הספר הזה כל כך חשוב, שהיה ברור שהוא ייבחר להיות חלק מתצוגת הקבע של הספרייה הלאומית, שם מוצגות שכיות החמדה הרוחניות הגדולות ביותר שאוצרת הספרייה. מדובר בעותק מאחת המהדורות המודפסות הראשונות של ספר הזוהר משנת 1557, ששמו ניתן לו כביטוי לאור הגדול שאומרים שהוא מפיץ בעולם. זהו ספר אפוף מסתורין שאגדות רבות נכרכו סביבו עם השנים, כתוב בשפה עמומה אך מבטא רעיונות רוחניים עמוקים. מהדורות הדפוס הראשונות של הזוהר אגדו אותו לראשונה בתור ספר, על בסיס כתבי יד רבים של טקסטים זוהריים שונים, ומכאן החשיבות הגדולה שלהן.
'הזוהר' נחשב הספר המרכזי של תורת הקבלה, והספר החשוב ביותר במיסטיקה היהודית. כתיבתו מיוחסת לרבי שמעון בר יוחאי ותלמידיו במאה ה-2 לספירה, ורובו כתוב במקור בארמית. הכרך הספציפי הזה הוא חלק של אחד משני הדפוסים הראשונים של ספר הזוהר באיטליה במאה ה-16, דפוס מנטובה המחולק לשלושה כרכים. בספרייה שמורים מספר עותקים ממהדורה זו, שהם חלק מאוסף ולמדונה: אוסף של אלפי ספרים, רבים מהם מערש הדפוס העברי באיטליה.
אבל מה כל כך מיוחד דווקא בעותק הזה? נתחיל במה שהיה קל לנו לחשוף, ונסיים בתעלומה שנפתרה ממש במקרה, רגע לפני שאבדה לנצח.
השכבות המתגלות בין דפיו של הכרך הזה, מגלמות גלגולים שונים שעברו על עם ישראל. העותק שנבחר לתצוגה הוא הכרך של ספר שמות, ובו מופיעות הערות מקוריות, בכתב ידם של חכמים מאיטליה של המאה ה-16. פרופ' ישעיה תשבי [חוקר קבלה ידוע וחתן פרס ישראל, תלמידו הראשון של גרשום שלום – י.א.] שִׁיֵּךְ את ההערות בכתב היד לשני רבנים מהתקופה של סוף המאה ה-16 ותחילת המאה ה-17 באיטליה: רבי משה זכות, ותלמיד שלו – רבי בנימין הכהן. זכות היה בן למשפחת אנוסים ממוצא פורטוגזי, שהתגלגלה להולנד ומשם לאיטליה וכיהן כרב הקהילה במנטובה. העובדה שהספר עבר ממורה לתלמיד מוסיף לכרך נופך ייחודי המעיד על הערכה ששררה ביניהם וכן זהו שילוב ייחודי לעומת שאר הכרכים בהם מופיעות הערות בכתב יד של חכם אחד בלבד.
בכרך הזה מופיעות גם מחיקות של צנזור מהכנסייה הקתולית – כמו מחיקה של המילה "אדום", שהיא ככל הנראה התייחסות לנצרות.
הכנסייה הקתולית החלה לפקח על כתבים יהודים ולצנזר אותם החל מאמצע המאה ה-16, בעקבות הרפורמציה הפרוטסטנטית. הצנזור של הספר חתם בשמו המלא והוסיף תאריך: אלסנדרו שפיונה,1597. בחיפוש שערכנו אחר שמו במאגרי מידע בינלאומיים, אכן מופיע אדם בשם זה ברשימת הצנזורים הפעילים של הכנסייה הקתולית בסוף המאה ה-16.
בכריכה הפנימית של הספר מופיעה עוד עדות לתלאות ולגלגולים שעברו עליו: מיד עם פתיחת הספר, מופיעה מדבקה בולטת ועליה הכיתוב: "תקומה לתרבות ישראל".
המדבקה היא למעשה סימון שהוא מעין 'אקס ליבריס' [סימון של חותמת או מדבקה המציין למי שייך ספר, לרוב בכריכתו הפנימית – י.א.] המציין כי זהו ספר שהגיע לישראל במסגרת פרויקט השבת ספרים של התרבות היהודית שנגנבו על ידי הנאצים ונחשבו אבודים, וחולצו במסגרתו והובאו לארץ מייד לאחר מלחמת העולם השנייה. כשמביטים בדף השער של הספר, בולטת בתחתיתו חותמת של "הספרייה של הקהילה היהודית בברלין".
