היה או לא היה? הסדר החסר בתלמוד הירושלמי

תגליות ואכזבות, שמועות וגידופים, שרלטנים וקונספירציות וגם מסע הרפתקאות שחצה את הדרכים המאובקות של טורקיה. הכול על הפרשייה שהרעישה את עולם התורה והמחקר לפני 120 שנה

Ziyu832b

כאילו העשורים הראשונים של המאה ה-20 לא היו סוערים גם כך, במיוחד בעולם היהודי, סערה אחת שהתעוררה ב-1905 הלהיטה את הרוחות בעולם לומדי התורה במשך כמה עשורים. זו הייתה פרשייה חובקת עולם ורוויה ביצרים, והגיע הזמן שתכירו אותה.

לפני שנצלול לעומק הסיפור, נתחיל ברקע קצר. המשנה, שערך רבי יהודה הנשיא בסביבות שנת 200 לספירה, מחולקת כידוע לשישה סדרים (ש"ס): זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קודשים וטהרות. הסדרים מחולקים למסכתות.

כ-150 שנה לאחר עריכת המשנה, בארץ ישראל נערך "התלמוד הירושלמי". מאוחר יותר בבבל נערך "התלמוד הבבלי". שני התלמודים גם מחולקים לסדרים, מרחיבים ומבארים את דברי המשנה ומתארים את הדיון ההלכתי ותהליך התפתחות הפסיקה על ידי חכמי התקופה. ועם זאת לא כל המסכתות במשנה נכללות בתלמוד (גמרא), ויש מסכתות שירדו אל הכתב רק באחד משני התלמודים. וכך בבבלי יש מסכתות לחלק מסדר קודשים, ואילו בירושלמי אין בכלל סדר קודשים. או לפחות כך חשבו עד לפני 120 שנה. ומכאן נולדה הסערה המדוברת.

דיון עתיק בין חכמי הדורות עוסק בשאלה אם היה תלמוד ירושלמי לסדר קודשים והוא אבד עם השנים, או שכלל לא נערך ירושלמי לקודשים. לפי הרמב"ם וחכמים נוספים, אכן נערך לפני כ-1,700 שנה תלמוד ירושלמי לסדר קודשים. אחרים טוענים שלא היה.

Layden660
כתב יד של תלמוד ירושלמי, ליידן 1289 (התמונה מאתר אוניברסיטת ליידן)

ב-1868 כתב הרב צבי בנימין אוירבך ששמע שבספריית הוותיקן ברומא מסתתר כתב יד של הירושלמי לסדר קודשים. המידע קרץ לרמאים, שב-1873 ניסו לאסוף כסף מיהודים תמימים כדי לנסוע לרומא, למצוא את הירושלמי ולפרסמו. אך אלה נחשפו בעוד מועד ומומחי הוותיקן ציינו שאין ברשותם ירושלמי כזה. חלפו 50 שנה, ובשנות העשרים של המאה ה-20 נסע לוותיקן הרב מרדכי פורהנד, דיין בקהילת נייטרא, לחפש את כתב היד. לצערו לא מצא דבר.

Vatican660
ספריית הוותיקן (מתוך אתר ספריית הותיקן)

הסיפור עם הוותיקן עוד היה מהפרקים הסולידיים של תעלומת המסכת האבודה. בשנת תרס"ו (1905–1906) הופץ קול קורא דרמטי בקהילות יהדות אירופה. לפי הקול קורא, הרב שלמה יהודה אלגאזי ס"ט (ספרדי טהור), המוכר גם בשם האשכנזי פרידלנדר, מהעיר סאטמר, גילה את הירושלמי האבוד לסדר קודשים והתכוון להדפיסו לתועלת הרבים בתוספת פירוש מקורי משלו, כהמשך לפירוש "חשק שלמה" שכתב על סדרים אחרים. החדשות המרגשות סחפו את לומדי התורה, ורבנים רבים נתנו את ברכתם למלאכת ההדפסה.

שנה לאחר מכן כבר הוצע למכירה הכרך הראשון, ובו מסכתות חולין ובכורות. בן רגע סתירות שעלו במשך מאות שנים מתוך לימוד סוגיות הלכתיות בענייני שחיטה, עבודת המקדש וקורבנות נפתרו בקלות, ושאלות למדניות קשות קיבלו מענה ענייני הודות לתלמוד החדש שהדפיס פרידלנדר.

Buber660
מכתב שכתב פרידלנדר לחוקר היהודי שלמה בובר בעניין הירושלמי. מתוך אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית

פרידלנדר בעקבות האוצר האבוד

היכן גילה פרידלנדר את סדר קודשים האבוד?

במבוא למסכת חולין שלו תיאר בהרחבה את התגלית המרעישה.

וכך הוא תיאר: אחיו של פרידלנדר, אליהו אלגאזי, הגיע לאיזמיר במסגרת עסקיו, ושם רכש את ספרי עיזבונו של הרב יהושע בנבנישתי, שנפטר בטורקיה 250 שנה קודם לכן. בין הספרים היו כרכים של תלמוד ירושלמי דפוס ראשון עם הגהות של הרב בנבנישתי. אליהו, שידע שאחיו כותב פירוש לירושלמי, שלח לו את הספרים. באחד הכרכים מצא פרידלנדר שני מכתבים. ומפה העלילה טיפה מסתבכת.

באחד המכתבים כתב רבה הראשי של קושטא שהוא תומך ביוזמה להוציא לאור את הגהותיו של הרב בנבנישתי לירושלמי לסדר קודשים. אז באמת יש כזה? במכתב פורטו נסיבות מציאת כתב היד המדובר: דון אברהם הלוי היה יהודי אנוס שחי בליסבון והתחבר עם כומר מברצלונה שהיה מאנוסי ספרד בעצמו. דון אברהם קיבל מהכומר חבילת כתבי יד, לקח אותם במסעו לטורקיה, ושם העניק אותם במתנה לרב בנבנישתי, שסייע לו בתהליך חזרתו ליהדות. בין כתבי היד הופתע הרב בנבנישתי לגלות את הירושלמי האבוד לסדר קודשים.

