כתב יד שנרכש לאחרונה חושף כיצד פעלה ספריית ההשכרה הראשונה ביהדות

חי צרפתי היה יהודי תוניסאי שעסק בעיסוקים רבים ומגוונים: מנהל טברנה בתוניס, מספר סיפורים רב הבעה ומנהל ספריית ההשכרה הראשונה של עם ישראל.

מספר סיפורים בתוניס, תחריט עץ אירופאי מהמאה ה-19

בשנת 1868 הגיע לתוניס מספר סיפורים ושמו אלקרוי. כמו שחאזדה, המספרת האגדית של "אלף לילה ולילה" שהמציאה בכל לילה סיפור חדש כדי לשמור על ראשה מחובר לכתפיה, גם איש זה מכר את מרכולתו בעיקר בלילה. אותו מספר סיפורים מסתורי היה פוקד את בתי הקפה של עיר הבירה וטווה עלילות פנטסטיות שהיו מרתקות את קהל השומעים.

באחד מהלילות הזדמן חי צרפתי, יהודי בן העיר תוניס שהיה גם מראשי המשכילים בתוניסיה, לאחת מהופעותיו של אלקרוי, והוקסם ממה ששמע. את הסיפורים שהתגלגלו מפיו של אלקרוי, היה צרפתי חוזר ומספר ללקוחותיו בטברנה שניהל.

האוזניים הקשובות, העיניים הפעורות והגבים הרכונים קדימה הבהירו לצרפתי שעלה על דרך המלך,  ומשזיהה את ההצלחה לאור תגובות קהל הטברנה, החליט להתקדם ממעמדו כמספר סיפורים מתחיל ולהתרחב לזירה חדשה. צרפתי העלה על הכתב את הסיפורים שזכר מאלקרוי וממספרי סיפורים נוספים והעמיד את כתבי היד שיצר להשכרה. המחיר – חצי ריאל ללילה. שפת הכתיבה – ערבית יהודית (ערבית באותיות עבריות).

היוזמה העסקית יוצאת הדופן של צרפתי זיכתה אותו ככל הנראה בפרסום ובהכנסה צדדית נאה. בעל הטברנה שכר מספר מעתיקים והורה להם להעתיק את כתבי היד שיצר. התשלום שהעניק להם היה ארבעה ריאל לפנקס שמכיל מאה דפים. עד מהרה התמלאה ספרייתו בכתבי יד מועתקים שהיה משאיל לקוראים נלהבים.

 

"אלכרא כל לילא נצף ריאל", עמוד השער של כתב היד שנרכש לאחרונה. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

 

לאחרונה רכשה הספרייה הלאומית את אחד מכתבי היד היחידים שנשמרו (ככל הידוע לנו) מתוך האוסף העשיר שאגר האדון צרפתי. מדובר בגרסה עברית של סיפור יוסף הצדיק [סידנא יוסף אלצדיק] – ז'אנר סיפורים שרווח בעולם המוסלמי והיהודי כאחד. מרתק לראות שבעמוד השער של כתב היד נכתבו המילים "אלכרא כל לילא נצף ריאל" שמשמעותן בעברית היא "תשלום כל לילה – חצי ריאל". בנוסף, שמורים בספרייה הלאומית גם מספר ספרים מודפסים של היצירות שהעתיקו צרפתי והמעתיקים שעבדו תחתיו.

 

עמוד הראשון של כתב היד שנרכש לאחרונה

 

מלבד היותו מפעיל ספריית ההשכרה הראשונה של עם ישראל, זכור חי צרפתי בתור ראשון הסופרים המייסדים של הספרות היהודית-ערבית בתוניסיה, האחראי על מספר לא מועט של יצירות מקוריות שחיבר בעצמו.

לקריאה נוספת עיינו בספרם של יוסף וצביה טובי, הספרות הערבית היהודית בתוניסיה (1950-1850)

 

דוגמה לכתיבה המרהיבה שמצויה בכתב היד

 

הכירו את "כתיב" – האוסף הבינלאומי של כתבי יד עבריים דיגיטליים

 

 

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:

אלבום תמונות נדיר: כשהאמת ניצחה את עלילת הדם

ההוגה היהודי שהעז להתווכח עם קאנט

סכסוך העבודה שכמעט ועצר את משפט אייכמן

פריט נדיר: התפילות, החדשות והברכות המסתתרות בתוך דפי פנקס קבר רחל

קריאה בפנקסי המבקרים של קבר רחל חושפת את קשיי החיים ביישוב העברי, ההתמודדות עם השואה המתחוללת ופרוץ המתחים שיובילו למלחמת העצמאות ואובדן השליטה היהודית במקום הקדוש.

כל בוקר, להוציא ימי שבת וחג, היה עולה שלמה אליהו על קו 22 משער יפו שבירושלים ומגיע אל קבר רחל בסביבות השעה תשע בבוקר. כשאקדח חגור למותניו בשל חשש להתקפות ערביי המקום, היה פותח את דלת הכניסה במפתח הברזל המוארך שהיה מופקד עליו ומקבל את המבקרות והמבקרים שהגיעו להתפלל בקבר. היה בכך חידוש בהשוואה לקודמיו בתפקיד: בימיהם היה הקבר פתוח למבקרים בעיקר בחודש אלול ובתקופת החגים.

 

שלמה אליהו פריימן מטיב את נרות השמן בקבר רחל. התמונה לקוחה מתוך הספר "על אם הדרך: סיפורו של קבר רחל" מאת נדב שרגאי

 

 

 

וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ

 

וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַיְהִי עוד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוא אֶפְרָתָה

וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ.

וַיְהִי בְהַקְשׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת:

אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן.

וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמו בֶּן אונִי

וְאָבִיו קָרָא לו בִנְיָמִין.

וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם.

וַיַּצֵּב יַעֲקב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ, הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּום.

(בראשית ל"ז, פסוקים לג-לה)

 

חמישים ושמונה מילים. חמישה פסוקים. אחד מהמאורעות הטראגיים בספר בראשית מובא בקיצור התנ"כי הידוע: בדרך לבית יצחק, אביו של בעלה היקר, כורעת רחל ללדת את בנה השני ומתה במהלך הלידה. אפילו את שמו (הסופי) של העולל לא זכתה האם לשמוע – בנימין.