***
כמו ספרים עתיקים רבים, מצבו של הכרך הזה של ספר הזוהר לא היה מזהיר: הכריכה היתה בלויה ומתפרקת; כתמים מילאו את הדפים. היה ברור שלפני העברתו לתצוגה הוא חייב לעבור שיקום מקיף במחלקת השימור של הספרייה הלאומית, שם ידאגו להגן עליו מפגיעה נוספת וישפרו את מצבו כך שיישמר לעוד שנים רבות.
מי שקיבלה אותו לידיה המסורות היא שיפי רטהאוז, משמרת במחלקת השימור של הספרייה. מה שרטהאוז לא ידעה כשהחלה לעבוד עליו הוא שבתוך העותק הזה, או יותר נכון בכריכתו, מסתתר סוד נוסף.
***
אחת השאלות הראשונות עימן התמודדה רטהאוז הייתה האם יש צורך להחליף את כריכתו של הספר, עבודה מורכבת שלּהּ השלכות רבות. באופן עקרוני יתבצע ניסיון לשמר את הכריכה הקיימת, במיוחד אם מדובר בכריכה מקורית. אך במקרים מסויימים יש צורך בכריכה חדשה, תוך לקיחה של שיקולים רבים. כמו במקרה הזה: סימנים רבים העידו שהכריכה איננה הכריכה המקורית של הספר אלא הוחלפה בשלב מאוחר יותר – גם מתוך סגנון הכריכה והכיתוב שעליה וגם מכיוון שבחלקו העליון של דף השער יש הערה בכתב יד שנחתכה עם גליוטינה. כל אלה הם הוכחה לכך שהספר נכרך מחדש – היה מקובל שכשכורכים מחדש כדי ליישר את כל הדפים בצורה אחידה חותכים אותם עם גליוטינה, וכשסיימו לחתוך עם הגליוטינה צבעו בצבע אדום את הדפים מבחוץ, כדי להגן עליהם מלכלוך.
בנוסף, הכריכה לא שירתה את תפקידה כראוי – הקונטרסים (האגודות דפים שתפורות יחד, כמה מהן יחד מרכיבות ספר – י.א.) שבה היו משוחררים, כך שאם קוראים היו מנסים לעיין בו, הספר כולו יכול היה להתפרק בקלות.
למעשה, הכריכה הקיימת הייתה מעוותת כל כך שהיה חשש שהיא תפגע בצורה של הספר עצמו וביכולת שלו להיפתח כראוי. וכך, בהתייעצות עם מנהלת המחלקה, הוחלט על החלפתה של הכריכה, ורטהאוז פנתה לשקוד על העבודה העדינה הזו.
בתחילת התהליך, כנהוג, צילמה רטהאוז את הפריט על מנת לתעד את מצבו והחלה ברישום דוח מדוקדק שמלווה את העבודה על הפריטים ובו מפורטים מצבו, הנזקים שבו, אופן הטיפול והחומרים בהם נעשה שימוש.
כשהורידה רטהאוז את הכריכה הישנה נתגלתה ההפתעה הראשונה: – דף מתוך עיתון יהודי משנת 1906, ממנו ניתן להסיק שהספר נכרך מחדש בקהילה היהודית בסביבות השנה הזו.
לאחר שהספר עבר שטיפה [תהליך ייחודי שניקה את הדפים, ונעשה רק לאחר בדיקה מדוקדקת שהספר אכן מתאים לכך ולא ייפגע בעקבותיה – י.א.], הפכו דפיו נקיים בהרבה, הוסרו שאריות דבק ותיקונים ישנים והתאפשר ייבוש ויישור תחת לחץ. לאחר השטיפה והייבוש הדפים עברו טיפול שכלל איחוי קרעים, חיבור דפים שהתנתקו ואיגוד מחדש לגליונות נייר , סודרו וקופלו חזרה לקונטרסים. העבודה על ספר הזוהר כללה גם את תהליך התפירה בשיטה מסורתית על תומכות מסרטי פשתן חזקים וגמישים ויצירת כריכה חדשה ונמשכה שבעה חודשים. עבור רטהאוז זה הפרויקט הגדול ביותר שעבדה עליו מאז שהחלה לעבוד במחלקת השימור – מעל 300 עמודים! "ביום שסיימתי הרגשתי אופוריה" היא מספרת.
***
ומה עלה בגורלה של אותה כריכה ישנה? האומנם ניתן היה לוותר עליה?
במקרים רבים הכריכות מועברות לאחר כבוד למחסן. לרוב, כאשר מחליפים כריכה אשר אין לה ערך היסטורי מיוחד: אינה מקורית, ללא סימנים או חותמות, ועשוייה מחומרים באיכות ירודה אין הכרח לשמרה.