במכתב השני שמצא פרידלנדר בספר מוסבר שהרב בנבנישתי החליט לא להוציא לאור את כתב היד מחשש שיראו בו שבתאי. באותה תקופה געשה יהדות אירופה, ובמיוחד יהדות טורקיה, סביב פעילותו של נביא השקר שבתאי צבי, שבין היתר ביטל מצוות רבות, וגילוי כתבים יהודיים חדשים עלול היה להתפרש כניסיון להכניס שינויים נוספים ביהדות.

פרידלנדר התלהב כמובן מהמכתבים שמצא, וסקרנותו לא ידעה מנוח. היכן נמצאים כתבי היד של סדר קודשים, שהביא דון אברהם מפורטוגל לרב בנבנישתי?

פרידלנדר פנה לעזרת אחיו אליהו. אליהו וידידו הרב יעקב קובי יצאו למסע הרפתקאות בעקבות כתב היד האבוד. הם עברו בדרכים המאובקות של טורקיה בחיפוש אחר צאצאי הרב בנבנישתי בתקווה שאחד מהם עדיין מחזיק באוצר. לבסוף הם מצאו כפרי בשם סולימן בנבנישתי, שהראה להם קמיע עטוף במטפחת משי, שהוצג כירושלמי האבוד. לאכזבתם הוא היה במצב פיזי רעוע וחלקו היה חסר. אליהו ויעקב שכנעו את סולימן לשלוח את כתב היד לפרידלנדר בהונגריה עם הבטחה להתחלק ברווחים מפרסומו. לפי הקולופון (מידע על זמן ומקום הכתיבה) שבסוף כתב היד, הסופר, יצחק בר יוסף אילברגלוני, העתיק את התלמוד בשנת 1212 מתוך כתב יד מוגה של מנהיג יהדות בבל בזמנו, הרב האי גאון. עד כאן תיאוריו של פרידלנדר.

תגלית מדהימה ללא ספק. הירושלמי האבוד נחשף סוף סוף.

המלחמה על האמת

אבל האופוריה הייתה קצרה. משבית השמחות הראשון שהפר את התלהבותם של לומדי התורה וחוקרי התלמוד היה רבה של רוטרדם, הרב דוב אריה ריטר, שתיאר במאמר את שמחתו למשמע הידיעות על גילוי הירושלמי לצד אכזבתו מהזיוף שנחשף בפניו כשהגיע הספר לידיו. מייד החלו רבנים נוספים ברחבי אירופה לפקפק באמיתות הספר. הרב דוב בר רטנר מווילנה פרסם סדרת מאמרים המוכיחים את הזיוף של פרידלנדר.

Paper660
מאמרו של הרב ריטר (דער איזראעליט יוני 1907)

פרידלנדר לא ישב בחיבוק ידיים אלא הגיב בתוקפנות לכל מי שהעלה אפשרות שהירושלמי מזויף. אברהם רוזנברג, מתלמידיו של פרידלנדר, ענה בספרו "ענה כסיל" במילים חריפות לרב רטנר.

Casil660
 "ענה כסיל", אברהם רוזנברג 1908

לוחם נוסף בפרידלנדר היה הרב מאיר דן פלוצקי, שבספרו "שאלו שלום ירושלים" עבר על סוגיות הירושלמי לקודשים והראה שאין אמת בדברים. הירושלמי מזויף. תלמיד אחר של פרידלנדר, יוסף בן הגאון מהר"י, התגייס לעזרת מורו ובספרו "חרב נוקמת" ביזה ותקף את הרב פלוצקי, אבל לא התייחס לגופו של עניין – ההוכחות לזיוף.

Shaalu660
ספר שאלו שלום ירושלים + הספר "חרב נוקמת"

למרות סימני השאלה הרבים שהועלו נגדו, פרסם פרידלנדר כרך נוסף של הירושלמי – למסכתות זבחים וערכין.

Zvahim660
ירושלמי במסכת זבחים

האדמו"ר מגור ורבים אחרים ביקשו לראות את כתב היד המקורי, שלדברי פרידלנדר נשמר אצל סולימן בנבנישתי. אך פרידלנדר התחמק שוב ושוב. איש לא זכה לראות את כתב היד או את המכתבים שמצא פרידלנדר בספר שקיבל מטורקיה.

המסכות נופלות

יהדות אירופה הייתה כמרקחה. חלק שמחו על התגלית, אחרים טענו לזיוף חמור של רמאי. בעיצומה של הסערה, פרסם רב העיר הרמנשטט, הרב צבי הירש הלוי הורביץ, מידע מפליל על פרידלנדר בעניין אחר: פרידלנדר טען שקיבל ממוזיאון בציריך קמיע שכתב הרב יהונתן אייבשיץ ומפיענוחו הסיק פרידלנדר שהרב אייבשיץ היה שבתאי. בבדיקת הרב הורוביץ התברר שלא היה שום קמיע ופרידלנדר בדה את הסיפור מליבו כדי להוכיח את מומחיותו כביכול בפיענוח כתבי יד. עתה, כשמידע מפליל ריחף מעליו, הסיקו מתנגדיו כי גם "תלמידיו" אברהם רוזנברג ויוסף אינם קיימים, ופרידלנדר עצמו הוא שכתב את הספרים התוקפים את מתנגדיו.

