"נשמות ערטילאין וחילוניים מרקסיסטים"

מבט חוזר על מחלוקת שלום - קורצווייל, בעיני דוד הלבני וגרשון כהן

ד"ר צבי לשם | 25.01.24

גרשם שלום וברוך קורצווייל

במשך חייו התוססים, גרשם שלום (1897-1982) ידע פולמוסים לא מעטים. בין ברי-הפלוגתא המפורסמים שלו נמנים גדולי החוקרים וההוגים, כגון מרטין בובר, חנה ארנדט, ישעיהו תשבי, הרב ראובן מרגליות ויעקב טאובס. עוד מחלוקת מפורסמת הייתה זו שבין שלום ובין חוקר הספרות, פרופ' ברוך קורצווייל (1972-1907) מאוניברסיטת בר-אילן.

קורצווייל תקף את שלום על רקע מחקריו הרבים על שבתי צבי והתנועה השבתאית. לדידו של קורצווייל, שלום לא באמת היה "חוקר אובייקטיבי" כפי שהוא טען, לא במדעי היהדות בכלל, ולא בפרשת השבתאות בפרט. אדרבא! מחקריו מגלים אדם עם אג'נדה דתית – תרבותית ברורה, שהיא לדבריו של קורצווייל לקעקע את יסודות היהדות הרבנית-הלכתית המסורתית, ולהחליפה בסוג של ניהיליזם ואנרכיזם דתי. במילים אחרות, שלום אינו רק היסטוריון של השבתאות, אלא הוא סוג של שבתאי בעצמו!

קורצווייל פרסם את התקפותיו על שלום בספרו, "במאבק על ערכי היהדות" (תש"ל – 1969). העותק האישי של גרשם שלום (אוסף שלום R6427), מלא בהערותיו של שלום בגיליונות של הפרק הרלבנטי. ליד עמוד השער רשם שלום, "דוגמה למופת לשנאה המקלקלת את השורה. ועל כגון אלה אענה??"

עוד מספר שנים קודם לכן, בקיץ 1967, השנים החליפו מכתבים על המחלוקת שביניהם, מכתבים שפורסמו במאמרו של נועם זדוף בכתב העת "קבלה" בשנת תשס"ז.

ב31.7.1967 כתב שלום בנימה פייסנית:

"…לאור ריחוק הלבבות שנתהוה בינינו. בודאי שלא מה שכתבת עלי בענייני תורה ודעת היה גורם לכך. אדרבה, כיבדתי את תרומתך לחקר עולמנו גם בשעה שאינני שותף לדעות או לפירושים שהשמעת…אם כתבת עלי מה שכתבת, הרי זה זכותך ואני מכבד אותה גם כשעצם הדברים נראים לי כרחוקים…ברצון הייתי בא ולוחץ את ידך ואומר: ברוך תהיה גם על מה שאמרת לשבחי (והוא הרבה מאד) וגם על מה שאמרת לגנותי. מבחינה זאת אין בלבי עליך ולא כלום…אני מצטער שיחסים הוגנים שמעבר לתחום המדעי והספרותי נשתבשו בינינו…אולי יבואו ימים והעושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל.
מוקירך ומברכך מלא כואב, גרשם שלום"

תשובתו של קורצווייל (14.8.1967) הייתה הרבה פחות ידידותית:

"אתה מדבר על 'ריחוק הלבבות שנתהווה בינינו' כמו כן הנך קובע ש'יחסים הוגנים שמעבר לתחום המדעי והספרותי נשתבשו בינינו' – ואתה אינך מעלה על דעתך שאפשר ובכל זאת אתה הוא שגרמת למצב מצער זה….אני דווקא תמיד הבעתי הערכה עמוקה וכנה למפעל חייך ויחד עם זה הרשיתי לעצמי – ועוד אוסיף לעשות זאת – לא להסכים לכל מה שאתה כותב ועושה [ההדגשה במקור]. הייתי בוגד בתפקידי…אילו נקטתי כלפיך בדרך הזולה, הקלה והמכניסה רווחים, של חנפים למיניהם, שהרבו לצטט אותך ולשבח אותך אך ורק משום שידעו, שאתה איש רב-השפעה ומסוכן הוא להביע דעה מנוגדת לדעתך….הגיע הזמן שתבדוק את מעשיך ואל תהיה צדיק בעיניך. בהוקרה, ברוך קורצווייל"

אין בכוונתי להרחיב את הדיבור על המצב העגום הזה, כבר רבים וטובים עשו כן. רצוני רק להאיר על זווית חדשה על פי ההתכתבות בין קורצווייל ובין מו"ר הרב פרופ' דוד הלבני ז"ל בנושא.

על מערכת היחסים בין שלום ובין פרופ' דוד הלבני (2022-1927),

כבר כתבתי באנגלית כאן. ניתן גם לשמוע הקלטה משנת 1973 שבה הלבני מגיב (בכבוד רב) להרצאה של שלום כאן. במשך השנים שוחחתי עם פרופ' הלבני כמה פעמים על שלום. הוא סיפר על כך ששלום התאכזב ממנו כשעזב את בית המדרש לרבנים (JTS) לאחר ההחלטה להסמיך נשים לרבנות ב1983. לדבריו, שלום לא היה מסוגל להבין כיצד חוקר ביקורתי יכול במקביל להישאר שמרן בענייני הלכה.
פעם שאלתי את הלבני איך שלום והרב פרופ' שאול ליברמן (1898-1983) היו חברים כל כך טובים, שכן לכאורה הם היו שונים מאד. הוא הגיב, "שניהם היו אוהבי תורה" (ראו בחיבורי 'מעשה ברבי דוד', עמ' ו). אמנם בהספד שכתב הלבני על פרופ' ליברמן הדברים נראים מורכבים יותר:

”ambivalent up-and-down relationship" Halivni, "Professor Saul Liberman ז"ל" "Conservative Judaism" vol 38 (3) 1986 pp. 5-9

לאחרונה ארכיונו האישי של פרופ' הלבני הופקד במחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית, ובתוכו מסמכים ששופכים אור חדש על ראייתו של הלבני את שלום, ובהקשר של מחלוקת עם קורצווייל. לא רק זה, אלא שלחומר זה גם קשר עם עזיבתו של הלבני את בית המדרש לרבנים, ואודות מערכת היחסים שלו עם ההיסטוריון פרופ' גרשון כהן (1924-1991), נגיד בית המדרש, והאדריכל של תכנית ההסמכה לנשים, מה שגרם למתחים גדולים מאד בינו ובין ידידו לשעבר, פרופ' הלבני. על הפרשייה הזאת כתב הלבני באריכות רבה באוטוביוגרפיה שלו, אבל שוב, חומר ארכיוני חדש נותן לנו גם בזה זווית חדשה.

כבר בשנת תשכ"ח קורצווייל כתב מכתב להלבני, בו הוא מביע אכזבה [כנראה] על זה שהלבני לא יבוא ללמד בבר-אילן.

"מאד מאד הצטערתי על שהפסדתי חבר טוב כאן באוניברסיטה"

לאחר פרסום של ספרו ב1969 קורצווייל הרגיש בודד במערכה נגד שלום, שבלי ספק היה במעמד אקדמי יותר חזק ממנו. קורצווייל, כנראה בניסיון לגייס תומכים, פנה ב1971 להלבני, אז פרופ' צעיר לתלמוד, יחסית בתחילת דרכו האקדמית, בבית המדרש לרבנים שבניו יורק. במכתב של יב' ניסן תשל"א (אביב 1971), קורצווייל מבקש מהלבני להביע דעה על ספרו, שבגללו הוא "כמעט מנודה" בירושלים, וסובל מ"טירור [טרור] רוחני" והשמצות מצד "הכנופייה…הכלבים הפרנקיים והשבתיים" על מנת להשתיק את קולו. הוא טוען ששלום אינו חוקר אובייקטיבי, ומסיים בנימה פסימיסטית ש"יודע אני רק דבר אחד – שדרכם של רשעים צלחה".

