הזהו אדם? העדות מהתופת שכמעט שלא ראתה אור יום

מייד אחרי שחרורו מאושוויץ התחיל הסופר פרימו לוי לכתוב על נושאים שאחרים פחדו או לא היו מסוגלים לחשוף. כעת, 75 שנה אחרי שהודפס, עותק נדיר מהמהדורה המקורית של ספרו "הזהו אדם?" הגיע לספרייה הלאומית

"הזהו אדם? נכתב מייד לאחר המאורעות המתוארים בו", סיפר הסופר פרימו לוי בריאיון שנערך שנים לאחר פרסום הספר שהוציא את שמו למרחוק – הספר שחשף בגוף ראשון ובקול צלול את זוועות השואה. "Se questo è un uomo" הוא שמו המקורי של הספר, שנכתב באיטלקית. אך לוי כינה את הספר גם "בני הראשון", בן שהתקשה להוציא לאוויר העולם מכיוון שהעולם עדיין לא היה מוכן לכך וכנראה גם לא רצה לשמוע.

לוי נולד בשנת 1919 למשפחה יהודית בטורינו שבאיטליה. ב־1941 סיים בהצטיינות תואר ראשון בכימיה באוניברסיטת טורינו. ב־1943 כבשו הנאצים את צפון איטליה, ולוי, אז כימאי בן 24, הצטרף לקבוצת פרטיזנים. לאחר תקופה קצרה הם נלכדו, ולוי נשלח למחנה המעצר ליהודים פוסולי שליד העיר מודנה. בפברואר 1944 הוא גורש משם עם 650 יהודים נוספים, והם הובלו במשך חמישה ימים בקרונות משא דחוסים לאושוויץ שבפולין. לוי הוגדר ככשיר לעבודה, על זרועו קועקע מספר אסיר, והוא נשלח לעבודות פרך במחנה בונה מונוביץ (אושוויץ III).

11 חודשים שרד פרימו לוי במחנה ההשמדה אושוויץ. בספרו הזהו אדם? הוא מתעד בבהירות מצמררת את חייו מרגע המעצר ועד שחרורו של מחנה אושוויץ בידי הסובייטים ב־27 בינואר 1945.

הזהו אדם? הוא סיפור על הישרדות כמעט מקרית. את הישרדותו של לוי במקום שבו נספו כמיליון יהודים הוא ייחס לצירוף של נסיבות ואירועים הרי גורל. ראשית, לוי מצא חבר ומגן במקום לא צפוי: לורנצו פרונה, פועל איטלקי שהועסק במחנה, הבריח ללוי מדי יום מנת אוכל שנוספה למנה הזעומה שהוקצבה לאסירים. על פועלו להצלת לוי הוכר פרונה ב־1998 (לאחר מותו) כחסיד אומות העולם. נוסף על כך לאחר תקופה של עבודות פרך הועבר לוי לשמש כימאי במעבדה שבמחנה. וכך נחלץ מהעבודה הפיזית בקור המקפיא ובעינויים, ובמקום זאת שהה במעבדה מחוממת. ולבסוף, זמן קצר לפני הפינוי הכפוי של המחנה עם התקרבות הצבא האדום ממזרח, לוי חלה ואושפז במרפאת המחנה. במנוסתם החפוזה הותירו הנאצים את האסירים החולים לבדם, ובהם גם לוי, בעוד יתר האסירים פונו מהמחנה בצעדת המוות. 80 אחוזים מהאסירים ששרדו עד אז מצאו את מותם בצעדת המוות שיצאה מאושוויץ. את לורנצו לא ראה לוי שוב. עם שחרור המחנה יצא לוי למסע ארוך ומפרך שנמשך תשעה חודשים עד שחזר לבית משפחתו בטורינו.

המעבדה שבה עבד פרימו לוי בכפייה באושוויץ, תמונה משנת 1941

האמירה של לוי שספרו נכתב מייד אחרי המאורעות מקפלת בתוכה סיפור מורכב הרבה יותר. בהזהו אדם? אנחנו קוראים שכבר במעבדה החל לוי לשרבט זיכרונות ותיעוד ראשוני מתוך התופת. אך הוא נאלץ להיפטר מהתיעוד כי ידע שאם ייתפס עם הפתקים הללו ייגזר דינו למוות.

רק במהדורה השנייה והסופית של הזהו אדם?, שיצאה לאור בשנת 1958, הוסיף לוי כיתוב שמבהיר היכן נכתב הספר: "אביליאנה – טורינו, דצמבר 1945 – ינואר 1947". ובזכות הסיפור "כרום" בקובץ הסיפורים הטבלה המחזורית, שפרסם לוי בשנת 1975, אנחנו לומדים על התנאים שבהם נכתבו זיכרונותיו מאושוויץ – במשרד קטן ורועש במפעל הכימי שבו עבד בעוד עובדים חולפים ובאים ללא הפסקה. מעניין לגלות שהפרק האחרון של הזהו אדם?, הטרי ביותר בזיכרונו, הוא שנכתב ראשון. למעשה לא הייתה ללוי כל כוונה לחבר ספר, אלא שהזיכרונות שעלו על הכתב התגבשו לסיפור כרונולוגי.

כיום, 75 שנים לאחר שהסתיימה כתיבת הספר, אין מחלוקת שמדובר באחת העדויות העמוקות והחשובות ביותר מתוך אימת השואה, ובוודאי מהמוקדמות שבהן. אבל כשלוי ביקש לפרסם את הספר לראשונה, הוא נתקל בסדרת סירובים. סאגת ההוצאה לאור של הספר נשמעת בימינו כמעט בלתי נתפסת.

הזהו אדם? כבר היה מוכן לפרסום בתחילת 1947. לאחר ששתי הוצאות כבר דחו אותו, פנה לוי להוצאה הגדולה אינאודי (Einaudi) שבטורינו. אך גם היא החליטה לוותר. אחרי מותו של לוי סיפרה הסופרת האיטלקייה־יהודייה נטליה גינזבורג, ששימשה עורכת בהוצאת אינאודי, על הטעות הנוראה שעשתה כשוויתרה על הספר 40 שנה קודם לכן.