הטראגיות שבמות רחל מתעצמת לנוכח העובדה שקולו של יעקב כלל לא נשמע. מה הרגיש? מה עשה? המספר המקראי מסרב לפרט. הדמעות היחידות שזולגות במקרא הן של רחל עצמה. בספר ירמיה מוזכרת האם השלישית במניין האמהות כמי שבוכה על גורל בניה: "כֹּה אָמַר יְהוָה קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ". האל לא משאיר את רחל עם יגונה וממהר לנחמה:  "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-ה'; וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם" (ירמיה לא', טו-יז).

וכך נשמרת עמנו דמותה של רחל: האם שהתפללה כל חייה לילדים, ממשיכה לדאוג להם גם לאחר לכתה. כך גם נשמרת תמונת מקום קברה המסורתי של רחל – מקום של תפילות ותחינות של בניה ובנותיה אל "האם הבוכיה".

 

השמש האחרון של קבר רחל

 

השמש האשכנזי האחרון של קבר רחל, שלמה אליהו פריימן. התמונה לקוחה מתוך הספר "על אם הדרך: סיפורו של קבר רחל" מאת נדב שרגאי

 

את תפקיד השמש האשכנזי של הקבר קיבל שלמה אליהו בירושה מאביו, יעקב "ינקלה השמש" פריימן, אשר הספיק לשרת בתור שמש כשנתיים בלבד עד מותו בשנת 1918. היו אלה נעליים גדולות למלא, ושלמה אליהו היה נחוש לעמוד במשימה שנפלה בחלקו.

מרגע שנכנס לתפקיד ועד שסיים אותו בנסיבות טרגיות 29 שנה לאחר מכן, תיעד שלמה אליהו מדי יום ביומו את המתרחש בקבר ביומן המבקרים שניהל. אל הספרייה הלאומית הגיעו לאחרונה שני הכרכים היחידים ששרדו מתוך 24 הכרכים של יומן המבקרים. התקופה שהם מכסים היא תקופה קריטית בתולדות עם ישראל ו"המדינה שבדרך": שנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20.

 

לחצו כאן לפנקס משנת 1932

לחצו כאן לפנקס משנת 1942

עדות מצולמת: 100 שנים של היסטוריה בקבר רחל

 

ומה ביומן?

כריכת הפנקס. צפו בפנקס מלא

 

על מדף עץ בחדר בו עמד ציוּן מצבת רחל אמנו, נחו יומני המבקרים מסודרים לפי שנים. את מרבית דפי היומנים ממלאים שמות המבקרות והמבקרים השונים. המבקרים המרובים והמקומות המגוונים מהם הגיעו מלמדים לא רק על חשיבות קבר רחל ליהודי היישוב והתפוצות, אלא גם למבקרים הנוצרים הרבים – חלקם צליינים, אחרים חיילים בצבאות בעלות הברית או פקידי המנדט הבריטי בארץ. היו מבקרים שלא הסתפקו בציון שמם בלבד, והוסיפו בקשות תחינה מ"רחל אמנו".

מרבית השמות לא מוכרים למי שיעיין כיום ביומנים, אחרים יעלו מיד את דמותם של אנשי מפתח ביישוב העברי ובמדינה שתוקם: ד"ר דוד ילין, רחל ינאית בן צבי, הנרייטה סאלד ואפילו עזר ויצמן בן ה-7 הגיע לביקור יחד עם אמו יהודית ואחותו יעל.

 

רחל ינאית בן צבי מבקרת בקבר רחל, עמ' 4 ביומן הביקורים הראשון

 

המבקרים האלמוניים, הם אלו המעוררים את העניין הרב ביותר: מה עלה בגורלה של רחל פראנק מליטא אשר ביקרה בשנת 1932, עשור לפני השואה? האם הצליחו בני הזוג אסתר ורחמים להגשים את חלומם ולהביא ילדים לעולם? מי היו אותם מבקרים מפרס – האם עולים חדשים או תיירים שחזרו לארץ מוצאם? בחלוף כל עמוד נערמות עוד ועוד שאלות.

 

מרת אסתר רחמים בת חנינה עים בעלה רחמים בן פריחא", עמ' 24 ביומן קבר רחל הראשון

 

אליהו פריימן השתמש ביומנים בדרך מעט שונה: עשרות, ואולי מאות הערותיו והבחנותיו בשני היומנים מעניקות הצצה מעמיקה יותר להשפעה שהיו למאורעות הגדולים בארץ ישראל ובאירופה על פעילות הקבר. עבורו, היוו היומנים דרך לתעד את הנעשה מדי יום בקבר ואת התרשמויותיו מהמבקרים השונים. הם אפשרו מעקב אחר השיפוצים והתיקונים שביצע פריימן (בדרך כלל) בעצמו בגלל שחשש מהפועלים הערבים, וכוללים תיעוד יחסיו המתוחים עם ערביי האזור תוך אזכור המאורעות הגדולים שמתרחשים בעולם.

 

"אל נא תשכחו את השמשים הנמצאים כאן יום-יום במשך כל השנה ומסכנים את עצמם לשמור ולפקח על המקום הקדוש הזה ולדאוג לסדר ולנקיון". מודעה שצורפה ליומן המבקרים השני

 

משנת 1940 תופסים תיאורי האימה של מלחמת העולם השנייה והשמדת היהודים במהלכה מקום מרכזי ביומן. מלבד התחינות הנרגשות לעזרה אליהם הורגל פריימן, עוררה השואה המתרגשת על עם ישראל גם תוכחות כלפיי "אמנו רחל" אשר זונחת את בניה ובנותיה.