לכאורה קורצווייל לא תקף רק את שלום, אלא השתלח בכל התחום של "מדעי היהדות" באקדמיה, ולכך כפי שנראה יגיב הלבני בתשובתו. הוא גם מאשים את הלבני ב"שתיקה" מול הנ"ל, ותוקף חוקר אחר, בכתיבתו, "חברך החנפן הבזוי שמשון ר' [כנראה שהכוונה היא לחוקר התלמוד אליעזר שמשון רוזנטל (1915-1980), ששימש פרופ' באוניברסיטה העברית ועמד בראש מכון שוקן לחקר התלמוד של בית המדרש לרבנים בירושלים] שוב הוכיח את עצמו. הדבר קשור עם חנופה אצילה לליברמן". הוא מסיים חלק זה של המכתב בהכרזה דרמטית ש"טירור [טרור] מוחלט שורר במה שנקרא מדעי היהדות".

"כאן, בירושלים, כמעט ואני מנודה בגלל ספר זה…והנה גם אתה שותק"

כעבור חודש (כג' אייר תשל"א) הלבני הגיב במכתב ארוך. שם, בין היתר הוא מגלה ביקורת נוקבת על גרשם שלום, ובו זמנית טורח להגין על "מדעי היהדות". בין היתר הוא כותב על שלום;

"אינני חושב את ג. שלום לחוקר אוביקטיבי טהור…במסתרים יודע הוא שגם הוא אינו נקי…חקירותיו חדורות ורוויות מגמתיות לקעקע את בירת היהדות-הרבנית-ההלכתית".

זה נכון במיוחד לגבי ספר "שבתי צבי" של שלום; "אחת המטרות של ספרו "שבתי צבי" היא להראות את חוסר רציפותה של יהדות הרבנית ההלכתית". וכל כך למה? על פי תפיסתו של הלבני לשלום אג'נדה להצדיק את אלה שבדורו פועלים נגד היהדות המסורתית; "אין יהדות נורמטיבית. ממילא אם יחליטו (כבר החליטו) 'שלומי אמוני ישראל' של היום שהם רוצים ביהדות מרוקנת ממצוות וללא אמונה – מי יעכב בידם?".

כל זה לגבי שלום עצמו, אבל בקשר למדעי היהדות בכלל הלבני אינו מוכן לקבל את דעותיו של קורצווייל. על מנת כן הוא עושה הבחנה חדה בין מדעי היהדות "הקלאסית", ובין מחקריו של שלום;

"ברם אנני מוכן להסיק מכאן מסקנות שליליות כלפי מדעי היהדות בכלל. אינני חושב את ג. שלום לחוקר הקלאסי של מדעי היהדות בדורנו….בעיני מי שאינו עוסק בספרות הרבנית…אינו ראוי להכתר בכתר זה. וספרות זו ממנו ולהלאה של שלום. אל 'בית היוצר לנשמת האומה' לא נכנס ואת בניו לא הכיר".

לאחר דיון קצר ומעניין בעייני תלמוד והלכה (שאינו לנושא שלנו), שואל הלבני:

"מה יודע שלום על יהדות זו? אינני בקי בכל כתבי שלום, אבל נדמה לי שבין עשרות דיוקניו שהפליא לצייר לא נמצא אף אחד (אף אחד (ז"ה [כנראה שצריך להיות ז"א] חיובי) של יהודי הרואה את עולמו בד' אמות של תורה והלכה. אין לו אמפתיה [EMPATHY] עמהם. גיבוריו הם 'נשמות ערטילאין' תלושים ממקור מחצבתם, העומדים על סף הנטישה את עמם ודתו, מנהיגים כתתיים, כמו שבתי צבי או חילוניים מרקסיסטים, כמו ו. בנימין. אלה הם בני לוויתו. וכי לזה תקרא כהן גדול המכהן בלפני ולפנים של מדעי היהדות?"

לעניות דעתי, תיאור זה של ולטר בנימין בעייתי. נכון שבנימין היה מרקסיסט, או לפחות עבר תקופה כזאת. שלום, בניגוד לאנשי אסכולת פרנקפורט, ניסה לטשטש, או למעט בחלק זה מאישיותו של בנימין, אבל הוא באמת קיים. אבל מי שהוגה בכתבי בנימין יתקשה לכנות אותו "חילוני". בוודאי לפי הגדרתו של שלום, שלא הסכים להיקרא "חילוני", כי לטענתו, מי שמאמין באלהים אינו "חילוני", וזה נכון גם כלפי בנימין. נדמה לי ששלום אפילו כתב או אמר את זה פעם על בנימין עצמו.

לכאורה ההתקפה הבוטה של הלבני על שלום מצאה חן בעיני קורצווייל, אבל כנראה שהלבני המשיך לשתוק בנושא באופן ציבורי. יודעים אנו שהייתה עוד התכתבות שלצערנו לא השתמרה [וחבל מאד על דאבדין], כי במכתב של טז' אייר תשל"ב, קורצווייל מודה להלבני על ברכותיו לחג הפסח, כנראה של תשל"ב, לפני כחודש. קורצווייל, שכותב באווירה קודרת של עצבות וייאוש, מספר להלבני ש"חורף קשה עבר עלי". הוא בעצמו היה חולה, ואשתו עומדת לפני ניתוח. הוא גם מתלונן על האווירה האקדמית בארץ וכותב, "באוניברסיטה עברנו זעזועים. שגעונות הסטודנטים – חיקוי מטומטם של אירועים שהיו באוניברסיטאות באמריקה ובאירופה המערבית ["מרד הסטודנטים" של שנות ה60 וה70] – התפשטו גם אצלנו. יש ואני כמעט מתייאש מכל מה שנקרא 'עבודה חינוכית' ועוד יותר מדאיג הרוע של כל הדברים שאתה מרמז עליו [לצערנו אי אפשר לדעת מה הכוונה]". לסיום קורצווייל קובע, "לא היה העולם חשוך כמו היום…חסרה כל הנהגה רוחנית [ההדגשה במקור]; מהיכן לקחת את האמונה בצדקת דרכנו? האם בכלל עוד קיימת דרך כזו? או אפשר ואנו ניזונים מפירורי אשליות?"

מכתב שלישי מקורצווייל להלבני, טז' אייר תשל"ב

כשלושה חודשים אחרי כתיבת מכתב זו, ביום כא' אב תשל"ב (1.8.1972), קורצווייל התאבד בדירתו בקמפוס האוניברסיטה ברמת-גן. הוא נקבר בבית הקברות קריית שאול שבתל-אביב. על פניו זה אמור להיות הסוף של סיפרנו העצוב. אבל לא. בארכיון הלבני נמצא חומר יותר מאחר, מתחילת שנת 1974.

פרופ' גרשון דוד כהן, היסטוריון דגול של עם ישראל בימי הביניים, שימש כפרופ' מן המניין באוניברסיטת קולומביה, וגם כספרן בספרייה המפוארת של בית המדרש לרבנים, פרופ' להיסטוריה, ובין השנים 1986-1972, שימש כנגיד המוסד. בתחילה שררה שלום ורעות בינו ובין הלבני, אבל מערכת היחסים ביניהם נעשתה עכורה במיוחד על רקע הפולמוס על הסמכת נשים לרבנות בבית המדרש, בתחילת שנות השמונים, שעל רקע זה הלבני עזב את בית המדרש ב1983. ונאריך על כך במקום אחר.

כנראה, שזמן מסויים לאחר שקורצווייל התאבד, הלבני שלח את המכתב שכתב אליו לחברו גרשון כהן, וכהן הגיב במכתב מפורט ביום 23.1.1974. במכתבו יצא כהן להגן על שלום מההאשמות שכתב הלבני לקורצווייל שלוש שנים לפני כן.

