כשישו קם לתחיה: זומבים ורוחות במסורות חג המולד אצל יהודי אשכנז

"ניטל נאכט" הוא כינוי יהודי־אשכנזי לליל חג המולד, ולמרות שאינו חג יהודי בכלל הפך ללילה שבו קהילות יהודיות מסויימות נוהגות מנהגים משונים ואפילו פרובוקטיבים. אבל מהיכן הגיעו מנהגי הניטל נאכט ואיך הם קשורים להתגוננות מפני כוחות האופל?

יהודים משחקים בקלפים בניטל נאכט, נוצר בבינה מלאכותית.

יהודים משחקים בקלפים בניטל נאכט, נוצר בבינה מלאכותית.

כאשר יחגוג העולם הנוצרי את חג המולד, יציינו ברחבי קהילות חסידיות את ה"ניטל נאכט". מנהגי ה"ניטל" ('מולד' בשפות הלטיניות) היו נפוצות בכל קהילות יהודי אשכנז ומתועדים לפחות חמש מאות שנה, עד שעם העליה למדינת ישראל, הפכו לנחלתן של חסידויות בודדות בלבד. 

בליל חג המולד נהגו יהודים להתקהל במבנה ציבורי מואר היטב, לשחק בקלפים עד אור הבוקר, לאכול שום ולהימנע מלימוד תורה. גם אם מי מהם לא הזדמנו לאירוע הניטל המרכזי ונשארו  בבית, הם נהגו להימנע מקיום יחסים (ובמקומות מסויימים אפילו נעלו את המקוואות מבעוד יום). מנהג נוסף היא הקפדה לא לצאת מהבית אל בית הכיסא, כלומר השירותים, שבימים עברו היה מבנה חיצוני ומרוחק.

הרבי מילובביץ' משחק שחמט עם חותנו הרבי הריי"צ בעיירת המרפא פרכטולדסדורף
הרבי מילובביץ' משחק שחמט עם חותנו הרבי הריי"צ בעיירת המרפא פרכטולדסדורף

טאקי עד אור הבוקר

אם אתם שואלים את עצמכם מה המקור למנהגים הללו – אתם לא לבד. כבר מאות שנים שרבנים, חוקרים ואנטישמיים אינטרנטים אנונימים מנסים להבין אותם. ההסבר הנפוץ הוא שמדובר בהפגנת זילזול בחג הנוצרי ואבלות על הולדת "אותו האיש", שאפילו לא מאוזכר בשמו. אבל אם נחשוב על כך לעומק, אפשר לחשוב על מעשים הרבה יותר מזלזלים כלפי אירוע הולדתו של ישו מאשר משחקי פוקר עד הבוקר.

מעניין הוא שאצל אנשים שבעצמם נהגו את מנהגי ה'ניטל' ניתן בדרך כלל טעם אחר: מקובלים אמרו שבלילה הזה שולטים כוחות הטומאה, 'הקליפות', 'החיצוניים', ולכן הוא מסוכן במיוחד. ההתקהלות, האור, המשחק והשום נועדו להבריח את האופל. לכן גם חשוב היה להימנע מלימוד תורה משום שלימוד תורה בזמנים שבהם שולטים כוחות הטומאה עשוי דווקא לחזק אותם.

לאורך השנים הנצרות נהגה לצנזר ולמחוק התייחסויות לא מחמיאות או מזלזלות בנצרות גם בתוך טקסטים יהודים פנימיים (לדוגמה, התלמוד). אך במקורות שלא היו נתונים תחת הצנזורה הנוצרית נאמר במפורש שכוחות האופל הללו כוללים את ישו הנוצרי בכבודו ובעצמו – בלילה זה, ישו קם לתחייה ונדון להסתובב בעולם, ומנסה לפגוע ביהודים שאינם נזהרים. הוא עשוי לפגוע בכל מי שמסתובב בחוץ לבדו או יוצא לבית הכיסא. הם הזהירו שתינוק שיווצר בלילה זה יהיה נתון להשפעתו של ישו כל חייו. הוא נמשך במיוחד ללימוד תורה, משום שבעברו היה תלמיד חכמים, ועל כן נמנעים מהלימוד שעשוי לזמן אותו או למשוך אותו. הוא שורץ בחושך ונרתע מן האור, מן השחוק ומריח השום. חדי העין יראו מייד את הקישור בין אלמנטים ערפדיים קלאסיים לבין דמותו של ישו כמי שקם לתחיה מהמתים. 

אבל עדיין, יש משהו קצת מוזר בהסבר של ישו הערפד.

משחק קלפים אצל לובה. ארכיון בוריס כרמי, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
משחק קלפים אצל לובה. ארכיון בוריס כרמי, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

חג המולד של הרוחות

הפתרון לתעלומה, על פי מאמר של החוקרת רבקה שרבך, הוא במנהגי חג המולד הנוצריים מימי הביניים וראשית העת החדשה. ה"קריסמס"' העליז והמשפחתי שכולנו מכירים הוא המצאה בריטית מהמאה ה-19. עד אז ליל חג המולד נחשב לזמן שבו רוחות המתים החוטאים שבות לעולם, לילה בו מכשפות ושדים שורצים ברחובות ומנסים לפגוע בבני האדם.

