שמרו את התאריך: ישראל ואלוהים באים בברית הנישואים

הכתובה המיוחדת של חג שבועות הקושרת את עם ישראל לאביהם שבשמיים

"הכתובה שבין ישראל לאביהם שבשמים", מתוך אוסף גרשום שלום, הספרייה הלאומית

בחג מתן תורה אנחנו חוגגים את הברית שכרת אלוהים עם ישראל במעמד הר סיני. כתובה נדירה של חסידות סיגט-סאטמר, שאותה מצאנו באוסף גרשם שלום לקבלה וחסידות, מבטאת את אותה ברית כחוזה נישואים בין אלוהים לבין עם ישראל. הכתובה מקבלת חיזוק ותוקף מחדש בכל חג מתן תורה בבתי כנסת ברחבי העולם, והפריט שבספרייה מעניין במיוחד.

"הכתובה מיוחדת מאוד, ולא סתם – עוד קוראים בה עד היום", מספר ד"ר צבי לשם, מנהל אוסף גרשם שלום. "מדובר בכתובה שנועדה לקשור בקידושין את השם עם עם ישראל. את הכתובה נוהג החזן להקריא בבית הכנסת בערב שבועות – ותוך כדי אפשר לצפות בהתרגשות גדולה. אני בעצמי הקראתי את הכתובה בשבועות, כרב הקהילה באפרת, ואני זוכר כמה אחזה בי ההתרגשות".

דווקא אחת הכתובות הכי מעניינות הסתתרה לה באוסף גרשם שלום

את הכתובה חיבר במאה ה-16 אחד הפייטנים והמשוררים העבריים הגדולים – ישראל נג'ארה. היא מתארת את שני הצדדים הבאים בברית הנישואין: "מהצד האחד יחיד ומיוחד בורא כל חכם קדמון עילות העילות וסיבות הסיבות העומד מצד עצמו עצם כבודו שאין לשער ולדמות, פשוט בתכלית הפשוטות עד א"ס ועד אין חקר" – הכוונה כאן היא כמובן לקדוש ברוך הוא. ישראל מתוארת ככלה קדושה בלבן, בטקסט יפיפה ומחמיא: "ומצד השני כנסת ישראל כלה קרואה בנעימה עטרת תפארת מטרוניתא דישתא עלמיתא קדישתא שפירתא, יפה כלבנה ברה כחמה זוהר זריק ניצוצין ומבהיק כברק לעינים בת מלכים יוחסי ארץ …והיא מעוטרת ומהודרת, ובכתר מלכות העומדת מצד עצמה עצם אלהות".

בכתובה תמצאו את שטר האירוסין והתנאים ש"בין ישראל לאביהם שבשמים" שאותו קוראים בערב החג, ואת שטר הכתובה שאותו קוראים ביום השני (בחו"ל) – אבל לא רק: "והוספנו שני הוספות נכבדות ויקרות" – בסוף הכתובה צורפו עוד שני קטעי עיון, תוספת לטקסט המקורי:

'סדר כתובה דאירכתא' – הוא טקסט פורמאלי המסדיר את נושא אבידת הכתובה. לפי ההלכה גבר ואישה אינם יכולים לחיות יחד ללא כתובה, וכיוון שלפי הטקסט לאבד אחת היה די שכיח, הטקסט מספק הוראות בירוקרטיות לחידוש הכתובה, להמשך החיים המשותפים.

מה אתם יודעים, מסתבר שכתובות הולכות לאיבוד כל הזמן…

עוד תוספת מפתיעה לטקסט המקורי תמצאו ממש בסוף, בקטע האחרון, תחת הכותרת: 'מעשה נוראה ונפלאה'. מדובר במעשייה או משל, שלפי הכתוב מצווה לספר אותו לאנשי תורה, מלומדים וסופרים. הכתובה המדוברת על שתי תוספותיה הודפסה בשנת תרע"ג, בפיעטריקוב שברוסיה.

שתי התוספות המאוחרות האלו בסוף החוברת הן דרך נוספת לחזק את תוקפה של הכתובה ורשמיותה. היא המחזקת את הקשר המקודש בין השם לבני עמו, ומקבלת נופך נוסף של רצינות. בחירתו של ישראל נג'ארה לנסח את הברית בצורת חוזה החתונה אינה מקרית, כפי שמרחיב צבי: "מנהג סיגט-סאטמר לקרוא בטיש בבית הכנסת בליל החג בהתרגשות רבה ויש להשתדל להתרכז ולהרגיש שאנחנו בחתונה, להרגיש כמה ה', החתן, אוהב את כלתו – אנחנו, עם ישראל, וגם לשים לב להתחייבויות שלנו, הכלה, כלפי ה'".

המעשייה החותמת את הספר – 'מעשה נוראה ומופלאה'

ואכן, הרב יונתן בנימין בוכינגער מניו-יורק הניח את השורה התחתונה של הכתובה: "על כל הא דכתב ומפורש לעיל שקבל עליו לפרנס כנסת ישראל בפרנסה טובה בלי שום הפסק ובלי שום מניעה בעולם הן פרנסה רוחני והן פרנסת הגשמי" – או במילים אחרות: הקדוש ברוך הוא אחראי עלינו, הוא ישמור עלינו ועל ששלנו לנצח נצחים.