אע"פ שכהן מסכים עם הלבני שלשלום יש מטרה מגמתית בכתיבתו, בכל זאת להערכתו הלבני (כקורצווייל לפניו) לא היה הוגן כלפי שלום. לדעתו של כהן, הלבני טועה בטענתו ששלום צייר רק "נשמות ערטילאין, מורדים וסוטים [deviants]" מדרך היהדות הרבנית ההלכתית. אדרבה, הוא גם כתב הרבה על הרבנים בפרובנס וספרד של ימי הביניים, כמו הרמב"ן ורבי יצחק סגי נהור ותלמידיהם, שהיו בו-זמנית מקובלים ואנשי הלכה. יחד עם זה, הוא גם חיבר ספר על המיסטיקה של המרכבה והגנוסטיקה (שיצא לאור על ידי בית המדרש), ובזה שלום הצליח להוכיח שלקבלה בעצמה מקום עמוק בתוך המסורת ההלכתית. על פי הנ"ל אפשר לטעון אחרת, שהפרויקט של שלום הוא דווקא להראות את הקשר ההדוק בין המסורת ההלכתית ובין זו המיסטית, נושא שהוכחש על ידי גדולי החוקרים של מדעי היהדות של המאה ה19, גרץ ושטיינשניידר. לכן, כהן חוזר ומדגיש, שלום אינו רק משבח את ה"סוטים" אע"פ שנראה שכן ממחקריו על שבתי צבי. כהן מתנגד לניסיון לעשות לשלום "פסיכואנליזה", ובסופו של דבר, שלום "העשיר את הבנתנו של היהדות הרבנית".

אחר כך כהן מאריך לחלוק על מה שכתב הלבני לקורצווייל בתחום התלמודי, ושוב, אין זה רלבנטי לנושא שלנו. לבסוף הוא מבקש סליחה על זה שמסיבה טכנית, הוא נאלץ לכתוב באנגלית.

יש לציין שנמצא באוסף שלום ספרו החשוב של כהן, מהדורה ביקורתית של "ספר הקבלה" (לא במובן המיסטי) לר' אברהם אבן דאוד הלוי (פילדלפיה תשכ"ז) עם הקדשה יפה.

בארכיון גרשם שלום, שמור התכתבות בין שלום וכהן, הרוב מהתקופה הקודמת למכתבו של כהן להלבני (אבל יש גם מהתקופה שלאחריו), והיא בעיקר קשורה להצעה מכהן לשלום לקבל תואר דוקטור לשם כבוד מבית המדרש. רעיון זה לא צלח עקב מלחמת יום הכיפורים שגרמה לשלום לעזוב את קנדה ולחזור לירושלים. היו עוד ניסיונות בהמשך, שתמיד נפלו עקב אי-התאמות בין לוח הזמנים של שלום ובין זו של בית המדרש.

26.6.73 "your place as the most eminent representative of Jewish scholarship in Israel in our day".

חצי שנה לפני מכתבו של כהן להלבני, כהן כתב לשלום לברך אותו על פרסומו של התרגום האנגלי של "שבתי צבי". הוא אינו חוסך מילים של שבח, ובין היתר כותב ש"קוראים בלתי ספורים ייהנו מהתובנות המבריקות שלך על ההשלכות של התנואה השבתאית", וששמור לו מקום של כבוד "בתולדות הספרות וההיסטוריה התיאולוגית", כמו המהדורה העברית. ואחרון חביב, בשנת 1978, יותר משנה לאחר [!] יום הולדתו ה80 של גרשם שלום, כהן שלח לו מכתב ברכות בעברית. במכתב זו כהן שופך שבחים מופלגים על שלום, וכותב; "זכות גדולה לי להביע ברכות כהן לך…לרגל הגיעך ל'גבורות'. מימיך אנו שותים ובעפר רגליך אנו מתאבקים, ואשרי הדור שאתה מלמדו. תפילתנו היא שתגיע למאה ועשרים ותזכה אותנו ואת כל עם ישראל בעוד פירות רבים מעטך ומהגות לבך". כידוע, שלום לא הגיע ל120, ונפטר בשנת 1982 בגיל 85. ובזה מסתיים סיפורנו של שני דורות של חוקרים גדולים ופולמוסיהם. יהי זכרם ברוך.

24.10.73 "I cut my stay in Canada short and returned to Jerusalem"

הערה אישית

את הרב פרופ' דוד הלבני ז"ל זכיתי להכיר מקרוב במשך קרוב ליובל שנים. מפרופ' גרשם שלום ז"ל שמעתי הרצאה אחת. את פרופ' ברוך קורצווייל ז"ל, לא זכיתי להכיר כלל. עם פרופ' גרשון דוד כהן ז"ל, היה לי מעשה אחד, וכך היה:
הייתי סטודנט לתואר ראשון בבית המדרש לרבנים בשנות ה70 כאשר כהן שימש כנגיד. פעם הזדמנו יחד לסעודה שלישית בבית המדרש. בשעת נטילת ידיים ניגשתי עליו, הצגתי את עצמי כלוי והצעתי לו שאני אטול את ידיו עבורו, מכיוון שהוא כהן. היא הביט בי וענה, "זה רק לקודשים". והמבין יבין.

תודה רבה לידידי הרב שלום (מתן) שלום, שהביא לתשומת ליבי את ההתכתבות בין פרופ' קורצווייל ופרופ' הלבני, הקליד את שלושת המכתבים של קורצווייל, ועזר לי בהכנת המאמר. תודה גם לגב' יעל ברונר על עזרתה.

לקריאה נוספת:

דוד ביאל, "גרשם שלום", ירושלים תש"פ, עמ' 162-169

יובל דה-מלאך, "קוסמות מילין: על קשרי אהבת תורה בין גרשם שלום ושאול ליברמן, מבט דרך הקדשת-מתנה, הערת-צד ואמרת-כנף", כאן.

צבי לשם: "אינו מבין אף מילה ממה שכתב: גרשם שלום והראי"ה קוק: מעשה בהערת שוליים", כאן.

צבי לשם, "מעשה ברבי דוד: אמירות ומעשים שראיתי או שמעתי מהגאון רבי דוד הלבני זצ"ל", ירושלים תשפ"ג. כאן.

נועם זדוף, בערוגות הניהיליזם: הפולמוס בין ברוך קורצווייל וגרשם שלום על חקר השבתאות", קבלה טז (תשס"ז) עמ' 299-360.

Amir Engel, "Gershom Scholem: An Intellectual Biography", Chicago and London 2017, pp. 130-133.

David Myers, "The Scholem-Kurzweil Debate and Modern Jewish Historiography", "Modern Judaism" 6, 3 (1986), pp. 261-286.

עוד על מערכת היחסים בין פרופ' דוד הלבני ובין פרופ' גרשון כהן, במאמר שלי:

"Stetl-Mentality and Non-Native Ignorance: David Weiss Halivni and Gerson Cohen on the Ordination of Women", here.

משחקי הכס היהודי: הטרגדיה המדממת של שושלת המלוכה החשמונאית

אנחנו חושבים שאנחנו מכירים אותם מסיפור ניסי החנוכה, אבל ניצחונו ההרואי של יהודה המכבי היה רק פרולוג לסיפורה של הממלכה החשמונאית - סיפור שתחילתו במאבק משפחתי מאוחד למען חלום יהודה העצמאית, המשכו בתהילה צבאית ומדינית שכיסתה על ריקבון פנימי עמוק, שטוף דם, וסופו בחורבן ובמלכה אחת יפה שהוצאה להורג על ידי בעלה

מרים זקהיים | 10.12.23

חנוכה

מרים החשמונאית הולכת להוצאתה להורג, ציור מאת אדוארד הופלי

"אין סוף אמיתי. ישנו רק המקום שבו אתה עוצר את הסיפור" (פרנק הרברט)

אם יש סיפור שבו אנחנו כמעט אף פעם לא עוצרים בנקודה הנכונה ולא מגיעים לסוף (המר), זהו סיפורם של החשמונאים.