פרימו לוי בשנות החמישים. צילום: Mondadori Publishers

בהיעדר הוצאה שתפרסם את ספרו, החל לוי לשלוח פרקים ממנו לעיתונות, ותוך חודשים ספורים הודפסו שלושה פרקים בשני עיתונים מקומיים באיטליה. לבסוף הספר ראה אור בזכות התערבותה של אנה מריה, אחותו של פרימו לוי. היא שלחה את כתב היד להיסטוריון אלסנדרו גלנטה גרונה, וזה העביר אותו עם המלצה חמה לחברו פרנצ'סקו דה סילבה, מנהל הוצאת ספרים קטנה, גם היא בטורינו.

דה סילבה הוא שהעניק לספר את שמו על בסיס אמרה שציטט לוי וכתב כפתיח לספרו (אפיגרף). דה סילבה פרסם את יצירת המופת בת 198 העמודים ב־11 באוקטובר 1947. לוי התבקש לחבר כמה משפטים עבור הפמפלט שיציג את ספרו לציבור, וכך כתב בו:

ספר זה לא נכתב כהאשמה ואף לא כדי לעורר אימה. המסר הנובע ממנו הוא מסר של שלום: אנשים ששונאים מפירים את חוקי ההיגיון לפני שהם מפירים את עקרונות המוסר.

נראה היה שהשילוב של מוציא לאור חריף ומוכשר כדה סילבה ומחויבותו של סופר מתחיל חדור תחושת שליחות ישבור את חומת השתיקה שהחלה מתגבשת סביב השואה. אך בפועל הודפסה מהדורה מצומצמת שכללה 2,500 עותקים בלבד של הזהו אדם?, ומתוכם נמכרו רק כ־1,500. אומנם הספר זכה לביקורת חיובית, אך עדיין לא הפך לרב מכר. בשנת 1958 הוא יצא במהדורה מורחבת ובעריכה מחודשת בהוצאת אינאודי, אותה הוצאה שדחתה את לוי עשור קודם לכן. הספר המעודכן זכה להצלחה רבה וגם תורגם לשפות נוספות. עד היום העדות הישירה ועוצמת הכתיבה של לוי מעוררות עניין מתמשך בזיכרונותיו של אסיר במחנה ההשמדה אושוויץ.

באפריל 1987 נהרג לוי בנפילה מחלון דירתו בטורינו. לבקשתו, נחקק על מצבתו מספר האסיר שלו באושוויץ. רק שנה לאחר מותו, בשנת 1988, יצאה לאור לראשונה מהדורה עברית של ספרו הזהו אדם?. הספר ראה אור בהוצאת עם עובד.

כריכת המהדורה העברית של "הזהו אדם?"

בשנת 2018 הוצגה במרכז פרימו לוי בטורינו תערוכה שהוקדשה כולה למהדורה הראשונה והמצומצמת של הספר, שפורסמה בשנת 1947. בבדיקה שנערכה אז אותרו כ־80 עותקים בלבד ברחבי העולם, הנמצאים בידי ספריות ואוספים פרטיים. במרכז פרימו לוי הוחלט לבצע סקר מקיף ולתעד כל מהדורה ששרדה. משמח לדעת שכעת עותק מהמהדורה הראשונה נמצא גם בידי הספרייה הלאומית, וזאת בזכות תרומתו של אספן הספרים תומר דרור.

על חשיבות מסירת עותק מהמהדורה המקורית של הזהו אדם? מרחיב אוצר אוסף יהדות בספרייה, ד"ר יואל פינקלמן: "מייד אחרי השואה פרימו לוי התחיל לדבר על נושאים שאחרים פחדו או לא היו מסוגלים לחשוף. המהדורה הראשונה של הזהו אדם? מלמדת אותנו על הרצון של הניצולים להנציח את הזיכרונות שלהם כדי לשכך, ולו במעט, את הכאב האינסופי של האירועים. פעמים רבות סופר שמתקשה לפרסם את יצירתו מתגלה לאחר מכן כיוצר אומן בעל השפעה רחבה. המהדורה הראשונה של הזהו אדם? של פרימו לוי מוכיחה עד כמה אסור לשפוט יוצר על בסיס ההתקבלות המיידית שלו".

אסיר 4859: הגיבור שהתנדב להיכלא באושוויץ

ישנם סיפורים על בריחה מהרכבות שהובילו את המשלוחים לאושוויץ. יש גם עדויות על ניסיונות בריחה - כושלים ומוצלחים - מהמחנה עצמו. אבל היה אדם אחד ויחיד שהתנדב להיאסר באושוויץ. זה סיפורו

"תומאש סרפינסקי", או בשמו האמיתי ויטולד פילצקי, במדי אסיר באושוויץ

"קיץ 1945

טוב, אני עומד לכתוב את העובדות היבשות ביותר – כפי שחבריי רוצים שאעשה.
הם אמרו לי: ככל שתיצמד לדיווח בלבד, ללא הערות כלשהן, כך יהיו דבריך בעלי ערך רב יותר עבורנו.
אז התחלתי…
אבל אנחנו לא היינו עשויים מעץ, ודאי שלא מאבן – למרות שלפעמים היה נראה שאפילו אבן הייתה נסדקת ומתפוררת במצב הזה".

כך נפתח הדו"ח המתאר, בפירוט ובדיוק מצמררים, את חיי היום יום במחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ. אסיר 4859 שכתב אותו נכנס מיוזמתו אל אותה "פלנטה אחרת", במטרה לתעד את המתרחש במחנה ולארגן מחתרת שתפעל בתוכו. הוא שאף להביא להתקוממות של האסירים ולבריחה המונית. כחייל במחתרת "צבא פולין הסודי" (Tajna Armia Polska) הוא התנדב להיתפס ע"י הנאצים בוורשה וכך הגיע למחנה. ברשומות המחנה זוהה אסיר 4859 כ"תומאש סרפינסקי", השם שנכתב במסמכים המזויפים שנשא. שמו האמיתי היה ויטולד פילצקי, ולא הייתה זו הפעם הראשונה שנלחם בנאצים.