לכן זהו לא צירוף מקרים שקוראים את חוזה הנישואים שלנו עם אלוהים דווקא בשבועות. אנחנו מאשררים ומתקפים מחדש את החוזה שקיבלנו במעמד הר סיני: ניקח על עצמנו את התורה והמצוות. ואתה – אתה רק שמור נא עלינו.

אז שיהיה חג שמח והרבה במזל טוב.

מקודשת מקודשת מקודשת!

תודה לד"ר צבי לשם, מנהל אוסף גרשום שלום לקבלה וחסידות על הסיוע בהכנת הכתבה.

 

כתבות נוספות

כך גייסה הציונות את חג השבועות

לא רק חלב: המנהגים האחרים של חג השבועות

חג השבועות ומלחמות המים של יהודי מרוקו

מדוע החזירו יהודי מרוקו את משה רבנו להגדה של פסח?

יהודי מרוקו (ויהודי מערב אלג׳יריה באזורים הסמוכים למרוקו) פותחים עד עצם היום הזה את הסדר של פסח בטקסט קצר בערבית יהודית, שבמרכזו עומדת דמותו של משה רבנו.

כ״י ביל גרוס 168, המאה הכ׳, מתאפילאלת - הנוסח הארוך של הטקסט ׳האכּדא קצם לאה לבחר לאבייאנא׳ [=כך חצה האל את הים לאבותינו]

כידוע, ההגדה של פסח עוסקת כולה ביציאת מצרים ובחציית ים סוּף שבאה אחריה, ומעלה מערכי שבחים והודיה לבורא על הניסים והנפלאות שעשה לעם ישראל כדי לגאול אותו ולהוציאו משעבוד לחירות. על פי המסופר בהרחבה בפרקים הראשונים של ספר שמות, ליווה משה רבנו את כל אירועי יציאת מצרים וחציית ים סוּף מאז שהאל הטיל עליו ליד הסנה הבוער את השליחות לפרעה מלך מצרים, ועד לחציית ים סוּף כמו ביַבָּשָׁה. הוא הנהיג אחר כך את בני ישראל במדבר במשך ארבעים שנה ועד יום מותו לפני הכניסה לארץ כנען. והינה, בכל פרקי ההגדה לא מוזכרת אפילו פעם אחת דמותו המקראית הדומיננטית כל כך של משה רבנו. יתר על כן, בהגדה אנו קוראים: ״ויוציאנו ה׳ ממצרים לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו…״. מדוע הוצאה בצורה גורפת כל כך דמותו של משה רבנו מן ההגדה של פסח? – טקסט ההגדה המוכר לנו התגבש סופית במאה הרביעית לספירה, בדור הרביעי והחמישי של האמוראים. בתקופה זו, גברה התעמולה הנוצרית שהעמידה את דמותו של ישו כדמות אלוהית מרכזית כתוצאה מהתפשטות האמונה הנוצרית. יש הסבורים שחז״ל חששו אז שתקום בישראל תנועה עממית שתעמיד מנגד את דמותו של משה רבנו כדמות האלוהית האמיתית. לכן, הם השתדלו להעלים את דמותו של משה אף מזיכרון האירועים המייסדים המזוהים איתו כאלה המסופרים בהרחבה בהגדה, הטקסט המרכזי של ליל הסדר שעיצב את התודעה היהודית לדורותיה.

אלא שיהודי מרוקו (ויהודי מערב אלג׳יריה באזורים הסמוכים למרוקו) פותחים עד עצם היום הזה את הסדר של פסח בטקסט קצר בערבית יהודית, שבמרכזו עומדת דמותו של משה רבנו. את הטקסט הם אומרים בתחנת ״יחץ״ שלפני קריאת ההגדה. בתחנה זו, המסדר מרים את שלוש המצות שבקערה, מוציא את המצה האמצעית וחוצה אותה לשני חלקים. בזמן החלוקה הוא מחזיק גבוה את המצה ואומר את הטקסט בערבית יהודית. בטקסט קצר זה נאמר שהאל חצה את ים סוּף לאבותינו לשתים עשרים דרכים על ידי משה רבנו ונביאנו. אחר כך נישאת בו תפילה, שכשם שהוא הוציא את אבותינו ממצרים מעבדות לחירות –  כך הוא יציל את בני קהילותינו מן הגלות ויביאם לארץ הקודש. הטקסט הערבי־היהודי התגבש בשני נוסחים עיקריים שונים אך קרובים זה לזה, כפי שיודגם בהמשך מתוך כתבי יד שונים. נוסח אחד נהג בקהילות תאפילאלת ובקהילות הסמוכות להן בדרום מזרח ובצפון מזרח מרוקו, ונוסח אחר, קצר יותר, נהג בשאר הקהילות. בכל קהילה חלו גם שינויים קלים בנוסח שנהג בה כיאה לטקסט שנאמר בעיקרו על פה.