את המסמר האחרון בתדמיתו של פרידלנדר תקעו רבני העיר דווינסק, הרב יוסף רוזין (המכונה הרוגצ'ובר) והרב מאיר שמחה הכהן, כשקבעו שמדובר בזיוף. ועדיין לא היה ברור אם פרידלנדר זייף את הירושלמי בעצמו או השיג את הזיוף ממקור אחר. היו שטענו שפירושו של פרידלנדר לתלמוד (גם לסדרים האחרים), "חשק שלמה", כל כך רדוד שקשה להאמין שמישהו עם יכולות כאלו נמוכות מסוגל לזייף את הירושלמי. מצד שני אין דומה כתיבת יצירה מקורית לניסיון לפרש יצירה מזויפת ומאד ייתכן שמחבר הירושלמי המזויף הוא אכן פרידלנדר.

עם הזמן נפוצו פיסות מידע אמיתיות על פרידלנדר מנדודיו ברחבי אירופה. הוא טען שלמד בישיבת וולוז'ין המפורסמת ושהיה סגן רב בפרנקפורט, אב בית דין בעיר במערב גרמניה, עוזר רבה של סאטמר וראש ישיבה. כל זה כנראה לא היה ולא נברא.

אז מי הוא כן היה?

הוא נולד ברוסיה הלבנה בשם זוסיא. נער כישרוני ומחונן, אבל בוודאי לא ספרדי בשם אלגאזי. הוא נשא אישה, נטש אותה בנדודיו ונשא אישה אחרת מבלי לגרש את הראשונה. הוא היה למדן מוכשר והרשים רבנים בידיעותיו ובמאמרים שפרסם בכתבי עת תורניים.

"אמת היא ש…"

אין ספק שלפרידלנדר היה כישרון מיוחד. הוא בדה סיפור מורכב ומתפתל על מציאת כתב היד, ואם הוא אכן כתב אותו, בוודאי היו לו ידע רב בדברי חז"ל וכושר כתיבה משכנע. לדברי הרב יעקב צבי ינובסקי בחוברת "ציד רמיה" שפרסם ב-1913, בתהליך הכתיבה (כלומר הזיוף) נעזר פרידלנדר בחיבור "יפה עיניים", שבו אסף הרב אריה ליב יעלין טקסטים לגבי סוגיות תלמודיות מכל רחבי ספרות חז"ל. הטקסטים האלה הם מקור מצוין לשרבוב מאמרים רלוונטיים לכל נושא, ואפילו להמצאת טקסט חדש. פרידלנדר גם ניצל פסקי הלכה של הרמב"ם ובני זמנו שלא ציינו מקור מפורש. את המקור המפורש "מצא" פרידלנדר בירושלמי שלו. בתגובה (צפויה) לרב ינובסקי, תקף אותו פרידלנדר בחוברת בשם "לץ היין".

Ramia660
ציד רמיה, הרב יצחק צבי ינובסקי, 1913

האמת על מעשה הזיוף התפרסמה שנים רבות לאחר מות פרידלנד. במאמר בספר היובל של כתב העת "הפרדס", שיצא ב-1951, תיאר הרב יקותיאל יהודה גרינוולד את היכרותו עם פרידלנדר בעיר חוסט ובהמשך בסאטמר. גרינוולד הצעיר התפעל מדמותו המסתורית והמרשימה של פרידלנדר ותמך בו בתקופת פרשת הירושלמי. במאמרו, כ-40 שנה לאחר הסערה, החליט לחשוף את הדברים שסיפר לו פרידלנדר: "אמת היא שזייפתי. לא מצאתי כתב יד אבל כל מה שכתבתי המה דברי חז"ל אשר לקטתי ממקומות שונים".

ספרים ומאמרים רבים נכתבו על הפרשייה המוזרה הזאת. כיום כולם יודעים שהירושלמי לקודשים הוא מזויף, ובכל זאת הוא הודפס שוב בדפוס צילום בישראל ב-1996 ובארצות הברית ב-2003. האם מישהו באמת רוצה ללמוד ממנו?

Ziyuf660
ההדפסות החדשות של הירושלמי לקודשים

ואם עדיין לא השתכנעתם שמדובר בזיוף מתוחכם, אתם מוזמנים לבקר בספרייה הלאומית, להזמין את המסכתות מאוסף הספרים הנדירים שלנו ולהוכיח אחרת. בהצלחה!

הצצה לתעשיית הזיופים המשגשגת של כתבי יד מארצות ערב

אותיות עבריות שלא מרכיבות שום משפט, הדפסות על מתכות - ומגן דוד בכל פינה: הספרייה הלאומית מוצפת בפניות של "אספנים" וסוחרי עתיקות ממדינות ערב, המציעים "כתבי יד היסטוריים" שהשתייכו, לכאורה, לקהילות יהודיות במדינות האיסלאם

1

בקושי שבוע מכניסתו לתפקיד לפני עשור שנים וכבר החלו ההודעות לזרום אל כתובת המייל, הנייד הפרטי וחשבון הפייסבוק האישי של ד"ר אביעד סטולמן. אנשים לא מוכרים מצרפים תמונות של כתבי יד עתיקים שלא זיהה. כל התמונות הגיעו ממדינות ערב, והטקסט שצורף אליהן, שכל מטרתו לפתות את מקבל ההודעה לרכוש את הפריטים, הבהיר שמדובר בפריטים היסטוריים אבודים שהשתייכו לקהילות יהודיות שונות במדינות האסלאם, פריטים שנאבדו והתגלו מחדש עשרות רבים לאחר שהתרוקנו מדינות אלו מכל היהודים שחיו בהם באלפי השנים האחרונות.