בלילה זה נוצרים נמנעו מללכת לכנסייה או לאתרים קדושים, כי שם הרוחות היו מקיימות את תפילות החג שלהם, ולכן תפילות בכלל נחשבו ללא יעילות ואף מזיקות. במקום זאת, היו מתקהלים המאמינים הנוצרים בחדרים ציבוריים מוארים עד הבוקר, אוכלים שום, ומשחקים בקלפים – הכול כדי להרחיק את הרוחות. כמובן שלא היו מקיימים יחסי מין, אך גם התפתחה אמונה עממית שתינוק שנתעבר בליל חג המולד ישתייך לכוחות האופל, או שיהיה מסוגל לראות רוחות.

במקומות רבים התפתחו מנהגי חיקוי של האמונות הללו, ואנשי עיירה נבחרים היו מתחפשים לרוחות, מכשפות וחוטאים שקמו לתחייה. הם היו עוברים מבית לבית בצלצולי פעמונים, ובודקים אם הילדים יודעים טקסטים דתיים בעל פה: הילדים הטובים קיבלו ממתק, ואילו הילדים הרעים, לפי השמועה, בותרו לבתרים ואיבריהם בושלו ברותחים. אם המנהג הזה מזכיר לכם את 'ליל כל הקדושים', זו השתלשלות מקבילה של אותו מנהג; וכן, אם זה נשמע לכם כמו גרסה מוקדמת לסנטה קלאוס, זה כנראה מה שזה היה.

לכאורה ניתן להניח שהטוויסט המזלזל, כלומר האיחוד בין דמותו של ישו וכוחות הטומאה והשדים והמזיקים, הוא הדגש היהודי בכל סלט המנהגים הללו. אבל מסתבר שאפילו זו לא המצאה יהודית.

עד ימינו אנו, בארצות רבות, קיימת האמונה ש'ישו הקטן' מסתובב בליל חג המולד וישנם כפרים בהם המנהגים התערבבו, ואדם המחופש לישו הצטרף לשדים ולרוחות ברחובות. ישו הזה לא היה תינוק יפהפייה, אלא בחור הלובש עור דוב הפוך עם זנב, אוחז באלת עץ מסיבית, מסתובב בין הילדים המובהלים ודורש מהם להתפלל אליו.

ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

ישו הקטן יתפוס לך את הבהונות

נראה שאפשר לומר שהמסורת העממית היהודית הכירה, אימצה ואפילו שימרה את המנהגים העתיקים יותר של חג המולד אחרי שאלה עברו ברובם מין העולם. 

הרפורמציה הגרמנית, המהפכה התעשייתית האנגלית והקפיטליזם האמריקאי שינוי את חג המולד ללא היכר, וכמעט כל מנהגי החג המוכרים כיום הם חידוש ממאתיים השנים האחרונות. למרבה האירוניה, היחידים שעדיין משמרים את מנהגי החג הקדומים הם כמה קהילות של יהודים אשכנזים, שאצלם מנהג אבות דין הוא. או כמו שאומרת הבדיחה היהודית המפורסמת, מה נוצרים מבינים בכלל בחג המולד?

מכתבים מאב חג המולד: סיפורי טולקין לילדים (שגם למבוגרים כדאי לקרוא) 

לפני שג'ון רולנד רעואל טולקין ברא עולמות במחי עטו, הוא היה אבא שסיפר סיפורים נהדרים לילדיו. סדרת סיפורים אחת כזו נוצרה על ידו בצורה יוצאת דופן, ובסופו של דבר הונצחה בדפוס. זהו סיפורה של חליפת מכתבים בת יותר מעשרים שנה בין הקוטב הצפוני לערי האוניברסיטאות לידס ואוקספורד בבריטניה

Hpt

אב חג המולד. איור של טולקין מתוך "Letters from Father Christmas"

הוא אדם מכובד, כפי שאתם ככל הנראה יודעים, פרופסור בפקולטה יוקרתית לבלשנות, פילולוג מומחה ללשונות עתיקות שבזמנו החופשי ממציא שפות וכותב סיפורים. אבל עכשיו, הוא יושב ליד שולחן הכתיבה שלו, בחדר העמוס לעייפה בספרים ובדפים כתובים, ולצידו קופסת עפרונות צבעוניים. הוא מצייר. 

מתחת אצבעותיו המיומנות מתעצב מה שנראה כמו… בול דואר. על ה"בול" מאויירת שמש אדומה, נוף ארקטי קפוא ועמוד קרח גדול במרכז. את הבול המצויר הוא מדביק בזהירות על צידה האחורי של מעטפה מרובעת גדולה, וחותם עליה משהו. אם תתקרבו תוכלו לראות את החותמת, שנראית כמו חותמת דואר בריטית רגילה, אבל שם הסניף מעט מוזר: "Chimney Post" [דואר ארובה – מ.ז.]. 

כשלרגליו גרביים בלבד, הוא לוקח את המעטפה ויורד חרש לקומה התחתונה של הבית. הוא פונה אל הדלת האחורית, ובדרך אליה מושך את הערדליים שעמדו בכניסה לבית. הוא מטביע אותם בשלג, מטשטש את השקע שנוצר ואז מכניס אותם הביתה. על השטיח בסלון, בכיוונה של האח הגדולה, הוא מטביע עקבות מושלגים, גדולים. לבסוף, הוא מניח את המעטפה במקום בולט על אדן האח, שם ימצאו אותה הילדים כשיקומו מחר בבוקר, בוקר חג המולד, והולך סוף סוף לישון. 