כ״י פאול דהן, בריסל, 4464 מתאפילאלת, תחילת המאה ה־19 – חלקו הראשון של הנוסח הארוך של הטקסט ׳כך חצה האל את הים לאבותינו׳, באדיבות הבעלים של כה״י

 

מדוע יהודי מרוקו ראו צורך להחזיר את משה רבנו לליל הסדר ולסיפור יציאת מצרים? ומתי זה קרה? כפי שניתן להבחין מן הלשון הערבית של שני הנוסחים שיובאו כאן, הטקסט על משה רבנו התגבש בסוף המאה השלוש עשרה או בתחילת המאה הארבע עשרה. בתקופה זו, היו עדיין בשימוש גלגוליה האחרונים של הערבית היהודית הספרותית של ימי הביניים, הנקראת הערבית היהודית הבינונית. בטקסט שלפנינו נותרו שרידים רבים של לשון קדומה זו למרות שחיקתה בחלוף הדורות בשל אמירת הטקסט בעל פה.

מהו הקשר בין לשון זו ובין התגבשותו של טקסט מיוחד זה? ובכן, החזרת דמותו של משה רבנו ומפעלו לתודעת בני הקהילה נעשתה בתקופה שבה הקהילות היהודיות במרוקו וביתר ארצות צפון אפריקה ואנדלוסיה, היינו ספרד המוסלמית, הורשו לחזור ליהדותן בסוף המאה השלוש עשרה תחת שליטי שושלת בני מרין הראשונים. במה דברים אמורים? – באירוע דרמטי ואף טרגי ומתמשך שהחריב את כל קהילות צפון אפריקה ואנדלוסיה בתחילת שלטונה של שושלת המֻווַחִדוּן, שראשיתה בכת מוסלמית פונדמנטליסטית. שליטיה הראשנים של שושלת זו אילצו את כל היהודים שהיו תחת שלטונם להשתמד ולחיות כאנוסים במשך תקופה ארוכה של יותר ממאה ועשרים שנה; מי שסירב להתאסלם נידון מייד למיתה. תקופת השמד התחילה בשנת 1140 לערך, בראשית ההשתלטות של כת המֻוחִדוּן על מרוקו וצפון אפריקה, כולל לוב ואנדלוסיה, והסתיימה אחרי התפוררותה הסופית של האימפריה שהם הקימו. הדבר קרה בשנת 1269 כשנכבשה מראכּש בידי שבטי בני מרין, שהשתלטו לפני כן בהדרגה על רוב אזוריה של מרוקו.

בראשיתה של תקופת השמד, שבה חיו הרמב״ם ובני משפחתו בפאס (בשנים 1165-1160), תנאי השמד אפשרו ליהודים לחיות כמוסלמים מחוץ לביתם וכיהודים בתוך בתיהם אם רצו בכך, אך נאסר עליהם להתפלל בבתי הכנסת ולקיים כל טקס יהודי פומבי. על תקופה זו של השמד, שנקרא לה ׳השמד הרך׳, כתב הרמב״ם באיגרת השמד שהוא שלח ליהודי פאס בשנת 1167 או 1168 כדי לעודד את רוחם של אלה שהחזיקו בסתר ביהדותם: ״ומעשה ידיו יעשה בסתר כי מעולם לא נשמע כמו זה השמד הנפלא [ההדגשה שלי – י״ש] שאין כופין בו כי אם על הדיבור בלבד״. אולם, תנאי השמד הוחמרו לאין ערוך לאחר מכן תחת שלטונם של הסולטאן אבו יוּסוף יעקוּב אל-מנצור (מלך בשנים 1199-1184) ובנו מוחמד אלנאצר (מלך בשנים 1214-1199). שני השליטים הטילו על יהודי צפון אפריקה ואנדלוסיה גזרות קשות מאוד, הן בתחום החיים החברתיים והדתיים הן בתחום הכלכלה, אך זכר הרדיפות מתועד אצל יהודי מרוקו בלבד. עדות אישית על מסכת הרדיפות וההשפלות שהוטלו אז על יהודי מרוקו השאיר לנו הפרשן והרופא ר׳ יוסף בן יהודה אבן עקנין (1150?-1220?), שחי את המאורעות הקשים בפאס לפני שהצליח לעזוב את מרוקו. עדותו כללה גם תוכחה קשה נגד יהודי מרוקו שלא עזבו את מרוקו כדי להינצל מן השמד. היא מופיעה בפרק הששי של חיבורו ׳טב אלנפוס׳ [=רפואת הנפשות]. בפרק זה הוא תיאר מכלי ראשון את מסכת הרדיפות שהייתה מנת חלקם של יהודי מרוקו: הבוז מצד המוסלמים וההשפלות היומיומיות שהם ספגו מהם; הפחד המתמיד שמא ילשינו עליהם שאין הם שומרים את חוקי דת האסלאם ויאבדו את רכושם, את נשותיהם ואף את נפשותיהם כעונש; האיסור על כל סימן של חיים יהודיים גם בבתים, והאיסור לחנך את הילדים בדת היהודית וללמד אותם תורה; השכחת התורה והלשון העברית שנבעה מכך; הלבוש המבזה שנכפה עליהם; הוצאת הילדים מבתי היהודים כדי שיתחנכו מלכתחילה בדת האסלאם; ולבסוף האיסור שהוטל עליהם לעסוק במסחר, שסיפק להם את מטה לחמם.