בהביטו בכל העדויות הנערמות שאל אוצר אוסף יהדות החדש של הספרייה הלאומית את עצמו מספר שאלות מתבקשות: האם נחשפות בפניי עדויות למסורות כתיבה לא ידועה? האם יש כאן ממצאים שהמחקר ההיסטורי אודות יהדות ארצות האיסלאם טרם לקח בחשבון? ומדוע נראה שכל כתבי היד נחרטו על מתכות ולא, כמקובל, על קלף עור או נייר? מבט שני (ובמקרים אחדים גם שלישי) בהודעות שקיבל הספיקו לד"ר סטולמן כדי לבטל את כל השאלות שעלו בו. העין, כך גילה הוא וכך גילו מומחים רבים אחרים מאז, צריכה גם היא מעט זמן ואימון כדי להתרגל לזיופים.

התמונות הראשונות שהגיעו היו גם הקלות ביותר לזיהוי: כתבי יד, וכאן מדובר בכלל גורף, לא נחרטים על מתכת (לבד מכתובות), ובטח שלא מודפסים עליה. רמז עבה נוסף נגע לתוכן של "היצירות האבודות": מרבית הזייפנים, המחפשים דרך מהירה להתעשר על חשבון בורותם של אחרים, חושפים את בורותם שלהם בתהליך. על פי רוב נמצא שכתבי היד מלאים בטקסט שאותיותיו אמנם עבריות, אך הטקסט עצמו הוא ג'יבריש מוחלט. ככל הנראה מעתיקים הזייפנים טקסטים עבריים מהאינטרנט, אך ללא שליטה בסיסית של השפה נופלות טעויות רבות ומשונות בהעתקה.

1

1
זיופים מלוב

בורותם של הזייפנים, שלא לומר חמדנותם, לא נעצרת כאן. בצד היצירות האבודות מופיע בדרך כלל גם תג מחיר. קשה לדמיין שמי מהם טרח אי פעם לעיין בפרוספקט מכירה של אחד מבתי המכירות הרבים בארץ ובעולם המתמחים בכתבי יד באות עברית, אחרת מדוע יבקשו המוכרים הלהוטים סכומי עתק הנאמדים במיליונים ולעתים בעשרות מיליוני דולרים?

1
דוגמה לשיחת ווטספ עם מוכר פוטנציאלי: המוכר מציע ספרים וכתבי יד העוסקים לטענתו ב"קבלה, במשיח ובדיבור עם האל עצמו." עוד מציין המוכר כי "מי שבדק את הפרטים הוא מנכ"ל הארכיאולוגיה הירדנית. הפריטים הם בני 700 שנה והם מקוריים במאה אחוז. מדובר בשלושה ספרים, חמישה כתבי יד ושני כתבי יד נפתחים."

1 1

1
דוגמה לכתבי היד שנשלחו מירדן

לא רק תמונות וסרטונים של כתבי יד עתיקים מגיעים מדי שבוע לספרייה. מפעם בפעם מגיעים גם פריטים אחרים, מעניינים לא פחות – דוגמת החרב הזו, המעוטרת במגן דוד ובמה שנראה כאותיות ספק עבריות ספק ג'יבריש.

לפעמים נדמה שהזייפנים לא יודעים אפילו באיזה כיוון יש לקרוא עברית – מימין לשמאל, שמאל לימין ואולי בכלל מלמטה למעלה?

חשוב להבהיר שלא כל מי ששולחים תמונות של אותם פריטים אבודים שהתגלו ממש לאחרונה שותפים לבדיחה (שאגב, לא משנה לכמה דוגמאות ממנה נחשפנו, תמיד תגיע דוגמה חדשה שתצליח להעלות חיוך). חלקם, אזרחי מדינות ערב בעצמם ולא פעם אספנים עם כיסים עמוקים בעצמם, רכשו בתום לב כתב יד נדיר או פריט שערכו – כך הובטח להם ודאי – לא יסולא בפז. חלק מהפונים לד"ר סטולמן ולאנשי ספרייה אחרים קיבלו את הודעות המכירה בעצמם, ומיהרו להעבירם אלינו – וביניהם ניתן למנות את אחד מראשי המוסד לשעבר, אנשי תקשורת ופוליטיקאים ישראלים ואישים נוספים העומדים בקשר ישיר או עקיף עם העולם הערבי. הפניות אגב ממשיכות לזרום אלינו גם היום, כל יום, בכל ערוצי התקשורת עם הספרייה (או, כפי שכבר ראינו, עם עובדיה).

1 1

1
עדויות לניו אייג' קדמוני? תמונות שנשלחו מבלגרד

עם הזמן הזיופים השתפרו. קלפי עור, בדים או ניירות שעובדו במיוחד כך שייראו עתיקים יותר החליפו את המתכות מפעם. למרות זאת, מספר לנו ד"ר סטולמן, "מרגע שהעין מתרגלת – לא לוקח יותר משניות ספורות להבחין שמדובר בזיוף". לעין המיומנת מסייע שוב הידע ההיסטורי (שחסר לחלוטין לזייפנים) – בזיופים החדשים נמצא על פי רוב איור (כנראה הדפסה) של מגן דוד על הכריכה. הזייפנים, המעוניינים למכור את מרכולתם לאספנים ישראלים, אינם מבינים שהסמל המופיע בדגלה של מדינת ישראל הינו סמל מודרני – כך שההבטחות שלהם שמדובר בפריטים בני אלפיים שנה לא עומדת אפילו במבחן פשוט של התבוננות בכריכת הספר המוצע למכירה.

1

1
זיופי בד

הפריטים שכן עומדים במבחן הכריכה הם ספרי תורה שהוכנסו לתוך מעיל ספר תורה מקורי, שייתכן ונשמר באחד מבתי הכנסת של אחת הקהילות היהודיות במדינות ערב. מבט חטוף בספר עצמו מספיק כדי לקבוע שהמעיל אולי מקורי, אך הספר עצמו מזויף.