כל שנה, בכ"ה בכסלו, אנחנו חוגגים רגע של ניצחון מפואר. ניצחון שהיה נראה כמעט חסר סיכוי, מעשה ניסים. אבל זוהי רק ההקדמה לסיפורם של החשמונאים – הן כמשפחה והן כשושלת מלוכה יחידה במינה בהיסטוריה היהודית.

כדי להבין מי הם היו, כדאי אולי להציץ מעבר לרגע ה"באושר ועושר" שלהם, אל כל מה שהגיע אחרי רגעי התהילה.

נצחונו של יהודה המקבי, איור מאת גוסטב דורה

הכל התחיל במרד. או שמא בגזרות שקדמו לו? הם היו כרוכים זה בזה.

במחצית הראשונה של המאה השניה לפני הספירה שלטה בירושלים הממלכה הסלאוקית. הסלאוקים הם מי שמכונים בסיפורי החנוכה המוכרים לנו – "היוונים". סלאוקוס הראשון, שהיה אחד מהגנרלים-היורשים מצבאו של אלכסנדר הגדול, ייסד את הממלכה הזו, שהשתרעה בימיה היפים ביותר מאסיה הקטנה דרך מסופוטמיה, סוריה וארץ ישראל עד לנהר האינדוס במזרח.

אנטיוכוס הרביעי, שכינה את עצמו בענווה רבה "אפיפאנס" ("האל המתגלה") והונצח על ידי גננות ישראל כ"אנטיוכוס הרשע", עלה לשלטון בזמן לא טוב מבחינת הסלאוקים: אביו ספג זה לא מכבר תבוסה קשה מאד מצבאה של המפלצת שקמה במערב – רומא. הוא איבד לטובתה (ולטובת עמים נוספים מסביבו שקפצו על ההזדמנות) נתחים משמעותיים מהאימפריה הענקית שלו ונאלץ לחתום על הסכם כניעה מביש שכלל פיצויים אסטרונומיים.

בינתיים, בירושלים ובחבל הארץ שהקיף אותה – יהודה – התקיימה מזה מאות שנים, מאז הצהרת כורש, אוטונומיה דתית שבראשה עמד הכהן הגדול בבית המקדש. שלטו בה רצף של אימפריות שהפילו זו את זו – הבבלים, המדיים, הפרסים, המקדונים, התלמיים והסלאוקים, אבל ברוב הזמן הזה נהנו היהודים מרמה כזו או אחרת של חופש דתי לקיים את עבודת המקדש ואת מצוות הדת היהודית ומשפטיה.

ההיסטוריה חלוקה בשאלה מה גרם לאנטיוכוס לשנות את שיטת העבודה הזו שעד כה עבדה יפה לכל קודמיו, אבל תהא אשר תהא הסיבה – הוא החליט להתערב בפולחן הדתי בירושלים וביהודה, או יותר נכון – להוציא אותו אל מחוץ לחוק ולחלל את המקדש.

מנקודה זו והלאה ממשיך הסיפור המוכר לכולנו, בדיוק היסטורי כזה או אחר: מתתיהו הכהן וחמשת בניו העלו את נס המרד. בין אם הניצוץ היה ניסיון של נציג הכתר היווני להכריח את תושבי מודיעים להעלות קורבן לאלי יוון או סיפורה של חנה בתו שהתקוממה נגד גזרת "הלילה הראשון" המחרידה – כך או כך, הוא נדלק, וסביב מתתיהו ובניו וקריאתם (שכנראה לא נאמרה במילים אלה בדיוק) "מי לה' אלי" נאספו חלקים גדולים מהעם שקצו בשלטון ההלני האכזרי והיו מוכנים למות כדי לחזור לשמור את התורה והמצוות בגלוי.

יהודה המקבי, השלישי מחמשת בניו של מתתיהו, גיבש והנהיג את צבאם הקטן של המורדים – בתחילה בפעולות גרילה אליהן יצאו מבין ההרים ובהמשך בקרבות חזיתיים מול הצבא הסלאוקי המסודר. הוא עלה עם לוחמיו על ירושלים והצליח להשתלט על חלקים גדולים ממנה ובעיקר על בית המקדש – שנוקה וטוהר והתחדשה בו עבודת התמיד.

בנקודה זו פחות או יותר מסתיים סיפור נס חנוכה – יהודה המקבי ניצח את צבאות האימפריה היוונית והדליק מחדש את המנורה במקדש. השנה הייתה 164 לפנה"ס. התאריך – כ"ה בכסלו. מאז, בכל שנה, ולזכר אותו ניצחון האור היהודי על החושך, אנו חוגגים את חג החנוכה.

מתתיהו האב, אגב, הלך לעולמו כשנה קודם לכן, ולא זכה לראות את בניו בהצלחתם.

אבל הנקודה הזו זה לא הייתה רק הסוף השמח שאנחנו מקפידים לחגוג כל שנה, אלא דווקא תחילתה של הדרך הארוכה לשלטון יהודי עצמאי בירושלים וארץ ישראל – שלטון שיהפוך בסופו של דבר למלוכה לכל דבר ועניין ויסתיים בדם. הרבה מאד דם.

עונה ראשונה – האחים

דם למען האמת לא חסר כבר מההתחלה.

הארץ לא שקטה עם ניצחון יהודה המכבי. הסלאוקים לא ויתרו מהר כל כך על נחלתם, ולמרות שגזרות אנטיוכוס (שהוכיחו את עצמן כגורם שליכד את רוב העם סביב משפחת הכוהנים החשמונאית) בוטלו, עדיין שלחו מלכי יוון שוב ושוב גייסות להילחם במורדים שביהודה.

כשש שנים אחרי נס פך השמן יהודה נוצח על ידי המצביא בקכידס, ונהרג בקרב אלעשה. גם אלעזר אחיו נפל בקרב, כשהוא נרמס על ידי אחד מפילי המלחמה ששימשו את הצבא הסלאוקי. לזמן קצר נראה היה שהמצב חוזר לקדמותו – טרום הגזרות אמנם, אך גם טרום הניצחון החשמונאי.

אבל הייאוש לא ריפה את ידיהם של החשמונאים ותומכיהם. את הנהגת המרד קיבל האח יהונתן, שהיה מצביא בחסד וגם, ואולי בעיקר, דיפלומט מוכשר. הוא החזיר את החשמונאים לירושלים אחרי סבב של נצחונות צבאיים, תוך כדי שהוא פועל גם במישור המדיני (בעיקר – התערבות מתוחכמת במריבות האינסופיות בין הטוענים לכתר הסלאוקי). הוא שכנע את השלטונות למסור לידיו את השליטה בפועל, ובשנת 150 לפנה"ס קיבל את התואר "מושל ונציב" של ממלכת יהודה.

שבע שנים הצליח יהונתן להחזיק בתואר הזה, ואז, כמו אחיו, נרצח גם הוא על ידי השליט הסלאוקי טריפון. את מקומו בהנהגה נטל שמעון – האח האחרון שנשאר בחיים.

את כל ההתרחשויות המסעירות האלה ביהודה ליווה מצב משפחתי שלא היו הרבה כדוגמתו לאורך ההיסטוריה: בחייו מתתיהו היה המנהיג הברור של המרד, הגם שבשל גילו ככל הנראה לא השתתף בקרבות בעצמו. לאחר מותו הוא השאיר את ההנהגה לחמשת בניו, כשהוא מייעץ להם ללכת אחרי יהודה – שלא היה הבכור אבל היה המוצלח ביותר בעיני אביו להנהיג את העם.

והם הלכו אחריו. ואחרי כל אחד שירש את מקומו.

המחקר ההיסטורי מטיל ספק כמעט בכל עובדה שמסופרת על התקופה הזאת ובכל זאת על דבר אחד אין עוררין – בניו של מתתיהו לא נלחמו ביניהם. ההנהגה עברה מאחד לשני עם התקדמות המאבק כנגד הסלאוקים ומותם בזה אחר זה, כשבכל פעם אף אחד מהם לא מערער על הנהגתו של זה שהוביל.