כ״י בר אילן 122 מתאפילאלת, המאה ה-19 – הנוסח הארוך של הטקסט ׳כך חצה האל את הים לאבותינו׳

 

תקופה שנייה זו של ׳השמד הקשה׳ פגעה אנושות בשרידי ׳השמד הרך׳. היא נעלמה כמעט כליל מן המחקר ההיסטורי מחוסר תיעוד זמין. בתודעה ההיסטורית נשאר רק תיאורו המקל של הרמב״ם של ׳השמד הנפלא׳, שהיה רחוק מלשקף את הגזרות החמורות שהוטלו לאחר מכן על יהודי מרוקו בפרט, משום שמקום מושבם של השליטים אבו יוּסוף יעקוּב אל-מנצור ובנו מחמד אלנאצר היה בפאס. במשך כשמונים שנים נאלצו אם כך האנוסים לחיות כמוסלמים לכל דבר, להשתתף בתפילות במסגדים ולבטל כל סממן יהודי. אומנם בתנאים מחמירים אלו חלה הקלה במהלך התפוררותה של אימפריית המווחדון, אך גם אז נמשך האיסור לקיים חיים יהודיים. כשהשלימו שבטי בני מרין את השתלטותם על מרוקו ועל חלקים נרחבים נוספים של אימפריית המווחדון הם כאמור הרשו ליהודים שרצו בכך לחזור ליהדותם, אולם הם דרשו מהם לא לעשות זאת בהפגנתיות מפחד האוכלוסיות המוסלמיות השכנות ששנאתן ליהודים טופחה תחת המווחדון. את חזרתם ליהדות ראו האנוסים כיציאת מצרים שנייה.

זאת ועוד, כתוצאה מן החינוך המוסלמי הכפוי שהם קיבלו, והדרשות המוסלמיות שהם נאלצו לשמוע במסגדים, הדמות המרכזית שנחרתה בדימיונות האנוסים הייתה דמותו של הנביא מוחמד, שמאז ומתמיד עמדה במרכז הפולחן והאמונה של האסלאם. ראשי הקהילות שביקשו לשקם את החיים היהודיים ואת התודעה היהודית בקרב ניצולי השמד נזקקו להשכיח את דמותו של נביא האסלאם ולהעמיד נגדה דמות יהודית מרכזית שתאפיל עליה. מכאן הזדקקותם לדמותו של משה רבנו, שכבר הרמב״ם קבע אותה כאחד משלושה עשר העיקרים של האמונה היהודית, כפי שתואר לאחר מכן בפיוט ׳יגדל אלהים חי׳ שחובר בתחילת המאה הארבע עשרה בידי רבי דניאל בן יהודה הדיין: ״לא קם בישראל כמשה עוד נביא ומביט את תמונתו״.

כ״י פאול דהן, בריסל, 3363, מתאפילאלת המאה ה-20. בכ״י זה מופיע הנוסח הארוך של הטקסט ׳כך חצה האל את הים לאבותינו׳

 

בסוף המאה השלוש עשרה ובמאה הארבע עשרה חזרה והופיעה דמותו של משה רבנו בשירים ובטקסטים ערביים־יהודיים נוספים שעמדו ביסוד התרבות הערבית היהודית וביסוד השירה הערבית היהודית שהתפתחו בקרב יהודי מרוקו מאז עד התפזרות הקהילות ברבע השלישי של המאה העשרים. שירים אלו, שנכתבו רובם ככולם בערבית יהודית של סוף ימי הביניים, כוללים שירים לכבוד הרך הנולד שנאמרו בבית היולדת ערב ברית המילה; שירים על יציאת מצרים ונפלאותיה לפי המדרש; שירים בשבח משה רבנו; מערכת הטקסטים של הצ׳היר של פסח המיוחדים ליהודי מרוקו; טקסט עשרת הדברות הארוך שקראו בחג השבועות. במאה הארבע עשרה תורגמו גם הטקסטים המקראיים וטקסטים פארה־ליטורגיים נוספים בערבית יהודית של סוף ימי הביניים, שהם תרגומי ה׳שרח׳ המוכרים לנו כיום. בטקסטים ערביים־יהודיים אלה נעשה במכוון שימוש במונחים מוסלמיים שתיארו את תכונותיו העילאיות של מוחמד והוסבו למשה רבנו, כדי להדגיש שהוא שליח האל (׳רסל אלאה׳) האמיתי וראש הנביאים שדיבר עם האל מפה אל פה (׳כלים אלאה׳).

לסיום, רשימה זו היא קדימון בלבד לחיבור שלם הנמצא אצלי בשלבי כתיבה אחרונים והמוקדש כולו לראשית התפתחותה של השירה הערבית היהודית במרוקו. במחקר חדש זה אני מגולל בהרחבה את מה שתואר כאן בקיצור נמרץ.