מתברר שלא כל החוקרים מתייחסים בביטול לעדויות הנשלחות מדי יום ביומו לקונים פוטנציאלים – בבריטניה, למשל, פועל 'מרכז לחקר ספרי עופרת מירדן (The Centre for the Study of the Jordanian Lead Books)' – המתייחסים ברצינות גמורה לפריטים. בעמוד הסוקר את פרסומי המרכז בתוך אתר האינטרנט של המרכז מתייחסים אנשי המרכז לשאלת האמינות של הפריטים: "הכתיבה על ספרי המתכת איננה ג'יבריש (Babble). מדובר ללא ספק בקוד או בצופן בכתיבה. חברי הפאנל מכינים מספר תרגומים, שיוצגו בדוח של ועדת המרכז בפגישה השנתית הכללית של המרכז שתתקיים ב-26 במאי 2016." חיפוש קדחתני שלנו באתר לא הניב שום דו"ח שכזה, אך בפרסומים אחרים של המרכז – וביניהם סרטוני יוטיוב שהאפשרות להגיב בהן נחסמה בידי המרכז – נטען שוב ושוב שמדובר (ככל הנראה) בפריטים אותנטיים – או לכל הפחות העתקות ושיכפולים של פריטים אותנטיים שאבדו. אנחנו, בכל אופן, טרם השתכנעו.

לסיום, מודה ד"ר סטולמן, שמשמש היום כאוצר הראשי של הספרייה, "מדי פעם יגיע פריט שיגרום לך להשהות את הספק, גם אם רק לשניות אחדות." הזיוף המבלבל ביותר שבו נתקל היה זיוף פרסי-יהודי. מה שגרם אפילו לאוצר המנוסה לתהות האם בכל זאת מדובר פריט היסטורי מקורי היה הטקסט – היה זה טקסט פרסי-יהודי מקורי וידוע. מה שהבהיר לו שמדובר בזיוף היו הציורים, שלא תאמו את הטקסט. "הזייפנים חיברו בין ציורים לא תמיד היו קשורים לטקסט מקורי, וכמובן שהוסיפו מנורה בשביל האותנטיות."

1

1
זיופים פרסים-יהודים

 

1

1
משה היכה בסלע ויצאו ממנו כתבי יד מזויפים? דוגמה לזיופים ממצרים

רוצים לחשוף את סודות כתבי היד העבריים? הצטרפו לקבוצה שלנו:

 

כתבות נוספות

כמו כפפה לכתב-יד

הנדוניה לא מספיקה? ערכו הגרלה לטובת הכנסת כלה!

כך הוברחו בחשאי נשים יהודיות למקום מקלט




כך נתפס הזייפן מתימן

הרמזים שחשפו את האמת: כתב היד הנדיר משנת 1399 הוא בכלל מהמאה ה-17

בעל הטורים, יעקב בן אשר

​הספרייה הלאומית הצליחה לתעד במהלך השנים עשרות אלפי כתבי יד עבריים מתקופות שונות ומאוספים שונים. כיום, למעלה מ-90 אחוזים מכתבי היד העבריים המוכרים בעולם זמינים לחוקרים באמצעות הספרייה.

לא תמיד קל להבין מהיכן הגיע כל כתב יד ומתי נכתב – וזוהי אחת ממשימות החוקרים. לעיתים, אפילו מה שכתוב בכתב היד עצמו אינו עוזר, ואף מקשה, להתחקות אחר מקורו. סיפורו של כתב יד אחד מתימן מהווה דוגמה מובקהת לכך.

בכתב יד מסוים מהעיר אלמצלא שבתימן מועתק פירוש התורה של בעל הטורים, יעקב בן אשר. כאשר הסופר השלים את העתקתו הוא כתב קולופון, שם ציין את המקום והזמן שבהם הוא העתיק. זה מה שכתב (לכאורה) המעתיק:

"שלים בסיועתא דשמיא יום שלישי כ"ז במרחשון שנת ק"ס שנין ליציר' במתא אלמצלא (…) הקל נתן בן אברהם בן דוד בן שלמה הידוע אלאחמר"

אם נאמין לחתימת המעתיק, הרי שנפל לידינו אוצר של ממש! מסמך נדיר משנת 1399, שהוא העותק העתיק ביותר מתימן לפירוש ה"בעל הטורים" לתורה, רק עשרות שנים אחרי ש"בעל הטורים" עצמו כתב את הפירוש.

ואולם, מבדיקה מעמיקה עולה שמישהו "התעסק" עם חתימתו של המעתיק.

חקירתם של עובדי מחלקת כתבי היד בספרייה הלאומית מסבירה כיצד התברר שכתב היד המדובר לא נכתב בשנת 1399, אלא 250 שנה לאחר מכן, בשנת 1649.

התאריך שמוצג לפנינו בקולופון כמועד סיום הכתיבה מעלה שלוש בעיות:

הסגנון

צורת האות העברית וסגנונה אינם קבועים ואחידים, והם משתנים ממקום למקום ומתקופה לתקופה. הכתיבה בתימן אינה דומה לכתיבה באיטליה, והכתיבה התימנית של המאה ה-14 אינה זהה לזו שבמאות המאוחרות יותר. סגנון הכתיבה שבכתב היד הזה אופייני למאה ה-17, ואין הוא מצוי בסוף המאה ה-14, בה לכאורה נכתב.

התאריך

מאחר שהסופר ציין גם את היום בשבוע וגם את התאריך בחודש, אפשר לבדוק האם הנתונים הללו מתאימים לשנת ק"ס. ברם, התאריך כ"ז במרחשוון ה'ק"ס לא חל ביום שלישי, אלא ביום שני. גם הביטוי "ק"ס שנין ליצירה" איננו נכון, מאחר שמדובר בשנת ק"ס לאלף החמישי ליצירה, והיה צריך לכתוב "[ה]ק"ס שנין ליצירה".