Whatsapp Image 2024 12 18 At 04.16.04
אחד הבולים שצוירו על ידי טולקין, מתוך "Letters from Father Christmas"
Whatsapp Image 2024 12 18 At 04.16.03 (1)
חותמת הדואר המיוחדת שעיצב טולקין, "דואר ארובה". מתוך "Letters from Father Christmas"

ג'ון רונלד רעואל טולקין החזיק במספר כובעים בו זמנית. עבור הסטודנטים שלו, הוא היה המרצה המבריק שדיבר מהר מידי ועדיין היה אנושי הרבה יותר ממרבית המרצים האחרים. עבור העולם הוא היה הסופר הנערץ, האיש שברא את הארץ התיכונה, זה שכתב את "ההוביט", ואת "שר הטבעות".

אבל עבור ג'ון, מייקל, כריסטופר ופרסיליה הוא היה פשוט 'אבא'. 

ואיזה אבא הוא היה. הוא היה נוסע איתם באופניים למיסת הבוקר בכנסיה הקרובה, ולוקח אותם לתחנת רכבת רחוקה כדי שהבנים (שהיו בשיאה של תקופה שטולקין כינה "טירוף הרכבות הזה"), יוכלו לראות במו עיניהם את הרכבת המהירה של צ'לטנהם ולשמוע את צפירותיה. הוא היה מסייע להם בשיעורי הבית, יוצא לטיולים רגליים בשדות הבוציים שמסביב לבית ועובד איתם בגינה. 

אבל הדבר המיוחד ביותר שעשה עבורם היה כתיבת סיפורים. 

אותו אדם שהמציא את ז'אנר הפנטזיה מחדש וכתב את "הסילמריליון" כבד-הראש, המציא עבור ג'ון הפעוט, שהתקשה להרדם, את "קרוטס" [גזרים – מ.ז.] – סדרת סיפורים מסמרת שיער על ילד אדום שיער שטיפס לתוך שעון קוקיה ומשם יצא להרפתקאות מסעירות. 

הוא גילה, באמצעות ילדיו, שהוא נהנה להיות קצת ילד בעצמו. גם בחברת מבוגרים היה לו חוש הומור עדין, אבל בחברת ילדים – ובעיקר בחברת ילדיו שלו – הוא נתן לו דרור. 

הם היו משחקים ביחד משחקים פרועים, וכמעט כל אחד מילדיו קיבל סדרת סיפורים משל עצמו, בהתאם לצורך. כשלמייקל היו סיוטים – נולד "ביל סטיקרס", הגולם חסר הרסן שתמיד נחלץ מהצרות אותן הביא על עצמו, וכשהילדים איבדו את כלב הצעצוע שלהם בחוף הים, נולד הקוסם פסמתוס פסמתידס שיכול היה להפיח חיים בצעצועים מתים. 

הפסגה היצירתית של מערכת היחסים הסיפורית הזו היה כמובן הספר שכתב בלילות להנאת ילדיו, כשאלה גדלו מעט – "ההוביט". אבל הפסגה האבהית של מערכת היחסים הזו התגלמה בסיפור אחר, או בעצם בסדרת סיפורים אחרת שיצירתה התמשכה על פני למעלה משני עשורים. 

Whatsapp Image 2024 12 18 At 04.16.01 (2)
מכתבים צבעוניים כתובים ביד, בכתב יד בלתי ניתן לזיהוי. מתוך "Letters from Father Christmas"

חג המולד של שנת 1920 מצא את משפחת טולקין הצעירה בתקופה מאתגרת. טולקין קיבל אז משרה באוניברסיטת לידס, אבל אידית בדיוק ילדה את בנם השני, מייקל, והמעבר מאוקספורד בה התגוררו ללידס הצפונית והמפוייחת, היה מסובך מדי, והם רצו לוודא שטולקין אכן מתבסס במשרה החדשה לפני שהם עושים צעדים משמעותיים. אז בינתיים טולקין התגורר במהלך השבוע בדירת חדר קטנטנה וחשוכה ליד האוניברסיטה, ורק בסופי שבוע הגיע הביתה, לאוקספורד, לאידית, לתינוק מייקל ולג'ון הפעוט. 

באותו ערב חג המולד קיבל ג'ון בן השלוש את מה שהיה ככל הנראה המכתב הראשון בחייו. 

"בית חג המולד, הקוטב הצפוני" היה כתוב בראש הדף, ובהמשך פנה הכותב ישירות אליו: 

"ג'ון היקר", כתב מי שהזדהה בשולי הדף כ"אב חג המולד", "שמעתי ששאלת את אביך איך אני נראה, ואיפה אני גר. אז ציירתי עבורך את ביתי, בבקשה תשמור על התמונה". 

זו הייתה תחילתה של חליפת מכתבים ארוכה ומופלאה. 

Whatsapp Image 2024 12 18 At 04.16.02
אחד האיורים בספר, מתוך "Letters from Father Christmas"

מצד משפחת טולקין, הצטרפו בהמשך לקהל הקוראים של אב חג המולד גם מייקל (ואז מוענו המכתבים ל"ג'ון ומייקל היקרים"), כריסטופר (ואז מוענו המכתבים ל"ילדים יקרים") ואז גם אחותם הקטנה, הבת שאמא אידית חיכתה לה כל כך – פריסילה (ואז מוענו המכתבים ל"בנים ובת יקרים"). 

