הכירו את "אם כל השדים" נעמה

כך הפכה נעמה המקראית לשדה אימתנית ומפחידה שיוצאת ממעמקי הים לפתות גברים

על ארבע אמהות שדים דיברו הכתבים המאגיים והקבליים במרוצת השנים: לילית, נעמה, אגרת ומחלת. רק אחת מהן זוכה לתואר "אם כל השדים", והיא מתוארת כאימו של מלך השדים, אשמדאי. זוהי נעמה – ממש כשם הנפוץ בקרב בנות ישראל בימינו אנו.

בניגוד ללילית הבכירה ממנה, על נעמה נכתב מעט. בכתבה קצרה זו ננסה לסקור את המעט הידוע לנו עליה ואת האמונות והמסורות שסבבו סביב דמותה.

שמה מופיע לראשונה בספר בראשית, פרק ד'. שם מסופר על נעמה, בתו של למך ואחות תובל קין, בת לשושלת שראשיתה בקין הידוע לשמצה, רוצח אחיו, ונמשכת בדמותו של חנוך, דמות מרתקת בפני עצמה המזוהה לעיתים עם מטטרון, (שנעלם "כי לקח אותו אלוהים" כפי שתוכלו לקרוא כאן). בדומה לחנוך ולשאר בני משפחתו, גם על נעמה לא נכתב הרבה במקרא, מסתוריות שהוסיפה לאגדות שנקשרו בשמה, והביאו את מספרי האגדות להוסיף אי-אלו פרטים ביוגרפיים. על פי מדרש אחד הייתה נעמה אשתו של נח, זה מן התיבה. פרשנות אחרת אומרת שהייתה אשתו של אחד מבניו. עם זאת, מסורות אחרות מזהות את נעמה עם אישה אחרת, ונשוב לכך מעט בהמשך.

1
"וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה" (בראשית, ד', כ"ב). מתוך כתב יד קניקוט, 1476, ספריית הבודליאנה, אוקספורד

באותו מדרש הדורש את נישואיה של נעמה אחות תובל קין לנח, נתנו חכמים גם שני מדרשי שם – סותרים לכאורה – לשמה של נעמה. חלקם סברו כי השם ניתן לה כי "מעשיה נעימים" ואילו החלק האחר דרש את שמה דווקא כי "הייתה מנעמת בתוף לעבודת כוכבים" (בראשית רבה, פרשה כ"ג). מדרש נוסף קבע כי נעמה הייתה יפהפיה עד כדי כך שהיא היא זאת שהביאה לפרשה המעניינת המוזכרת בפרק ו' של ספר בראשית: "וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם, כִּי טֹבֹת הֵנָּה; וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים, מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ". כלומר, טוען המדרש, נעמה היא אחת מאותן "בנות האדם" שגרמו למלאכים לרדת ארצה ולזנות אחריהן.

בספר "זוהר חדש" מופיעה כבר דמותה הדמונית יותר.

"א"ר יצחק מאי דכתיב ואחות תובל קין נעמה אלא א"ר יצחק צדקת היתה ונעימה במעשיה. ר' אבהו אמר פשוטו של מקרא מורה על שהיתה חכמה במלאכת הברזל כמו אחיה תובל קין משמע דכתיב הוא היה אבי כל חרש נחשת וברזל ואחות תובל קין נעמה הוא הוציא אומנות זו ואחותו עמו הה"ד ואחות תובל קין נעמה שהיתה בקיאה כמותו וא"ו דואחות מוסיף על הענין של מעלה. רבי בא אמר אמן של שדים היתה והולידה אותם דהא אימא דאשמדאי מלכא דשידי נעמה שמה. ר' יצחק בשם ר' יוחנן אמר על שם יופיה נקראת כך וממנה יצאו אותן דכתיב כי טובות הנה במראה וביופי" (זוהר חדש, בראשית דף ל”ג עמוד ב'. ההדגשות שלי – ע.נ.)

1
קמע ברונזה כתוב ארמית מן התקופה הביזנטית שבו מוזכר ככל הנראה שד "בן נעמה". ככל הנראה מדובר במופע הקדום ביותר של נעמה על קמע מאגי שנמצא עד היום.