סימני המים

דרך נוספת לתארך את כתבי יד היא באמצעות סימני המים שנמצאים בנייר. סימן המים הוא מעין סמל מסחרי של יצרני הנייר, והוא משתנה מיצרן ליצרן ומתקופה לתקופה. את סימן המים אפשר לראות כאשר מציבים את הנייר מול מקור אור חזק, אז מתגלות הצורות או האותיות שנמצאות בו. סימני המים עוזרים לתארך את כתבי היד, ובמקרה זה הם מלמדים שהנייר יוצר במהלך המאה ה-17.

שלוש הבעיות שהוצגו כאן הובילו לבדיקה מדוקדקת יותר של הקולופון, אז התברר שהטקסט "נגוע".

ה"טיפקס"

כפי שניכר בתמונה שלפנינו, ניתן לראות בבירור את "התיקונים" שנעשו בטקסט. בטקסט המקורי לא הופיעה המילה "ליצירה" אלא "לשטרי", דהיינו לשטרות, שהוא מניין השנים הרלוונטי פה. "יצירה" מתייחס ליצירת העולם – קרי, לוח השנה העברי המוכר לנו. "שטרי", לעומת זאת, מתייחס לספירה למניין השטרות, ספירה שמתחילה משנת 311 לפני ספירת הנוצרים.

אם לא די בכך, הרי שגם את השנה ק"ס לשטרות אי אפשר לקבל כשנת הכתיבה, שכן שנת 160 לשטרות היא שנת 151 לפני הספירה. האפשרות היחידה שמסוגלת ליישב את העניין היא שהסופר השמיט את ההקדמה הארוכה של המספר [אתת]ק"ס, שהוא בגימטריה 1960, וכתב רק את הסוף: ק"ס. שנת 1960 למניין השטרות היא שנת 1649 לספירה, ואכן כ"ז במרחשוון ת"י חל ביום שלישי 23.10.1649.

יתר על כן, ייתכן שגם בכיתוב של השנה "ק"ס" נעשה שינוי. לכאן או לכאן, ברור שכתב היד שלפנינו הועתק במאה ה-17.

כתב יד זה אינו, למצער, כה עתיק ונדיר כפי שניתן היה לחשוב מלכתחילה. אבל גם מזיוף אפשר ללמוד. מישהו ניסה לבצע את הזיוף המושלם של שנת העתקת כתב היד, אך שכח בדרך כמה פרטים קטנים.

או במילותיו של המעתיק המקורי (לא הזייפן):

"השם ימחל לי על כל מה ששגיתי וטעיתי".

מאוסף פרופ' יוסף יוב טובי, ירושלים. אין לפרסם ללא קבלת אישור בכתב מבעל האוסף.

מי ניסה לזייף את ההגדה המודפסת הראשונה?

בתצוגת ההגדות בספרייה הלאומית מככבות הגדות מאוירות יפות ונדירות. אבל דווקא מאחורי ההגדה הפשוטה למראה, שלרוב חולפים על פניה במהירות, מסתתר סיפור מרתק שלא היה מבייש רומן בלשי

832 629 Blog

הגדת ואדי אלחגארה 1482

ההגדה של פסח היא מהספרים היהודיים המודפסים ביותר.

כבר בשנת 1901 פרסם הביבליוגרף שמואל וינר רשימה של כל מהדורות ההגדה שמצא: לא פחות מ־909 הגדות שונות! בשנת 1960 שילש הביבליוגרף אברהם יערי את המספר הזה כשרשם 2,700 הגדות בספרו "ביבליוגרפיה של הגדות פסח מראשית הדפוס ועד היום". וגם אז היה ברור שיש עוד הגדות שטרם נתגלו. בשנת 1997 פרסם הביבליוגרף יצחק יודלוב את ספרו "אוצר ההגדות: ביבליוגרפיה של הגדות פסח מראשית הדפוס העברי עד שנת תש"ך", ובו רשומות 4,730 הגדות שיצאו לאור עד 1960. מאז הודפסו כמובן מהדורות רבות נוספות.

וינר הגדות1
רשימת ההגדות של שמואל וינר, פטרבורג 1901

בספרייה הלאומית שמור אוסף ההגדות של פסח הגדול בעולם.

האוסף המגוון כולל ספרים, כתבי יד, צילומים, הגדות לא מסורתיות, דפוסים נדירים וגם הגדות שהודפסו למטרות שיווקיות. חלק מההגדות מקושטות באיורים מרהיבים, ואחרות פשוטות למראה. לא ידוע כמה הגדות בדיוק יש באוסף הספרייה, אבל סביר שמדובר ב־15,000 בערך.

ההגדה העתיקה ביותר באוסף היא קטע של כתב יד שנמצא בגניזה הקהירית ושנכתב לפני כ־1,000 שנה.

לעומתה אפשר להניח שההגדה החדשה ביותר הגיעה לספרייה בימים או בשבועות האחרונים ומחכה בתור לעבודתם המסורה של צוותי מחלקות הקִטלוג והמיון. לאחר מכן היא תועבר למקומה במדף המתאים.

עם המצאת הדפוס באמצע המאה ה־15 החלו גם היהודים בהדפסת ספריהם. ההגדה המודפסת הראשונה הודפסה בוואדי אלחגארה שליד מדריד שבספרד, שם ישבה קהילה יהודית ותיקה.