ספק אם היה פריימן, או מי מפוקדי הקבר, מודעים לממדי ההשמדה המתחוללת באירופה. למרות זאת, תפילות להצלת היהודים "העומדים בפני השמדה" החלו ממלאות את דפי היומן. נוסחה קבועה מופיעה ביומן כמעט מדי יום: קבוצת יהודים מגיעה אל הקבר, והם מתפללים לשלום אחיהם בארצות הכיבוש. אחת הדוגמאות המפורטות נמצאת בעמוד המתוארך ל-5 באפריל 1943. ביום זה מציין פריימן תפילה המונית של "כמה אלפי מבקרים בניהם בתי ספר מכל הארץ כמה מאות חיילים וחיילות". הצפיפות גרמה לכך ש"היה כמה שעות שאי אפשר היה לבקר בפנים מפני ההמון שעמדו בתפילה". באותה תפילה נרגשת היו "הצעקות והבכיות… חוץ מדרך הטבע". כה קשים היו המחזות והדברים שנאמרו בקבר, עד כי "כמה התעלפו מרוב צער לשמע פרטים על סבלם של אחינו הסובלים בהארצות הכבוש."

 

"יהי רצון שנזכה עוד השנה בגאולה שלמה ובבניין בארץ הקודש במהרה בימינו אמן". עמ' 94 ביומן הביקורים השני

 

ימים ספורים מסוף המלחמה, ב-26 באפריל 1945, מתעד פריימן מאורע מרגש שקרה, כאשר הובאה אל הקבר "פרוכת היסטורי שנשמר מכמה עשרות בתי כנסת בפולניה מימי הפרעות שעבר על כמה הערים ונשאר הפרוכת הזה עם כתמי דם". יש לשער כי הפרוכת הובאה לקבר אי שם בימיה הראשונים של המלחמה, היות שמזה מספר שנים משפחת פרבשטיין מביאה את הפרוכת לקבר, "ועכשיו ביום יד אייר תש"ה תקנו את זה והביאו עוד הפעם לזכרון בהיכל".

 

מעשה בפרוכת היסטורית. עמ' 312 ביומן הביקורים השני

חמישה ימים לפני כניעת גרמניה, ב-3 במאי 1945, החל פריימן בחגיגות הניצחון כשצייר V גדולה בעמוד 314 של היומן. עמוד לאחר מכן כתב באותיות גדולות – אולי מתוך סערת רגשות – את הכיתוב: "גרמניה נכנעה ללא תנאי נגמרה המלחמה באירופה היום הוכרז רשמית כיום הנצחון".

 

"גרמניה נכנעה ללא תנאי נגמרה המלחמה באירופה". עמ' 314 ביומן הביקורים השני

 

את שני העמודים הבאים הקדיש פריימן לכתיבת ברכת הודיה ליום הנצחון ומזמור לתודה. חגיגות הניצחון נמשכות גם בתחילת העמוד הבא.

 

"ביום זה יום נצחונם המזהיר של ממלכות הברית נגד כחות החושך והעריצות הננו נאספים… להודות לשמך הגדול ונאדר בגבורה". עמ' 316 ביומן הביקורים השני

 

"היום הוכרז רשמית כיום הניצחון". עמ' 318 ביומן המבקרים השני

 

קבר רחל כזירת המאבק הלאומי

 

על אף שהדאגה להישרדותם של יהודי אירופה וצפון אפריקה בשואה לא סרה מליבם של רבים מהמבקרים, היה זה המאבק היהודי-ערבי סביב קבר רחל לו הקדיש פריימן את החלק הארי בכתיבתו ביומן. ביטוי למאבק הולך ומקצין סביב קבר רחל נמצא גם בדיווחים היומיומיים ביותר שלו. פריימן, אשר השתדל בכל מאודו לשמור על יחסים חמים עם ערביי האזור, נקלע יחד איתם למצב בלתי אפשרי. הוא השתדל לסייע לשכניו הערבים בכל עת שפנו אליו בבקשה לעזרה, אך מעולם לא הכחיש את הזדהותו עם המפעל הציוני ועם העם אליו הוא שייך.

כשהגיעה העת לבצע תיקונים ושיפוצים במבנה העתיק, נאלצו פריימן ומקבילו הספרדי לעשות את העבודה בעצמם, מתוך דאגה שיווצר תקדים התומך בהעסקת פועלים ערבים במקום.

 

"ביום ג, ד, ה, ו שבט תקנו את הגג את כל הרצפות היה פחד וירא אבל עבר בשלום", הערתו של שלמה אליהו פריימן. עמ' 33 ביומן הביקורים הראשון

 

החשש מניסיונות השתלטות של המופתי והוואקף על ידי יצירת תקדימים קטנים בשטח העסיק את פריימן כל שנותיו כשמש. ב-26 במרץ 1936 הגיע מזכיר ממשלת המנדט לביקור בקבר ודרש מהשמשים להגיש דו"ח על המתחים עם ערביי המקום.

 

ביקורו של מזכיר ממשלת המנדט בקבר רחל, עמ' 358 ביומן קבר רחל הראשון

 

ככל שנקפו השנים, הפכו גם הביקורים המעודדים ביותר לכאלו המשאירים טעם רע. כשהגיעו מספר ערבים לבקש מים בפסח 1940, סיפרו לו כי הם רוצים "שהערבים ויהודים יחיו בשלום" ולא שכחו לספר "שהמצב רע מאוד בשבילם כי אינם מרויחים".

בשנת 1946 נזרקה פצצת צינור על פריימן ועל שני שכנים ערבים שאירחו לו חברה. המאורע הזה סימל את הבאות. עם התערערות המצב הביטחוני בארץ ישראל וההכנות המשותפות למלחמה אבדה תחושת הביטחון בקבר רחל.

 

לקראת פרוץ מלחמת העצמאות ב-1947, הבטיחות בקבר רחל מתערערת. פריימן מספר על הטלת פצצת צינור מרכב. עמ' 382 ביומן הביקורים השני

 

באחד האזכורים האחרונים ביומן העתיק פריימן את המכתב ששלח לוועד הלאומי במרץ 1947, בו יידע אותם על התפתחות מדאיגה: מינוי שומר ערבי מטעם הוואקף. אבו חסן, השומר שהוצב בבית הקברות הקרוב, התגרה בשני השמשים של קבר רחל וסיפר לערביי האזור כי הוא שומר על הקבר. בכל עת שהעז אבו חסן לגשת אל פריימן ולאיים עליו עם פקודות, הבהיר פריימן לוועד הלאומי, "אני נוזף בו ותיכף מסתלק".