ניכר אם כן כי בדמותה המקראית של נעמה שכנו ככל הנראה שתי מסורות שונות על אופיה. הקושי ברור; הרי לא יתכן שנח – איש צדיק תמים היה בדורותיו – יישא לאישה את מי שהפכה לאימם של שדים. לקושי מוסיפה העובדה, שבספר בראשית, פרקים ד' ו-ה', מופיעים שני אילנות יוחסין שונים בהם חוזרים על עצמם שמותיהם של חנוך ולמך. נח עצמו על פי הכתוב בספר בראשית הוא בנו של למך – שהוא, כזכור, שם אביה של נעמה בפסוקים שהוזכרו לעיל. עד כדי כך קשה היה ליישב את המסורות עד שבגרסאות מאוחרות התפצלו הדמויות, ולפיהן התחתן נח עם נעמה אחרת, נעמה בת חנוך – ייחוס הגיוני הרבה יותר, בהתחשב בהתקדשות דמותו של חנוך בחלוף השנים. עליה נאמר כי היא האישה היחידה בדור המבול ששמרה על תומתה. אם כך, האם אכן מדובר בשני צדדים של אותה נעמה, או שמא בשתי נעמות שונות – אחת נעימה ואחת עובדת כוכבים? אחת צדקת ואחת יפהפייה פתיינית? לעת עתה אין בידינו תשובה חותכת, אז נמשיך לספר על השדית מבין השתיים.

כפי שהזכרנו לעיל, נעמה השדה נקראת גם אם השדים, ובפרט מזהים אותה עם אימו של אשמדאי. בסיפורים אחרים נמסרים פרטים גניאולוגיים אחרים: לפעמים נעמה היא אשתו של מלך שדים בשם שמדון, ולפעמים של שדים אחרים. לפעמים היא אימו של אשמדאי ולפעמים של שדים בשמות אחרים. על כל פנים, שמה מצוטט בלא מעט רשימות יוחסין של שדים, כדוגמת זאת: "…הנאד הוליד הנאד הקטן ויקח לו אישה נעמה ותלד לו בילאד וימלוך בילאד מזרע אשמודאי בשנת ארבעת אלפים ושמונה מאות וארבעים ליצירה…" (כפי שמביא לדוגמא גרשם שלום, "פרקים חדשים מענייני אשמדאי ולילית").

1
"ואחות תובל-קין נעמה היא אשת שומרון אם אשמדאי שמשם נולדו השדים כאשר יזכירוה תמיד בהשבעת השדים". מתוך פירוש התורה של ר' מנחם רקנאטי.

על ארבע אמהות השדים שנעמה, כאמור, הייתה אחת מהן, נכתבו בפירוש התורה לרבינו בחיי (בראשית ד') הדברים הבאים:

"וארבע נשים היו אמות השדים; לילית, ונעמה, ואגרת, ומחלת, ויש לכל אחת ואחת מהן מחנות וכתות של רוח הטומאה, אין מהם מספר. ואומרים כי כל אחת מושלת בתקופה אחת מארבע תקופות שבשנה, ומתקבצות בהר נִשְפֶּה קרוב להרי חושך, וכל אחת מושלת בתקופתה משעת שקיעת החמה עד חצות לילה הן וכל מחנותיהן“.

ההתקבצות בהר מזכירה אולי סיפורים אחרים על מכשפות מן הפולקלור האירופי, שהיו מתכנסות לחגיגות משותפות במועדים מסוימים. פרט מעניין הוא שחכמים אכן חילקו את השנה לארבע תקופות שהחלו כל אחת בחודשים תשרי, טבת, ניסן ותמוז. עם זאת, לא עלה בידי לגלות איזו שדה אחראית על איזו תקופה.

נעמה ולילית מופיעות בכתובים לא מעט זו לצד זו. בדומה ללילית, פעולתה העיקרית של נעמה הייתה פיתוי גברים בשעת חלומם. לצד זאת הייתה שותפתה של לילית בחנק תינוקות. אומרים כי מקום מושבה של נעמה היה במעמקי הים. כך למשל, בספרו "מראות הצובאות" כותב דוד בן יהודה החסיד (נכד הרמב"ן): "ונעמה היא קיימת עד היום הזה, ומשכנה בין רגשי ים הגדול ויוצאת ושוחקת בבני אדם ומתחממת מהם בחלום…". משם נהגה לצאת למסעיה הליליים במחשבותיהם של בני אדם. בספר הזוהר מתואר כיצד מפיתוייה הליליים באים שדים נוספים לעולם:

"רבי שמעון אומר אמם של שדים היתה, כי היא באה מצד קין, שממנו יצאו שדים ורוחות, והיא נתמנית עם לילית על מיתת אסכרה של התנוקות, אמר ליה רבי אבא והרי אמר מר שנעמה נתמנית לצחוק עם בני אדם בחלומות, אמר לו כן הוא ודאי, כי היא באה ומצחקת עם אנשים, ופעמים היא מולידה מהם רוחות בעולם, ועד עתה עוד היא עומדת בתפקידה לצחק עם אנשים, אבל רבי שמעון אמר שהיא משתתפת עם לילית, והמיתה באה מצד לילית ולא מצד נעמה…" (זוהר, בראשית ב').

1
"משביע אני על כל מיני משפחות האומות וכתות השדין והמזיקין והרוחות הרעים… וכל כתות אגרת בת מחלת ונעמה וזמזומית…". נעמה מוזכרת כאן בקמע לטובת "חולי הכפייה ונדנוד גופו". מתוך ספר "רפואה וחיים" של ר' חיים פלאג'י, פרק י', עמ' ל"ז ב'

עד כדי כך נחשבות שתי השדות האלו לרעות ומפחידות, שמקובל לזהות את לילית ונעמה (ובגרסאות אחרות את לילית ואגרת) בדמותן של שתי הנשים הזונות שהופיעו לפני שלמה המלך וביקשו ממנו שיחרוץ משפט במריבתן על תינוק אחד, כפי שמתואר בספר מלכים א', פרק ג'.

חכמים לא הצליחו ליישב בין המסורות השונות על אופיה של נעמה, ואנחנו בוודאי לא נתיימר לכך. בין שהייתה נעמה אחת ובין שהייתה שתיים, תמיד כדאי לפקוח שבע עיניים.

לכתיבת כתבה זו סייעו פרופ' גדעון בוהק ופרופ' יובל הררי. תודה מיוחדת ניתנת לפרופ' אלחנן ריינר על עזרתו בתחקיר ובכתיבה.

האם יש קשר בין יהודים לבין גמדי גינה?

היה היו פעם גמדים. האם ייתכן שישנו קשר בין המצנפת המחודדת שהם חובשים לבין הכובעים שנהגו לחבוש יהודי אירופה?

1

היה היו פעם גמדים. באמצע המאה ה-13 התגבשה דמותם בפולקלור האירופי והגרמני בפרט. הם תוארו כיצורים קטנים, רמאים, חמדנים וצוברי אוצרות. אחת מתכונותיהם הבולטות הייתה יכולתם לעוות את הראייה או לפגוע בה: הם יכולים היו להיעלם ולהופיע כרצונם, או לעוור את רואיהם באופן זמני או קבוע.

חלק מהאגדות הוסיפו מאפיינים נוספים ותיארו את הגמדים כעם שהגיע מאסיה או לכל הפחות מארץ רחוקה רחוקה, זרה למרקם האירופי המוכר. בכמה מהסיפורים הם שרים שירים בשפה זרה שאינה מוכרת לגיבור שפוגש אותם. הגמדים באגדות נהגו לעסוק במסחר בבדים יקרים שהגיעו מהמזרח, והביאו איתם זהב ואבנים יקרות. הקשר בינם לבין אוצרותיהם הוא קשר מיסטי, ומרכושם היקר הם שואבים את כוחותיהם הקסומים – עובדה שגם הפכה אותם לפגיעים. גמדים רבים סיפרו באגדות האלו כיצד גורשו מאדמתם בידי בני אדם, או כיצד אוצרותיהם נשדדו או אבדו.

1
איור לשיר "אצו רצו גמדים" מאת מרים ילן שטקליס. המאיירת: צילה בינדר. מתוך "שיר הגדי – שירים וסיפורים", כרך א', הוצאת דביר תל אביב, 1957

במאות ה-13 וה-14 החלו האומנים לתאר את הגמדים כחובשי מצנפת מחודדת. מלכתחילה זוהה מקור הכובע הזה במזרח, אבל בחלוף הזמן הפך הכובע למזוהה יותר ויותר עם הגמדים, ובעיקר זוהה ככלי העיקרי שבאמצעותו הם נוקטים בפעולה המסוכנת ביותר שבארגז הכלים שלהם: הטעיית הצופה, היעלמות מן העין או פגיעה בראייתו של הנתקל בהם.