מצידו של אב חג המולד, הצטרפו לסיפוריו הנהדרים, בעלי הניחוח הקסום שהלכו והתארכו ככל שגדלו הילדים, שלל דמויות, עוזרים או אויבים. חלקן היו מבוססות היטב במסורות עתיקות של החג, וחלקן שאולות ממיתולוגיות ואגדות שונות (כמו שדוני השלג, הגובלינים והגנומים). 

Whatsapp Image 2024 12 18 At 04.16.02 (1)
היו גם "כותבים אורחים" מידי פעם, כמו למשל דוב הקוטב כאן. לכל אחד מהם היה כתב יד אחר וסגנון כתיבה אחר. מתוך "Letters from Father Christmas"

ילדי משפחת טולקין היו מקבלים מדי שנה, כמה ימים לפני, או ביום החג עצמו, מכתב שגולל את קורותיהם המלהיבות ואת מעלליהם הקסומים של יושבי הקוטב הצפוני בשנה החולפת. בתחילה הסיפורים לא היו מורכבים: האיש שגר על הירח נפל שנה אחת, כתוצאה מפיצוץ עז של זיקוקין די נור מפלצתיים, לתוך גנו של אב חג המולד, שם הוא כובד בשוקולד עד שהרגיש טוב יותר וחזר למעלה, לסדר מחדש את הכוכבים. אבל בהמשך, העלילות הפכו מורכבות יותר וכללו אחיינים שהגיעו מרחוק ונשארו לתקופות ארוכות, מלחמות גובלינים, מערות מסתוריות עם ציורי קיר, עלפים ועוד שלל יצורים קסומים. למכתבים צורפו איורים צבעוניים, מוקפדים. הילדים ענו במכתבים משלהם, שאליהם התייחס אב חג המולד, שנה לאחר מכן, בתחילת המכתב הבא בדרך כלל. 

טולקין עשה מאמצים כבירים כדי להסוות את זהותו ולהחזיק את האשלייה שנים רבות ככל האפשר. הוא שינה את כתב ידו ("אב חג המולד" טען כי הקור גורם לכתב ידו לרעוד), ויצר "בולים" של הקוטב הצפוני וחותמת דואר שעיטרו את המעטפות ושיוו להן מראה זר, מסתורי. הוא היה יוצא מהבית להניח את המכתב השנתי בתיבת הדואר, ואז עובר ומטשטש את עקבותיו, או שהיה מניח את המכתב על האח, ואז מלכלך בטביעות רגליים את הדרך אליה. בשלב מסוים הוא עשה עסקה כלשהי עם הדוור, וזה החל לדפוק על דלת ביתם של הטולקינים ולהניח את המכתבים בידיהם הנרגשות של הילדים עצמם. 

Whatsapp Image 2024 12 18 At 04.16.01
האם חשבתם שטולקין יכול לכתוב ספר בלי להמציא שפה או לפחות כתב סתרים על הדרך? מתוך "Letters from Father Christmas"

יותר מעשרים שנה נשמרה המסורת הזו, החל מחג המולד של 1920, ועד לחגי המולד של מלחמת העולם השניה, בהם הופנו המכתבים כבר רק לפריסילה הקטנה, שכן אחיה הגדולים עזבו את הבית זה לא מכבר (ובכל מקרה כנראה כבר ידעו מי הוא זה ששולח את המכתבים). 

במהלך חייו פרסם טולקין, מעבר לשר הטבעות ולהוביט, גם סיפורים אחרים, קצרים יותר, שרובם סופרו גם הם קודם לילדיו. הרפתקאות טום בומבדיל, למשל, או עלילותיו של האיכר גיילס בן הם. אבל הסיפורים האלו, מפיו של אב חג המולד, נשארו בחיק המשפחה. הם היו המתנה הפרטית שלו לילדיו.   

איש לא היה קורא אותם, לולא כלתו של ג'ון רונלד רעואל טולקין. 

לאחר מותו של טולקין, הפך בנו הצעיר כריסטופר את פרסום כתבי היד של אביו למשימת חייו. (האם למסירותו של של טולקין כאב היה חלק בהחלטה הזו?). בתחילה הוא הוציא לאור את "הסילמריליון", מה שהיה בעצם הספר הראשון שעליו החל לעבוד טולקין עוד ב-1917 והיווה רקע מיתולוגי והיסטורי לעולם של שר הטבעות, ואחריו הגיעו עוד רבים אחרים. 

Silmarilion Press
העיתונות העברית מספרת על תרגומו של הסילמריליון לעברית, מעריב, 28 באוקטובר, 1977. מתוך ארכיון העיתונות ההיסטורית של הספרייה הלאומית

אשתו של כריסטופר היא זו שטיפלה במכתבי אב חג המולד. היא אספה את הדפים הכתובים ואת האיורים, ושלחה אותם להוצאת הספרים הוותיקה "אלן את אנווין", זו שהוציאה את שאר ספריו של טולקין. 

בשנת 1976, כשלוש שנים לאחר מותו, פורסמו רוב המכתבים כספר – "Letters from Father Christmas". הספר התקבל בחום על ידי העם הבריטי, שעדיין קצת התאבל על הסופר האהוב. מאוחר יותר יצאה גם מהדורה שניה, שכללה מכתבים נוספים שהושמטו מהמהדורה הראשונה ויצאה לאור גם בארה"ב ובמדינות אחרות. 