שמעון, אחרון האחים, הוא זה שבימיו קיבלה יהודה עצמאות מלאה. הוא עדיין לא קרא לעצמו מלך, אבל מרגע שהועברו סופית מושכות השלטון האזרחי מהסלאוקים לידיו והוסר עול המיסים באופן רשמי (זה קרה בשנת 140 לפנה"ס) – מתחילות להיספר שנות הממלכה החשמונאית.

בספר מקבים ב' (ט"ו, א-ט) מסופר על הרגע הזה:

"וישלח אנטוכוס בן דמטריוס המלך אגרות מאיי הים אל שמעון הכהן ושר היהודים ולכל העם… ומניח אני לך לעשות מטבע שלך, מטבע בארצך. וירושלים והמקדש יהיו חפשים, וכל הנשק אשר הכינת והמבצרים אשר בנית אשר תמשול בהם ישארו לך. וכל חוב המלך ומסי המלך מעתה לכל הימים מונחים לך. וכאשר נקומם את מלכותנו נכבד אותך ואת עמך ואת המקדש בכבוד גדול, להיות כבודכם נראה בכל הארץ"

שמעון היה מושל חכם ומיטיב, שנבחר על ידי אסיפה של העם כ"מוֹשל וכוהן הגדול לעולם עד עמוד נביא נאמן". הוא כבש ערים נוספות בארץ (כדוגמת גזר ויפו), ואף הצליח להשתלט על החקרא – מצודתם של היוונים והמתיוונים שנשארה עד אז כקוץ בעיניהם של תושבי ירושלים.

שש שנים עברו בשקט יחסי מאז אותו יום עצמאות מאושר, עד שתככים משפחתיים שגובו בעידוד סלאוקי הובילו את האידיליה המשפחתית אל קיצה הטרגי.

חתנו של שמעון, תלמי בן חבוב, שקיבל מידי שמעון את השליטה בעיר יריחו וסביבותיה אבל במקביל קיים יחסים סודיים עם האנטיוכוס התורן (השביעי), הזמין את שמעון ואת בניו לסעודה בביתו בה הם נרצחו באכזריות, בתקווה לקבל לעצמו את כס השלטון ביהודה.

לרוע מזלו אחד מבניו של שמעון – יוחנן הורקנוס – לא הצטרף לאותה סעודת דמים. הוא נשאר בחיים והפך להיות הנשיא והכהן הגדול תחת אביו.

עונה שניה – שלטון הדמים של המלכים הראשונים

בימי יוחנן הורקנוס, נכדו של מתתיהו, העמיק הקרע הפנימי בין הפלגים הדתיים השונים. הוא החל את שלטונו כמו אביו ודודיו לפניו – כמנהיג דתי וכהן השולט בהסכמה עממית רחבה מאד. אבל בחירות שונות שלו ומחלוקות בדבר תפקידו (האם כהן גדול יכול להיות גם מנהיג צבאי שעסוק בכיבושים והרג?) דחפו את שלטונו לכיוון בו צעדו יורשיו עד הסוף – מלוכה אבסולוטית המבוססת על כוח הזרוע, בפורמט דומה למה שניתן היה לראות באותה תקופה בממלכות היווניות סביבם. בכלל, התרבות היוונית הלכה והשתלטה על מוסדות השלטון בירושלים ואורחות חייהם. יוחנן היה הראשון בשושלת שנשא גם שם יווני (הורקנוס), אחריו המנהג הזה הפך כמעט מובן מאליו.

31 שנים שלט יוחנן הורקנוס ביהודה, והיה השליט החשמונאי הראשון שמת מיתה טבעית. לפני מותו הוא ביקש להוריש את השלטון לאשתו. אבל בנו, יהודה אריסטובולוס הראשון לא אהב את הרעיון, ועם מות אביו הוא כלא את אמו ואת מרבית אחיו והכריז על עצמו כמלך.

מטבעות מתקופת הממלכה החשמונאית. הטבעת מטבעות היוותה סימן חשוב לעצמאות כלכלית ומדינית

שלטונו של המלך הראשון ביהודה מאז ימי ממלכות יהודה וישראל המקראיות לא היה דוגמא ומופת לשלטון מיטיב, וגם לא השאיר חותם משמעותי בהיסטוריה, אבל הוא עשה דבר טוב אחד, כנראה: הוא נשא לאשה אחת בשם שלומציון אלכסנדרה. היא הייתה אחותו של שמעון בן שטח – מגדולי הפרושים ונשיא הסנהדרין, אבל היא עוד תתפרסם בזכות עצמה.

אריסטובולוס מת ממחלה כשנה בלבד לאחר עלותו לשלטון. שלומציון שחררה את אחיו השבויים (אמו מתה בכלא קודם לכן), ונישאה למבוגר שבהם (שעדיין היה צעיר ממנה) – אלכסנדר ינאי.

אלכנסדר ינאי היה מלך מהרגע הראשון, עם כל המשתמע מהתואר הזה. הוא יצא למסעות כיבוש נרחבים והגדיל את שטח ממלכתו פי כמה וכמה ממה שהייתה בראשית ימיו. בין השאר הוא השתלט על ערי החוף ההלניסטיות, וכבש את עזה וחלקים גדולים מעבר הירדן המזרחי.

מפת ארץ ישראל והממלכה החשמונאית לאחר כיבושיו של אלכסנדר ינאי. מתוך אוסף המפות של הספרייה הלאומית, באדיבות אמיר כהנוביץ.

לפי רוב העדויות הוא היה עריץ ואכזר ולא היסס להשתמש בשכירי חרב נוכרים על מנת לטבוח במתנגדיו, שהיו רבים. הוא לא שעה להלך הרוח של העם, ובימיו התחוללו לפחות שתי מרידות משמעותיות. במהלך דיכוי אחת מהן מספרים שנתלו על חומות העיר למעלה מ 800 מורדים, תוך כדי שהוא מנהל משתה וולגרי למולם.

הוא אפילו רצה להוציא להורג את גיסו החשוב, שהיה ממנהיגי פלג הפרושים, אבל שלומציון החביאה את אחיה והצילה בכך את חייו.

לאחר פחות מ 30 שנות שלטון, אלכסנדר ינאי מת, בדומה מעט לאיש שאת שמו נשא – ממחלה שנדבק בה באחד ממסעות המלחמה שלו. את מקומו ירשה, סוף סוף – אשה. אשתו.

המלכה היהודיה השניה (ולעת עתה – האחרונה) בהיסטוריה.

עונה שלישית – ימי המלכה הטובה

שלומציון הייתה לדעת רבים המונרך המוצלח ביותר בשושלת, לכל הפחות בענייני פנים. היא קרבה אליה בחזרה את העם (שהיה קרוב ברובו לפרושים), ושנות שלטונה הצטיינו ברווחה כלכלית ויציבות מדינית חסרות תקדים כמעט.

בימיה, לראשונה מאז חידוש העבודה בבית המקדש על ידי יהודה המכבי, פוצלה ההנהגה – המלכה הייתה שלומציון אבל את תפקיד הכהונה הגדולה היא העניקה לבנה הבכור – הורקנוס.

בנה השני, אריסטובלוס, לא השלים עם מלוכת אמו ולא עם כהונת אחיו. בתחילה הוא הסתפק בהנהגת האליטה הצבאית, שיצאה לכמה מבצעים בשם אמו המלכה, אבל בערוב ימיה, כשהיה ברור שהיא נוטה למות וכבר התקשתה בניהול ענייני הממלכה, הוא אסף סביבו צבא נאמן, השתלט על מבצרים רבים והכריז על מלכותו.

