כאילו העשורים הראשונים של המאה ה-20 לא היו סוערים גם כך, במיוחד בעולם היהודי, סערה אחת שהתעוררה ב-1905 הלהיטה את הרוחות בעולם לומדי התורה במשך כמה עשורים. זו הייתה פרשייה חובקת עולם ורוויה ביצרים, והגיע הזמן שתכירו אותה.
לפני שנצלול לעומק הסיפור, נתחיל ברקע קצר. המשנה, שערך רבי יהודה הנשיא בסביבות שנת 200 לספירה, מחולקת כידוע לשישה סדרים (ש"ס): זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קודשים וטהרות. הסדרים מחולקים למסכתות.
כ-150 שנה לאחר עריכת המשנה, בארץ ישראל נערך "התלמוד הירושלמי". מאוחר יותר בבבל נערך "התלמוד הבבלי". שני התלמודים גם מחולקים לסדרים, מרחיבים ומבארים את דברי המשנה ומתארים את הדיון ההלכתי ותהליך התפתחות הפסיקה על ידי חכמי התקופה. ועם זאת לא כל המסכתות במשנה נכללות בתלמוד (גמרא), ויש מסכתות שירדו אל הכתב רק באחד משני התלמודים. וכך בבבלי יש מסכתות לחלק מסדר קודשים, ואילו בירושלמי אין בכלל סדר קודשים. או לפחות כך חשבו עד לפני 120 שנה. ומכאן נולדה הסערה המדוברת.
דיון עתיק בין חכמי הדורות עוסק בשאלה אם היה תלמוד ירושלמי לסדר קודשים והוא אבד עם השנים, או שכלל לא נערך ירושלמי לקודשים. לפי הרמב"ם וחכמים נוספים, אכן נערך לפני כ-1,700 שנה תלמוד ירושלמי לסדר קודשים. אחרים טוענים שלא היה.

ב-1868 כתב הרב צבי בנימין אוירבך ששמע שבספריית הוותיקן ברומא מסתתר כתב יד של הירושלמי לסדר קודשים. המידע קרץ לרמאים, שב-1873 ניסו לאסוף כסף מיהודים תמימים כדי לנסוע לרומא, למצוא את הירושלמי ולפרסמו. אך אלה נחשפו בעוד מועד ומומחי הוותיקן ציינו שאין ברשותם ירושלמי כזה. חלפו 50 שנה, ובשנות העשרים של המאה ה-20 נסע לוותיקן הרב מרדכי פורהנד, דיין בקהילת נייטרא, לחפש את כתב היד. לצערו לא מצא דבר.

הסיפור עם הוותיקן עוד היה מהפרקים הסולידיים של תעלומת המסכת האבודה. בשנת תרס"ו (1905–1906) הופץ קול קורא דרמטי בקהילות יהדות אירופה. לפי הקול קורא, הרב שלמה יהודה אלגאזי ס"ט (ספרדי טהור), המוכר גם בשם האשכנזי פרידלנדר, מהעיר סאטמר, גילה את הירושלמי האבוד לסדר קודשים והתכוון להדפיסו לתועלת הרבים בתוספת פירוש מקורי משלו, כהמשך לפירוש "חשק שלמה" שכתב על סדרים אחרים. החדשות המרגשות סחפו את לומדי התורה, ורבנים רבים נתנו את ברכתם למלאכת ההדפסה.
שנה לאחר מכן כבר הוצע למכירה הכרך הראשון, ובו מסכתות חולין ובכורות. בן רגע סתירות שעלו במשך מאות שנים מתוך לימוד סוגיות הלכתיות בענייני שחיטה, עבודת המקדש וקורבנות נפתרו בקלות, ושאלות למדניות קשות קיבלו מענה ענייני הודות לתלמוד החדש שהדפיס פרידלנדר.