כ״י הספרייה הלאומית 2618=38 מתאפילאלת, המאה ה-19, עם הנוסח הארוך והמלא של הטקסט ׳כך חצה האל את הים לאבותינו׳

 

בכתב יד זה הנוסח הארוך של ׳האכּדא קסם אלאה לבחר׳ מופיע פעמיים, מימין בכתיב מרובע ומשמאל בכתיב קורסיב:

נוסח הטקסט: ״האכּדא קצם אלאה לבחר לאבאייאנא עלא תנאעץ לטיריק חין כרזו ישראל מן מאצר עלא יד סידנא ונבינא מוצא בן עמרם עליה סלאם; וגאתהום ופכּהום מן לכדמא צעיבא לראחא ומן לעבודייא לחורייא. רסאלהו יתעאלא אן יפעל מענא לחן אייצ׳א כּדאלךּ; ויזמע סמאלנא לבית קודשיהו לכריב; ויפוךּ אסרנא מן האד לגלות למען שמו הגדול והקדוש.

[=כך חצה האל את הים לאבותינו לשתים עשרה דרכים כאשר יצאו בני ישראל ממצרים על ידי רבנו ונביאנו משה בן עמרם עליו השלום; הוא הושיע אותם והציל אותם מעבודה קשה למנוחה ומעבדות לחירות. שלח אותו יתעלה שמו כדי שינהג אתנו היום גם כן באותה הדרך; יאסוף את קהילותינו לבית קודשו החרב, ויציל את שבויינו מגלות זו למען שמו הגדול והקדוש.] — במונח ׳שבויים׳ כינו האנוסים את עצמם בשירים שונים.

כתב יד ביל גרוס MO.011.009_005 מאחת הקהילות בדרום מערב מרוקו, המאה ה-20, באדיבות הבעלים של כה״י

 

בכתב יד זה מופיעה גרסה מקוצרת של הנוסח הארוך של ׳כך חצה האל את הים לאבותינו׳: ״האגדא קצם לאה לבחר עלא טנאעץ טריק וטריק חין כרזו ישראל מן מאצאר עלא ייאד סידנא ונבינא מוסא בן עמרם עליה סלאם ורדא. ואפכּום ואגאתהום מן לכדמא צעיבא לראחא ומן לעבודייא לחורייא. ראסלו יתעאלא  האגדאךּ יעמל מעאנא לחן ויפכּנא למען שמו הגדול והקדוש; אמן״.

[=כך חצה האל את הים לשתים עשרה דרכים נפרדות כאשר יצאו בני ישראל ממצרים על ידי רבנו ונביאנו משה בן עמרם, עליו השלום והאהבה. הוא הציל אותם והושיע אותם מעבודה קשה למנוחה ומשעבוד לחירות. שלח אותו האל יתעלה שמו. כך יעשה לנו כעת ויציל אותנו למען שמו הגדול והקדוש; אמן.]

כ״י מיכאל קרופ 3288, המאה הכ׳, מאחת מקהילות דרום מערב מרוקו

 

בכתב יד זה מופיע הנוסח הקצר של הטקסט ׳האגדא קצם לאה לבחר׳ [=כך חצה האל את הים]: "האגדא קצם לאה לבחר חין כרזו זדודנא מן ארד מאצר עלא יד סידנא ונבינא מוסא בן עמרם, עליה סלאם וורדא. חין פכהום וגאתהום מן לכדמא צעיבא לחורייא יפכנא לאה מן האד לגלות. וכן יהי רצון ונאמר אמן."

[=כך חצה האל את הים כאשר יצאו אבותינו מארץ מצרים על ידי רבנו ונביאנו משה בן עמרם, עליו השלום והאהבה. כשם שהציל אותם והושיע אותם מעבודת פרך לחירות כך יציל אותנו האל מגלות זו. וכן יהי רצון ונאמר אמן.]

 

כתבות נוספות

האם חד גדיא הוא שיר הילדים הראשון?

הכירו את "הגדה די היטליר" ממרוקו

העיתון שעדכן את יהודי מרוקו ב"חדשות על אחינו בארץ ובגולה"

האם חד גדיא הוא שיר הילדים הראשון?

אמהות ואבות ודאי שרו שירים לילדיהם משחר ההיסטוריה, אבל חד גדיא הוא אולי השיר הראשון שהודפס במיוחד למען הילדים - הרי עליהם להישאר ערים לאורכו של ליל הסדר

מתוך הגדה של פסח, אמסטרדם, 1796. שייך לאוסף ברגינסקי, שוייץ

ככלל, ההגדה של פסח היא טקסט די סתום בעבור רוב קוראיו החילונים המודרנים, שאינם בקיאים ברזי הסגנון המדרשי של חכמינו זכרם לברכה. קל וחומר שחתימת הטקסט שמלווה את אחד החגים המרכזיים בלוח השנה היהודי בפיוט לא ברור על גדי – היא החלטה מעוררת תהיות. ייתכן שהתשובה להימצאותו שם טמונה ברווחתם של אלו שאחראים גם על פתיחת סדר פסח והקשיית הקושיות – הילדים.

1
פרט מתוך הגדה של פסח, העתיק נתן בן שמשון ממזריץ', שנת 1730. מתוך אוסף ברגינסקי לכתבי יד עבריים, ציריך, שוויץ

מטרת ההגדה היא לקיים את המצווה החשובה "והגדת לבנך" (ונוסיף: גם לבתך) את סיפור יציאת מצרים. לכן, הבנים והבנות הצעירים עומדים במרכז מעייניהם של מתקני סדר הפסח. הם אלה ששואלים מה הם המנהגים המוזרים של הערב הזה, שאותם מחלקים לקטגוריות בעזרת ארבעה בנים, והם אלה שיוצאים לחפש את האפיקומן ופוקחים עין לקראת בואו של אליהו הנביא. ההגדה מלאה בעזרים שמטרתם לשמור על עירנותם של משתתפי הסדר הצעירים, וכזה הוא ככל הנראה גם השיר בסוף ההגדה, שבו מככבות חיות ודמויות פלאיות.

