הימים שבין פסח לשבועות הם ימים של ספירה. בכל ערב אנחנו סופרים עוד יום שעבר כדי להגיע אל הרגע המיוחל, אל חג השבועות.
הציווי לספור מופיע כבר בספר ויקרא שם נכתב – "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה – שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה". הספירה נקראת על שם עומר התנופה, כלומר על שמו של קורבן השעורים מראשית הקציר, שהובא לבית המקדש.
ימי ספירת העומר הם ימים שידועים כימים שיש בהם כאב וצער ולכן נוהגים בהם מנהגי אבלות. לא מסתפרים, לא מתגלחים ולא מתחתנים. ספירת הצער המוכרת של הימים שבין פסח לל"ג בעומר מיוחסת למותם של תלמידי רבי עקיבא.
בתלמוד הבבלי נכתב – " אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושׁנאה להם, רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא כולם מתו מפסח עד עצרת. אמר רב חמא בר אבא ואיתימא ר' חייא בר אבין כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? אמר רב נחמן אסכרה" [יבמות סב עמוד ב].
שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לרבי עקיבא, כלומר עשרים ארבעה אלף תלמידים. וכולם מתו בבת אחת בתקופה הזו שבין פסח לשבועות, בימי ספירת העומר, וכולם מתו מיתה רעה. כלומר, מיתה לא טבעית, בטרם זמנם. לפי התלמוד, הם נפטרו ממגיפה בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה. ולפי מסורת נוספת מיתתם פסקה בל"ג בעומר ולכן אנחנו עוצרים את מנהגי האבלות בל"ג בעומר ולא ממשיכים אותם עד שבועות.
ובסוף המילים התלמודיות מספרות לנו שכאשר הם מתו – היה העולם שמם. כל כך הרבה תלמידים מתים בבת אחת, פורענות כזו גדולה, העולם פשוט השתתק. הוא לא ידע מה לעשות עם כל האבל הזה. במובן מסוים זה מה שקורה בימי ספירת העומר, העולם היהודי משתתק, לא נשמע קול נגינה, לא נשמעים קול חתן וקול כלה. יש שקט של אבלות שמהדהד בימי הספירה. שקט שמחכה שימי האבלות יחלפו כדי שאפשר יהיה שוב לשמוח ולחגוג.
לצד הגרסה התלמודית, הופיעה באגרת רב שרירא גאון שנכתבה בסביבות שנת 987 לספירה, אמירה נוספת. שם נאמר שתלמידי רבי עקיבא מתו ב'שמדא', הביטוי שמדא פורש ככזה שמתייחס למרד בר כוכבא ולאור כך הסיקו חוקרים שתלמידיו של רבי עקיבא נהרגו בגלל שיצאו להילחם במרד בר כוכבא בו תמך רבי עקיבא תמיכה גלויה שמתוארת גם בתלמוד. דעה זו אומצה על ידי התנועה הציונית וכך הפך ל"ג בעומר בגלגולו הציוני לחג לזכר גבורתו של בר כוכבא.
בל"ג בעומר ההילולות מהוות גם עדות להתפרצות של שמחה, ולראשיתה של עונת החתונות הישראלית. אחרי שלושים ושלושה ימים שבהם נאסר עלינו להינשא, מגיע יום שבו האיסור מותר ואפשר לשוב לחגוג את אהבתנו. את המתח הזה של מרחק בין אוהבים מסמל גם סיפור אהבתם של רבי עקיבא ואשתו, שעל פי חלק מהמקורות נקראת רחל.
התלמוד במסכת כתובות מתאר את רבי עקיבא כרועה צאן פשוט ועני שעבד בביתו של כלבא שבוע העשיר. בתו של כלבא שבוע ראתה אותו והתאהבה בו. היא זיהתה בו משהו שאחרים לא ראו, גם את היכולת ללמוד תורה. אבל הוא היה עני והיא עשירה, וקשר ביניהם לא היה אפשרי מבחינת המוסכמות החברתיות. אז היא שאלה אותו – "אי מִקַּדַּשְׁנָא לָךְ, אָזְלַתְּ לְבֵי רַב? אֲמַר לַהּ: אִין, אִיקַּדַּשָׁא לֵיהּ בְּצִינְעָה וְשַׁדַּרְתֵּיהּ" – אם אתקדש לך האם תסכים ללכת ללמוד תורה בבית רב? הוא הסכים. הם התחתנו בסתר ורבי עקיבא יצא ללמוד.
בזמן שהוא היה רחוק, החתונה הסודית התגלתה. כלבא שבוע כעס וגירש את בתו מהבית, בזמן שרבי עקיבא המשיך ללמוד ולא חזר לחיות עם אשתו חסרת הבית. היא הפכה לענייה מרודה, אבל הוא המשיך ללמוד, בלי לדאוג לגורלה. אחרי שתים עשרה שנים חזר רבי עקיבא לאשתו אך לפני שנפגשו צותת לה בהיחבא ושמע אותה אומרת לאיש אלמוני שאם רבי עקיבאהיה מקשיב לה הוא היה נשאר ללמוד, ולא חוזר הביתה. לאחר האישור הזה, שניתן שלא בפניו, רבי עקיבא חוזר ללמוד שתים עשרה שנים נוספות. ובסופן הוא חוזר הביתה עם עשרים וארבעה אלף תלמידים.