אפשר היה לצפות שזו תהיה אנקדוטה קצרה, שימכרו כך וכך עותקים אבל אז יישכח הספר הזה, האישי כל כך, מן העולם. אבל לא זה מה שקרה. לאורך השנים, אנשים המשיכו לקנות אותו ולהתרגש ממנו. במקומות מסוימים הוא הפך לחלק ממסורות החג. בשנה שעברה, למשל, הוקרא אחד הסיפורים בטקס חג המולד המלכותי בכנסיית ווסטמינסטר, לקהל שכלל, בין השאר את הנסיכים הצעירים ג'ורג', שרלוט ולואי.

תמונה ראשית
מהדורות שונות בצבע שכולן עדיין נמכרות היום

מעריצי טולקין, ימצאו בסיפורים הדים ורסיסי התחלות לעולם האחר, הגדול, שבנה. במכתבים המאוחרים יותר ניתן למצוא עלפים, ומזכירה עלפית אחת, שכותבת כמה פעמים לילדים בעצמה, ונקראת בשם "אילברת'".  

עד היום, מהדורות צבעוניות ויפהפיות של "Letters from Father Christmas" ממשיכות לצאת לאור ולהימכר בתפוצה בינלאומית באתרים כדוגמת אמזון. 

האם הסיפורים האלה מצליחים בשם עצמם, או שהמעריצים פשוט נהנים מהצצה לחייו המשפחתיים של מושא הערצתם? ואולי מעל הכל, סיפורם של הסיפורים האלה מלמד אותנו על טולקין עצמו, שלמרות שיצר עולם אפי במהותו, מלא ביצורים קסומים, מפלצות וגיבורים, בסופו של דבר, החשיב ביותר דווקא את חלקת האלוקים הקטנה והביתית שלו. את האח שלידו יושבת המשפחה.

"חזרתי הביתה", אומר סם במילים האחרונות של שר הטבעות, ומזכיר לנו בעצם מה היה הדבר הזה, שעבורו ממלכות וגיבורים יוצאים למלחמות. 

Letters From Father Christmas Japan
ויש אפילו גרסה ביפנית, למה לא בעברית?

חג החושך של אדם הראשון

לכולנו ידוע למה חוגגים וחוגגות את חנוכה, לא? כך לפחות חשבנו. אבל לא רק כד קטן וגבורות ישראל עומדים מאחורי חג האורים. סיפור קטן מהתלמוד מגלה לנו את הפן האוניברסלי של חג החנוכה וחושף שגם אדם הראשון פחד קצת מהחושך

צילום: נדב מן, ביתמונה. מאוסף אדגר הירשביין. מקור האוסף: תמר לוי. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

חנוכה נחשב לחג האור. אבל האמת היא שבמובנים רבים אין זה כך. חנוכה הוא דווקא חג החושך. הוא נחגג בתקופה הכי חשוכה בשנה, בתקופה שבה השמש הולכת ומתמעטת.

אז למה אנחנו חוגגים את חג האור? התשובה המוכרת נובעת בדרך כלל מהסיפור התלמודי שמסופר בפי כל בימי החנוכה, סיפור נס פך השמן. כשהגיעו המכבים למקדש היו כל השמנים טמאים ולא יכלו להדליק בהם את המנורה, עד שמצאו פך שמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול. והפך, שהיה אמור להספיק ליום אחד בלבד, הספיק לשמונה ימים תמימים. לכן אנחנו חוגגים שמונה ימים ומדליקים את הנרות לזכר הנס.

חנוכה, 1976. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

אבל יש עוד סיפור תלמודי לחנוכה. זהו סיפור פחות מוכר ופחות מסופר, והוא מגיע אחורה בזמן הרבה לפני תקופת המכבים. הוא מגיע ממש עד לאדם הראשון. 

וכך מספר לנו התלמוד: "לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים" (מסכת עבודה זרה דף ח עמוד א).

בפעם הראשונה שפגש אדם את החורף, ראה שהימים התחילו להתקצר, שהעולם החשיך מוקדם יותר ויותר. נבהל אדם הראשון וחשב שזה יהיה סופו של העולם. שזה יהיה גם הסוף שלו. 

האדם הראשון רואה את החושך וקודם כל בטוח שזה באשמתו. שהחושך הוא עונש. עונש של אלוהים כלפיו בגלל חטאיו. עונש שיגרום לעולם לחזור למצב של תוהו ובוהו. 

מה עשה? על פי הסיפור התלמודי, לקח האדם הראשון אחריות והחליט לעצור את שטף חייו. הוא פצח בשמונה ימים של תענית, של תפילה ומחשבות כדי לנסות לשנות את רוע הגזירה. 

אחרי שמונה ימים כאלו החלו הימים להתארך והוא הבין שזה מנהגו של עולם. שהחושך הוא זמני. שזו רק תקופה קשה. האור עוד יחזור.   

בסוף הסיפור, בשנה שאחרי, האדם הראשון בחר לחגוג גם את הימים החשוכים, אותם שמונה ימים שבהם ישב בתענית ובתפילה. אותם שמונה ימים שהם הכי חשוכים בשנה. דווקא הימים האלה הפכו בסוף לחג החנוכה. 

"לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים. הוא קבעם לשם שמים, והם קבעום לשם עבודת כוכבים".