ימים ספורים לאחר ההצבעה באו"ם על תכנית החלוקה הגיע פריימן אל הקבר והכין אותו כאילו מדובר ביום רגיל. המתיחות האיומה באזור שכנעה אותו, לבסוף, כי מוטב שיארוז את חפציו ויסתלק מהמקום. הוא עשה זאת, אך לא לפני שהעביר את היומנים אל שייח' ערבי שגר בקרבת מקום. הייתה זו הפעם האחרונה שזכה לחזות במו עיניו בקבר רחל.

 

ידיעה שהתפרסמה ב-3 ביולי 1967 על מציאת יומן הביקורים של קבר רחל, הידיעה התפרסמה בעיתון דבר

 

שני היומנים שייכים לתורם אנונימי, אשר בחר להפקיד אותם למשמרת בספרייה הלאומית.

 

 

אל תפספסו: 

עדות מצולמת: 100 שנים של היסטוריה בקבר רחל:

 

 

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:

אלבום תמונות נדיר: כשהאמת ניצחה את עלילת הדם

ההוגה היהודי שהעז להתווכח עם קאנט

סכסוך העבודה שכמעט ועצר את משפט אייכמן

 

להעמקה בקורות היומנים ותוכנם, ראו בספרו של נדב שרגאי, 'על אם הדרך – סיפורו של קבר רחל', ספריית בית אל, 2005.

עדות מצולמת: 100 שנים של היסטוריה בקבר רחל

איך צילמו צליינים את קבר רחל בתחילת המאה ה-20? איך הוא נראה במהלך טיול בית ספר של הגימנסיה? התמונות הנדירות שבארכיוני הספרייה הלאומית מציגות אתר מורשת אחד בזמנים שונים ובשיטות צילום שונות.

דמיינו את עצמכם שם, מחוץ לקבר רחל. אתם לא זזים, אך סביבכם מגיעים אנשים וקבוצות מכל המינים ומכל הסוגים: מתפללים, תיירים, צליינים מהארץ, מהאזור או מכל קצוות תבל. ומחוגי השעון זזים אחורה במקום קדימה.

 

1927-1926: התיירת מגרמניה

 

קבוצה של 172 הדפסי תצלומים בשחור לבן, בגדלים שונים, ובהם מראות מארץ ישראל שצולמו בידי הצלמת ברטה-בטי שטרויס (Betty Strauss) בעת שהותה בארץ ישראל, בין פברואר 1926 לינואר 1927. בגב מרבית התצלומים, נוסף תיאורם בגרמנית, בכתב יד, כנראה על ידי הצלמת עצמה. רוב התצלומים באוסף זה צולמו בעיר ירושלים ובסביבותיה, ובכלל זה זוג תצלומים המתארים את טקס פתיחת האוניברסיטה העברית על הר הצופים, ב-1 באפריל 1925. תצלומים נוספים מתארים אתרים שונים בארץ, ובהם בית לחם, זכרון יעקב, קבר רחל ועוד. ככל הנראה, בתום סיורה זה בארץ שבה הצלמת אל עיר הולדתה, מרבורג, גרמניה. מאוחר יותר עלתה לארץ ישראל. אלבום זה נרכש על ידי הספרייה הלאומית בשנת 2010.

זהו תצלום חובבני קלאסי, שבו הצלמת לא ידעה להציב את המצלמה נכון על חצובה ולא מיקמה את האובייקט במרכז הפריים. ובכל זאת, יש בו את החן (והחשיבות) שבצילום חובבני משנות ה-20 של המאה ה-20. תצלום זה מעיד על היותה של ברטה-בטי שטרויס תיירת בעלת מודעות לאומית-ציונית חזקה מאוד. העניין ב"קברי אבות", ואתר קבר רחל, לא איבד את האטרקטיביות שלו  – וזהו דבר מעניין בפני עצמו. קבר רחל היה אתר חשוב, גם בעיני אלה שלא היו דתיים או זנחו את הדת, והוא נשא משמעות לאומית חשובה, כמסמל קשר מוחשי וממשי של העם השב לארצו. הארכיטקטורה של המבנה שעל קבר רחל, שלמעשה הוקם רק בשלב מאוחר מאוד, ואשר העניק לו אופי "קדום", סייעה לזיהויו עם אתר מקראי ברור ומובהק, שאיחד סביבו מתפללים וצעירים ציוניים לאומיים, מכל קצות הקשת הפוליטית. לעומת התצלומים המקובלים שאנו רגילים לראות, בהם לא מבחינים בדרך כלל בעזובה שקיבלה את פני המבקרים באתר זה, כאן היא נראית במלואה – ללא "שיפוצים" או "תיקונים" שנעשו בתצלומים מקצועיים אחרים.

לעיון באלבום המלא>>

 

תחילת המאה-20: טיול בית ספר

 

גלויה מחולקת ובה הדפס בגוני חום מתצלום שחור לבן, שבו נראית קבוצה של תלמידי גימנסיה "הרצליה", תל אביב, על רקע מבנה קבר רחל. על אף שעל הגלויה לא צוינו שם הצלם או תאריך, התצלום נעשה, ככל הנראה, בעת טיול תלמידי הגימנסיה, לפני מלחמת העולם הראשונה. הצלם, קרוב לוודאי, הוא יעקב בן-דב שהתלווה לטיולי הגימנסיה והוציא, מאוחר יותר, סדרת גלויות של תצלומים מאותם טיולים. טיולים ראשונים אלה של תלמידים באתרים שונים בארץ ישראל – בזאת היו חלוצים תלמידי בית הספר "בצלאל" גם כן – היו הבסיס לכל החינוך לידיעת הארץ שפרח בשנות ה-30 ו-40 של המאה ה-20. זו היתה גישה מודרנית מאוד לחינוך, שטרם נראתה עד אז בבתי ספר יהודיים – ובכלל. מעניין לראות בתצלום זה שלמרות שהמצולמים הם בני הארץ, הם נראים יותר כמו תיירים מאירופה מאשר מקומיים.