ויטולד נולד ב-13 במאי 1901 בקרליה שברוסיה, לשם גלתה משפחתו לאחר דיכוי המרד הפולני בשנים 1863-1864. סבו, יוזף פילצקי, בילה 7 שנים בגלות בסיביר בשל חלקו במרד הזה. ויטולד עצמו עתיד גם הוא למרוד ברוסים, הפעם בסובייטים שכבשו את פולין, אבל לא נקדים את המאוחר.

ויטולד הגיע לאושוויץ עם ניסיון צבאי עשיר. במלחמת העולם הראשונה הצטרף ליחידות ההגנה העממית הפולניות והשתתף בהגנה על וילנה. במלחמה הפולנית-סובייטית (בשנים 1919-1921) הצטרף לצבא הפולני, השתתף בקרבות שונים וזכה פעמיים בעיטורים על גבורתו.

לאחר המלחמה השתחרר ויטולד מהצבא, נשא לאשה את מריה ועבד בחווה המשפחתית. לזוג נולדו שני ילדים, אנדריי וסופיה, ונראה שהחיים פונים למסלול שגרתי. אבל אז פרצה מלחמת העולם השנייה.

באוגוסט 1939 החלו לנשב רוחות המלחמה באירופה. ויטולד התגייס שוב, והוצב כמפקד מחלקת פרשים. המחלקה לחמה באומץ וספגה אבדות קשות. היו גם הצלחות – במערכה בספטמבר 1939 השמידו ויטולד ואנשיו שבעה טנקים גרמניים והפילו שני מטוסים. בהמשך אותו החודש פלשה ברית המועצות למזרח פולין, בהתאם להסכמות עם גרמניה הנאצית (הסכם ריבנטרופ-מולוטוב). בעקבות הפלישה הסובייטית הדיוויזיה הפולנית אליה השתייך פילצקי פורקה והוא חזר לוורשה.

פילצקי ומפקדו הקימו בנובמבר 1939 בוורשה את "צבא פולין הסודי" (Tajna Armia Polska), מהמחתרות הראשונות נגד הנאצים במדינה. הם גייסו אנשים, אגרו נשק והרחיבו את הפעילות לערים נוספות בפולין. ב-1940 כבר מנתה המחתרת יותר מ8,000 לוחמים.

"תומאש סרפינסקי", או בשמו האמיתי ויטולד פילצקי, במדי אסיר באושוויץ. מתוך הביוגרפיה המצולמת של ויטולד פילצקי

המחנה באושוויץ הוקם באפריל 1940 כמחנה כליאה למתנגדי המשטר הנאצי מהארצות הכבושות באירופה, ובעיקר מפולין. הובאו אליו שבויי מלחמה סובייטים ואסירים פוליטיים, עובדי כפייה יהודים ואחרים. רק בשלב מאוחר יותר יהפוך המחנה להיות מחנה הריכוז וההשמדה הגדול ביותר של הנאצים. ב-1940, כשעוד היה המחנה מחנה כליאה "רגיל", התנדב פילצקי להיתפס ע"י הנאצים ולהיכנס למחנה כאסיר. על פילצקי הוטל להעביר דיווחים על הנעשה "בפנים" וכדי לארגן את האסירים במחתרת אנטי נאצית. הוא קיבל מסמכים מזויפים ויצא למשימה.

"19 בספטמבר 1940, 'איסוף הרחוב' השני של וורשה יצא לדרך. יש עדיין כמה אנשים שנשארו בחיים היום, וראו אותי עובר בשש בבוקר בצומת הרחובות Aleja Wojska / Felinskiego , ומצטרף ל'חמישיות' שנלכדו על ידי אנשי האס-אס" (עמ' 11).

"תומאש סרפינסקי" הגיע למחנה, ומייד החל לארגן את האסירים במחתרת שקידמה עזרה הדדית בין האסירים ושלחה דיווחים "החוצה". בתחילה העבירו חבריה רק פתקאות עם שמות האסירים שמתו או נרצחו, ובהמשך מסרו דיווחים מפורטים יותר ויותר על הנעשה ועל התעללות צוות המחנה באסירים. המחתרת הבריחה מזון, ביגוד ותרופות למחנה, וניסתה לתכנן מרד אסירים תוך קבלת תמיכה מאנשי הצבא המחתרתי הפולני – שאמורים היו "לכבוש" את המחנה מהנאצים ולשחרר את האסירים. באוגוסט 1941 דיווח "סרפינסקי" על המתת שבויי מלחמה סובייטיים בגז, כנראה אחד הניסויים הראשונים של הנאצים בשיטת רצח זו.

"השבויים הבולשביקים הראשונים, בשלב זה קצינים בלבד, הובאו לחדר בבלוק 13 (בלוק 11 לפי הספרור החדש). לאחר שדחסו כ-700 מהם לתוך החדר, צפופים כל כך שאיש מהם לא יכול היה לשבת, החדר ננעל ונאטם.

באותו ערב הגיעה קבוצת חיילים גרמנים, ובראשם קצין. הם חבשו מסכות גז, והשליכו כמה מכלי גז לתוך החדר. אחר כך עמדו וצפו בנחת בהשפעות הפעולה…זה היה הניסוי הראשון ברצח באמצעות חומצה פרוסית" (עמ' 131). חומצה פרוסית היא כינוי למימן ציאנידי.

ויטולד מציין את שמות האסירים שדיווחו לו על כך, ומביא את תיאורי הזוועה של אנשי הרפואה שנאלצו לפנות את הגופות.

בהמשך דיווח פילצקי על בניית תאי הגזים והמשרפות, ועל המשלוחים הגדלים והולכים של קורבנות ההשמדה.