1
חד גדיא עם תרגום ליידיש. מתוך הגדה של פסח, העתיק נתן בן שמשון ממזריץ', שנת 1730. שייך לאוסף ברגינסקי לכתבי יד עבריים, ציריך, שוויץ

זוהי הסיבה שחלק מהחוקרים מכתירים את חד גדיא בכתר שיר הילדים המוכר הראשון – או לכל הפחות אחד הראשונים שבהם. אין לנו מידע על שירים ששרו הורים לילדיהם בחלוף עשרות אלפי שנים של היסטוריה אנושית ולא הועלו על הכתב – ודאי היו רבים כאלה. אך במקרה של חד גדיא אנו נתקלים, ככל הנראה לראשונה, בשיר שנכתב והודפס במיוחד למען הילדים ולטובת חינוכם – שיר ילדים.

1
חד גדיא עם תרגום ליידיש. מתוך הגדה של פסח משנת 1738. שייך לספריית רונזטליאנה, אמסטרדם, הולנד

אומנם אתם מכירים את השיר בעל פה, ווודאי כבר מזמזמים אותו, ועם זאת, בואו נסקור את מאפייני השיר המוזר הזה. השיר הוא שיר צביר – כזה שבו בכל בית מצטרף רכיב חדש. אתם ודאי מכירים שירים מהסוג הזה; כזה הוא למשל הסיפור "אליעזר והגזר" מאת לוין קיפניס, השיר "לדוד משה הייתה חווה", וגם "אחיו" של חד גדיא הקודם לו בהגדה, "אחד מי יודע". המבנה הזה פופולרי במיוחד ביצירות לילדים, שנהנים מהחזרתיות ומהפזמון המוכר. מה עוד אפשר ללמוד מעיון קל בשיר? אומנם שפתו נראית כמו ארמית, אך נדמה שהשפה הזו לא הייתה שגורה בפיו של המחבר או המחברת. השיר רצוף שגיאות דקדוקיות ומשובצות בו מילים עבריות, כך שניתן לשער שארמית כבר לא הייתה שפה מדוברת באותם הימים.

1
נוסח קדום של חד גדיא, מתוך סידור של קהילת פרובנס המתוארך למאות ה-13-14

זהו אולי גם רמז הנוגע למועד כתיבת השיר. הופעתו של השיר בהגדה של פסח מתוארכת למאה ה-15 או ה-16, וייתכן שגרסאות מוקדמות שלו נכתבו כבר במאה ה-14. בדפוס הוא הופיע לראשונה בהגדת פראג שהודפסה במאה ה-16. בכתב יד אותר נוסח קודם של הפיוט, שנוסף בדיעבד לסידור מקהילת פרובנס שבצרפת. הוא נבדל בחלקים מסוימים מהנוסח שאנו שרים היום (בחלק מהנוסחים האחרים שנמצאו באזור צרפת מופיע בשיר גם עכבר, למשל), וגם כתוב בארמית ללא דופי. על פי ההערכות, יהודים שנמלטו מצרפת לאחר גירוש צרפת הגדול (בשנת 1306), הביאו עימם את הפיוט לקהילות אשכנז, ואיתם הוא עשה את דרכו אל ההגדה. רק לאחר מכן הגיע השיר גם להגדות של קהילות ספרד והמזרח.

1
הפיוטים "אחד מי יודע" ו"חד גדיא" בתוספת בכתב יד מתוך הגדת פראג 1527

אך מהו מקורו של הפיוט? האם המוטיבים הקיימים בו הם המצאה יהודית? כיאה לשיר עממי עתיק, אין לנו תשובה חותכת לשאלה הזו. מוטיבים דומים נמצאים בשורה ארוכה של שירים מרחבי העולם. במאמרו על "חדגדיא" מזכיר אוריאל אופק את קיומם של מוטיבים כאלו בסיפורים מיפן, דרך יוון ועד דרום אמריקה. בלשונות אירופה ניתן למצוא כמה מעשיות דומות ברוסית, בצרפתית וגם כמה גרסאות בשפה הגרמנית המשתמשות בנוסחת ה"חד-גדיא". בעוד אחד הנוסחים הגרמניים המוקדמים נראה כמו תרגום מדויק של הפיוט הארמי, באוסף אגדות האחים גרים מופיע שיר בשם "האגס לא רוצה ליפול". בשיר זה, שולח בעל האדמות ילד איכרים בשם יוקל לנער אגס מן העץ. יוקל מסרב, ואחריו נשלח כלב שמתבקש לנשוך אותו – ומסרב. אחריו נשלחים המקל, המים, השור, והשוחט, וכולם מסרבים לבצע את משימתם, עד שמגיע התליין המאיים שגורם לשרשרת להתחיל לפעול. המעוניינים יוכלו לקרוא עוד על השיר המסקרן הזה כאן.