בגב הגלויה נדפס סמל הוצאת "לבנון", אשר הפיקה אותה בראשית העשור השני של המאה ה-20. גלויות אלו הם חלק מאוסף גלויות "לבנון" שנתרמו לספרייה הלאומית בשנת 1939 על ידי העורך הראשי של ההוצאה, מר בנימין מינץ, ורשה.

לעיון באלבום המלא>>

 

1911: הצליינים האמריקאים מצלמים את האתר היהודי מהצד המוסלמי

 

תצלום זה נעשה על ידי קבוצת צליינים נוצרים אמריקאים. זווית הצילום מעידה על חוסר הקשר למסורת היהודית: הם בחרו לצלם דווקא מן הצד של בית הקברות המוסלמי שנמצא בסמוך לקבר רחל, כך שכל זהותו ה"יהודית" נעלמת לגמרי, ומקום זה מקבל פתאום נקודת מבט שונה.

התצלום לקוח מתוך קבוצה של 41 תצלומים (הדפסי כסף בגודל 14X9 ס"מ, כנראה הדפסי מגע מתשליל בגודל זה) אשר צולמו בידי קבוצת תיירים מארצות הברית .("Lewis Party") לפי התצלומים, קבוצה זו החלה את מסעה בקהיר, המשיכה אל גיזה, אתרים שונים לאורך הנילוס, כרך, לוקסור, עד לסכר אסואן. משם המשיכה הקבוצה לארץ ישראל. התצלומים ממסע זה חולקו בין שני אלבומים, מצרים וארץ הקודש (ארץ ישראל וסוריה). יעקב ורמן רכש בשנת 1996 רק את תוכן האלבום מארץ ישראל, ובכלל זה גם גזרי עיתונות, אשר נשמטו ממנו במהלך השנים. התצלומים מארץ ישראל מתוארכים לאביב 1911. לפי רישום על אחד התצלומים, הקבוצה ביקרה בהר הזיתים ב-24 במארס 1911.

לעיון באלבום המלא>> 

 

1900: המזכרת הצליינית מקבלת צבע

 

תצלום מבית היוצר של פליקס בונפיס, שעבר "צביעה" בבית ההוצאה לאור הגדול והידוע ביותר בעולם באותה תקופה, "פוטוכרום ציריך". ההמצאה – ממש פטנט! – לצביעת תצלומים בשחור לבן, בטכניקה מתקדמת מאוד, בראשית המאה ה-20, הפכה תצלומים אלה ל"להיט" של ממש.

הצביעה נעשתה על ידי אמנים בשווייץ שמעולם לא היו בארץ ישראל ולא ביקרו בה, ולכן, פעמים רבות הצבעים מוזרים (בעיני מי שמכיר את המקומות והמנהגים), בייחוד לגבי תלבושות של המקומיים.

תצלום זה לקוח מאלבום בכריכת בד ובו 12 דפי קרטון עבה, שעל כל אחד מהם מודבק הדפס מתצלום פוטוכרום (צבעוני), ובהם מראות שונים מארץ ישראל. אלבום זה הוכן כמזכרת מביקורה של קבוצת צליינים אוסטרית בארץ ישראל, ותחת כל תצלום נוספה כותרת בדיו בגרמנית, נוסף על הכותרת המקורית של התצלום שהודפסה בצרפתית.

לעיון באלבום המלא>>

 

הצילום הצרפתי מהמאה ה-19 הופך לגלויה צבעונית בתחילת המאה ה-20

 

גלויה מחולקת ובה ליתוגרפיה צבעונית שהופקה מתצלום שחור לבן של קבר רחל. לפני מבנה הקבר, נראית אורחת גמלים. ברקע, בתי העיר בית לחם. על הגלויה לא צוינו שם הצלם או תאריך הצילום. בגב הגלויה נדפס סמל הוצאת "לבנון", אשר הפיקה אותה בראשית העשור השני של המאה ה-20.

גלויה זו היא חלק מאוסף גלויות "לבנון" שנתרמו לספרייה הלאומית בשנת 1939 על ידי העורך הראשי של ההוצאה, מר בנימין מינץ. חברת הגלויות "לבנון" הייתה ההוצאה לאור הראשונה שהפיקה גלויות עם כיתוב בעברית לציבור יהודי. מנהלי ההוצאה (שמרכזה היה בעיר מוסקבה, ואחר כך בוורשה)  היו משתמשים בתצלומים ישנים (ללא התחשבות בענייני זכויות יוצרים וללא רשות), וכדי לעשותם אטרקטיביים יותר היו מוסיפים לתצלומים צבע בתהליך ההדפסה. למעשה, תצלום זה נעשה כעשרים שנה ויותר לפני שהגלויה הופקה, על ידי הצלם פליקס בונפיס, ששיא פעילתו היה בשנות ה-80 של המאה ה-19.

לעיון באלבום המלא>>

 

סוף המאה ה-19: הצעיר מסוריה מעניק אקורדיון במתנה

 

אלבום-מפוחון בכריכת עץ זית, בגודל 175X115 מ"מ. על כריכת האלבום חקוק, מלפנים, צלב פרנציסקני ומתחתיו הכיתוב הצבעוני: "Jerusalem"  ובצד האחורי: "ירושלים". באלבום 25 תצלומים מודבקים על דפי קרטון, שהוצמדו זה לזה בצורת מפוחון [הרמוניקה] ונפתחים לאורך. לכל תצלום כתובית קצרה בצרפתית הנמצאת בתוך מסגרת דקה בצבע אדום. התצלומים מוחתמים מצדם האחורי, במספרים 1 עד 25. מתחת לכל תצלום הוסיף יעקב ורמן מספור בעפרון. בשני העמודים הראשונים מופיע המספר 1302 בדיו, מעל התצלומים. בדופן הכריכה האחורית, הערה בכתב ידה של שרה פיצג'רלד לי באנגלית, בדיו, בה היא מספרת כי אלבום זה ניתן לה במתנה על ידי צעיר מסוריה שהתארח בביתה. על אף שאלבומי-מפוחון עם תצלומי ארץ הקודש מסוג זה היו נפוצים ברבע האחרון של המאה ה-19, ובדרך כלל נמכרו בכריכת עץ זית, ייתכן כי אין זו הכריכה המקורית. הצילומים באלבום נעשו על ידי Thévoz  מז'נבה, אשר הוציא לאור ספר תצלומים בלוזאן בשנת 1891, שבו כלולים 11 תצלומים מאלו המופיעים באלבום-מפוחון זה.

