אבל בסיום הוא כמו מתמזג לחלוטין עם הפסנתר – הכובע נשמט על עיניו ואת הפורטיסימו החותם את היצירה הוא מנגן בעיוורון:

מעבר לאיכותו כמוזיקאי, אציו בוסו הוא התגלמות הביטוי השחוק 'ניצחון הרוח', בהתמודדותו בגבורה בלתי-נתפסת עם שורת פגעים פיזיים שניחתו עליו. ב-2005 בעקבות פציעה חמורה בידו נאלץ לחדול מהנגינה ולהתמקד בקומפוזיציה ובניצוח. ב-2011 עבר ניתוח להסרת גידול במוח שבעקבותיו נכנס "לתוך סיפור אפל" כהגדרתו. אבל בדבריו השבר העמוק ההוא מצטייר כשיעור בצניעות: "ברגע אחד איבדתי הכול: את הדיבֵּר, את המוזיקה. זכרתי אותה אבל לא הבנתי אותה. במשך חודשים ניגנתי ובכיתי ולא יכולתי לעשות דבר. המוזיקה שוב לא היתה חלק מחיי, היא היתה רחוקה, לא יכולתי לאחוז בה. וגיליתי שאני יכול לחיות בלעדיה … למדתי שהמוזיקה היא חלק ממני, אבל היא לא אני. לכל היותר אני משרתהּ."

כעבור זמן לא-רב לקה בוסו בטרשת נפוצה, שפגעה בין השאר בדיבור ובמוטוריקה שלו. כיום הוא מתנייד על כיסא גלגלים. עם כל אלה, אציו בוסו הוא מוזיקאי פעיל ויוצא דופן: נגן וירטואוז, מנצח עם כריזמה של כוכב רוק ומלחין פורה ומרתק של אופרות, סימפוניות ומוזיקה קאמרית, מוזיקה לסרטים (קרוב ל-30, עם מועמדוּת לאוסקר), לתיאטרון ולמחול, ועוד. הוא מרבה לערוך מופעי צדקה ומעניק שיעורים וסדנאות-אמן לילדים חולים ולנוער עבריין. הוא נוהג לומר: "אני מופיע עם מגבלה נראית-לעין מול אנשים שמגבלותיהם סמויות מעין."

למגינת לבו, במשך שנים, גם לאחר שזכה לתהילה ולפרסים בכל העולם, באיטליה מולדתו נודע בעיקר כמלחין סרטים. למרבה האירוניה הפריצה הגדולה שלו לתודעת הקהל האיטלקי התרחשה לאחר הופעה קצרה דווקא בפסטיבל סן רמו, ב-2016: בוסו התראיין על הבמה ראיון חשוף, בלי שום ניסיון לרכך את קשיי הדיבור והתנועה שלו, שבלטו חריגים כמו שערורייה על רקע הזוהר המלוטש של הפסטיבל וכוכביו. בסופו ניגן את היצירה העדינה 'Following a Bird', שיר שבו הוא פותח כל קונצרט משום שהוא מרומם ומחזק את רוחו. לסיום אותה הופעה אמר: "את המוזיקה, כמו את החיים, יש רק דרך אחת לעשות: יחד." זו לא היתה אמירה בעלמא, אלא ביטוי לעיקרון שמנחה את דרכו כמבצע: לא להתבלט על חשבון אחרים, לא לנגן 'כמו סופרמן', כדבריו: "לא לשאוף לַטוב ביותר, אלא לְטוב יותר – לטובת חבריך." הצופים והתזמורת בסן רמו הגיבו בתשואות ממושכות ובדמעות, ההופעה הפכה לסרטון ויראלי, ובוסו כבש את הקהל האיטלקי בן לילה. הנה איפוא לסיום, בסרטון אחר, הציפור השנייה המובטחת.

https://www.youtube.com/watch?v=AHe6AzhRa3o

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!