בסיכומו של דבר, על אף שהיו גם סיפורים שתיארו את הגמדים כיצורים שנעשה להם עוול או כעוזריהם הקרובים של הגיבורים, לרוב עוצבה דמותם של הגמדים כיצורים לא אמינים, לא נאמנים, נקמנים ובוגדניים.

1
דמותו של הגמד מלוט מתוך היצירה "טריסטן ואיזולדה". מלוט הוא דמות ערמומית שבשירותו של המלך מנסה לסכל את הרומן בין טריסטן ואיזולדה הנאהבים. כאן מתוך ציור קיר משנת 1410 הנמצא בטירת רנקלשטיין, דרום טירול, איטליה

הבקיאים בהיסטוריה היהודית במרחב האירופי יכולים אולי למתוח כמה קווי דמיון בין עלילות הגמדים לחיי היום-יום של יהודי המרחב הגרמני. גם יהודי אשכנז ייצגו עם מן הלבנט שנושל מאדמתו, גם הם הופיעו לרוב כסוחרים עמוסים כל טוב, לא פעם עם סחורות יקרות שיוחסו למדבריות ערב או לקווקז. בשל מגבלות עיסוק שהוטלו עליהם במקומות רבים, גם הם נאלצו לעסוק בהלוואה בריבית, ובמהרה האשימו אותם שכניהם ב"אגירת אוצרות", בחמדנות וברמאות. יש המייחסים את האמונות האלו להחלטתו של מלך צרפת פיליפ "היפה" לגרש את היהודים ממדינתו ב-1306, בתקווה שיוכל להשתלט כך על אוצרותיהם הנטושים – והוא אכן זכה להתעשר מרכוש היהודים שנותר מאחור.

לגמרי במקרה, באמצע המאה ה-13 (עם התגבשות דמותו של הגמד) נכנסו לתוקפם גם החוקים הראשונים שחייבו יהודים לחבוש כובע מיוחד שיבדיל אותם מסביבתם – ולגמרי במקרה לרוב מדובר היה בכובע מחודד. כובע שזוהה עם המזרח הקדום. על גלגוליו של הכובע וכיצד הוא הגיע אל ראשם של יהודים כבר סיפרנו כאן, בכתבתו של חן מלול. מה הייתה מטרת ההוראה המחייבת? למה חשוב היה להבדיל את היהודים מסביבתם?

1
איור המתאר רופא יהודי בשם אפרים, חבוש בכובע היהודים המפורסם, סמוך למיטתו של הקדוש בזיל החולה. מתוך טקסט גרמני מן המאה ה-15

ובכן, גם את היהודים האשימו בעיוות המציאות משום שהם בעצמם אינם רואים נכוחה את המציאות. מי שביקר פעם בקתדרלה גותית אולי ראה גם את דמותה של סינגוגה העיוורת שייצגה את האמונה היהודית. הנוצרים טענו שהיכולת לראות אצל היהודים היא פיזית בלבד – הם אינם מסוגלים לראות את העולם הרוחני שמעבר לזה הגשמי. הראייה היהודית "המעוותת" לכאורה עלולה להטעות גם מאמינים נוצרים תמימים, ועל כן, כדי למנוע את היטמעותם בקהל והיעלמותם מן העין, היהודים נדרשו ללבוש בגדים מיוחדים, בהם גם הכובע המפורסם.

1
כרזה להצגה "גוליבר במדינת הגמדים" של התיאטרון לילדים ולנוער, מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

ייתכן כמובן שהקשרים הרעיוניים בין הכובעים המחודדים לחובשיהם המציאותיים והדמיוניים יותר הם צירוף מקרים בלבד. קשה לעקוב במדויק אחרי גלגוליהם של ייצוגים תרבותיים שכאלה, והרי מצנפות מחודדות לא אפיינו יהודים בלבד: עוד במאה ה-12 דמויות לא-נוצריות או כאלו שהתנגדו לנצרות יוצגו ביצירות אומנות בעזרת הכובע המחודד. במאה ה-14 במקומות מסוימים נדרשו לחבוש את הכובע גם מלווים בריבית שאינם יהודים, או נשים שהואשמו בניהול מערכות יחסים עם יהודים. משם התרחב הקשר התרבותי בין המצנפת המחודדת לבין דמויות מפוקפקות כלליות יותר: כופרים, עבריינים, מכשפים ושאר אנשים שהואשמו בפעולות "לא-נוצריות". כך התגלגל הכובע המחודד גם לתיאור מכשפות וקוסמים כדוגמת המכשף האגדי מרלין מסיפורי המלך ארתור. גם כאן עובר כחוט השני הרעיון של חובשי הכובע כבעלי יכולת להונות ולהטעות את העומדים מולם.