פרידלנדר בעקבות האוצר האבוד
היכן גילה פרידלנדר את סדר קודשים האבוד?
במבוא למסכת חולין שלו תיאר בהרחבה את התגלית המרעישה.
וכך הוא תיאר: אחיו של פרידלנדר, אליהו אלגאזי, הגיע לאיזמיר במסגרת עסקיו, ושם רכש את ספרי עיזבונו של הרב יהושע בנבנישתי, שנפטר בטורקיה 250 שנה קודם לכן. בין הספרים היו כרכים של תלמוד ירושלמי דפוס ראשון עם הגהות של הרב בנבנישתי. אליהו, שידע שאחיו כותב פירוש לירושלמי, שלח לו את הספרים. באחד הכרכים מצא פרידלנדר שני מכתבים. ומפה העלילה טיפה מסתבכת.
באחד המכתבים כתב רבה הראשי של קושטא שהוא תומך ביוזמה להוציא לאור את הגהותיו של הרב בנבנישתי לירושלמי לסדר קודשים. אז באמת יש כזה? במכתב פורטו נסיבות מציאת כתב היד המדובר: דון אברהם הלוי היה יהודי אנוס שחי בליסבון והתחבר עם כומר מברצלונה שהיה מאנוסי ספרד בעצמו. דון אברהם קיבל מהכומר חבילת כתבי יד, לקח אותם במסעו לטורקיה, ושם העניק אותם במתנה לרב בנבנישתי, שסייע לו בתהליך חזרתו ליהדות. בין כתבי היד הופתע הרב בנבנישתי לגלות את הירושלמי האבוד לסדר קודשים.
במכתב השני שמצא פרידלנדר בספר מוסבר שהרב בנבנישתי החליט לא להוציא לאור את כתב היד מחשש שיראו בו שבתאי. באותה תקופה געשה יהדות אירופה, ובמיוחד יהדות טורקיה, סביב פעילותו של נביא השקר שבתאי צבי, שבין היתר ביטל מצוות רבות, וגילוי כתבים יהודיים חדשים עלול היה להתפרש כניסיון להכניס שינויים נוספים ביהדות.
פרידלנדר התלהב כמובן מהמכתבים שמצא, וסקרנותו לא ידעה מנוח. היכן נמצאים כתבי היד של סדר קודשים, שהביא דון אברהם מפורטוגל לרב בנבנישתי?
פרידלנדר פנה לעזרת אחיו אליהו. אליהו וידידו הרב יעקב קובי יצאו למסע הרפתקאות בעקבות כתב היד האבוד. הם עברו בדרכים המאובקות של טורקיה בחיפוש אחר צאצאי הרב בנבנישתי בתקווה שאחד מהם עדיין מחזיק באוצר. לבסוף הם מצאו כפרי בשם סולימן בנבנישתי, שהראה להם קמיע עטוף במטפחת משי, שהוצג כירושלמי האבוד. לאכזבתם הוא היה במצב פיזי רעוע וחלקו היה חסר. אליהו ויעקב שכנעו את סולימן לשלוח את כתב היד לפרידלנדר בהונגריה עם הבטחה להתחלק ברווחים מפרסומו. לפי הקולופון (מידע על זמן ומקום הכתיבה) שבסוף כתב היד, הסופר, יצחק בר יוסף אילברגלוני, העתיק את התלמוד בשנת 1212 מתוך כתב יד מוגה של מנהיג יהדות בבל בזמנו, הרב האי גאון. עד כאן תיאוריו של פרידלנדר.
תגלית מדהימה ללא ספק. הירושלמי האבוד נחשף סוף סוף.
המלחמה על האמת
אבל האופוריה הייתה קצרה. משבית השמחות הראשון שהפר את התלהבותם של לומדי התורה וחוקרי התלמוד היה רבה של רוטרדם, הרב דוב אריה ריטר, שתיאר במאמר את שמחתו למשמע הידיעות על גילוי הירושלמי לצד אכזבתו מהזיוף שנחשף בפניו כשהגיע הספר לידיו. מייד החלו רבנים נוספים ברחבי אירופה לפקפק באמיתות הספר. הרב דוב בר רטנר מווילנה פרסם סדרת מאמרים המוכיחים את הזיוף של פרידלנדר.

פרידלנדר לא ישב בחיבוק ידיים אלא הגיב בתוקפנות לכל מי שהעלה אפשרות שהירושלמי מזויף. אברהם רוזנברג, מתלמידיו של פרידלנדר, ענה בספרו "ענה כסיל" במילים חריפות לרב רטנר.

לוחם נוסף בפרידלנדר היה הרב מאיר דן פלוצקי, שבספרו "שאלו שלום ירושלים" עבר על סוגיות הירושלמי לקודשים והראה שאין אמת בדברים. הירושלמי מזויף. תלמיד אחר של פרידלנדר, יוסף בן הגאון מהר"י, התגייס לעזרת מורו ובספרו "חרב נוקמת" ביזה ותקף את הרב פלוצקי, אבל לא התייחס לגופו של עניין – ההוכחות לזיוף.

למרות סימני השאלה הרבים שהועלו נגדו, פרסם פרידלנדר כרך נוסף של הירושלמי – למסכתות זבחים וערכין.