במקרה הזה, בסמוך לזמן סיום הטיפול בספר הזוהר התבקשה רטהאוז לתת הרצאה בפני עובדים בספרייה על פריטים שעליהם היא עובדת. במהלך ההרצאה שלה הציגה את הספר בוויטרינה, אחרי הטיפול שעבר, לטובת הקהל שהגיע להרצאה. היא החליטה להציג יחד איתו גם את הכריכה הישנה כחלק מהסבר על תהליך העבודה שלה במעבדת השימור, ועל השיקולים השונים להחלפת כריכה לעומת שימורה.
וכך, לגמרי במקרה התגלה סוד נוסף שהתחבא בכריכה:
אחד המאזינים בהרצאה היה הספרן דניאל ליפסון, שכחלק מתפקידו אחראי על פרוייקט "אוצרות הגולה" – במסגרתו אותרו וקוטלגו עשרות אלפי ספרים מעולם התרבות והרוח היהודיים שנגנבו על ידי הנאצים והובאו בדרך לא דרך לספרייה הלאומית. "לעיתים הספרים הללו הם כל שנותר מאדם, משפחה או קהילה יהודית" מסביר ליפסון את חשיבותו העצומה של הפרויקט.
כבר היה ידוע שהספר הוא חלק מאוצרות הגולה, אך משהו צד את עינו המנוסה של ליפסון: כיתוב בעיפרון של כמה אותיות לועזיות וכמה ספרות: JC 13083. הוא ידע שיש לסימון הזה משמעות אחת בלבד: הספר לא רק היה בידי הנאצים, הוא קוטלג ונשמר בגטו טרזינשטט.
ליפסון הסביר לנו שככל הידוע כיום, בעת ההפצצות על ברלין ב-1943 הנאצים חיפשו מקום בטוח יותר להעביר אליו ספרים גנובים של העם היהודי שראו חשיבות בהגנה עליהם. כך הגיעו הספרים לגטו ומחנה המעבר טרזינשטט ששימש אותם גם כ'גטו לדוגמא' להציג בפני העולם את מצבם ה"טוב" של היהודים שתחת שליטתם. בין השאר הייתה במחנה גם ספרייה, ובה "עבדו" ספרנים מקצועיים ממוצא יהודי.
הספרים שהנאצים חפצו ביקרם קוטלגו על ידי קבוצת אסירים, בספרון אודותיהם תועד כי ביניהם היו ספרנים, היסטוריונים, מומחים לשפות, רבנים ותאולוגים יהודים. הספרנים הללו היו מקטלגים מקצועיים. זאת ניתן לראות מהכרטסת המסודרת שהשתמרה ובה כיתוב מפורט על כל הספרים שעברו תחת ידיהם. הם תיעדו עשרות אלפי ספרים והקיטלוג נע בין Jc 3001 (ככל הנראה קיצור ל-Judaica) לבין Jc 19225. בסוף המלחמה הועברה הכרטסת למוזיאון היהודי בפראג, נסרקה וכיום היא זמינה לחיפוש דיגיטלי. בחיפוש מהיר מצא ליפסון את כרטיס הקטלוג של הספר המדובר, שסומן: "הזוהר ממנטובה".
עבודת הקטלוג והספרנות בגטו טרזינשטט, כך מעידים אלו ששרדו, נתנה לעוסקים בה מעט מזור לנפשם ונחמה ברגעים הקשים. עוד הם מספרים כי רבים מהיהודים שנשלחו מטרזינשטט אל מחנות ההשמדה לקחו איתם ספר או שניים לאותה נסיעה אחרונה ליעד בלתי ידוע.
אבל הספר הקדוש הזה ניצל מהשמדה. הספר שהודפס בתקופה של תחילת הדפוס העברי באיטליה, עבר מסע ארוך ומפרך, במהלכו דורות של יהודים שמרו עליו, לעיתים במחיר חיים, עד שנאלצו לקטלג אותו עבור ספרייה של השלטון הנאצי. לאחר המלחמה הוא הושב אלינו, כעת, אחרי שיקום ושימור, הוא יוצג בגאון בספרייה.
***
עוד פיסה מההיסטוריה מרובת התלאות של העם היהודי התגלתה בתוך הספר הזה, שמזכירה לנו איזה מקום מרכזי היה למילה הכתובה עבורו לאורך השנים. השמירה עליו נתנה לעוסקים במלאכה כוחות ותחושת משמעות בעבר וכך גם בהווה.
כשאתם באים להתפעל מהכרך היפהפה של ספר הזוהר ממהדורתו המודפסת הראשונה, שעבר טיפול שימור ושוכן כעת באולם תערוכות הקבע בספרייה הלאומית, זכרו שמאחוריו מסתתר סיפור יוצא דופן, סודות שהתגלו ושעות רבות של עבודת שימור יסודית. כריכתו הישנה שמורה כעת גם היא בספרייה הלאומית שבירושלים.