התלמוד מוסיף בסופו של הסיפור שאת הימים המיוחדים שקבע האדם הראשון הוא קבע לשם שמיים אבל – בהמשך לקחו אנשים ותרבויות את הימים האלה לחגים של "עבודת כוכבים" כלומר חגים שנחגגים על ידי עמים אחרים ובשם אלוהים אחרים. 

אנחנו רגילים לראות את חנוכה כחג לאומי, כחג שמדבר על ניצחון מעטים על רבים, כחג שביסס את שלטון הממלכה החשמונאית. אבל התלמוד מגלה לנו שעוד לפני הגלגול המכבי של חנוכה, היה חג אחר, חג אור קדום, ששורשיו מגיעים אפילו עד האדם הראשון. ועוד מוסיף התלמוד ברמיזה שתרבויות נוספות חוגגות חגים בתקופה הזו של השנה, ואולי בסופו של דבר כולם נובעים משורש דומה. אולי מקור החג נובע ממקור אנושי טבעי שמביט על התקופה החשוכה הזו של השנה ומנסה להציף אותה באור. התלמוד בסיפור הזה מדגיש דווקא את האלמנט האוניברסלי של חנוכה, המאבק הטבעי כל כך בין חושך לאור. זהו מאבק שאנחנו יכולים לחוש מידי שנה ולפעמים אפילו מידי יום. 

חנוכה בנווה עוז, 1968. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

אמירה זו של חז"ל עודנה נכונה גם היום. גם בימינו אנחנו יכולים לחזות בחגים שנחוגים בתקופה זו של השנה, בין אם מדובר בחג המולד הנוצרי ובין אם מדובר בחגים נוספים שנחגגים ברחבי העולם.

רוב החגים הללו מציינים את ניצחון האור והטוב על החושך והרע, ונחגגים לקראת ה-21 בדצמבר, שהוא היום הקצר ביותר בשנה בחצי הכדור הצפוני. בהודו למשל, נחגג הדיוואלי. כמו חגי אור אחרים, הוא מאופיין על ידי הדלקת נרות וזיקוקים לגירוש ומיעוט החושך המתגבר.

הסקוטים נוהגים לציין את חג ההוגמאנאיי בתהלוכות עירוניות שבהן מתחפשים הגברים לוויקינגים ונושאים לפידי ענק. הלפידים חוגגים את כוחה של השמש וגם את מלחמת האור והטוהר בשדים וברוחות רעות.

גם בחגי אור נוספים חוזרים אותם מוטיבים. וכולם נובעים כנראה מהחושך שפוקד אותנו בשלב הזה של השנה ומהצורך האנושי כל כך להעלים אותו ולראות שוב במהרה עולם מואר. כמו שכתבה שרה לוי-תנאי בשירה המפורסם – "באנו חושך לגרש". 

אם נחזור רגע לסיפורו של האדם הראשון נגלה שהוא בכלל לא ניסה לגרש את החושך. החושך הפחיד אותו בשנה הראשונה, כאשר הוא חשב שהחושך מביא עליו כליה. אבל ברגע שהוא הבין שזהו מנהגו של עולם הוא בחר לעשות משהו אחר. הוא בחר לחגוג את החושך. 

מעבר לאוניברסליות של סיפורו של האדם הראשון, חז"ל מלמדים אותנו גם להעריך את החושך. למצוא את הדרך להתיידד איתו, לחגוג אותו. לראות גם בו את הטוב. כפי שנאמר בסוף המדרש – "לשנה אחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים". גם את ימי האור הוא חגג וגם את ימי החושך. אלו ואלו ימים שיש בהם טוב. ימים שצריך לחגוג. 

"אז זה העניין חבריי. כדאי שתפנימו – החושך חשוב לא פחות מהאור. וכדי לאזן אלפי שנים של אפליה כלפי החושך, אין ברירה אלא לנקוט במדיניות של העדפה מתקנת כלפיו ולאפשר לנו לגלות את המרתף החשוך באישיות שלנו, זה שהעדפנו להתעלם מקיומו…ולכן, נא לתפוס אומץ ולצלול ראש אל החושך. לצלול אל החלקים החבויים בנו. לתת להם ביטוי. לתפוס איתם קשרים, לחבר אותם אלינו. וכשתעשו את זה תבינו עד כמה החושך הזה הוא אור גדול".  – עמי טואג

הדלקת נרות חנוכה בגן ילדים של "אמונה" ביפו. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

שר התורה: המלאך המסתורי ביותר בפמלייה השמיימית

סיפורו של המלאך שילמד אתכם את התורה כולה ברגע

מלאך ההתגלות, ציור של המשורר והאמן האנגלי ויליאם בלייק

מה אם היינו מספרים לכם שיש מלאך אחד שיכול לעזור לכם לדעת את כל התנ"ך בעל פה? התלמוד מצווה על אדם ללמד את בנו קרוא וכתוב כדי שיוכל ללמוד את התורה. התיעוד ההיסטורי של תקופות קדומות, למשל בגניזת קהיר, כמו גם הדיונים התלמודיים, מלמד אותנו שהיו אבות רבים שדאגו גם לחינוך בנותיהם. מנגד הגתה תורת הסוד העברית הקדומה בקיומו של מלאך שמיימי, המסתורי שבמלאכי השם, המעניק ליהודי המאמין בבת אחת וללא מאמץ (חוץ ממאמץ האיתנים שבלהגיע אל המלאך עצמו) את כוח העל הנחשק ביותר שיוכל לדמיין: ידיעה שלמה ומלאה של התנ"ך בעל פה. שמו של המלאך המסתורי? שר התורה.