הדיווחים הועברו לאנגליה בסיוע אנשי המחתרת הפולנית – אלא ששם לא האמינו להם. האנגלים טענו שפילצקי ממציא אירועים ו"מנפח" את הנתונים כדי לשכנע את האנגלים לפעול. כשהבין ויטולד שלא תגיע עזרה מבחוץ, ותוכנית המרידה לא תצא לפועל, הוא החליט לברוח. בלילה שבין 26 ל 27 באפריל 1943, אחרי 945 ימים כאסיר באושוויץ, ברחו פילצקי ועוד שניים מחבריו. הם ניצלו את העובדה שיצאו למשמרת לילה במאפייה מחוץ למחנה, השתלטו על השומר שהשגיח עליהם וברחו – כשברשותם מסמכים שגנבו מהגרמנים. הם החזיקו ברשותם גם ציאניד, אותו התכוונו לבלוע במקרה שיתפסו. בעזרת תושבים מקומיים הצליחו להתרחק מהמחנה, ובסופו של דבר הצליחו להגיע לוורשה.

פילצקי הצטרף לארמיה קריובה (המחתרת הפולנית המרכזית במהלך המלחמה) ונטל חלק במרד ורשה (הפולני). היחידה בפיקודו הסבה אבדות גדולות לגרמנים. עם דיכוי המרד נפל פילצקי בשבי הנאצים ועד סיום המלחמה שהה במחנות שבויים.

עם סיום המלחמה מצאה עצמה פולין תחת כיבוש סובייטי. ויטולד פילצקי אסף מידע על ההתעללויות של הכובש הסובייטי באזרחי פולין והעביר אותן למערב. בשנת 1945 גם ארגן את זיכרונותיו מימיו באושוויץ בדו"ח מסודר. ב-8 במאי 1947 נעצר ויטולד פילצקי בידי השירות החשאי הפולני-סובייטי. הוא נחקר ועונה קשות, עד כדי כך שאמר שהעינויים בחקירה היו קשים מכל מה שעבר באושוויץ (ספר הקומיקס "Episodes from Auschwitz : Witold Report" נפתח בתמונת החקירה והעינויים של פילצקי).

כריכת ספר קומיקס על סיפורו של ויטולד פילצקי

ב-3 במרץ 1948 נפתח משפט ראווה, שבו הואשמו פילצקי ושלושה מחבריו בריגול למען מדינות המערב והממשלה הפולנית הגולה. במחצית מאי נגזר דינו למוות, וב-25 באותו חודש, שנת 1948, הוצא להורג בכלא מוקוטוב בוורשה. ככל הנראה הושלכה גופתו לקבר אחים בבית הקברות הצבאי פובונזקי בוורשה.

השלטונות הקומוניסטיים אסרו להזכיר את שמו ואת מעשיו. רק ב-1 באוקטובר 1990, לאחר שנפל המשטר הקומוניסטי בפולין, טוהרו ויטולד פילצקי וחבריו לדרך, והחלו להתפרסם ספרים עליו ועל מעשי הגבורה שלו. בספרייה הלאומית תוכלו למצוא ספרים על פילצקי באנגלית, בפולנית ובגרמנית, בהם ספרי נוער, עלילון (קומיקס) וביוגרפיה מצולמת.

אני נחשפתי לראשונה לסיפורו של ויטולד פילצקי כשיצא השיר "Inmate 4859" של להקת המטאל השבדית Sabaton. השיר נמצא באלבום "Heroes".

אחרי הכל, קשה להשכיח סיפור של גבורה אמיתית – גם אם כל כוחה של ברית המועצות עומד מאחוריך…

 

הציטוטים של דברי פילצקי מתוך התרגום לאנגלית של ספרו The Auschwitz volunteer : beyond bravery (2012)

לקריאה נוספת:

120 להולדתו של ויטולד פילצקי, מכון התרבות הפולני

הגיבור הנשכח שהסתנן לאושוויץ – וחזר לספר על כך, אתר מידה

הלוחם הפולני שהתנדב לרגל באושוויץ, מקור ראשון

64 שנה: מחפשים עצמות הגיבור שחדר לאושוויץ, ynet

"עוד לא תמו כל פלאייך": פרידה מיורם טהרלב

"ריחה וצבעיה של ארץ הילדות נשארים חרותים לנצח בליבו של כל אדם. נוף מולדתי שלי הוא ריח הכפרים ופעמון העדרים". הסיפור מאחורי השיר שכמו מלווה אותנו מאז ומתמיד

אַרצֵנוּ הַקּטַנְטֹנֶת, אַרצֵנוּ הַיָּפָה
מוֹלֶדֶת בּלי כֻּתֹּנֶת, מוֹלֶדֶת יְחֵפָה
קַבּלינִי אֶל שׁירַיִך, כַּלָּה יְפֵהפיָּה
פּתחי לי שׁעָרַיִך אָבוֹא בָּם אוֹדֶה יָהּ.

בּצֵל עֲצֵי הַחֹרֶשׁ, הַרחֵק מֵאוֹר חַמָּה
יַחדָּו נַכֶּה פֹּה שֹׁרֶשׁ אֶל לֵב הָאֲדָמָה
אֶל מַעַיְנוֹת הַזֹּהַר, אֶל בּאֵרוֹת הַתֹּם
מוֹלֶדֶת ללא תֹּאַר וְצוֹעֲנִי יָתוֹם.

עוֹד לא תַּמּוּ כָּל פּלָאַיךִ
עוֹד הַזֶּמֶר לוֹ שָׁט
עוֹד לבּי מַכֶּה עם לַיִל
וְלוֹחֵשׁ לָך בַּלָּאט:
אַתּ לי, רַק אַתּ הָאַחַת
אַתּ לי אַתּ, אֵם וּבַת
אַתּ לי אַתּ הַמּעַט
הַמּעַט שֶׁנּוֹתַר

נָביאָה בּבגָדֵינוּ אֶת רֵיחַ הַכּפָרים
בּפַעֲמוֹן לבֵּנוּ יַכּוּ הָעֲדָרים,
יֶשׁנָהּ דּמָמָה רוֹגַעַת
וְקֶרֶן אוֹר יָפָה,
וּלאוֹרָהּ נִפסָעָה בּרֶגֶל יְחֵפָה.

(מילים: יורם טהרלב. לחן: רמי קלינשטיין)

כמה שירים אפשר לכתוב על ארץ קטנטונת?