דיוקן של שלומציון המלכה, מאת ברתולומיאו גאי, רומא 1751

דמותה של שלומציון, והעובדה שלא הצליחה להשתלט על האיבה בין שני בניה, סיפקה הזדמנות ליוספוס פלביוס לעלוב במין הנשי כולו:

"היא הייתה אשה שלא היה בה כלום מחולשת (בנות) מינה… (ועם זה גילתה) את חוסר התבונה של הגברים, השוגים תמיד בענייני השלטון. כי ההווה היה בעיניה חשוב מן העתיד, וכל דבר היה (בעיניה) שני־במעלה לעומת השלטון בכיפה, ולפיכך לא נתנה דעתה לא על הנאה ולא על הצדק. וכך המיטה אסון כזה על ענייני ביתה, שאותו שלטון, שנרכש בסכנות ויגיעות רבות ביותר, ניטל ממנו זמן לא רב אחר־כך בשל תאוותה לדברים שאינם נאים לאשה, ומתוך שצירפה את דעתה לדעתם של אלה שהיו אויבי ביתה, ורוקנה את השלטון מאנשים שדאגו לו. אף אחרי מותה הביאו מעשי השלטון, שעשתה בימי חייה, לידי כך שבית־המלוכה נתמלא צרות ומהומות."

אבל אפילו הוא לא יכל שלא לסיים את אותה פסקה בהודאה:

"אף־על־פי־כן…קיימה את העם בשלום ובשלווה. כך היה סופה של אלכסנדרה המלכה."

שלומציון אלכסנדרה מתה בגיל 73, אחרי שמלכה על יהודה 9 שנים.

עונה רביעית – מלחמת אחים

הורקנוס הכהן, שיוספוס פלאביוס אינו היחיד שהעיד עליו שהיה "רפה נפש", לא רצה בתחילה להילחם באחיו. אמו השאירה בידיו את אשתו ואת בניו של אריסטובלוס אחיו כדי שישמשו קלף מיקוח במלחמה על כס המלוכה, אבל הוא בחר שלא להשתמש בהם והגיע להסכם עם אריסטובלוס – הוא ימשיך לכהן ככהן גדול ואריסטובלוס יהיה מלך.

נשמע שחזרנו לימים הטובים של האחים לבית מתתיהו הכהן? רגע, לא ממש.

עם הזמן, החל הורקנוס לפתח קשר הדוק עם אחד בשם אנטיפטרוס האדומי. את הבן שלו כולנו מכירים, כבר נגיע אליו. אנטיפטרוס שכנע את הורקנוס לא לוותר בסופו של דבר על המלוכה, ובסיועו של חרתת מלך הנבטים, הם יצאו להלחם באריסטובלוס בירושלים. מלחמת האחים שפרצה הייתה אכזרית, ולוותה בביזוי כל מה שהיה יקר וקדוש לחשמונאים המוקדמים – על ידי שני הצדדים. עכשיו הם כבר לא נדרשו לאנטיוכוס הרשע שיחלל את המקדש ויהרוג כוהנים וחכמים – הם עשו את זה בעצמם.

בינתיים, הגיע לאזור הגנרל פומפיוס – גנרל רומאי שיצא בשם הקיסרות להרחיב אותה ממזרח. לכל אורך שנות הממלכה החשמונאית היוו הרומאים כוח על שהטיל את צילו ממערב אבל לא התערב בענייניה הפנימיים של יהודה, ששליטיה דאגו בחכמתם לחתום איתו שוב ושוב על הסכמי שלום.

עכשיו ציפו הורקנוס ואריסטובלוס שהוא ישמש מעין "אח גדול" וישפוט ביניהם. הם נסעו אליו לדמשק, כשלצידם משלחת מבני העם שבאה לבקש מהגנרל הרומאי להוריד מהשלטון את המשפחה החשמונאית כולה, ששחיתותה ומאבקי הכוח שלה נמאסו עליהם.

האם הייתה זו תמימות גרידא או משחק כוחות אכזרי שהשתבש?

כך או כך, תגובתו של פומפיוס הייתה כנראה אחד הייצוגים המפוארים ביותר לאימרה הילדותית "שניים רבים השלישי לוקח" – והוא תפס בשתי ידיו את ההזדמנות להשתלט על הממלכה היהודית בעצמו.

הוא עלה על ירושלים, הטיל מצור ולאחר שלושה חודשים בלבד, ולמעלה מ 12,000 יהודים הרוגים, כבר הגיע לתוך קודש הקודשים בבית המקדש. אריסטובלוס נאסר, והורקנוס הוכרז כ"אתנארך" – שליט בובה עלוב מטעם הקיסרות הרומאית.

השנה הייתה שנת 63 לפנה"ס. ממלכת החשמונאים – הממלכה היהודית העצמאית היחידה במאות השנים שקדמו לה ובאלפיים השנים הבאות – איבדה את עצמאותה.

עונה חמישית – המלכה החשמונאית האחרונה

היה זה קיצה של הממלכה החשמונאית, אך לא סופה של שושלת המלוכה. בכעין עונה אחרונה של סדרת דרמה עתירת תככים ודם שמסרבת להסתיים – בני ובנות המשפחה החשמונאית נשארו בסביבה, והמשיכו להיות חלק בלתי נפרד מזרועות שונות של השלטון הרומאי.

בינתיים, מי ששלט בפועל בירושלים בשם הרומאים היה אנטיפטרוס – זה שהדיח את הורקנוס למלחמת האחים. הוא מינה את בנו, אחד בשם הורדוס, למושל הגליל. הורקנוס והורדוס היו אויבים מושבעים שלא פספסו אף הזדמנות להשפיל או לפגוע זה בזה. לשיאה הגיעה מערכת היחסים שלהם עם הרעלתו של אנטיפטרוס על ידי אחד מאנשי הורקנוס. אנטיפטרוס מת וכדי "לפצות" את הורדוס, נתן לו הורקנוס את נכדתו (שבשל נישואין בתוך המשפחה הייתה גם נכדת אריסטובלוס אחיו) – מרים החשמונאית, לאשה.

מרים הייתה כנראה אשה מרשימה מאד. יוספוס מתארה כך:

"..ביפי גופה ובהוד הליכותיה בשיחה־ושיגה עלתה על בנות זמנה יותר משאפשר לבטא במילים".

בסופה של תקופה עמוסת קרבות ותככים לעייפה, הפך הורדוס למלך יהודה, בחסות הרומאים. מרים אשתו, שעל פי ייחוסה יכלה להיות מלכה בזכות עצמה – הייתה למלכה-הרעיה בחצרו המסוכסכת של אחד מהמלכים הנודעים ביותר לשמצה.

הורדוס הוא כנראה המלך המפורסם ביותר בהיסטוריה היהודית של אותם ימים, אבל שלטונו, מפואר ככל שהיה, היה כפוף לשלטון המרכזי ברומא וכבר לא היה חלק מהממלכה החשמונאית. להיפך, הוא פחד ממורשת המלכים החשמונאים, וכדי להוריד את קרנם ולפגוע בהשפעתם הוא קיצץ את אזניו של הורקנוס (על מנת שלא יהיה כשיר לכהונה) והוציא להורג את רוב מה שנשאר מהמשפחה המלכותית, כולל אימה ואחיה של מרים אשתו.

מערכת היחסים שלו עם מרים, החשמונאית הפרטית שלו, הייתה מעין רכבת הרים של תשוקה כמעט מטורפת שזורה בהאשמות הדדיות – היא על רצח משפחתה על ידו, הוא על חוסר נאמנות מצידה.

בסופו של דבר, הוא דן אותה בעצמו למוות.

”היא הלכה לקראת המוות ברוח שקטה…והראתה אפילו ברגעי חייה האחרונים את אצילותה לעיני כל המסתכלים. כך מתה האשה המצוינת בכיבוש הרוח ובגבהות־הרוח”

כך מתאר יוספוס פלביוס ב"קדמוניות היהודים" את רגעיה האחרונים של המלכה החשמונאית האחרונה, שנים לא רבות אחרי שממלכת משפחתה איבדה את עצמאותה, ופחות ממאה שנים לפני החורבן המוחלט של ממלכת יהודה ועם ישראל.