לעיון באלבום המלא>>

 

שנות ה-80 של המאה ה-19: האחים היוונים עושים קופה מהתיירים המערביים

 

האחים זנגקי, יוונים במוצאם, היו מן הצלמים החשובים שפעלו במזרח התיכון בין שנות ה-70 לשנות ה-90 של המאה ה-19. תצלום זה נעשה ככל הנראה בראשית שנות ה-80 של המאה ה-19 או אף קודם לכן. האחים זנגקי היו ידועים כמי שהצליחו לעשות הון של ממש מתצלומים שהופקו עבור תיירים מן המערב שפקדו את המזרח, ובמיוחד ידועים תצלומיהם לאתרי העתיקות של מצרים (הפירמידות, גיזה, ועוד). מומחיותם (וכנראה שגם תחום העניין המרכזי שלהם) היה ממצאים ארכיאולוגיים ואתרי עתיקות.

התצלום לקוח מתוך אלבום בכריכת בד חום, עליה מוטבע הכיתוב "Photographs", ובו 26 תצלומים: 19 תצלומים מאת פליקס בונפיס (Felix Bonfils) ושבעה תצלומים מאת טנקרד דומא (Tancrède Dumas 1860-1905). התצלומים מודבקים כמעט ללא שוליים וגם בצדה הפנימי של הכריכה. בעל האלבום היה כנראה אמריקאי או אנגלי, השערה הנשענת גם על העובדה כי הכתוביות לתצלומים הן באנגלית.

לעיון באלבום המלא>>

 

שנות ה-60 של המאה ה-19: האיטלקי האוריינטליסט

 

זהו אחד מן התצלומים המוקדמים ביותר של קבר רחל, משנות ה-60 של המאה ה-19. מעט ידוע על הצלם, לואיג'י פיורילו, אשר יסד את חנות הצילום הראשונה באלכסנדריה ונחשב לאחד מחלוצי הצילום במזרח התיכון, ושל ז'אנר "הצילום האוריינטליסטי". פיורילו נפטר ב-1898. תצלומיו מארץ ישראל, סוריה, לבנון ומצרים שהוצגו בתערוכה הבינלאומית בפריס ב-1871 היכו בהלם את צופיהם, שלראשונה ראו את המקומות הקדושים, האתרים שבהם התרחשו הסיפורים מכתבי הקודש – באופן "חי" של ממש.

התצלום לקוח מתוך אלבום ובו 48 הדפסי חלבון, מודבקים משני צדי הדפים באלבום, בהם נראים נופים שונים בארץ ישראל. כל ההדפסים נושאים את המספרים המוקדמים של סדרת תצלומי פיורילו, החל ממספר 1 (תצלום יפו מן הים) ועד למספר 319 (המבואה לקברי המלכים בירושלים). תצלום מספר 23, הכותל המערבי, הוצא מן האלבום טרם נרכש על ידי יעקב ורמן, ובמקומו שולב העתקו. כפי הנראה, כל התצלומים באלבום נעשו בידי אותו צלם.

לעיון באלבום המלא>>

 

1859: התצלום העתיק ביותר של חלוץ הגלויות המלבנון

 

זהו ככל הנראה התצלום המוקדם ביותר של קבר רחל, בערך משנת 1859. התצלום מתוך חמישה דפי אלבום המכילים 16 תצלומים עם כתוביות, כנראה מבית היוצר של חלוץ הצילום בלבנון ומפיק הגלויות שרלייה בזי. על התצלומים אין חתימה, והם זוהו על פי טיפוס כתיבת הכתוביות עליהם. לדפי אלבום אלה צירף יעקב ורמן חמישה כרטיסים בגודל 16X10.5 שעליהם תצלומי מאת שרלייה בזי, ובתחתיתם נדפס באדום: Vues et Types d'Orient. כרטיסים אלה כוללים תצלומים של קבר הבתולה מרים, הר הבית, נצרת, חברון, יפו.

לעיון באלבום המלא>>

 

מתנות מנזירים ועסקות חליפין על אלכוהול וסיגריות: כך השיגו משוחררי המחנות ספרי תלמוד

"כמעט כלוני בארץ ואני לא עזבתי פקודיך" - מאבקם של ניצולי השואה לשמר את המסורת לאחר החורבן האיום.

עם סיום מלחמת העולם השנייה החלו ארגוני סיוע שונים לטפל בצרכיהם של היהודים ניצולי השואה. הם סיפקו להם מזון, ביגוד ועידוד. אחד הדברים להם נזקקו ניצולים דתיים, בחורי ישיבה לשעבר ורבנים, היה ספרי קודש ללימוד ולתפילה.

בחלק מהמחנות המשוחררים, דוגמת ברגן-בלזן ולנדסברג, הצליחו היהודים להדפיס בעצמם מבחר קטן של כותרים.

יחידת ה-Information Control Division) IDC) של הצבא האמריקני המוצבת בגרמניה הייתה אחראית על חינוך מחדש של האוכלוסייה הגרמנית לאחר תקופת שלטון הנאצים. לשם ביצוע מלאכה זו, קיבלה היחידה שליטה על כל אמצעי המדיה והתקשורת כמו בתי דפוס, תחנות רדיו ובתי קולנוע.

בעזרת ה-IDC, הצליח הג"וינט היהודי (Joint Distribution Committee) בשלב ראשון לספק ספרים רבים לעקורים. ספרים נוספים, שהוחרמו על ידי הנאצים, נמצאו במחסן איסוף באופנבך וגם נשלחו למחנות. אך כל אלה לא הספיקו כדי לענות על הביקוש הגבוה.