זה מתחיל אי שם בשנות הארבעים, כששמואל פישר מחבר את מילות השיר "ארצנו הקטנטונת" עבור אחת התוכניות של תיאטרון הבידור התל-אביבי, "לי-לה-לו". הנריק (צבי) גולד-זהבי מלחין את השיר. השנה היא 1943 וארצנו איננה רק קטנטונת, היא אפילו עדיין לא זכתה בעצמאותה.

זהו הפזמון החוזר של השיר "ארצנו הקטנטונת":

אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת, אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת,

אַרְצִי שֶׁלִּי, שֶׁלִּי,

נַפְשִׁי אֵלַיִךְ כֹּה נִכְסֶפֶת.

אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת, אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת,

אִמִּי שֶׁלִּי שֶׁלִּי, הֲרֵי

אֶת בְּנֵךְ אַתְּ כֹּה אוֹהֶבֶת.

היום "ארצנו הקטנטונת" הוא כבר שיר מעט נשכח. במהלך השנים הוא זכה לביצועים רבים – כולל ביצוע של יפה ירקוני ואחר של ציפי שביט, למרות שהביצוע המקורי של מינה ברן נחשב לאבוד.

יש כותבים השואבים מניסיון חיים, ויש השואבים השראה מן השירים. הפזמונאי הגדול יורם טהרלב שאב משניהם, והשיר "ארצנו הקטנטונת" הוליד אצלו שני שירים שונים. האחד נקרא בשם השיר המקורי, "ארצנו הקטנטונת" אותו הלחין וביצע יגאל בשן. השני הוא המוכר והאהוב שביניהם, "עוד לא תמו כל פלאייך".

יורם טהרלב ליווה את המדינה בשיריו. לאורך קריירה מפוארת שנפרשה על פני שבעה עשורים חיבר מאות של שירים. זה מה שהיה לפזמונאי הגדול להגיד על שירו הנפלא:

"[זהו] שיר אהבה לנופיה של ארץ ישראל, פותח בציטוט מתוך שיר ישן שאני עצמי גדלתי עליו: "ארצנו הקטנטונת", שיר שהושר בשנות הארבעים. בשיר אני מביא מעין-ציטוט של פסוק מתהילים: פתחי לי שעריך, אבוא בם אודה יה. בתהילים כתוב: פיתחו לי שערי צדק, אבוא בם אודה יה. הציטוט הזה, כמו הציטוט "קום והתהלך בארץ", שייכים לסגנון הכתיבה של הדור שלי, דור התנ"ך. גם לשיר זה חודר נוף הקיבוץ וזיכרונו של אבא שלי, שהיה רועה-צאן: נביאה בבגדינו את ריח הכפרים/ בפעמון לבנו יכו העדרים…".

טהרלב שאב השראה כפולה – מהנוף המוזיקלי של ילדותו אבל לא פחות – מהנוף הפיזי. על הילדות בקיבוץ יגור שהיוותה גם היא השראה חשובה לשיר "עוד לא תמו כל פלאייך" סיפר:

ריחה וצבעיה של ארץ הילדות נשארים חרותים לנצח בליבו של כל אדם. נוף מולדתי שלי הוא ריח הכפרים ופעמון העדרים. בילדותי היה אבי רועה צאן, והיה לוקח אותי אתו אל שדות המרעה, שם ראיתי איך נולדים טלאים וגדיים.

(מתוך החוברת "60 שרים, ישראל חוגגת 60 שנה" בהוצאת משרד החינוך)

 

יורם טהרלב עם הוריו, מתוך האתר של טהרלב

השיר, שכתב טהרלב והלחין רמי קליינשטיין, ראה אור לראשונה בביצוע להקת פיקוד הצפון ב-1984. ב-1996 כלל אותו רמי קלינשטיין באלבום האוסף שלו. מאז זכה לביצועים שונים בטקסים ובימי עצמאות, כולל דואט חגיגי עבור יום העצמאות ה-70 למדינה, דואט של קלינשטיין עם ישי לוי בשנת 2018.

בשיר "ארצנו הקטנטונת" הומשלה ארץ ישראל לאמא אוהבת. היחסים שמדמיין טהרלב ב"עוד לא תמו כל פלאייך" אינטימיים אף יותר – בבתי השיר הארץ היא אישה אהובה שעליה הולך צועני יתום ("קַבּלינִי אֶל שׁירַיִך, כַּלָּה יְפֵהפיָּה. פּתחי לי שׁעָרַיִך אָבוֹא בָּם אוֹדֶה יָהּ"). בפזמון היא חוזרת להיות אם, ואף בת. המתח היפה כל כך בשירו של טהרלב הוא המתח של הדאגה והאהבה, אבל גם החרדה והפחד. נופיה של הארץ הקטנטונת ממלאים אותו בהתפעמות אבל גם בחשש גדול. האם הם הולכים ונעלמים?

השיר נכתב בשנות השמונים של המאה הקודמת, כשהארץ הקטנה התקרבה בצעדי ענק לגיל 40. בהתחשב במקור השיר של טהרלב, ובחוויות נעוריו הכפריות, מה הפלא שהמבט הוא נוסטלגי? זאת הסיבה שהוא ממהר להבהיר למושא שירו שעוד לא תמו כל פלאייך. ספק אם זה יקרה אי פעם.

ב-6 בינואר 2022 הלך יורם טהרלב לעולמו. יהי זכרו ברוך.

הביצוע המקורי של להקת פיקוד צפון. הסולנית היא יסמין גמליאל:

עולם הולך ונעלם: מה יעלה בגורל האוסף העצום של מוזיאון היידיש?

בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב מתחבא "המוזיאון החי לתרבות היידיש" של מנדי כהאן. משהו בין ספרייה למועדון מחתרתי. יש בו עשרות אלפי פריטים ששרדו את המלחמות באירופה אבל עדיין לא בטוח שישרדו את היחס המזלזל בישראל. "לראות הר של ספרי יידיש זרוק ברחוב אחרי ששרד את היטלר, זה כמו לראות את התרבות שלנו עולה באש"

1

המוזיאון החי ליידיש בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב. צילום: עמית נאור

"שתהיה לך נסיעה חלקה כמו קרח!", דמיינתי שצעק אחריי הבחור שנתקלתי בו בדרך לתחנה המרכזית החדשה בתל אביב. אם מטים קצת את הראש ועוצמים עין אחת, אפשר לדמיין שמבנה התחנה המרכזית מזכיר שטעטל הומה מתחילת המאה העשרים בפולין. אוסף אקלקטי של בתי עסק, אנשים, רוכלים ועוברי אורח באווירה כללית של מקום מט לנפול. הברכה הקפואה הזאת היא בדיוק מסוג האיחולים שהיה אפשר לשמוע בשטעטל כזה, אם נתקלת באיזה בחור צעיר שממהר לשוק והפלת את הביצים שהוא נוסע למכור שם.

באווירה הזאת נכנסתי לבניין המאיים של התַחנה המרכזית. הגעתי כדי לבקר במקום שנחבא בקומה החמישית של התחנה המרכזית, במתחם האמנים הנטוש: המוזיאון החי לתרבות היידיש. את המוזיאון מפעילה עמותת "יונג יידיש", והתירוץ לביקור שלי היה האיום המתרגש על עתידו של המקום בצל התוכניות לפנות את התחנה המרכזית החדשה. בעת הכנת הכתבה התבשרנו שלעת עתה ניצל המבנה העצום מהריסה, אבל המאבק לפינויו עדיין מתנהל. ובכל מקרה – השיח התקשורתי שהתעורר וחרב הפינוי המרחפת מעליו הביאו את מנהלי העמותה והמוזיאון לשקול מעבר למקום אחר.

מנדי כהאן, מייסד עמותת "יונג יידיש" והרוח החיה מאחורי המוזיאון, מגיע לפגוש אותי באיחור קל. הוא מוזג לי קפה שחור ומספר לי על המיקום הקצת לא-שגרתי הזה למוזיאון-ארכיון-מועדון יידיש שכזה. "אנחנו מרגישים טוב בתחנה המרכזית. נכון שעכשיו יש קצת בעיות עם הכן לסגור או לא לסגור, אבל הפעילות שלנו לא הייתה מתאפשרת במקום אחר. יש לנו מגבלות כלכליות והעבודה שלנו מבוססת כולה על התנדבות".

1
כהאן עם שמלת תיאטרון ופוסטרים במוזיאון היידיש. צילום: עמית נאור

מעבר לעניין החומרי, אתה מרגיש שלנוכחות שלכם בתחנה יש משמעות נוספת?
"הנוכחות בתחנה נותנת לנו גם קונטקסט תרבותי. אנחנו הרי מייצגים תרבות במצוקה, כמו הרבה דיירים אחרים של התחנה המרכזית. אנחנו גם אוהבים את הפוליפוניות. יש בזה משהו ווסט אנדי, קצת כמו בלונדון או בסקנד אבניו. זה נמל. יש פה הרבה תנועה ומהגרים. ומצד שני זה גם לב תל אביב. גם היידיש היא משהו כזה: משהו מרכזי וגדול שאיכשהו נותר קצת מצ'וקמק ובצד".

אתה אוהב להיות פה?
"בטח. אני אוהב את המקום. אנחנו יכולים להגיע ככה לכל מיני קהלים שונים. אמנם יש אנשים שפחות מגיעים לפה דווקא בגלל שזה "פה", אבל מצד שני מגיעים הרבה צעירים, מגיעים טיפוסים אקלקטיים, מיוחדים, שלא היו פוגשים אותנו במקום אחר".

תהיו עצובים לעזוב?
"אין כל כך לאן. העולם לא מחכה לנו. המיקום שלנו חשוב גם מבחינת היכולת להביא ספרים מכל הארץ. מדובר בפרויקט איסוף שגדל מעבר לממדים שלו והפך להיות מרכז תרבות ומרכז מחקר".

יש כבר מחשבות על מה יקרה כשיפנו? לאן תלכו?
"מחשבות יש הרבה. יש מחשבות, יש דאגות. אין כרגע כיוון כי אין לנו כלום. אין לנו כסף. אפילו את המקום הזה אנחנו מחזיקים בקושי. אני לא יכול לדמיין עכשיו את המשמעות של לעבור לרוטשילד ולחשב כמה הארנונה תעלה לנו שם. מצד שני, העיסוק באפשרות של פינוי התחנה בשבועות האחרונים גרם לי להבין שאנחנו מתחזקים פרויקט מאוד מאוד גדול. גדלנו איתו והוא מתח אותנו לכל הכיוונים. אנחנו גם עושים אירועים, וגם אוספים ספרים, וגם מנסים לקטלג ולמיין, גם לעשות פרוייקטים, גם לערוך תערוכות. יש המון המון דברים לעשות ואנחנו תמיד מרגישים שאנחנו קצת מאחורה ולא מספיקים. בגלל שאנחנו כל הזמן עסוקים קשה לנו לעצור רגע ולמצוא פתרונות. אנחנו צריכים אולי עזרה מבחוץ, מהממסד בשביל זה".

היום אין תמיכה? מעיריית תל אביב או ממשרד התרבות?
"אין כלום. העירייה שולחת רק חשבונות. אנחנו עמותה בהתנדבות, אין לנו אף מקבל שכר, אפילו לא איש מנהלה בשכר. גם טיפול בבירוקרטיה שדרושה בשביל לקבל תמיכה זה קשה – אפילו למלא טופס ולדעת לאיזה משרד צריך לפנות, ולשלוח את הטופס בזמן, זה כבר מסובך לנו".

1
החלל המרכזי של מוזיאון היידיש בתחנה המרכזית. צילום: עמית נאור

העולם הגדול של היידיש

כהאן הגיע לארץ ב-1980 והחל ללמוד באוניברסיטה העברית. הוא למד פילוסופיה, ספרות ומקצועות נוספים בשדות מדעי הרוח, עד שהחליט להצטרף לחוג ליידיש שהיה אז באוניברסיטה. "אז נפתח לפניי העולם הגדול של היידיש, ברוחבו, בעומקו. גיליתי כמה השפה הזאת מיוחדת, חיה, קשורה לתרבויות האירופיות וגם חיה בכוחות עצמה. מצד שני, חשבתי לעצמי, אנחנו במדינת ישראל ואין פה שום זכר לדבר הזה במרחב הציבורי. הבנתי שאין ספרי יידיש בחנויות והחלטתי לאסוף אותם בעצמי. לקחתי על עצמי אחריות".