מאז ומתמיד היה לימוד התורה עמוד התווך של היהדות הרבנית.

אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ, בַּעֲצַת רְשָׁעִים; וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים, לֹא עָמָד, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים, לֹא יָשָׁב. כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהוָה, חֶפְצוֹ; וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה, יוֹמָם וָלָיְלָה.

כך משורר דוד המלך במזמור הראשון של תהלים. וזאת לא הדוגמה היחידה שבה מתייחס התנ"ך אל עצמו כספר הספרים שעל העם ללמוד ולשנן בו. אך היו אלה חכמינו זכרם לברכה שפיתחו את העיקרון הזה והפכו אותו לחזות הכל. בפתיחה האלמותית של מדרש בראשית רבה מגלה הקורא את הקשר בין האל, העולם והתורה. התורה היא התכנית האדריכלית של העולם, תכנית הפעולה שאחריה עוקב האל בדיוק ובפרוטרוט בבריאת העולם וכנראה שהרבה מעבר לה:

התורה אומרת: אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו… כך היה הקב"ה מביט בתורה, ובורא את העולם, והתורה אמרה 'בראשית ברא אלוהים', ואין ראשית אלא תורה.

הטקסט המקראי, לפי תפיסה זאת, קדם לא רק לאירועים המתארים אותו, אלא לעולם, ולמעשה הנחה את האל בבריאתו.

לא פלא אם כן שבמרוצת השנים חלמו יהודים רבים על מפגש עם שר התורה המסתורי. בכתבה זו ננסה עד כמה שניתן להתחקות אחר קורותיו והופעתו.

השם שר התורה נזכר לראשונה בספרות ההיכלות והמרכבה, הספרות היהודית המיסטית הקדומה המתארת את מסעם של כמה מחכמינו אל שבעת ההיכלות העליונים במטרה לצפות בדמות האל היושבת על כיסא הכבוד. חלק מהסיבה שיצאו יורדי המרכבה – כך נקראו המיסטיקאים היהודים – למסעם המפרך השמיימה היא כאמור ידיעה שלמה ומלאה של התורה ללא אפשרות לשכוח. זאת בקשה מעניינת כשחושבים על המאמץ העצום שהשקיעו חכמינו בלימוד תורה, אך היא מובנית בהחלט אם מתחשבים בהקשר המיסטי שבו נכתבים הדברים: יורדי המרכבה מעדיפים להקדיש את זמנם למסתרי התורה, לכניסה לפרדס, כפי שכונו בלשונם. אם ידעו מראש את כל התורה יקדימו להעמיק אל הרובד הסודי ביותר שלה.

וכך נכתב באחת מהגרסאות הרבות לספר "היכלות רבתי". מרתק במיוחד שהדברים נכתבו לאחר חורבן הבית השני, אבל בהיסטוריה החלופית שנכתבת כאן – הבית השני עודנו עומד. ולמעשה, בזכות בנייתו יתגלו יותר סודות אלוהיים:

מיום שניתנה תורה לישראל עד שנבנה הבית האחרון תורה ניתנה, הדרה לא ניתנה. ויקרה, גדולתה ותפארת שלה, אימתה פחדה יראתה עטרת גאוותה וגאונה זיוה וזיותה עוזה ועיזוזה, ממשלתה וגבורתה – לא ניתנו עד שנבנה הבית האחרון.

האל לא אדיש לרצונות של המיסטיקנים היהודים להעמיק בסודות:

אני יודע מה אתם מבקשים ולבי הכיר מה אתם מתאווים. תורה מרובה אתם מבקשים והמון תלמוד ורוב שמועות. לשאול הלכה אתם מצפים ולהמון רזיי אתם מחמדין. להרבות הרים הרים, להפלות תושיה גבעות גבעות, להגדיל תלמוד בחוצות ופלפול ברחובות. להרבות הלכות כחול הים ורזיי כעפרות תבל.

ולשם כך בדיוק נוצר שר התורה: כקיצור דרך וכמטרה סופית.

כתב-היד "היכלות רבתי" ששמור בספרייה הבריטית

 

גרסה נוספת של הספר היכלות רבתי הקושרת את שר התורה עם בית המקדש השני אולי מספרת את סיפורם של זרובבל בן שאלתיאל וכהניו, שהתקשו לשלב בין המאמץ הרב הכרוך בבניית הבית השני ובין הזמן הנחוץ ללימוד התורה. העמלים על בניית המקדש שחרב בידי הבבלים גילו שפשוט אין מספיק שעות ביממה. לשם כך נעזרו בשר התורה כדי להקל על העומס שלהם.

בגרסה זאת האל מודה שהגלות הייתה עונש כבד מדי על חטאי העם, עונש שגרם להם להזניח את לימוד התורה. המלאכים תחילה התנגדו להעניק לעם ישראל את הסוד הגדול שיאפשר להם לזכור את התורה על-פה, אך זרובבל מאלץ אותם על ידי שינון בקול של שמותיו של שר התורה – שמות שחשף בפניו האל.

