הוא אדם מכובד, כפי שאתם ככל הנראה יודעים, פרופסור בפקולטה יוקרתית לבלשנות, פילולוג מומחה ללשונות עתיקות שבזמנו החופשי ממציא שפות וכותב סיפורים. אבל עכשיו, הוא יושב ליד שולחן הכתיבה שלו, בחדר העמוס לעייפה בספרים ובדפים כתובים, ולצידו קופסת עפרונות צבעוניים. הוא מצייר. 

מתחת אצבעותיו המיומנות מתעצב מה שנראה כמו… בול דואר. על ה"בול" מאויירת שמש אדומה, נוף ארקטי קפוא ועמוד קרח גדול במרכז. את הבול המצויר הוא מדביק בזהירות על צידה האחורי של מעטפה מרובעת גדולה, וחותם עליה משהו. אם תתקרבו תוכלו לראות את החותמת, שנראית כמו חותמת דואר בריטית רגילה, אבל שם הסניף מעט מוזר: "Chimney Post" [דואר ארובה – מ.ז.]. 

כשלרגליו גרביים בלבד, הוא לוקח את המעטפה ויורד חרש לקומה התחתונה של הבית. הוא פונה אל הדלת האחורית, ובדרך אליה מושך את הערדליים שעמדו בכניסה לבית. הוא מטביע אותם בשלג, מטשטש את השקע שנוצר ואז מכניס אותם הביתה. על השטיח בסלון, בכיוונה של האח הגדולה, הוא מטביע עקבות מושלגים, גדולים. לבסוף, הוא מניח את המעטפה במקום בולט על אדן האח, שם ימצאו אותה הילדים כשיקומו מחר בבוקר, בוקר חג המולד, והולך סוף סוף לישון. 

ג'ון רונלד רעואל טולקין החזיק במספר כובעים בו זמנית. עבור הסטודנטים שלו, הוא היה המרצה המבריק שדיבר מהר מידי ועדיין היה אנושי הרבה יותר ממרבית המרצים האחרים. עבור העולם הוא היה הסופר הנערץ, האיש שברא את הארץ התיכונה, זה שכתב את "ההוביט", ואת "שר הטבעות".

אבל עבור ג'ון, מייקל, כריסטופר ופרסיליה הוא היה פשוט 'אבא'. 

ואיזה אבא הוא היה. הוא היה נוסע איתם באופניים למיסת הבוקר בכנסיה הקרובה, ולוקח אותם לתחנת רכבת רחוקה כדי שהבנים (שהיו בשיאה של תקופה שטולקין כינה "טירוף הרכבות הזה"), יוכלו לראות במו עיניהם את הרכבת המהירה של צ'לטנהם ולשמוע את צפירותיה. הוא היה מסייע להם בשיעורי הבית, יוצא לטיולים רגליים בשדות הבוציים שמסביב לבית ועובד איתם בגינה. 

אבל הדבר המיוחד ביותר שעשה עבורם היה כתיבת סיפורים. 

אותו אדם שהמציא את ז'אנר הפנטזיה מחדש וכתב את "הסילמריליון" כבד-הראש, המציא עבור ג'ון הפעוט, שהתקשה להרדם, את "קרוטס" [גזרים – מ.ז.] – סדרת סיפורים מסמרת שיער על ילד אדום שיער שטיפס לתוך שעון קוקיה ומשם יצא להרפתקאות מסעירות. 

הוא גילה, באמצעות ילדיו, שהוא נהנה להיות קצת ילד בעצמו. גם בחברת מבוגרים היה לו חוש הומור עדין, אבל בחברת ילדים – ובעיקר בחברת ילדיו שלו – הוא נתן לו דרור. 

הם היו משחקים ביחד משחקים פרועים, וכמעט כל אחד מילדיו קיבל סדרת סיפורים משל עצמו, בהתאם לצורך. כשלמייקל היו סיוטים – נולד "ביל סטיקרס", הגולם חסר הרסן שתמיד נחלץ מהצרות אותן הביא על עצמו, וכשהילדים איבדו את כלב הצעצוע שלהם בחוף הים, נולד הקוסם פסמתוס פסמתידס שיכול היה להפיח חיים בצעצועים מתים. 

