"בכל יום שעבדתי על הארכיון הזה, הייתי בוכה" מספרת בהתרגשות מהולה בעצב ד"ר מרים קלויאנו מהארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. אסופת מכתבים מצהיבים בצרפתית, מרכיבים את הארכיון המדובר. הכותבים של המכתבים הללו רבים ומגוונים אך הנמען הוא אחד – הרב אלי (לאופולד) בלוך. במכתבים פונים לרב בלוך בני קהילתו בבקשות עזרה שונות, הנובעות מהמצוקה האיומה של החיים תחת השלטון הנאצי. את תשובותיו לאותם מכתבים, שלא נמצאות בתיק הארכיון, ניתן רק לנחש.
המכתבים כה מצערים לא רק בגלל המצוקה הגדולה המשתקפת בהם, בין אם היא רגעית ויומיומית ונוגעת לקבלת חבילה, הסדרת עלייה לתורה וכיוצא באלה ובין אם מדובר בדיני נפשות כמו שחרור ממעצר. ד"ר קלויאנו בדקה שם אחר שם מכותבי המכתבים וגילתה לחרדתה שרובם המכריע של הכותבים, ביניהם ילדים ונערים צעירים, נרצחו באכזריות בחודשים ובשנים שלאחר מכן, בידי הנאצים ועוזריהם.
כבן לאב שהיה רב קהילה ידוע, הפתיע אלי בלוך את כל מי שהכיר אותו כשבחר לא ללכת בדרכו של אביו אלא ללמוד בית ספר לטווייה. בגיל 19, כשהוא אוחז בידו תעודה של "מומחה לאריגה" השיג אלי בלוך עבודה במפעל טקסטיל. אך המפעל לא סיפק לו כל אתגר אינטלקטואלי. לאחר זמן קצר התפטר מהמפעל ופנה, לשמחת משפחתו, להכשרה לרבנות בפריז.
בלוך הוכשר לרבנות בשנות ה-30' של המאה העשרים, בצל שגשוג שלטון הרייך השלישי בשכנתו, גרמניה. רוחות המלחמה הקרבה נשפו בעורפו כשהפך לעוזר של רב קהילה בעיר מץ והאחראי על הנוער, בשנת 1935. הוא נשא אישה צעירה מבנות הקהילה ב-1939 ונולדה להם בת, שנקראה מרים, אך כשכבשו הגרמנים את צרפת ב-1940, העתיד לא בישר טובות.
עם כינון משטר וישי הפרו-גרמני, חולקה צרפת לשני חלקים: הצפוני בשליטה גרמנית והדרומי חופשי "יחסית". בכל מקרה, היה הבדל משמעותי ביחס ליהודים אזרחי צרפת, לעומת פליטים יהודים שברחו ממזרח אירופה. מאות אלפי יהודים היגרו לדרום צרפת כדי להימלט מאימת השלטון הנאצי, והרב אלי בלוך ומשפחתו התפנו לעיר פואטייה שבדרום מערב המדינה (אך כן באיזור הכיבוש הגרמני) שם הוא מונה על ידי הרב הראשי של צרפת לראש קהילת היהודים המפונים באזור.
דרך המכתבים הללו, ששלחו חברי קהילתו המאולתרת של הרב בלוך, נחשפה ד"ר קלויאנו אל המשמעות הרחבה והעמוקה שהעניק בלוך לתפקיד רב קהילה. הנתינה העמוקה והמסירות האינסופית שלו היו הרבה מעבר למתן מענה דתי הלכתי. הם עסקו בכל תחומי החיים – החל בארגון חבילות מזון לרעבים במחנות מעצר, המשך בעזרה בעלייה לתורה של נער שחוגג בר מצווה וכלה בנסיון להציל את מי שנידונו לשילוח ברכבות למזרח, אל מותם הצפוי.