מתי נהגה לראשונה קיומו של שר התורה? ומי היו הוגיו? שני גיבוריה המרכזיים של ספרות היכלות ומרכבה הם ר' עקיבא ור' ישמעאל שחיו ופעלו בימיו האחרונים של בית המקדש השני. ר' ישמעאל מתואר בספרות זאת בתואר "הכהן הגדול" אך כפי שכבר ראינו, מדובר גם כאן בהיסטוריה אלטרנטיבית שהרי היה זה אביו שהחזיק בתפקיד הרם לפני חורבן הבית, ר' ישמעאל היה רק נער בעת שנחרב בית המקדש.

הטקסט הנפוץ ביותר המספר על שר התורה נקרא "פרק נחוניה בן הקנה". מדובר בסט הוראות שמעניק נחוניה בן הקנה לתלמידו ר' ישמעאל המתקשה להצליח בלימודיו. וכך נפתחת אחת הגרסאות של הטקסט:

אמר ר' ישמעאל שלוש שנים היה רואה אותי ר' נחוניה בן הקנה בצער גדול ובסיגוף גדול מקרא שהייתי קורא ושונה היום ולמחר הייתי משכח אותם וכיון שראיתי שאין תלמודי מתקיים בידי עמדתי ותפשתי עצמי מאכילה ושתייה ומרחיצה וסיכה ומתשמיש המיטה ולא יצא מפי כל דבר זמר ושיר. אמר ר' ישמעאל מיד תפש אותי ר' נחוניה בן הקנה ולקחני מבית אבי והכניסני ללשכת הגזית והשביעני בחותם גדול בשבועה גדול…וכיוון ששמעתי הרב הגדול האירו עיניי וכל מה ששמעתי מקרא משנה וכל דבר לא הייתי משכח אותם עוד ונתחדש העולם בטוהר.

בהמשך מספר ר' ישמעאל על הדרך שבה הצליח לזמן את שר התורה, ומגלה אף את שמו: יופיאל.

כשהייתי בן י"ג שנה הרחיש לבי בדבר זה וחזרתי אצל רבי נחוניה בן הקנה רבי נומתי לי שרה של תורה מה שמו ונאם לי יופיאל שמו. מיד עמדתי וציערתי לעצמי ארבעים יום ואמרתי שם גדול עד שהורדתי אותו וירד בשלהבת אש ופניו כמראה ברק וכיון שראיתי אותו נבהלתי ונזדעזעתי וירדתי לאחוריי.

"פרק ר' נחוניה בן הקנה", בתוך כתב יד וטיקן 228

 

למעשה, בגרסאות שונות של אותו הטקסט עצמו נקרא שר התורה בשמות שונים. פגשנו אותו בשם יופיאל. אך בגרסה אחרת של פרק ר' נחוניה בן הקנה הוא מכונה סוריאל. ויש טקסטים אחרים באותה מסורת המזהים את שר התורה ישירות עם מטטרון שר הפנים, הלוא הוא חנוך המקראי שעלה השמיימה ונהפך למלאך. אין להתפלא על כך יותר מדי. שמות מלאכים בספרות הסוד העברית מתחלפים תדיר ביניהם, בייחוד אלו המכילים את התיבה המסיימת –אל.

"נשלמו השמות של מטטרון שר הפנים". מתוך כתב יד של ספרות ההיכלות מן המאה ה-17

 

בספר חשוב אחר בספרות ההיכלות, ספר היכלות זוטרתי, אנחנו מקבלים רמז לדרכי הפעולה של המסתורי שבמלאכי האל, ולעובדה שליווה את עם ישראל הרבה לפני הקמתו של בית המקדש השני. בספר זה מגלה ר' עקיבא, גיבור היצירה, משפט סודי שבעזרתו יידע ויזכור את המקרא כולו, אותו משפט שגילה כבר למשה רבנו על הר סיני. ולמרות שכמעט כל אזכור של שר התורה בספרות המיסטית הקדומה קורצת לקורא על כך שגם הוא יוכל לעקוב אחר ההוראות המשונות כדי להשיג בעצמו את כוח העל שמבטיח שר התורה, נדמה שאף פעם ההוראות לא מפורטות בפירוט נרחב ומדויק מספיק, כזה שיאפשר גם לנו להשיג את קיצור הדרך המדהים הזה באמצעות קסם.

המסתורין האופף את דרכי הפעולה ואת מהותו של שר התורה מכסה אף את הוגיה ויוצריה של ספרות היכלות ומרכבה שבה הופיע המלאך לראשונה. כל ידע על זהותם של מחברי הטקסטים – מתי חיו ופעלו, מהי הגרסה הראשונה ו"המקורית" שחיברו ועוד ועוד – כל השאלות הללו הן בגדר מסתורין מוחלט.

משה מוסר את לוחות הברית לבני ישראל הכלואים בתוך הר סיני אפוף הלהבות. האיור לקוח מכתב-היד הנקרא "חומש רגנסבורג". הוא נכתב ואויר בבוואריה (בעיר רגנסבורג), בשנת 1300 לערך. כיום הוא שמור במוזיאון ישראל.

 

לקריאה נוספת

יוסף דן, התיאופאניה של שר התורה: סיפור-מעשה, מאגיה ומיסטיקה בספרות ההיכלות והמרכבה, מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי כרך יג/ יד‎ (תשנ"א-תשנ"ב)

David Halperin, Faces of the Chariot (J. C. B. Mohr P. Siebeck, 1988)

Michael D. Swartz, Scholastic Magic: Ritual and Revelation in Early Jewish Mysticism (Princeton University Press, 1996)