הפסגה היצירתית של מערכת היחסים הסיפורית הזו היה כמובן הספר שכתב בלילות להנאת ילדיו, כשאלה גדלו מעט – "ההוביט". אבל הפסגה האבהית של מערכת היחסים הזו התגלמה בסיפור אחר, או בעצם בסדרת סיפורים אחרת שיצירתה התמשכה על פני למעלה משני עשורים. 

חג המולד של שנת 1920 מצא את משפחת טולקין הצעירה בתקופה מאתגרת. טולקין קיבל אז משרה באוניברסיטת לידס, אבל אידית בדיוק ילדה את בנם השני, מייקל, והמעבר מאוקספורד בה התגוררו ללידס הצפונית והמפוייחת, היה מסובך מדי, והם רצו לוודא שטולקין אכן מתבסס במשרה החדשה לפני שהם עושים צעדים משמעותיים. אז בינתיים טולקין התגורר במהלך השבוע בדירת חדר קטנטנה וחשוכה ליד האוניברסיטה, ורק בסופי שבוע הגיע הביתה, לאוקספורד, לאידית, לתינוק מייקל ולג'ון הפעוט. 

באותו ערב חג המולד קיבל ג'ון בן השלוש את מה שהיה ככל הנראה המכתב הראשון בחייו. 

"בית חג המולד, הקוטב הצפוני" היה כתוב בראש הדף, ובהמשך פנה הכותב ישירות אליו: 

"ג'ון היקר", כתב מי שהזדהה בשולי הדף כ"אב חג המולד", "שמעתי ששאלת את אביך איך אני נראה, ואיפה אני גר. אז ציירתי עבורך את ביתי, בבקשה תשמור על התמונה". 

זו הייתה תחילתה של חליפת מכתבים ארוכה ומופלאה. 

מצד משפחת טולקין, הצטרפו בהמשך לקהל הקוראים של אב חג המולד גם מייקל (ואז מוענו המכתבים ל"ג'ון ומייקל היקרים"), כריסטופר (ואז מוענו המכתבים ל"ילדים יקרים") ואז גם אחותם הקטנה, הבת שאמא אידית חיכתה לה כל כך – פריסילה (ואז מוענו המכתבים ל"בנים ובת יקרים"). 

מצידו של אב חג המולד, הצטרפו לסיפוריו הנהדרים, בעלי הניחוח הקסום שהלכו והתארכו ככל שגדלו הילדים, שלל דמויות, עוזרים או אויבים. חלקן היו מבוססות היטב במסורות עתיקות של החג, וחלקן שאולות ממיתולוגיות ואגדות שונות (כמו שדוני השלג, הגובלינים והגנומים). 

ילדי משפחת טולקין היו מקבלים מדי שנה, כמה ימים לפני, או ביום החג עצמו, מכתב שגולל את קורותיהם המלהיבות ואת מעלליהם הקסומים של יושבי הקוטב הצפוני בשנה החולפת. בתחילה הסיפורים לא היו מורכבים: האיש שגר על הירח נפל שנה אחת, כתוצאה מפיצוץ עז של זיקוקין די נור מפלצתיים, לתוך גנו של אב חג המולד, שם הוא כובד בשוקולד עד שהרגיש טוב יותר וחזר למעלה, לסדר מחדש את הכוכבים. אבל בהמשך, העלילות הפכו מורכבות יותר וכללו אחיינים שהגיעו מרחוק ונשארו לתקופות ארוכות, מלחמות גובלינים, מערות מסתוריות עם ציורי קיר, עלפים ועוד שלל יצורים קסומים. למכתבים צורפו איורים צבעוניים, מוקפדים. הילדים ענו במכתבים משלהם, שאליהם התייחס אב חג המולד, שנה לאחר מכן, בתחילת המכתב הבא בדרך כלל. 

טולקין עשה מאמצים כבירים כדי להסוות את זהותו ולהחזיק את האשלייה שנים רבות ככל האפשר. הוא שינה את כתב ידו ("אב חג המולד" טען כי הקור גורם לכתב ידו לרעוד), ויצר "בולים" של הקוטב הצפוני וחותמת דואר שעיטרו את המעטפות ושיוו להן מראה זר, מסתורי. הוא היה יוצא מהבית להניח את המכתב השנתי בתיבת הדואר, ואז עובר ומטשטש את עקבותיו, או שהיה מניח את המכתב על האח, ואז מלכלך בטביעות רגליים את הדרך אליה. בשלב מסוים הוא עשה עסקה כלשהי עם הדוור, וזה החל לדפוק על דלת ביתם של הטולקינים ולהניח את המכתבים בידיהם הנרגשות של הילדים עצמם. 