1
דמותו של הקוסם מרלין בכובע מחודד. המאייר: הארטמן שדל, מתוך כרוניקות נירנברג, 1493

בחלוף השנים הפכו האגדות וסיפורי העם לאמצעי בידור לילדים, ועל כן עוּדנה משמעותית דמותם של הגמדים. החמדנות הבוטה והגסות המחוספסת נעלמו, וביצירות רבות הם הפכו ליצורים חמודים וטובי לב המסייעים לבני האדם, או לכל הפחות נמצאים ביחסי ידידות עימם. בגינות רבות אפשר למצוא את דמותם המזוקנת מקשטת את המדשאות. הכובע המחודד שעל ראשם, לעומת זאת  – הכובע שהקשר שלו ליהודים כמעט ונשכח – נשאר ומאפיין את הגמדים בתודעה המערבית הקולקטיבית עד עצם היום הזה.

1
כריכת הספר "טוב טוב הגמד", עברית: שפרירה זכאי, הוצאת מודן, תשמ"ח

כתבה זו מבוססת על מאמרה של נעמי לובריך:

Naomi Lubrich, The Wandering Hat: Iterations of the Medieval Jewish Pointed Cap, Jewish History, Vol. 29, No 3/4 (December 2015), pp. 203-244

סיפור ראשיתה של הספרייה הלאומית והאיש שעזר להקימה

מתוך ביתו שבביאליסטוק, הגה רופא ואספן ספרים אחד את חזון הקמתה של הספרייה הלאומית

גלויה דואר שעל צילום הספרייה הלאומית בבית בני ברית, היום ברחוב חזנוביץ בירושלים

בשנת 1899, לאחר עשור של עבודה, סיכם יוסף חזנוביץ את חזונו הגדול עבור התנועה הציונית במכתב לעיתון "הצפירה":

"בירושלים זאת יבנה בית גדול, רם ונשא ובו יאָצר כל פרי רוח ישראל מיום היותו לגוי. כל הספרים הכתובים עברית וכל הספרים בכל הלשונות המדברים על היהודים ותורתם. כל הכתבים והציורים הנוגעים אל חייהם או שצריכים לפי דעת חרשי צירים להתנהג בתוכם. הכל יאצר בבית הגדול הזה, ואל הבית הזה ינהרו רבנינו, חכמינו וכל משכילי עמנו וכל אשר לו לב מבין בספרותנו ורוחו שוקקה ושואפת לתורה ולחכמה ולדעת דברי ימי עמנו וחיי אבותינו."

 

יוסף חזנוביץ בביתו, על רקע ערימות הספרים שצבר כדי לשלוח לבית הספרים בירושלים. אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית.

 

בביאליסטוק שבפולין יושב לו ד"ר יוסף חזנוביץ, וכמו רבים מבנות ומבני עמו המפוזרים על כל הגלובוס, גם הוא משולהב מחזון השיבה לארץ האבות. האם חשב תחילה למכור את ביתו ורכושו ולהגיע לארץ ישראל? האם העלה בדמיונו כיצד הוא, הרופא הנכבד המתקרב לשנתו החמישים, עוזב את מקצועו ומקדיש את שארית ימיו לעבודת אדמה ולבניין הארץ? ואולי בכלל יפתח קליניקה בשירות החלוצים? בין שעברו מחשבות אלו בראש גיבורנו, ובין שמדובר בסך הכל בחֵירוּת ספרותית שנטלנו לעצמנו כאן, המסקנה ברורה: תרומתו האמיתית לחלום הציוני, כך הבין וידע האיש, תימצא לא במקצועו הרפואי המכובד או ביכולותיו הפיזיות המרשימות, אלא בתרומתו המכרעת להקמת הספרייה הלאומית עבור העם היהודי.