חודשים ספורים לאחר סיום המלחמה, פנה הרב אברהם קלמנוביץ – מראשי ועד הרבנים האורתודוקסים בארה"ב – אל רשויות הצבא האמריקני. הוא הפנה אליהם את הבקשות הרבות שקיבל מרבני מחנות העקורים להדפיס מספר ספרי לימוד ותפילה. תחילה, נענה הצבא לבקשה והוציא לאור דפוסי צילום של ספרות קודש שהודפסה לפני השואה. מאוחר יותר נאלץ הצבא לסרב לפניות נוספות של הרב: העלויות והחוסר בנייר לא אפשרו זאת.

גם מי שהיה מנהל ועד ההצלה של אגודת הרבנים בארה"ב, הרב נתן נפתלי ברוך, ועוזרו הרב אביעזר בורשטין, השתדלו אצל צבא ארה"ב. ב-1947 כבר נענו כל הפניות בשלילה. הרב ברוך הצליח לרכוש בזול סיגריות, קפה וויסקי ובעזרתם קנה דיו, נייר ושירותי הדפסה בבית דפוס מקומי. כך הודפסו עבור העקורים 240,000 סידורים, הגדות, ספרי הלכה, ספרי מוסר, משניות, גמרות ועוד. הגמרות הודפסו בפורמט קטן ונוח ב-10,000 עותקים של מסכתות תענית, מגילה וחגיגה. בעמוד השער מופיע הכיתוב "מתנה מאת ועד ההצלה לשארית הפליטה".

 

שער הגמרא שהדפיסו הרב ברוך והרב בורשטין

 

ספרות קודש במנזר

באפריל 1945 שחררו כוחות אמריקאים את מחנה דכאו. חלק מהניצולים, ובהם הרב שמואל יעקב רוז מקובנה, הועברו לבית החולים הגרמני סנט אוטיליאן ליד לנדסברג. הרב וחבריו השתוקקו ללימוד התורה כפי שעשו לפני הגעת הנאצים לליטא, אך ספרים לא היו להם. יום אחד הגיע גרמני זקן ממנזר סמוך, ומכיוון שזיהה את הרב וחבריו כיהודים דתיים – הודיע להם על כרכי תלמוד הנמצאים במנזר.

הוא הביא לרב רוז מסכתות נדרים וקידושין של ש"ס וילנא כרוכים יחד. מיד החלו יהודי בית החולים ללמוד בשמחה את דפי הגמרא. הם חילקו את הכרך לדפים בודדים כדי לאפשר לכולם לנצל אותם והחליפו ביניהם את הדפים. ניצולי שואה החלו לעשות את דרכם לבית החולים מן המחנות הקרובים רק בכדי לשמוע שיעור גמרא.

האיש שסיפק את הגמרות היה בעל בית דפוס והוא הסכים להדפיס את מסכת קדושין ונדרים בכרכים נפרדים וב-10,000 עותקים. את הפרויקט מימן ועד ההצלה בארה"ב.

 

שיעור תורה במחנה העקורים ווינדסהיים

 

על מלאכת הצילום והדפוס עמלו רבות הרב רוז וחבר לשעבר מישיבת סלובדקא ששהה עימו במחנה, הרב שמואל אבא סנייג, ששימש בעבר גם כרב בצבא ליטא. הם מצאו ניצול יהודי צעיר שצייר עבורם את תמונות שער הגמרא. בחלק התחתון של השער, ציור של צריפי עץ ועגלת משא על רקע גדרות תיל ומגדלי שמירה, נופה של מחנה דכאו, שכן לידו מופיע הכיתוב "צריף העבודה שבו ישבנו, התפללנו ולמדנו בחשאי". בחלק העליון של השער מופיעים מבנים בעלי כיפות ודקלים גבוהים המבטאים את ארץ ישראל. מתחת לנוף זה הופיע דברי המשנה "משעבוד לגאולה ומאפילה לאור גדול", המובא בהגדה של פסח. בשער גם כיתוב המייחס את ההוצאה לאור לאגודת הרבנים ולוועד ההצלה. בתחתית העמוד מופיע הפסוק בתהילים "כמעט כלוני בארץ ואני לא עזבתי פקודיך".

במסכתות שהודפסו נוסף גם דף הקדמה המתאר את השמדת הספרים בידי הנאצים, את הרצון ללמוד מתוך ספרי הקודש ואת מסירות הנפש בהדפסתם בשנית בסנט אוטיליאן.

הגמרות הודפסו ב-1946 וחולקו בין יהודי מחנות העקורים.

עותק אחד של שתי מסכתות אלו נמצא גם באוסף הספרים הנדירים בספרייה הלאומית.

 

שער מסכת נדרים

 

הרבנים רוז וסנייג עברו למינכן, שם הוקמה אגודת הרבנים של רבני המחנות. הרב סנייג מונה ליושב ראש האגודה והרב רוז למזכיר. האגודה טיפלה בכל צרכיהם הדתיים של ניצולי המחנות.

אבל עדיין לא הודפס תלמוד (ש"ס) שלם; זה היה חלומם של שני הרבנים. הם הצליחו למצוא מספר מסכתות בבית קברות ליד מינכן ועוד כמה נשלחו משוויץ. הם איתרו גם בית דפוס בהיידלסברג שיכול היה לבצע את המלאכה, אך עדיין נזקקו לתמיכה חיצונית. את הרעיון להדפיס ש"ס שלם הם העלו עם הרב פיליפ ברנשטיין, אחד מיועציו לענייני יהודים של הגנרל ג"וזף מקנארני, מפקד הכוחות האמריקאים באירופה. הרב ברנשטיין תמך מאד ברעיון והציע אותו למפקדו. הרב ברנשטיין הסביר את הערך ההיסטורי של ספרי התלמוד לעם היהודי. הוא תיאר את שריפתם בידי הנאצים כחלק משאיפתם להשמיד העם היהודי. הרב פנה למצפונו של הגנרל וביקש שצבא ארצות הברית יקים לתחיה את התרבות שגרמניה חשבה לחסל. אף אומה בהיסטוריה לא הדפיסה את התלמוד עבור העם היהודי, והנה נפלה בחיקו של הגנרל ההזדמנות להדפיס את מהדורת תלמוד 1947 על אדמת גרמניה הכבושה.