רבי עקיבא מגיע לעיר ברוב פאר והדר ואז מתקרבת אליו אישה מלוכלכת וענייה ונופלת לרגליו. תלמידיומנסים לגרש אותה אבל הוא עוצר אותם. גםאחרי שעברו שנים רבות כל-כך הוא מזהה את אשתו, זו ששלחה אותו ללמוד תורה, ואומר לתלמידיו – "שלי ושלכם – שלה הוא". אותם עשרים וארבע אלף תלמידים שצעדו בעקבותיו של רבי עקיבא כשחזר אל אשתו, הם התלמידים שימותו בין פסח לעצרת, אלו שבגללם מתאבלים בספירת העומר. בגלל מגיפה, בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה או בגלל שלחמו שכם אל שכם במרד בר כוכבא.
הסיפור על רבי עקיבא ואשתו הוא סיפור מפורסם, ובילדותי שמעתי אותו לא מעט. במשך שנים רבות מודל האישה האידיאלית היה מבוסס על דמותה של אשתו של רבי עקיבא. היא נחשבה אישה 'טובה'. כזו ששולחת את בעלה ללמוד, לעשות קריירה. שמחכה לו בינתיים בבית. שלא מתלוננת גם כשקשה לה ועל אף שהיא ענייה.
בכל שנות ההתבגרות שלי מרדתי בסיפור הזה. ניסיתי להתרחק ממנו, לא להיות כמו אשתו של רבי עקיבא. לא להיות רק אחת שמחכה לבן הזוג שלה אלא כזו שיש לה חיים עצמאיים, שלומדת תורה בעצמה, שמלמדת תלמידים בעצמה. לא להיות רק בצל המעשים שלו.
אבל אז הגיע השבעה באוקטובר, ופתאום הפכתי להיות אשת מילואימניק. ולא רק אני, עשרות אלפי נשים נקראו אל הדגל ונאלצו להישאר בבית לבדם ולג'נגל בין הילדים לעבודה בגלל שבן הזוג שלהן נקרא בצו שמונה לשירות מילואים. פתאום, למרות שלא רציתי בכך, הפכתי לאשתו של רבי עקיבא. לאישה שמחכה לבעלה שישוב מן הקרבות. שכל הווייתה נתונה לשאלה אחת ויחידה – מתי ישוב. והעיניים הכלות שהביטו לפני אלפי שנים אל שבילי העיר וציפו לראות אותו מהלך בהם בדרך חזרה הביתה, מביטות היום על הפלאפון הדומם ומחכות שבחשבון הוואטסאפ שלו יצטיירו שני פסים כחולים, במקום וי אחד בודד ושותק.
"פעם גר כאן איש, והנוכחות שלו היתה השגרה" כתבה תום שחר זהרי שהיא אשת מילואימניק בעצמה ותיארה את הנוכחות הגברית שהשתנתה בבתים רבים כל כך, ואולי דווקא את היעדרה.
וגם אני כתבתי על הקושי הזה. בספר 'עד שתחזור אליי', שהתפרסם לאחרונה, מתאר את הקושי העצום שיוצר המרחק הזה בין בני זוג, את עומק הבור שנפער כשכל אחד מבני הזוג חווה את חייו אחרת לגמרי, כיוון שהסיפור שמתהווה בשדה הקרב שונה לחלוטין מהסיפור שמתהווה בבית.
כמו שכותבת אשת מילואימניק אנונימית שמצוטטת בספר: "התופת שלי היא שקופה. לתופת שלי אין סיפוק, אין בה אדרנלין או עשייה. אין בה חברים, קפה וסיגריות. אין בה אני מאמין. יש בה בעיקר בדידות."
ממש כפי שהסיפור של רבי עקיבא בבית המדרש היה שונה במהותו מהסיפור של אשתו שנותרה להיאבק על קיומו של הבית. הוא עטוף בתלמידים בבית המדרש או בלוחמים וחברים במדים והיא – נשארת מאחור, מתמודדת עם אתגרי הבית בבדידות מכאיבה.
האתגר הגדול טמון בנקודת המפגש. ברגע שבו שני בני הזוג מתאחדים. ברגע שבו שני הסיפורים נפגשים ומבקשים לעשות מקום זה לזה כדי לחזור לחיים של יחד.
אנחנו סופרים בימים אלה שתי ספירות. האחת, היא ספירת העומר, ספירה שמזכירה לנו שאם לא נוהגים כבוד זה בזה גם עשרים וארבעה תלמידי אלף תלמידים יכולים להיעלם ביום אחד ולגרום לעולם להשתתק. ספירה שמזכירה לנו שראוי שיישמעו קולות של ויכוח ומחלוקת מתוך כבוד הדדי וקבלת דעות שונות.
השנייה, היא ספירת ימי המלחמה, ספירה שהתארכה הרבה מעבר לשבעת השבועות שבין פסח לשבועות. ספירה שמזכירה לנו את החטופים שעדיין מצויים בשבי חמאס ואת ההיעדרות הארוכה מידי של הלוחמים שמגנים על הגבולות ושל כל כך הרבה מילואימניקים שחסרים באופן יום יומי בביתם.