בעידוד מנהיגי היישוב החדש, שאיתם נפגש חזנוביץ בירושלים בשנת 1890, הוא החל להקדיש את כספו ומרצו להגשמת חזונו. לפני ייבוש הביצות ובניית הבתים, הקמת הצבא, הסדרת בית המחוקקים וארגון העליות, האמין חזנוביץ שהעם שהעניק לאומות העולם את ספר הספרים, ונקרא על כך "עם הספר", זקוק לספרייה לאומית משלו כדי לאגד את כל הספרות היהודית במקום אחד. כל מי שהזדמן לבית הדוקטור הבין מיד כיצד הוא מעביר את זמנו בין פציינט לפציינט. וכך כתב עיתונאי חבצלת:

בימים אלה בקרתי את כבוד האדון הד"ר החכם, החובב ציון וירושלם באמת ובלב שלם מר יוסף חאזאנאוויטש. בשלש שעות שהיתי אצלו, דברנו ע"ד [על דבר] מצב ירושלם, חכמיה ומשכיליה, בוניה ומחריביה… אח"כ הראה לי את בית עקד הספרים הגדול אשר לו, ויביאנו חדריו, ויראה לי כל ספר וספר לבדו ופניו הפיקו שמחה וששון בהראותם לי כששת אלפים כרכים יקרי ערך בשפת עבר, לבד בשפות אחרות, כולם בתכריכים יקרים ונהדרים מרהיבי עין. הוא אמר לי כי השקיע בו כשמנת אלפים רו"כ [רובל כסף], ובדעתו לשלחו לירושלים ת"ו [תבנה ותכונן] תחת השגחת ועד מחברת 'בני ברית', ומוכן הוא למסור אותו להם בכל עת, בתנאי כי יהיה להם בית רחב ידים עליו.

משה גדליהו אמבאש, עיתון חבצלת (ה' באדר תרנ"ה)

 

באיחור ניכר, רק בסוף המאה התשע-עשרה, החל הרעיון הלאומי להשפיע על צעירים יהודים. מה שנראה היה כחיסרון מובהק, איפשר לתומכי הציונות ולמנהיגיה להרהר ולשקול את הדרך המתאימה ביותר לעם המתעורר אחרי אלפיים שנה. דוגמה מובהקת לסוג זה של תכנון מלמעלה הוא המקרה של הספרייה הלאומית. את תחילת דרכן של הספריות הלאומיות הראשונות שהוקמו באירופה ניתן לאתר באוספי ספרים של בתי המלוכה האירופאיים. הספרייה הלאומית הראשונה היא הספרייה הבריטית, שחזונה אולי נוסח לראשונה כבר בשנת 1556 בימי המלכה מרי טיודור, אבל את ראשית הקמתה נהוג לקבוע רק בשנת 1753.

חזנוביץ אמנם לא היה הראשון להגות את רעיון הקמת הספרייה הלאומית, אבל הניסיון הקודם שנעשה כבר ב-1875 להקים את "בית אוסף ספרים אשר למונטיפיורי" כשל. בעיקר בגלל חרם רבני ירושלים.

במשך חמש השנים הראשונות, לאחר שובו מארץ-ישראל לביאליסטוק, עסק באיסוף ספרים, רבים מהם יקרי-מציאות. כשעלה מספר הספרים שברשותו לכמעט תשעת-אלפים, החליט כי הגיעה השעה להעבירם ארצה. הוא הודיע על רצונו זה ל"בית הספרים מדרש אברבנאל" – שמו הראשון של בית הספרים הלאומי כיוון שהוקם בדיוק 400 שנה לגירוש ספרד. הצעתו נתקבלה בשמחה: מספר הספרים שעמד לשלוח היה גדול פי שניים ממספר הספרים שהיו אז בספרייה בירושלים, וחשיבותם, מבחינת האיכות, עלתה עליהם בעשרות מונים.

חותמת של חזנוביץ על ספר משנת 1844

 

תרומה זו לא הייתה תרומתו האישית היחידה: בשנים שלאחר מכן הוסיף ורכש בכספו, פרי עבודת יומו הקשה, ספרים רבים נוספים ושלחם לירושלים. בסך הכול, מוערכת תרומתו בכשישה-עשר אלף ספרים. ומשום שהקדיש את כל זמנו ורכושו להגשמת רעיון הספרייה הלאומית בירושלים, ראה עצמו זכאי לפנות בתביעות אל אישי ציבור יהודיים בכל מקום שנמצאו – הוא פנה אל האגודות הציונות, אל עסקנים ועשירים ואל מנהלי מוסדות ציבור, בדרישתו החוזרת והנשנית שיתרמו כסף ובעיקר ספרים למען הקמת הספרייה. כך הצליח לעורר תנועת התנדבות עממית למען הרעיון.