מרים עוזבת את כס המשפט של הורדוס, ציור מאת גון וויליאם ווטרהאוס

הממלכה החשמונאית הייתה הבזק של עצמאות יהודית בארץ קרועה ומדממת שבמשך אלפי שנים אימפריות, ממלכות וקיסרויות נאבקו על השלטון בה. ארץ שהעם היהודי מעולם לא עזב, ואף פעם לא הפסיק לחלום עליה. היא התחילה בתקווה גדולה – חלומם המתגשם של חמישה אחים מאמינים שעבדו יחד במשך עשרות שנים ומסרו את חייהם להקמתה. היא הייתה מלאה בגאווה יהודית והיוותה הוכחה חיה לכוחן של הרוח ושותפות הגורל. אבל היא גוועה תחת הריסותיה שלה, רוויה בדם, כשהיא מספקת הצצה לכל מה שיכול להשתבש כששלטון נגוע בשחיתות ומושתת על כוח הזרוע יותר מכל דבר אחר.

חדש בספרייה: דגלי שמחת תורה מלפני 160 שנים

הציורים על הדגלים משנת 1864 משקפים כמה מסיפורי התנ"ך ומסורת שמחת תורה ומדובר בדוגמאות הדפוס המוקדמות ביותר שנשתמרו

הספרייה הלאומית | 03.10.23

סודות כתבי היד העבריים שמחת תורה

דוד שמח בשמחת תורה

מאז שניתנה תורה לעם ישראל, חגג העם את קבלתה. אך רק במאה התשע-עשרה, בווילנה, עוצבו והודפסו לראשונה דגלי שמחת התורה. ובימים האלה, תרומה חשובה של שישה דגלי שמחת תורה יחידים במינם אלה התקבלה בספרייה הלאומית. תרומה המאפשרת לנו לצלול ולו לרגע, אל עולמם של הילדים היהודים בווילנה של המאות הקודמות.

מדובר באוגדן דגלים המכיל שישה דגלים שבכל אחד מצויר סיפור מקראי או אירוע היסטורי: המפגש של אברהם עם המלאכים; שבטי ישראל נושאים דגלים; תיאור נגינת דוד על נבל; ואפילו דמויותיהם של שמעון ולוי בעיר שכם.

לאורך השנים, דגלי שמחת התורה הופקו מניירות דקים ובאיכות נמוכה והתכלו במהירות – בתוך ימים בודדים. ועל כן דגלי שמחת תורה אלו מהווים למעשה עדות יחידה וראשונית לתרבות החומרית ולדגלי שמחת התורה שהיו בשימוש לפני מאות שנים. הדגלים שבעבר התנוסס מעליהם תפוח עץ ובתוכו נעוץ נר הפכו את הדגל משאת נפשם של הילדים.

מנהג הדגלים בשמחת תורה הוא קדום יחסית, ומעדויות שונות עולה כי מנהג הדגלים מוכר כבר מלפני כארבע מאות שנים, מראשית המאה השבע-עשרה, וזאת בשל הרצון לטפח את הקשר בין חג שמחת תורה לעולמם של הילדים.

התרומה הייחודית לספרייה הלאומית התקבלה מוויליאם גרוס, שהאוסף שברשותו נחשב לאחד האוספים הפרטיים הגדולים והחשובים ביותר של יודאיקה ותרבות חזותית יהודית. גרוס, הנחשב לאספן לא שגרתי, זיהה כבר בעבר כי חפצים העשויים מחומרים יקרים כמו כסף, זהב, משי וקטיפה, היו רחוקים מהישג ידם של רוב היהודים במהלך הדורות, והשתייכו בעיקר לאליטה כלכלית. תובנה זו הביאה אותו עם הזמן להרחיב את אוספיו ומחקריו לתחומים נוספים של תרבות חומרית יהודית. אחד מהם הוא איסוף ומחקר של דימויים חזותיים ודקורטיביים בדפוס על גבי נייר: דגלי שמחת תורה, עלונים, כרטיסי ברכה, גלויות, כתובות, לוחות שנה, קישוטי קיר לבית הכנסת ולסוכה, ועוד. גרוס טען שחומרים אלה משמשים מקור תיעודי רב ערך לחקר ההיסטוריה והתרבות היהודית.

בראשיתם היו מרבית הדגלים מודפסים בצבעי שחור-לבן, או במקרה זה על דף כחול, אך לקראת סוף המאה התשע-עשרה ניתן למצוא יותר ויותר דגלים גדושי צבעים מאירי עיניים. תכני הציורים על הדגלים השתנו במרוצת השנים מנושאים תנכיים מובהקים, כמו אלו המופעים בדגלים אלו לבין דגלים מאוחרים יותר בהם בלטה מאד נוכחות הילדים מחד ודמויות ונושאים בעלי משמעות אקטואלית.

יצירת הדגלים נחשבה לאורך השנים ליצירה אומנותית עממית וזולה. חלק מהדגלים נוצרו בוודאי על ידי הילדים עצמם, באמצעים פשוטים ועל ניירות באיכות נמוכה והושלכו כלאחר יד בסיום החג. זוהי הסיבה שלמרות עתיקות המנהג אין כיום בנמצא דגלים הקודמים למחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, ומכאן החשיבות המיוחדת שבקליטת אוגדן דגלי שמחת התורה הראשון הקיים בדפוס, ובו דוגמאות מספר של דגלי תורה שהוצעו לילדים בווילנה בשנת 1864. מרתק להסתכל בתמונות ולחשו על עולמם של הילדים היהודים לפני כמאה ושישים שנה. עם עליית התנועה הציונית השתלבו בדגלי התורה דמותו של הרצל ומאוחר יותר תמונות מחיי החלוצים ובהמשך נוצרו עוד ועוד תגובות לאירועים ואישים בני הזמן.

עם קום מדינת ישראל הוטבעו על חלק מהדגלים תמונות של מפקדי וחיילי צה"ל, הכותל המערבי, סמלי חילות צה"ל, סממני ריבונות המדינה ושילוב של אנשי אדמה ולוחמים. אפילו מאיירי ספרי הילדים בארץ בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20 השפיעו על עיצוב הדגלים של שמחת תורה. אנחנו מכירים גם דגלים עם גיבורי סדרות סרטי טלוויזיה, ברוב המקרים מתוצרת זרה, שהילדים הזדהו עם גיבוריהם ולחילופין דגלים פוליטיים שהוציאו מפלגות דתיות בישראל בזמני בחירות.

תרומה חשובה זו מצטרפת לאוסף דגלי שמחת תורה השמור בספרייה הלאומית הכולל למעלה משמונים דגלים, חלקם הגדול זמין לצפייה באתר הספרייה. בימים הקרובים צפוי האוסף לעבור – כמו מיליוני פריטים נוספים – למשכנה החדש של הספרייה הלאומית בקריית הלאום ופריטים ממנו יוצגו בהמשך לקהל הרחב במשכן הספרייה החדשה.

"אחד הפרסומים השערורייתיים ביותר"

גרשם שלום על "הלכות פסוקות" של סלימאן ששון

ד"ר צבי לשם | 01.10.23

גרשם שלום

בשנת תשי"א (1950) החברה המחקרית היוקרתית '"מקיצי נרדמים" שבירושלים הוציאה לאור את "ספר הלכות פסוקות לרב יהודאי גאון זצ"ל". הספר יצא לאור "על פי כתב-יד יחיד בעולם עם מבוא והערות" על ידי "הצעיר סלימאן בן לא"א [לאדוני אבי] דוד סלימאן דוד ששון זצ"ל" מלונדון שבאנגליה.

באותה העת ישבו בוועד של ראשי החברה גדולי חוקרי היהדות שבעולם:

ויש לציין שביניהם נמנה פרופ' גרשם שלום, כחבר ב"הועד הפועל בישראל (ירושלים)". אבל למרות גדולתו של המהדיר ושל הוועד, ניתן בקלות לזהות שלא היה הכול כשורה בהוצאה זו. וכך כותבים אנשי הוועד, כשהם בעצם מודיעים לקורא שהספר מלא בטעויות!