באנגלית אפשר למצוא את היצירה "The House That Jack Built". בשיר הזה השרשרת מתחילה בשעורה שנמצאת בביתו של ג'ק. הדמויות בשיר שונות באופן קיצוני יותר, והשרשרת נמשכת עם עכבר, חתול, כלב, פרה עם קרניים, עלמה בודדה, גבר לבוש קרעים, כומר מגולח, תרנגול וחוואי. לא כולם אוכלים אחד את השני, אבל כבר היו חוקרים שעמדו על הקשר בין השירים וטענו שמקורו של השיר על ג'ק בגדי היהודי. כאמור, אין דרך לקבוע בוודאות "מי התחיל". אוריאל אופק משער באותו מאמר שהוזכר לעיל כי "לא תהיה אולי משום הפרזה רבה בקביעה, כי אין כמעט אומה ולשון, שלא ימצאו בהן אגדה, פזמון, חרוז ומעשיה בעלי צורה ו/או תוכן 'חד־גדיאתיים'".

1

ברבות השנים לא הסתפקו המלומדים היהודים בקיומה של מעשיה חביבה בהגדה של פסח, סיפור שכל מטרתו לשעשע את הילדים, ועל הטקסט הועמסו תילי תילים של פרשנויות. לשרשרת שיכולה להיקרא כשעשוע חביב ותו לא, ניתן לתת משמעות תיאולוגית על מקומו ותפקידו של הקדוש ברוך הוא בעולם. פרשנות אחת, למשל, מציעה שהגדי הוא סמל לעם היהודי, והדמויות האחרות הן העמים שהתנכלו לו: אשור, בבל, פרס, יוון, רומא, המוסלמים, הצלבנים והתורכים. לבסוף יבוא הקדוש ברוך הוא ויגאל את ישראל.

1
מתוך הגדה של פסח מאמסטרדם, העתיק חיים בן מרדכי בינגר, 1796. שייך לאוסף ברגינסקי לכתבי יד עבריים, ציריך, שוייץ

הררי מילים נכתבו על השיר המסקרן הזה, שתחילתו בגדי אחד וסופו בהגדה של פסח. הפיוט המסתורי תפס את תשומת ליבם של חוקרי פיוטים ופולקלור לאורך השנים, והם ניסו למצוא את מקורו של הפיוט ואת הקשר בינו לבין שירי עם דומים בלשונות שונות. אולי הפעם, סביב שולחן הפסח, תוכלו גם אתם לספר דבר מה על השיר שהוא – אולי – שיר הילדים הראשון.

תוספת קטנה לסיום

לא שכחנו שלפני חד גדיא מופיע שיר שדומה במבנהו, וגם הוא ודאי מיועד להנאתם של ילדים, ובוודאי לחינוכם. סיפורו של "אחד מי יודע" דורש כתבה נפרדת, אך נספר כאן שגם הוא הופיע לראשונה בדפוס באותה הגדת פראג מן המאה ה-16, וגם עליו סופר שהיה מוכר באירופה אולי כבר מהמאה ה-15. גם ל"אחד מי יודע" יש מקבילות בלשונות אירופה, אך בשונה מ"חד־גדיא", הוא הגיע לקהילות ספרד ופורטוגל ואפילו לקהילת קוצ'ין שבהודו. מכאן ששאלת מקורו סבוכה אף יותר – ועל כך נספר בעתיד.

לקריאה נוספת

אוריאל אופק, "חד גדיא – מוטיב בספרות הילדים העולמית", מתוך "ספרות ילדים ונוער", גיליון 6, עמ' 10-3, אדר תש"מ, מרץ 1980

מנחם צבי פוקס, "לתולדות השירים 'אחד מי יודע' ו'חד גדיא' בישראל ובעמים", מתוך "אסופות – ספר שנה למדעי היהדות", ספר שני עמ' רא'-רכ"ו, בית ההוצאה של יד הרב נסים, ירושלים תשמ"ח

מנשה גפן, "גלגולי מוטיבים בפולקלור ובספרות", עמ' 255-204, הוצאת ראובן מס בע"מ, ירושלים 1991

 

כתבות נוספות

ה"חד גדיא" הטורף של חוה אלברשטיין

"חד גדיא" ששרד את השואה

חד גדיא מוזיקלי: איך נולדה ההגדה הקיבוצית

נדיר: ההגדות של הלוחמים היהודים בצבא הבריטי

תפילות, קמעות ולחשים למניעת המגפה

מקובלי צפת יצרו קמע, יהודי איטליה חיברו תפילה, ומה עשו אנשי היישוב הישן כנגד מגפת הציונות?

קמע זו למגפה מהאר"י הקדוש, 1855

מגפת הדֶבֶר המתועדת הראשונה בהיסטוריה של המזרח התיכון נקראה "מגפת יוסטיניאנוס" על שם קיסר ביזאנטיון. היא הגיעה ממצרים לארץ ישראל בשנת 542-541 לספירה. תוצאותיה תוארו בהרחבה בידי היסטוריון החצר של הקיסר יוסטיניאנוס הראשון. כרבע מאוכלוסיית האימפריה נספתה.