אפילו בימי האימה הגדולים של מלחמת העולם הראשונה, לא דעך להטו ולא נפגע מרצו של חזנוביץ באיסוף ובתרומה לחזונו הגדול: ספרייה לאומית לעם הספר. הוא נפטר שנה לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, ב-1919.

דיוקן יוסף חזנוביץ. אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית

 

גלגולים רבים עברה הספרייה הלאומית ביותר ממאה שנותיה. הגלגול הראשון הוא ניסיון הקמת "בית אוסף ספרים אשר למונטיפיורי" בידי משכילים ירושלמים בעיר העתיקה ב-1875. בשנת 1890 נכנס ארגון בני ברית לתמונה ואיתו יוסף חזנוביץ. ב-1920 הוזמן הפילוסוף הידוע שמואל הוגו ברגמן לעלות ארצה כדי לשמש ספרן ומנהל הספרייה הלאומית, וההסתדרות הציונית מקבלת אחריות על הספרייה. עם הקמת האוניברסיטה העברית ב-1925, הופך "בית הספרים מדרש אברבנאל" לספרייה אוניברסיטאית ונקרא "בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי" עד 2007. ב-2007 סגרה הספרייה מעגל עם חזונו של חזנוביץ עם חקיקת חוק הספרייה הלאומית ומאז יצאה לדרך חדשה, ומעתה היא מוגדרת כספרייה הלאומית של מדינת ישראל והעם היהודי. חזון הספרייה המתחדשת מגדיר את פועלה של הספרייה בהווה ואת עתידה:

"הספרייה הלאומית שוכנת בירושלים והיא אוצר של העשייה האינטלקטואלית והיצירה התרבותית של העם היהודי לדורותיו והחברה הישראלית על רבדיה, ומרכז תרבותי לאומי עבור הציבור ועבור קהל החוקרים בישראל ובעולם. הספרייה אוספת, מפיצה, מנחילה ומשמרת את המורשת התרבותית וההיסטורית של העם ושל המדינה על כל אזרחיה, ומתמחה בתחומי היהדות, ישראל והאסלאם. היא משתמשת ככל האפשר בטכנולוגיות המידע וברשת האינטרנט על מנת לאפשר גישה לאוצרותיה מכל קצווי תבל, בהתאם לתכתיבי זכויות היוצרים. הספרייה היא מקור ומדריך למידע מקיף בשטחי התמחותה, הן בתחומיה הן בעזרת שיתופי פעולה המנגישים תכנים רלוונטיים מספריות אחרות בעולם."

 

לקריאה נוספת

צבי ברס, ‏פרשת משלוח אוסף הספרים של חזנוביץ לירושלים – תעודות ומקורות, קתדרה 79, מרץ 1996

יהודה האזרחי, בית-הספרי הלאומי והאוניברסיטאי, הוצאת האוניברסיטה העברית, תשכ"ז

 

למה כעסה מרים?

מה הייתה הסיבה שבעטיה ביקשה משוררת הילדים המפורסמת מרים ילן-שטקליס מנעמי שמר לא להלחין יותר משיריה? סיפור קצר מאחורי השיר "מיכאל"

1

"חִכִּיתִי, חִכִּיתִי,

בָּכִיתִי, בָּכִיתִי,

וּמִי לֹא בָא?

מִיכָאֵל".

את מילות הגעגוע הכואבות האלה שכתבה מרים ילן-שטקליס מכירים ילדים ישראלים רבים והוריהם, שגם הם גדלו על השיר. ילן-שטקליס מתארת בפשטות חוויה המוכרת ודאי לילדים, שמחכים לחבר או חברה שיבואו לשחק איתם, ולא תמיד מגיעים; אך גם למבוגרים יותר, שבעיניהם הסיטואציה נטענת במשמעויות נוספות. בקצרה, גם ילדים וגם מבוגרים חווים כאב לב.