מעריכים שההגדה ההיסטורית, שזכתה לשם "הגדת ואדי אלחגארה", הודפסה בשנת 1482 בידי שלמה אלקבץ, סבו של רבי שלמה אלקבץ מחבר הפיוט "לכה דודי" המושר בערב שבת. אומנם להגדה זו אין דף שער, אבל אפשר לזהות את המדפיס והתקופה באמצעות השוואה לספרים אחרים שהדפיס. בחלק מהספרים הידועים שהדפיס שלמה אלקבץ השתמשו בנייר עם סימן מים ייחודי: כף יד שעל אחת מאצבעותיה כתר. ואכן גם ההגדה מודפסת על גבי נייר כזה. סימני מים, שהם מעין סמל מסחרי של מפעל הנייר, נחשבים לכלי מקובל לזיהוי תאריך ההדפסה של ספרים עתיקים.

סימן מים
סימן המים על אחד מדפי הגדת ואדי אלחגארה

למרות שעשתה היסטוריה, ההגדה עצמה נראית פשוטה ביותר. רק שישה דפים דו־צדדיים, ובכל עמוד שני טורים המכילים 32 שורות של טקסט ההגדה, ומדי פעם הנחיות מעשיות לעורך הסדר.

שלמה אלקבץ הדפיס לפחות 20 ספרים שונים (בעותקים רבים) בין השנים 1476–1482, אך מטבע הדברים רק מעטים מאוד מהם שרדו עד היום. העותק של הגדת ואדי אלחגארה ששמור באוסף הספרייה הלאומית הוא היחיד בעולם! במילים אחרות, ההגדה הראשונה שנדפסה נמצאת רק אצלנו.

איך הגיע אלינו העותק החשוב הזה, שהודפס לפני כמעט 550 שנה? התשובה מורכבת, אז הינה הסיפור:

ברשימה שפרסם וינר ב־1901 ההגדה לא מופיעה. כך גם ברשימה מוקדמת שערך יערי ב־1930. אבל ב־1960 ההגדה כבר נמצאת באוסף הספרייה, ויערי מזכיר אותה בתחילת רשימתו.

ההגדה הייתה אחת מ־64 אינקונבולות שנקלטו בספרייה הלאומית בשנות השלושים של המאה ה־20. אינקונבולה (בעברית "דפוס ערש") היא ספר שהודפס ב־50 השנים הראשונות לאחר המצאת הדפוס. כל ספר שהודפס לפני שנת 1500 נחשב נדיר ומיוחד. את 64 הספרים הנדירים האלו השאיל לספרייה ב־1931 איש העסקים ואספן הספרים שלמה זלמן שוקן. כחובב ספרים מילדותו, אסף שוקן תחילה ספרות גרמנית ובהמשך ספרות יהודית, שכללה גם עותקים נדירים וכתבי יד. שוקן ניהל רשת חנויות מסחר בברלין, וב־1934 עלה ארצה ובנה בלב ירושלים את ביתו ובסמוך מבנה לספרייתו הגדולה. שם גם פעל מכון לחקר השירה העברית שהקים.

זלמן שוקן
שלמה זלמן שוקן

בשנת 1939 העניק שוקן במתנה לספרייה הלאומית את האינקונבולות שהשאיל, ובהן הגדת ואדי אלחגארה.

ההגדה הזו לא הייתה מוכרת עד אז, ורק לאחר הגעתה לספרייה הלאומית פרסם אותה יערי ברשימתו. כדי להתחקות אחר גלגוליה המוקדמים, פניתי לצוות ספריית מכון שוקן למחקר היהדות בירושלים וביקשתי עזרה, ולשמחתי הם מצאו ברשימות ובחומרים ארכיוניים השמורים במכון תשובה מפורטת. מתברר שמתישהו לפני 1927 רכש שוקן את הגדת ואדי אלחגארה מסוחר הספרים ליפא שוואגר, שהתמחה בספרים עבריים נדירים. לפני רכישת ההגדה, בדק אותה בפרנקפורט הביבליוגרף המפורסם אהרון פריימן, וזה אישר שמדובר באינקונבולה מספרד.

ההגדה שהפכה לכוכבת בסאגת זיופים

מכיוון שהגדת ואדי אלחגארה שתרם שוקן לספרייה הלאומית היא העותק היחיד בעולם, יש לה כמובן ערך כספי ואספני רב, עובדה שנוצלה לרעה באמצע שנות השמונים. וכך נקלעה ההגדה לסאגה ממושכת מפוקפקת וחובקת עולם.

באחד מימי ספטמבר 1986 הגיעו למלון סמוך לשדה תעופה בקליפורניה שני אספני ספרים מניו יורק, אהרון ברגר וברל ברלין, בעקבות שיחת טלפון שקיבלו מאדם שהזדהה בשם רולי בלנד. בלנד הציע למכור להם עותק שני של הגדת ואדי אלחגארה שמצא לדבריו באוסף הפרטי של אביו המנוח. דפי ההגדה נראו מקוריים, היה אפשר להבחין בסימני מים עליהם, ועל אחד הדפים היה רישום לטיני של הצנזור האיטלקי שאישר כי הפריט "כשר" ולא פוגע בנצרות. רישומים כאלה היו מקובלים מאוד בספרים שהודפסו באיטליה או הגיעו אליה במאות ה־16 וה־17. הם הניחו שההגדה כנראה נבדקה בידי הצנזור באיטליה לאחר שהגיעה לשם עם גירוש היהודים מספרד. ברגר וברלין רכשו את ההגדה במקום ושילמו לבלנד 60,000 דולר במזומן.