הוא התחיל את אוסף הספרים לבד, בתחילת שנות התשעים. "בהתחלה זה היה בבית שלי. אני זוכר את עצמי יושב בחדר האטום (במלחמת המפרץ הראשונה -ע.נ) עם כל החומרים ביידיש. אחר כך עברנו למקום אחר בירושלים, ולאט לאט האוסף גדל. אספתי שברי חלומות ושברי זכרונות".

חשבת לאסוף רק ספרים, או שמראש תכננת אוסף רחב יותר?
"אספתי הכל. כל דבר ביידיש. ספר, עיתון, דבר דפוס. מהתחלה גם הבנתי שאני רוצה שעוד אנשים יתלהבו מזה. שאני אוסף ספרים אבל אני גם רוצה לבנות מהם מגדל גבוה, שיראו שהם קיימים. אז מהר מאוד השתתפתי ביריד הספרים הבינלאומי בירושלים".

1
בתוך החלל הלא גדול מתחבאים עשרות אלפי ספרים. צילום: עמית נאור

היה איזשהו קו מנחה בתהליך האיסוף הזה?
"הקו המנחה היה להיות פתוח לכל דבר. חשבתי לעצמי ככה: יש למשל את הבונד, יש את בית שלום עליכם. יש את הקולטור ליגע, יש ייוואָ (מוסדות תרבות שעוסקים ביידיש – ע.נ.). יש כל מיני איים שיש להם מסורת משלהם, כל ארגון ומה שהיה לו חשוב. ואז קורה, למשל, שבמקום אחד לא מעוניינים לאצור ניגון חסידי, ובמקום אחר לא אוצרים משהו אחר. אבל אנחנו חיים בעולם פוסט מודרני, אקלקטי. אז אני רציתי לאסוף הכל. ולא רק שאנחנו אוספים אלא גם מקרינים את האוסף החוצה. מהרגע הראשון רציתי שיקחו ספרים, שיבואו ושידברו אחד עם השני. הרעיון היה לחבר בין כולם".

כהאן הוא יליד אנטוורפן, בבלגיה ודובר יידיש מהבית. "אנטוורפן היא עיר יהודית מעניינת. היהדות המקומית של לפני המלחמה כמעט לא שרדה את השואה. האוכלוסייה היהודית שם לאחר מלחה"ע השניה הורכבה מהרבה ניצולי שואה שהגיעו מפולין וממולדביה. יש שם בערך 20 אלף תושבים יהודיים עם 30 בתי כנסת שונים. לכן הקהילה היהודית באנטוורפן מדברת יידיש".

1
כרטיס שנה טובה ביידיש. צילום באדיבות עמותת יונג יידיש

ולא הרגשת איזשהו מתח בין החינוך האירופי לתרבות היידיש שאולי מזלזלים בה?
"אני קראתי סארטר וקאמי בשפת המקור. אבל במהלך הלימודים בחוג ליידיש הבנתי את העומק של היידיש ושל התרבות הזאת. הבנתי שעם כל זה שלמדתי את התרבות הצרפתית והגרמנית, התרבות שלי היא משהו אחר. היא גם אירופית וגם משהו אחר. צללתי להיסטוריה של היידיש, לכוח שלה, לרבגוניות".

ובכל זאת בישראל התרבות הזאת כמעט נשכחת.
"פה הוואקום של היידיש קרא לי לפעול. ביידיש אומרים 'במקום שאין איש איז א הערינג אויך א פיש' (במקום שאין איש – גם דג מלוח הוא דג – ע.נ.). היידיש עדיין משמעותית, אנשים עוד מדברים את השפה הזאת, היא לא מתה".

אתה מרגיש שינוי בגישה ליידיש בשנים האחרונות?
"כן, יש יותר עניין גם מבחינת צעירים. המרחב היצירתי של השפה יותר רחב. הקהל מתרחב. יש יותר מחקר. זה נחשב פחות אקזוטי. רואים את זה גם בקהל המבקרים. יש נערים בני 18 שמגיעים לכאן לבקר או להתנדב. אפילו הייתה פה קבוצה של כיתה ד', בני עשר. באו לשמוע חצי שעה על יידיש. חוץ מזה, יש יותר תרגומים לעברית של ספרות יידיש. ומבינים שלא מספיק שיש תרגומים קלאסיים של יידיש לעברית, אלא יש תרגומים חדשים. יש שירה וכלייזמרים. העניין ביידיש עדיין חי בהרבה צורות".

כמה דוברי יידיש יש בישראל?
"המספרים מאוד נזילים. אומרים שיש פה כמה מאות אלפי דוברי יידיש. בעולם יש כמיליון. אבל גם אלה ששותקים ביידיש חשובים לי, ויש הרבה כאלה. לסיורים הקבוצתיים במוזיאון באים גם אנשים בני 40, 50, 60. אני מדבר איתם קצת, שר קצת, אומר כמה משפטים ביידיש, ופתאום הם מופתעים לגלות כמה הם מבינים. גם האנשים האלה מעניינים אותי. קפקא הרצה פעם אחת בחייו, הרצאה על יידיש. הוא אמר 'תתפלאו כמה אתם מבינים יותר יידיש ממה שאתם חושבים' והוא צדק".