כבר טענתי למעלה שילן-שטקליס כותבת כאן "בפשטות". אבל בבית השישי כתבה ילן-שטקליס את המילה "גזוזטרא". ילן-שטקליס אהבה לשלב מילים במשלב גבוה בשיריה לילדים, כאמצעי חינוכי, וגם לא חששה להשתמש במילים שהמציאה ככלי פואטי שמעורר את הדמיון. כך למשל בשיר אחר שקל לעמוד על זיקתו הלשונית לשיר "מיכאל" כתבה:

"אִמָּא אָמְרָה: שָׁלוֹם לְיַלְדִּי, 
שָׁלוֹם מַחֲמַדִּי.
וְהָלְכָה. וְאֵינֶנָּה. וַאֲנִי לְבַדִּי. 
לְבַדִּיתִי, לְבַדִּיתִי – 
וּבָכִיתִי".

אבל נתמקד במילה גזוזטרא. לא שיש לנו בעיה איתה, אך היא זו שעומדת במרכז סיפורנו. בשנות השישים ביקשה נעמי שמר להלחין את שירה של שטקליס. המילה גזוזטרא הפריעה לה כנראה ביצירת המשקל והפיסוק (פרייזינג), והיא החליטה להחליפהּ במילה נרדפת: סתם "מרפסת".

לזאת שטקליס לא הסכימה. עד כדי כך שאיימה לתבוע את שמר לדין על שינוי שכזה. למעשה, כפי שקורה לעיתים בעת הלחנת שירי משוררים, שמר שינתה את המילים בכמה חלקים של השיר כדי שיתאימו טוב יותר ללחן החדש. היא הוסיפה מילים פה ושם, הזיזה אחרות, ואפילו הוסיפה שורה של ממש: "דומם ישבתי דומם חשבתי עלי ועל מיכאל". בארכיונה של שמר השמור בספרייה הלאומית נמצאות שלוש גרסאות של מילות השיר בכתב ידה. כאן תוכלו גם לשמוע את השיר המולחן של שמר בביצועה של שושיק שני.

1
מילות השיר "מיכאל" בכתב ידה של שמר. בתחתית הדף ניתן למצוא את השורה שהוסיפה שמר. התמונה מתוך ארכיון נעמי שמר, הספרייה הלאומית

כך התחיל ככל הנראה דין ודברים לא נעים בין המלחינה למשוררת שבשיאו שלחה ילן-שטקליס מכתב שבו האשימה את שמר באי-קיום הבטחות וביקשה ממנה בחריפות שלא תלחין להבא אף אחד משיריה: "אבקש ממך לא להלחין עוד מנגינות לשיריי".

1
מכתבה הקצר של ילן-שטקליס לנעמי שמר. מתוך ארכיון נעמי שמר, הספרייה הלאומית

על אף שהטענה בדבר המילה גזוזטרא מופיעה בספרה של שרה בן-ראובן ("מעשה בילדה בודדה", הוצאת כרמל, 2015), בכל כתבי היד שבארכיונה של שמר לא מצאנו את השינוי הזה, וגם בגרסאות המוקלטות הזמינות היום המילה "גזוזטרא" נמצאת ומתאימה מאוד ללחן. עם זאת, ברור שמילות השיר המקוריות עברו אי אלו שינויים שהצריכו את אישורה של המשוררת.

על כן נראה שהושגה פשרה. ילן-שטקליס אישרה לכל הפחות חלק מהשינויים במילות השיר ושמר מיהרה לדרוש בתגובה מחברת התקליטים לגנוז את ההקלטות המקוריות שהמשוררת לא אהבה. "רק לאחר גניזת התקליט הקודם נוכל לגשת לתיקון", כתבה שמר בנוגע להקלטה מחודשת של השיר.

1
מתוך ארכיון נעמי שמר, הספרייה הלאומית

סוף טוב – הכול טוב. בסופו של דבר הוקלט השיר בלחנה של שמר, הופץ ברבים והוא עדיין מבוצע גם היום בהופעות לילדים. בסופו של דבר, מספרות העדויות, יושרו ההדורים בין המשוררת למלחינה.

ד"ר תמר זיגמן, ממחלקת המוזיקה וארכיון הצליל בספרייה הלאומית, עסקה בסיפור זה בעבודת המוסמך שלה. אנו מודים לה על סיועה הרב בכתיבת כתבה זו.