כאלף שנה לאחר מכן, ויושבי הארץ עדיין מתמודדים עם התפרצויות תכופות. התפרצויות דבר מקומיות פשטו במזרח התיכון לאורך המאה השש-עשרה. החוכמה המקובלת בירושלים קבעה שגל חדש מכה בעיר בכל שש או שבע שנים. בחיבוריהם של כמה מקובלי צפת אנו מוצאים שמקובלי העיר הקדושה נלחמו במגפה, בין השאר, באמצעות קמעות.

את הקמע המצורף ("קמע זו למגפה מהאר"י הקדוש") מצאנו בספר "שער היחודים" של תלמידו רבי חיים ויטאל. מדובר למעשה בשני קמעות מחוברים – קמע עליון וקמע תחתון. אומנם הקמע לקוח מהדפסה מאוחרת של הספר, הכוללת תוספות ופירושים רבים על חיבורי ויטאל והאר"י, אבל גם בהדפסות מוקדמות של היצירה מופיע הקמע – או גרסאות אחרות שלו. היצירה שלפנינו הודפסה בעיר לעמבערג, כיום לבוב, במערב אוקראינה. שנת ההדפסה היא 1855. בשנת 1572 נספה ההאר"י בהתפרצות המגפה, כשהוא בן 38 בלבד.

בקמע העליון: המשפט אנקתם פסתם פספסים דיונסים הנחשב שם כ"ב אותיות שבו כל אות מוחלפת באות אחרת מברכת הכהנים

 

כתב יד נוסף השמור באוסף משפחת ביל גרוס נקרא בשם הגנרי – "תפלות נגד המגפה". כתב היד שלפנינו נפתח במילים "שויתי יהוה לנגדי תמיד", ומיד לאחר מכן מזמור צא בתהלים, שבו שר הדובר על ההגנה שחש תחת כנפי האל, ומציין את הצרות שיחסכו ממנו ובהן "דֶּבֶר הַוּוֹת" – ביטוי המפורש כמגפות ומחלות קשות. בהמשך מסופר סיפור עצירת המגפה בידי אהרן הכהן והקטורת שהקטיר, נוסף על מה שנקרא כמו מתכון.

 

בניגוד למקובלי צפת שהשתמשו בשמותיו הנסתרים של האל כדי להושיע את עצמם, בחרו מחברי כתב היד לשלב טקסטים קאנוניים המספרים על ניצחון אלוהים על מגפות שונות שפשו בעם ישראל. היות שהכתיבה היא כתיבה איטלקית מרובעת, ושם הצעיר שעבורו הוקדש כתב היד נשמר בסוף היצירה – "לזכות הבחור נעים יוסף צמח גבריאל דונאטי יצ"ו" נכתב שם – אפשר שכתב היד חובר באיטליה, סביב המאה ה-18 או ה-19.

לזכות הבחור נעים יוסף צמח גבריאל דונאטי יצ"ו

 

רק בפשקווילים מאוחרים תשתנה ותתרחב משמעות המילה 'מגפה', עד שתסמן עבור תולי המודעות כל חולי שפשה בארץ ישראל – ביולוגי, תיאולוגי או מוסרי. בתמוז תשמ"א/ 1980, נדפס ונתלה פשקוויל המזהיר ממגפת הארכיאולוגיה בארץ הקודש ה"מתפשטת והולכת לדאבונינו יותר ויותר, מזמן לזמן מתגלים אזורים חדשים, אשר מגפת הארכיאולוגיה אחזה בהם, בדרום ובצפון ובמרכז".

מגפת הארכיאולוגיה, פשקוויל משנת תשמ"א/ 1980

 

על מגפה אחרת, שמלווה אותנו עוד מימי היישוב העברי בארץ, אנו קוראים בפשקוויל ישן יותר: "פרצה בתוכנו מגפה של מכירת והאכלת נבילות וטרפות".

להוקיע את אוכלי הנבלות, פשקוויל מתקופת היישוב

 

כתב-היד האחרון שנציג נוצר גם הוא באיטליה. הוא שמור כיום בספרייה הבריטית שבלונדון.

השינוי העיקרי בכתב היד האחרון נוגע למגפה שעימה התמודדו עתה יהודי איטליה – את הדבר (המוזכר בשמו) החליפה ה"קולירה מורביץ שנתפשטה בקצת מדינות" ובתקווה ש"לא תאונה אלינו רעה לא יקרב באלהנו". כתב יד זה, כמו רבים אחרים מסוגו, מקשר בין שמירת חוקי השם שניתנו למשה בסיני לבין בריאות היחיד והקהילה בימינו (המאה ה-19). ההבטחה נכתבה בפשטות: "כי אני אדוני רופאך, ועוד כתיב וזרחה לכם ירא שמי שמש צדקה ומרפא בכפניה".

 

תפילה על קולירה, הספרייה הבריטית

 

כתבות נוספות

מאיפה הגיע האיסור לקרוא בספר הזוהר לפני גיל 40?

פריט נדיר חושף: כך נראה בית המקדש

מי אתם סנוי סנסנוי וסמנגלף?

מי אתה המלאך מטטרון?

תפילות לרפואה, פיוטים לרפואה, פרקי תהילים לשמירה באתר הפיוט והתפילה