האדמו"ר מגור ורבים אחרים ביקשו לראות את כתב היד המקורי, שלדברי פרידלנדר נשמר אצל סולימן בנבנישתי. אך פרידלנדר התחמק שוב ושוב. איש לא זכה לראות את כתב היד או את המכתבים שמצא פרידלנדר בספר שקיבל מטורקיה.
המסכות נופלות
יהדות אירופה הייתה כמרקחה. חלק שמחו על התגלית, אחרים טענו לזיוף חמור של רמאי. בעיצומה של הסערה, פרסם רב העיר הרמנשטט, הרב צבי הירש הלוי הורביץ, מידע מפליל על פרידלנדר בעניין אחר: פרידלנדר טען שקיבל ממוזיאון בציריך קמיע שכתב הרב יהונתן אייבשיץ ומפיענוחו הסיק פרידלנדר שהרב אייבשיץ היה שבתאי. בבדיקת הרב הורוביץ התברר שלא היה שום קמיע ופרידלנדר בדה את הסיפור מליבו כדי להוכיח את מומחיותו כביכול בפיענוח כתבי יד. עתה, כשמידע מפליל ריחף מעליו, הסיקו מתנגדיו כי גם "תלמידיו" אברהם רוזנברג ויוסף אינם קיימים, ופרידלנדר עצמו הוא שכתב את הספרים התוקפים את מתנגדיו.
את המסמר האחרון בתדמיתו של פרידלנדר תקעו רבני העיר דווינסק, הרב יוסף רוזין (המכונה הרוגצ'ובר) והרב מאיר שמחה הכהן, כשקבעו שמדובר בזיוף. ועדיין לא היה ברור אם פרידלנדר זייף את הירושלמי בעצמו או השיג את הזיוף ממקור אחר. היו שטענו שפירושו של פרידלנדר לתלמוד (גם לסדרים האחרים), "חשק שלמה", כל כך רדוד שקשה להאמין שמישהו עם יכולות כאלו נמוכות מסוגל לזייף את הירושלמי. מצד שני אין דומה כתיבת יצירה מקורית לניסיון לפרש יצירה מזויפת ומאד ייתכן שמחבר הירושלמי המזויף הוא אכן פרידלנדר.
עם הזמן נפוצו פיסות מידע אמיתיות על פרידלנדר מנדודיו ברחבי אירופה. הוא טען שלמד בישיבת וולוז'ין המפורסמת ושהיה סגן רב בפרנקפורט, אב בית דין בעיר במערב גרמניה, עוזר רבה של סאטמר וראש ישיבה. כל זה כנראה לא היה ולא נברא.
אז מי הוא כן היה?
הוא נולד ברוסיה הלבנה בשם זוסיא. נער כישרוני ומחונן, אבל בוודאי לא ספרדי בשם אלגאזי. הוא נשא אישה, נטש אותה בנדודיו ונשא אישה אחרת מבלי לגרש את הראשונה. הוא היה למדן מוכשר והרשים רבנים בידיעותיו ובמאמרים שפרסם בכתבי עת תורניים.
"אמת היא ש…"
אין ספק שלפרידלנדר היה כישרון מיוחד. הוא בדה סיפור מורכב ומתפתל על מציאת כתב היד, ואם הוא אכן כתב אותו, בוודאי היו לו ידע רב בדברי חז"ל וכושר כתיבה משכנע. לדברי הרב יעקב צבי ינובסקי בחוברת "ציד רמיה" שפרסם ב-1913, בתהליך הכתיבה (כלומר הזיוף) נעזר פרידלנדר בחיבור "יפה עיניים", שבו אסף הרב אריה ליב יעלין טקסטים לגבי סוגיות תלמודיות מכל רחבי ספרות חז"ל. הטקסטים האלה הם מקור מצוין לשרבוב מאמרים רלוונטיים לכל נושא, ואפילו להמצאת טקסט חדש. פרידלנדר גם ניצל פסקי הלכה של הרמב"ם ובני זמנו שלא ציינו מקור מפורש. את המקור המפורש "מצא" פרידלנדר בירושלמי שלו. בתגובה (צפויה) לרב ינובסקי, תקף אותו פרידלנדר בחוברת בשם "לץ היין".

האמת על מעשה הזיוף התפרסמה שנים רבות לאחר מות פרידלנד. במאמר בספר היובל של כתב העת "הפרדס", שיצא ב-1951, תיאר הרב יקותיאל יהודה גרינוולד את היכרותו עם פרידלנדר בעיר חוסט ובהמשך בסאטמר. גרינוולד הצעיר התפעל מדמותו המסתורית והמרשימה של פרידלנדר ותמך בו בתקופת פרשת הירושלמי. במאמרו, כ-40 שנה לאחר הסערה, החליט לחשוף את הדברים שסיפר לו פרידלנדר: "אמת היא שזייפתי. לא מצאתי כתב יד אבל כל מה שכתבתי המה דברי חז"ל אשר לקטתי ממקומות שונים".
ספרים ומאמרים רבים נכתבו על הפרשייה המוזרה הזאת. כיום כולם יודעים שהירושלמי לקודשים הוא מזויף, ובכל זאת הוא הודפס שוב בדפוס צילום בישראל ב-1996 ובארצות הברית ב-2003. האם מישהו באמת רוצה ללמוד ממנו?

ואם עדיין לא השתכנעתם שמדובר בזיוף מתוחכם, אתם מוזמנים לבקר בספרייה הלאומית, להזמין את המסכתות מאוסף הספרים הנדירים שלנו ולהוכיח אחרת. בהצלחה!