יותר מעשרים שנה נשמרה המסורת הזו, החל מחג המולד של 1920, ועד לחגי המולד של מלחמת העולם השניה, בהם הופנו המכתבים כבר רק לפריסילה הקטנה, שכן אחיה הגדולים עזבו את הבית זה לא מכבר (ובכל מקרה כנראה כבר ידעו מי הוא זה ששולח את המכתבים). 

במהלך חייו פרסם טולקין, מעבר לשר הטבעות ולהוביט, גם סיפורים אחרים, קצרים יותר, שרובם סופרו גם הם קודם לילדיו. הרפתקאות טום בומבדיל, למשל, או עלילותיו של האיכר גיילס בן הם. אבל הסיפורים האלו, מפיו של אב חג המולד, נשארו בחיק המשפחה. הם היו המתנה הפרטית שלו לילדיו.   

איש לא היה קורא אותם, לולא כלתו של ג'ון רונלד רעואל טולקין. 

לאחר מותו של טולקין, הפך בנו הצעיר כריסטופר את פרסום כתבי היד של אביו למשימת חייו. (האם למסירותו של של טולקין כאב היה חלק בהחלטה הזו?). בתחילה הוא הוציא לאור את "הסילמריליון", מה שהיה בעצם הספר הראשון שעליו החל לעבוד טולקין עוד ב-1917 והיווה רקע מיתולוגי והיסטורי לעולם של שר הטבעות, ואחריו הגיעו עוד רבים אחרים. 

אשתו של כריסטופר היא זו שטיפלה במכתבי אב חג המולד. היא אספה את הדפים הכתובים ואת האיורים, ושלחה אותם להוצאת הספרים הוותיקה "אלן את אנווין", זו שהוציאה את שאר ספריו של טולקין. 

בשנת 1976, כשלוש שנים לאחר מותו, פורסמו רוב המכתבים כספר – "Letters from Father Christmas". הספר התקבל בחום על ידי העם הבריטי, שעדיין קצת התאבל על הסופר האהוב. מאוחר יותר יצאה גם מהדורה שניה, שכללה מכתבים נוספים שהושמטו מהמהדורה הראשונה ויצאה לאור גם בארה"ב ובמדינות אחרות. 

אפשר היה לצפות שזו תהיה אנקדוטה קצרה, שימכרו כך וכך עותקים אבל אז יישכח הספר הזה, האישי כל כך, מן העולם. אבל לא זה מה שקרה. לאורך השנים, אנשים המשיכו לקנות אותו ולהתרגש ממנו. במקומות מסוימים הוא הפך לחלק ממסורות החג. בשנה שעברה, למשל, הוקרא אחד הסיפורים בטקס חג המולד המלכותי בכנסיית ווסטמינסטר, לקהל שכלל, בין השאר את הנסיכים הצעירים ג'ורג', שרלוט ולואי.

מעריצי טולקין, ימצאו בסיפורים הדים ורסיסי התחלות לעולם האחר, הגדול, שבנה. במכתבים המאוחרים יותר ניתן למצוא עלפים, ומזכירה עלפית אחת, שכותבת כמה פעמים לילדים בעצמה, ונקראת בשם "אילברת'".  

עד היום, מהדורות צבעוניות ויפהפיות של "Letters from Father Christmas" ממשיכות לצאת לאור ולהימכר בתפוצה בינלאומית באתרים כדוגמת אמזון. 

האם הסיפורים האלה מצליחים בשם עצמם, או שהמעריצים פשוט נהנים מהצצה לחייו המשפחתיים של מושא הערצתם? ואולי מעל הכל, סיפורם של הסיפורים האלה מלמד אותנו על טולקין עצמו, שלמרות שיצר עולם אפי במהותו, מלא ביצורים קסומים, מפלצות וגיבורים, בסופו של דבר, החשיב ביותר דווקא את חלקת האלוקים הקטנה והביתית שלו. את האח שלידו יושבת המשפחה.

"חזרתי הביתה", אומר סם במילים האחרונות של שר הטבעות, ומזכיר לנו בעצם מה היה הדבר הזה, שעבורו ממלכות וגיבורים יוצאים למלחמות.