המכתבים כולם בצרפתית, מספרת לי ד"ר קלויאנו, אבל היא נתקלה גם במכתב נואש אחד שמשלב בתוכו מילים בעברית. מילים שמפלחות את הלב. כותבת המכתב היא אסתר גולדברג הרצוג, אחות סבו של נשיא המדינה, יצחק (בוז'י) הרצוג. היא כותבת לרב ב-12 באוגוסט 1942 בבקשה עזרה לבתה אנה הלן גולדברג, בת ה-22 שהשלטונות עצרו זה מכבר. ומסבירה כי האב קיבל אזרחות צרפתית כבר ב-1925 לכן על פי החוקים בתה לא אמורה להיות במעצר:
"הילדה עכשיו במחנה פואטייה, אמורה לעזוב ביום שני. היא סטודנטית צעירה לרוקחות, נערה עדינה וטובה.
אני מתחננת אליך לעשות כל דבר שצריך כדי לא לאבד אותה חלילה, [ההדגשה אינה במקור, זו המילה היחידה במשפט הכתוב צרפתית, המופיעה בעברית – י.א.] שלא יהיה מאוחר מידי."
היא מוסיפה את הציטוט בעברית:
"שָׁלִיחַ טוֹב פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים אָיִן!"
וחותמת את מכתבה בציון קשריה המשפחתיים:
"אסתר גולדברג הרצוג. הבת של הרב המנוח יואל לייב הרצוג והאחות של דר' יצחק הרצוג, הרב הראשי של ארץ ישראל."
מאוחר יותר גם אנה הלן עצמה כותבת לרב בלוך בבקשה כי ינסה להוציאה מהמחנה, במכתב השמור בארכיונו, אך ללא הועיל. היא נשלחה לאושוויץ, שם נרצחה.
במכתב אחר מאוקטובר 1942 מבקש סלומון פרידמן נעליים וגרביים עבורו ועבור אביו. הוא מפרט את המידות הנדרשות – מידה 40 עבורו ו-42 עבור האב. הפשטות שבבקשה והדאגה לאביו ממיסות את הלב. לא ברור מה עלה בגורלם.
מכתב מהמפקד הגרמני של המשטרה המקומית מעיד על עומק הקשרים שהיו לרב בלוך עם הגורמים הרשמיים באזור, ועל ניסיונותיו הנרחבים להציל חיים, במיוחד של ילדים יהודיים בצרפת. המכתב נותן סמכות לרב בלוך לפנות 19 ילדים צרפתיים ממחנה המעצר פואטייה. שמותיהם של הילדים לא מופיעים במכתב ולכן לא ניתן לדעת מה עלה בגורלם. עצם האפשרות כי אולי מי מהם ניצל נותנת תקווה ושופכת מעט אור על מאמציו הכבירים להציל חיים באותה תקופה חשוכה.
הרב אלי בלוך מעולם לא פעל לבדו, ונעזר ברשת קשרים ענפה שסייעה לו בפעולותיו המגוונות. אחד מהם היה ארגון "קולוני סקולייר" ארגון צדקה יהודי, שקיים גם בימינו, וסייע ליתומים. הארגון היה אחראי להחבאתם של עשרות ילדים במקומות שונים בצרפת ועל שמירה על קשר עימם. אחד מהמכתבים המרגשים שנמצאו בארכיונו נוגע לפעילות הזו.
מכתב נוסף, מכמיר לב במיוחד עוסק במוריס דימה (Dyment) שהיה ילד צעיר בן 7 בלבד כשהועבר לידי ארגון הסיוע ליתומים יחד עם שתי אחיותיו הצעירות. המכתב נשלח על ידי נער בן 18 שמציין שהוא ואחותו הם היחידים בעולם שנותרו לטפל במוריס ואחיותיו כי ההורים נשלחו למחנות שבוע קודם לכן.
לאותם ילדים רכים לא היה אף אחד אחר בעולם. במכתב לרב מספר הנער מה שלום הילדים הצעירים, היכן הם, ומהווה עדות חשובה לצינור החיים היחיד בין הילדים לעולם החיצוני. מבדיקה של ד"ר קלויאנו עולה כי אף אחד מהאחים והאחיות לבית דימה לא שרד. כולם נשלחו לאושוויץ בטרנספורט האחרון שיצא אל מחנה ההשמדה ב-31 ליולי 1944, שם נרצחו מיד עם הגיעם.