זמן קצר לאחר מכן קיבל אספן יהודי נוסף בשם אלפרד אדליז שיחת טלפון דומה מבלנד. גם אדליז נפגש עימו בשדה תעופה בקליפורניה, אבל אדליז שם לב לדבר מה חשוד. בדרך כלל רישומי הצנזורים הם בצבע חום דהוי, אבל בהגדה שהציג בלנד צבעם היה שחור־ירוק. אדליז החליט לא לרכוש את ההגדה והתקשר למכריו האספנים כדי להזהירם מפני סוחר בשם בלנד שמנסה למכור את ההגדה המזויפת. כשברגר שמע את אזהרתו של אדליז, הוא לקח את ההגדה שרכש וטס בבהילות לישראל. ברגר מסר את ההגדה לבדיקת פרופסור פרץ תשבי בספרייה הלאומית, מומחה עולמי לסימני מים, שאף ניהל את הספרייה בתחילת שנות השבעים. תשבי השווה בין ההגדה שנרכשה למקור הנמצא באוסף הספרייה. הזיוף התגלה מייד.

אבל איך נולדו ההגדות המזויפות הללו? ההסבר מתחיל 26 שנה לפני שתי העסקאות המפוקפקות בקליפורניה – זו שבוצעה וזו שסוכלה.

כאשר יערי פרסם את רשימת ההגדות שלו ב־1960, הוא הכין גם עותק צילום פקסימיליה (העתק מדויק של יצירה למטרות מחקר מדעי או מסחר) של הגדת ואדי אלחגארה המקורית, זו שתרם שוקן לספרייה הלאומית. בדפי ההגדה המקורית היו כמה חורים, ובעותק המצולם הם התמלאו בצבע שחור. הנקודות השחורות בעותק המזויף היו בדיוק במקומות שבהם היו החורים בהגדה האמיתית. וכך התברר שהזיוף הועתק מההעתק של יערי, ולא מהמקור השמור במרתפי הספרייה הלאומית. הזיוף היה מתוחכם. הדפים עצמם היו עתיקים, אבל סימני המים בהם היו שונים מאלה שבהגדה המקורית. אם שתי ההגדות הודפסו בידי אותו מדפיס באותו מקום ובאותה תקופה, היה מתבקש שהנייר יהיה זהה.

שאלת השאלות הייתה זהות הזייפן המתוחכם. פרופסור תשבי פתר מייד גם את התעלומה הזאת. כמה שנים לפני שהתגלה הזיוף, התחיל לעבוד בספרייה הלאומית אדם בשם ראובן פודה, שהציג עצמו כנזיר איטלקי שהתגייר. פודה היה מומחה בטיפול בספרים עתיקים ושיקומם ועבד במחלקת שיקום ושימור של הספרייה. במשך הזמן התחילו להיעלם מהספרייה ספרים נדירים, והסימנים הצביעו על פודה כחשוד בגניבתם. פודה הבין שנתפס וברח עם משפחתו לארצות הברית. אומנם מפודה כבר נמנעה הגישה לאוצרות הספרייה הלאומית, אבל העתקי ההגדה שהכין יערי כבר הופצו בספריות בעולם, ולא היה קשה להשיג עותק ועל בסיסו ליצור את הזיוף. את הנייר השיג פודה מתוך ספרים עתיקים שבהם נשארו כמה עמודים ריקים.

אז פודה, התברר, היה אחראי לזיוף. אבל מיהו רולי בלנד שסחר בהגדות המזויפות? ומה הקשר בין שניהם? גם התעלומה הזו נפתרה בתוך זמן קצר. וזה הסיפור: אילו פודה עצמו היה מנסה למכור את ההגדות המזויפות לברגר, ברלין ואדליז, נראה שהם היו חושדים בו כי שמעו כבר אז על מעלליו בספרייה הלאומית. כדי להתגבר על המכשול הזה עירב פודה את גיסו, גבריאל ריגר, שהתגורר בארצות הברית. ריגר הוא זה שפנה לאספנים, נפגש עימם והציע למכור להם את ההגדות המזויפות. מספר הטלפון שממנו התקשר בלנד לאספנים האמריקאים היה מספרו של ריגר. החקירה עברה ל־F.B.I. והשניים נתפסו. ריגר זוהה במסדר זיהוי, פודה נשבר, הודה וטען שגיסו לא ידע שההגדות שמכר מזויפות.

את הסיפור המלא תיאר העיתונאי אמנון לוי בכתבה בעיתון "חדשות" בערב פסח 1989, ואפשר לקרוא אותה דרך אתר אוסף העיתונות של הספרייה הלאומית.

חשבתי למצוא את "האקדח המעשן" ולראות את אותן נקודות שחורות שחשפו את הזיוף. מכיוון שהעותק המזויף מן הסתם לא בידיי, השוויתי את העתק הפקסימיליה של יערי לסריקות חדשות של ההגדה המקורית. להפתעתי בהעתק לא ראיתי שום נקודות שחורות או סימני לכלוך. להפך, ההעתק של יערי נקי וחלק. יערי ניקה כתמים ומריחות דיו ואפילו מחק סימני ראשי תיבות שנכתבו מעל מילים מקוצרות בהגדה המקורית. ההעתק נקי מדי, ואפשר לשער שאם הזיוף היה מועתק ממנו במדויק, הדבר היה יכול לעורר חשד. פה ושם במקור ובהעתק של יערי נראות שריטות ואותיות חתוכות. אלו כנראה התרחשו לאחר ההדפסה, ולכן אם הם נמצאו גם בעותק המזויף של פודה, זה בוודאי היה מעיד על זיוף.

מסקרן מאוד לראות את ההגדה המזויפת, שכנראה עדיין נמצאת אצל משפחת ברגר. לפעמים גם לזיופים יש ערך, אפילו רק כדי לספר סיפור בלשי טוב.

הגדת ואדי אלחגארה האמיתית בהחלט והיחידה בעולם מוצגת באולם תצוגת הקבע של הספרייה הלאומית. ביקור בתצוגה כרוך בהזמנה מראש, אבל אפשר לצפות בהגדה פשוטה אך מיוחדת זו גם דרך אתר הספרייה.

חג שמח!