1
תקליט של שמעון דז'יגאן. מי עוד על העטיפה? צילום: עמית נאור

בית מדרש ליצירה

אז מהו בעצם היום המוזיאון החי לתרבות יידיש? עד להודעה חדשה הוא כאן, בקומה החמישית של התחנה המרכזית החדשה. אתם מוזמנים לבקר. אחרי שתיכנסו בדלת הזכוכית תרגישו שהגעתם למקום שהוא מעין ספרייה-מחסן-פאב-אולם תיאטרון. שורות ארוכות של מדפים גבוהים, מלאים בספרים, חוברות ועיתונים עד אפס מקום. יש גם פריטים אחרים. פוסטרים של הופעות קברט ביידיש, שמלות ובגדים אחרים מתיאטרון היידיש, וגם פינה של תקליטים, דיסקים וספרי תווים. אפשר למצוא כאן ספרי זיכרון – כמובן, מדובר בשפה של יהדות מזרח אירופה שהושמדה – יחד עם מגזיני בידור, תרגומים של ספרות יפה, ספרי מדע וחוברות עם מעשיות חסידיות שממשיכות לצאת ביידיש בישראל גם היום. בחלק אחר שמורים כתבי יד של סופרים ואמנים. איפשהו בין המדפים מסתתר אוסף של אדם שהעתיק בכתב יד אלפי בדיחות – דבר שאף אוסף יידי לא שלם בלעדיו כמובן. בארון יש אפילו משחק קופסה ביידיש, אם תרצו לשחק.

מה אתם עושים כאן מעבר לאיסוף הספרים?
"יש כאן אירועי תרבות. יש ערבי שירה, השקות, חוגגים את חגי ישראל, תערוכות. עשינו פה רייב פארטי, קברטים, מופעי כלייזמר, ניגונים חסידיים, הכל. המקום פתוח. כסף אין לנו אז זה הכוח שלנו, לארח כל מיני אירועים. מלבד זאת יש המון קבוצות שמגיעות מכל מיני סיבות לתחנה המרכזית ואז הסיורים עוברים גם פה. בכל ביקור אני חושף קצת מתרבות היידיש, מהתרבות הכתובה, דברים שעוד מעט נשכח אותם".

1
ספרים במוזיאון היידיש. צילום: עמית נאור

"המקום הזה הוא תיאטרון, בית מרזח, בית כנסת, בית מדרש, ישיבה", מסביר אלי בנדיקט, שמשמש כמנכ"ל העמותה – בהתנדבות כמובן. "כשהגעתי לכאן בהתחלה, בתור מתנדב צעיר, זה היה המקום הקהילתי, מקום של יצירה משותפת שהיה ונעלם. זה מזכיר את ספריית שטראשון בווילנה, הספרייה המפוארת שכל מיני קצוות באו אליה – חילונים, דתיים, כולם התאספו שם. זה בית מדרש ליצירה".

ואתם ממשיכים לאסוף ספרים. איך הם מגיעים אליכם?
"ברוב המקרים מתקשרים אלינו אנשים שרוצים למסור", מספר כהאן. "אנחנו כבר כמעט שלא מחפשים עצמאית. לפעמים מפנים אלינו ממקומות אחרים, מהחוג ליידיש או מהמתנ"ס או מספריות ושם אומרים לאנשים 'אנחנו לא מתעסקים עם ספרים כאלה, לכו ליונג יידיש'. מגיעים לפה דברים מאוד איכותיים. יש גם אוספים, כתבי יד וארכיונים של אנשי רוח שרוצים שהארכיונים שלהם יישמרו כאן ולא במקום אחר".

"לפעמים מתקשרים אלינו כי ראו ספרים ברחוב", מוסיף בנדיקט. "אחרי שרואים את זה בעיניים כמה פעמים מרגישים כאילו התרבות שלנו עולה באש. ללכת ביום השואה ולראות הר של ספרי ייידיש זרוק באיזשהו מקום, לראות את החותמות עליהם ולהבין שהספרים האלה ניצלו מהיטלר רק כדי להיזרק בישראל ברחובה של עיר. זה נחרט בנשמה. הנאצים שרפו ספרים, הגויים תמיד שרפו לנו ספרים. ופה במדינת היהודים הספרים מוטלים כאבן שאין לה הופכין ברחוב. בשביל מה בנינו מדינה אם לא בשביל לשמר את התרבות שלנו".

את כל המערך הזה מפעילים המתנדבים. כהאן מעריך שיש כרגע עשרות מהם, בכל הגילים: תיכוניסטים, חיילים, פנסיונרים, כולם מוזמנים. "המתנדבים עשו פה עבודת קיטלוג פנומנלית וזה עדיין לא נגמר. אני מוציא מהם את המיץ. יש לנו מתנדבים שטעמו כאן מהיידיש ואז המשיכו ללמוד ולחקור אותה".

1
משחק קופסה בשם "קפיצת הדרך", כולו ביידיש. צילום: עמית נאור

"המתנדבים שלנו אוספים ספרים מכל הארץ", אומר בנדיקט. "פעם הצלחנו לדחוף לטויוטה קורולה 700 ספרים. עשינו 12 נגלות במכוניות פרטיות כדי להעביר ספרים, אחר כך כבר עברנו למשאיות".

"כל הראיונות והשיחות שעשיתי לאחרונה גרמו לי להבין שצריך למסד את המוזיאון", אומר כהאן. "צריך שיהיו פה גם עובדים מקצועיים שיודעים מה זה ארכיון, ומה זה ספרייה. נכון, יש לנו אינטואיציות טובות אבל כבר גדלנו מעל ומעבר".

מה החזון שלך למקום הזה?
"מקום גדול, בינלאומי. הוא צריך להיות ממוסד. אבל הוא לא יכול להיות מסודר יותר מדי", צוחק כהאן. "אני רוצה לשמור על האקלקטיות ועל היכולת לעשות דברים בחינם".

וזה צריך להיות בתל אביב?
"אם יתנו לנו מקום בפריפריה אז נצא לשם", אומר המנכ"ל בנדיקט. "אנחנו גם נשמח כמובן לקבל תמיכה ממשרד התרבות, בעינינו השימור הזה זאת מטרה לאומית. ככל שיעברו השנים, אנחנו חושבים שאנשים יבינו את האוסף הזה טוב יותר, ויתנו לו יותר כבוד".

"יכול להיות שנצטרך לעזוב למקום פחות מרכזי", מודה כהאן בחיוך. "אבל אנחנו רוצים מקום של קבע. רק שלא נצטרך שוב לעזוב את העיירה".