מקנארני החל להתעניין ברעיון. הוא ביקש ממפקד השלטון הצבאי בברלין להעריך את היקף ההשקעה שיאלץ הצבא להשקיע בפרויקט. בקשת שלושת הרבנים הייתה ל-3000 סדרות תלמוד של 16 כרכים כל אחד. כמות כזאת דרשה 1,200 לוחות הדפסה שעל כל אחד 8 עמודי תלמוד. כמות הנייר והחומרים האחרים היתה גבוה ביותר. היתה הקצבה של חומרי דפוס לעקורים במחנות, אבל לפי החישוב – רוב החומר הזה ישמש את פרויקט התלמוד – דבר שתרם לחלק קטן מאד של העקורים בלבד. אמנם הרבנים מצאו בית דפוס והצליחו להביא עוד שני ש"סים מחו"ל לצילום, אך כדי לבצע את המשימה נדרשה תמיכתו של הצבא. החישוב הקר של גורמי הצבא היה שהדפסת התלמוד עבור ציבור לומדי הגמרא מבין העקורים הרבים, ידרוש 150 טון של נייר מתוך 1400 שהיה להם.

הם החליטו שהפרויקט לא היה הוגן או הגיוני.

משרדי ה-ICD היו מוכנים להדפיס מספר ש"סים לפי כמות הספריות שבאזור הכיבוש האמריקאי – המספר שנבחר לבסוף היה 50. לאחר דיונים ובירורים נוספים, ההחלטה הרשמית להדפסת 50 סדרות תלמוד התקבלה בפברואר 1947. במאי קיבלה הג"וינט על עצמה להדפיס 1000 סדרות נוספות.

 

ישיבת בית מאיר – במברג

 

אך הביצוע התעכב בגלל המצב הכלכלי הקשה בגרמניה ובשל מחסור בחומרים כמו אלו הנדרשים לצילומי דפוס. ההדפסה עצמה החלה רק בנובמבר 1948 בבית הדפוס של קארל וינטר בהיידלברג. הכרכים הראשונים של ש"ס מינכן-היידלברג שיצאו ממכבש הדפוס, נשלחו לראשי הצבא האמריקאי ולנשיאים טרומן וחיים וייצמן. המדפיסים הבינו ש-16 כרכים לסידרה לא יספיקו, והעלו את המספר ל-19 באישור הצבא והג"וינט.

כמו בגמרות שהדפיסו בסנט אוטיליאן, גם מהדורה זו זכתה לשער מיוחד. הפעם הצייר חתם בה את שמו: ג. ראזענקראץ. נוף מחנה דכאו נשאר אבל נעשו בו שינויים. הכיתוב המייחס את המהדורה למקום שבו שהו הרבנים רוז וסניעג נמחק, שכן היא הייתה מיועדת לאוכלוסייה רחבה הרבה יותר. במקומו נכתב "מחנה עבודה באשכנז בימי הנאצים". נוספו בציור גם שני אסירים יהודים המעמיסים גופות על אותה עגלת משא שהופיעה בציור של כרכי סנט אוטיליאן. נוף ארץ ישראל השתנה במעט, אבל עדיין הודגשו עצי הדקל ובניינים עתיקים. במרכז השער הודיעו המדפיסים שהספר יצא לאור על ידי ועד הרבנים בגרמניה בסיוע צבא ארה"ב והג"וינט.

מעבר לשער יש דף הקדשות; ראשונה מופיעה הקדשה באנגלית לצבא האמריקאי, שבנוסף להצלת היהודים מידי הנאצים – המשיך לתמוך בהם גם בהיותם עקורים. ההקדשה השנייה, בשפה העברית, ארוכה יותר, ומתארת את השמדת התלמוד בזמן השואה, את קורות ההדפסה המחודשת בסנט אוטיליאן של שתי מסכתות ואת סיועו של הרב ברנשטיין בפרויקט הדפסת התלמוד המלא. המדפיסים, הרב סניעג והרב רוז, שוב מודים לצבא ולג"וינט על תמיכתם בהדפסה.

 

הקדשת ש"ס היידלברג

 

שער ש"ס היידלברג

 

בנובמבר 1950 הסתיימה מלאכת הדפוס, אך שערי מדינת ישראל הצעירה נפתחו מכבר ורוב יהודי מחנות העקורים כבר לא היה באירופה לקבל את הגמרות שהודפסו עבורם. בשנים אלו כ-350,000 ניצולים יהודים עזבו את אדמת אירופה, רובם לישראל.

צבא ארה"ב התעקש שחלק מהש"סים יישארו בגרמניה. כל היתר נארזו ונשלחו לישראל, לארה"ב, לצרפת, למרוקו, לאיטליה, ליוגוסלביה ולמקומות נוספים. לספרייה הלאומית הגיע עותק כבר בשנת 1951. בסך הכל הודפסו כ-700 סדרות תלמוד. לימים יכונה ש"ס זה "תלמוד הניצולים".

הרב מנחם מנדל שניאורסון, לימים הרבי מלובביץ", התייחס לפרויקט הדפסת התלמוד כשהגיעו הגמרות לניו יורק. לדבריו, מפעל חשוב כזה היה בעבר סיבה לשמחה גדולה. אך היום כשספרי קודש רבים כל כך הושמדו בשואה, הדפסת התלמוד מהווה הנצחה של האסון הגדול וממלאת צורך דחוף של לימוד תורה. העובדה שהיא הודפסה באותה מדינה שהביאה חושך לעולם, היא סוג של צדק אלוקי.

תודה לרב אבישי אלבוים ולגברת אסתר פרבשטיין על המלצותיהם בנושא פוסט זה.

 

קראו עוד

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

התלמוד: ספרים, כתבי יד, מאמרים ועוד

 

כתבות נוספות:

משואה לתקומה: ניצולי ברגן-בלזן חוגגים עצמאות

הילד שניצל מהתופת לומד עברית בפעם הראשונה