הרב אלי בלוך לא סירב לאף יהודי שפנה אליו. בין הפונים הרבים היו גם מספר פליטים יהודים מגרמניה, שהיו על סיפונה של האונייה מ.ס. סנט לואיס. האונייה המפורסמת הפליגה ב-1939 כשעל סיפונה יותר מ-900 פליטים יהודים שהצליחו בשן ועין לברוח מגרמניה. הם הגיעו עד לקובה אך שם סירבו לקבלם. גם ארה"ב וקנדה סירבו להציל את הפליטים היהודים מגורל מר והם נאלצו לחזור על עקבותיהם לאירופה, שם התפזרו בין ארצות שונות.
הרב בלוך סייע גם לאחד הפליטים מספינת סנט לואיס שהצליח לשרוד את השואה. במרץ 1940 כתב הנער פרדריק רייף לרב בלוך מכתב בו הוא מבקש סיוע במציאת סט של טלית ותפילין לחגיגת בר המצווה שלו. ב-1941 זכתה משפחת רייף בויזה הנכספת לארה"ב וחייהם ניצלו. הנער פרדריק הפך לפרופסור מוערך לפיזיקה וחי בקליפורניה עד שיבה טובה.
חוסר הידיעה של אותם יהודים על גורל אותם טרנספורטים שיצאו מצרפת הופך אותם לקורעי לב במיוחד. כמו למשל מכתבה של מדאם בוקסבאום, שככל הנראה הכירה את הרב בלוך ונעזרה בו בעבר. היא כותבת לרב ב-13 לספטמבר 1942 ומעדכנת אותו על שקורה איתה:
"מחר אנחנו נעזוב ליעד בלתי ידוע…"
הרב בלוך עצמו חשב שהוא מוגן מאותו גורל שאיים על קהילתו המאולתרת. אולי כי הניח שבגלל שהוא אזרח צרפתי לא יאונה לו כל רע, אך ב-1942 המצב בצרפת השתנה לרעה אף יותר. הרשויות הגרמניות והצרפתיות החלו בהעברת יהודים למחנות ההשמדה בלי קשר למוצאם ואזרחותם. בינואר 1943 נעצרה אשתו של הרב בלוך, וחודש לאחר מכן גם הוא וביתו הקטנה מרים נעצרו ונשלחו למחנה דרנסי. גם במחנה הוא המשיך לחלק עצות, לבקר חולים, לתת שיעורי תורה ולחלוק את החבילות שקיבל עם מי שלא היה לו דבר.
ב-17 בדצמבר 1943 גורשו הרב בלוך ומשפחתו לאושוויץ, שם נרצחו עם הגעתם. חברו ושותפו לפעולות ההצלה מהכנסיה הקתולית, האב פלרי, ומזכירתו של הרב בלוך רז'ין בריידיק, הצליחו להסתיר את המסמכים והמכתבים של הרב אלי בלוך ולמסור אותם לאחר המלחמה לאביו, רבי יוסף בלוך מהאגנאו, ששרד את המלחמה. בשלב מסוים המכתבים הללו נמסרו לידיים הנאמנות של הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי על ידי אחייניתו של הרב בלוך, ליז שוורצפוקס.
לא ידוע לנו על אנשים ספציפיים שאת חייהם הציל הרב אלי בלוך במהלך כהונתו כרב של קהילות המפונים בדרום צרפת אך מה שברור הוא שעבור אלפים היה הרב בלוך כתובת לסעד נפשי ופיזי, ושהוא הצליח לסייע לרבים מהם.
יחד עם העצב הנורא המתלווה לגורלם המר של חלק מכותבי המכתבים ושל הרב בלוך עצמו ומשפחתו, אפשר לשאוב כוח מפועלו הרב, כפי שהוא מתגלה במכתבים הללו ומכך שמעולם לא איבד תקווה והמשיך לעשות כמיטב יכולתו לעזור לאחרים עד רגעיו האחרונים.