המעיין בהקדמתו של המהדיר יבחין מיד שגם הוא מודה במצב העגום הזה:

"רוב המלאכה הוכרחתי לעשות בימי מלחמה ונדודים…לא היו תחת ידי הספרים הנחוצים…את תיקוני הטעויות של הטקסט…"

ולכן, בסוף הספר לוח התיקונים תופס לא פחות מעשרה עמודים!

לוח זה מגיע לאחר שמונה עמודים של "השמטות, תיקונים והוספות להערות". מאחורי סיפור זה מסתתרת היסטוריה של כארבעים שנה, כפי שכתב ששון בהקדמה. אביו, העשיר המופלג ואספן כתבי היד, רבי דוד סלימאן (שנולד בהודו),

החל לעסוק בכתב היד הזה שהיה בבעלותו כבר בשנת תרע"א (1911) וניסה לפרסמו כבר בשנת תרע"ג, דרך הרב ד"ר יעקב פריימן, חבר הוועד של "מקיצי נרדמים" בתקופה זו (תר"ע-תרצ"ז), בווינה.

"to complete the unintelligble portions myself"

"I hope to receive some more proof sheets"

עקב מלחמת עולם הראשונה עבודתו נפסקה וסלימאן (האב) ביקש מפריימן שיחזיר לו את החומר שכבר שלח, ומודיע לו שהוא ימשיך לעבוד על הספר בבית, בתקוה שיוכל לפרסמו בעתיד.

I now request you…to return to me the pages…I am still working at the book and hope…to publish it later on".

אבל למעשה הוא העביר את השרביט לבנו הרב סלימאן. וכך כתב ששון הצעיר על כך בהקדמה, "מו"א אבי זצ"ל…התחיל להדפיסו בשנת תרע"ג אך מסבת המלחמה העולמית הראשונה נתבטלה הדפסתו. מאז החליט לזכות אותי במצוה זו".

אבל כפי שניתן להתרשם ממכתבי האב לרב פריימן, כבר מההתחלה היו בעיות לא מעטות. מאז ועד לפרסומו של הספר בתשי"א, התנהלו ויכוחים רבים, תביעות משפטיות ודין תורה, כפי שאפשר להתווכח מהתכתבות רבה מאד הקשורה לפרשה, שנשתמרה בארכיון ששון ובארכיון מקיצי הנרדמים שבמחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית.

הסבב השני של הוויכוח התנהל כמעט שלושים שנים לאחר מכן, בין ראשי מקיצי נרדמים ובין סלימאן הבן, שהמשיך את עבודת אביו בהכנת כתב היד לדפוס. מדובר כבר לקראת פרסומו של הספר (שאחר כך נדחתה עוד כמה שנים טובות) על ידי החברה בירושלים. כאן אי אפשר לפספס את העובדה שהוויכוח החריף והטונים עולים בהתאם.

במכתב חריף לרב פרופ' שמחה אסף, ראש החברה תרצ"ד-תשי"ב, מיט' חשוון תש"ד ששון מתלונן על השינויים הרבים שנעשו על ידי אנשי החברה ומציין שמהלך זה מהווה הפרת החוזה שבין משפחת ששון לדורותיה ובין החברה. בסוף המכתב ששון מביעה את אכזבתו הגדולה כשהוא כותב, "לא פללתי מעולם שהעתקה כזו תוכל לצאת מתחת ידי החברה שלכם אשר יודעת בודאי גודל ערך כל אות ואות בגרסא עתיקא כמו זו".

ששון גם כתב מכתב לעוד אחד מאנשי החברה, פרופ' אברהם חיים פריימן (בנו של רבי יעקב מתחילת הדיון על פרסום הספר, ומומחה למשפט עברי), ראש החברה תרצ"ד-תש"ח. למרבה הצער פריימן נרצח בשיירת הדסה באביב של תש"ח.

תשובתו של אסף (לפחות זו שמצויה בארכיון) הגיעה לאחר חודשים רבים ונכתב ביב' מנחם אב תש"ה. הוא פותח את המכתב מזה שהוא מכחיש את השמועה שהרב יהודה לייב פישמן (מימון), ראשו של מוסד הרב קוק, לא הצליח לשכנע את החברה לבוא לקראתו של ששון בוויכוח שביניהם. ההפך הוא הנכון והוא מבטיח לו שלוח התיקונים "לא יהא גדול כל כך" (וכבר ראינו שבסופו של דבר יצא ארוך מאד!). הוא מעודד אותו שד"ר מרדכי מרגליות "עבר על כל הספר בעיון רב" ומציע לו לוותר על תיקונים קלים, כי "סוף סוף אין זה ספר תורה". הוא מציין שגם לחברה יש אינטרס לשמור על כבודה על ידי הוצאת דבר מתוקן לאור. הוא מציין שהעתק כתב היד נמצא "זמן רב" בידי הרב הראשי, הגאון רבי יצחק הלוי הרצוג, מי שמשפחת ששון הייתה מקורב אליו מאד כבר מאנגליה, כפי שנראה בהמשך.

לאחר ההתכתבויות של שנות תש"ד – תש"ה, הדברים כנראה נרגעו לחמש שנים, עד להתפרצות הבא משנת תש"י ועד ל(סוף סוף!)-פרסום הספר בתשי"א. גם בסבב השלישי אנו עדים לעליית מדרגה, כשששון תובע את החברה לדין על הפרת הסכם, ובו זמנית מנסה להפעיל קשרים מאחורי הקלעים, על מנת למנוע "חילול ה'".

בשלב זה מן הראוי לציין את הקשר המיוחד והאישי שהיה בין משפחת ששון ובין הרב הרצוג ומשפחתו, עוד מהזמן שהרב שימש כרב הראשי של אירלנד. בארכיונו של הרב הרצוג ברבנות הראשית לישראל השתמרו לא רק מכתבים בין ששון ובין הרב הרצוג, אלא גם התכתבות ענפה בין הרבנית שרה הרצוג ובין נשות ששון בנוגע למגוון נושאים אישיים, אבל, חוץ מזה שהם מראים על כבוד הדדי וקרבה אישית, הם אינם קשורים לעניינינו. יותר לענייננו חשוב לציין שששון הבן הוסמך לרבנות על ידי הרב הרצוג, כפי שצוין בגאווה במכתב מהאב לאחד מחבריו.

"from…Rabbi I. Herzog סמיכה my son received his".

ולא פחות חשובה היא העובדה שבזמן הבחירות למשרה של הרב הראשי האשכנזי לארץ ישראל בשנת תרצ"ז, בהן הרב הרצוג התחרה נגד הרב יעקב משה חרל"פ, תלמידו של הרב קוק, שדוד ששון השתמש בהשפעתו להשתדל לטובת הרב הרצוג, אצל הרב יעקב מאיר, הראשון לציון ורב הראשי הספרדי לארץ ישראל, וגם אצל הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל, אז הרב הראשי הספרדי לעיר תל-אביב.

"urgently beg your endeavor behalf of Rabbi Herzog"

על פניו, נראה שבנובמבר 1950 החלו בהדפסת הספר בירושלים.

אבל כנראה שמהר מאד העסק השתבש. שבועיים לאחר מכן החברה קבלה בדואר רשום מכתב ממשרדי עורכי-דין של "מ. זליגמן ושות'" בתל-אביב, המבקש מהחברה להפסיק לפרסם את הספר ללא "הסכמה מפורשת לכך בכתב מאת מר ששון".

יומיים אחר מכן, בטו' כסלו תשי"א (24.11.50), כתב ששון מכתב ארוך לדודו פרופ' אברהם הלוי פרנקל, הדיקן הראשון של הפקולטה למתמטיקה באוניברסיטה העברית.

"They give no reason and have decided to proceed with the publication against my will"

הוא מתנצל על שהוא מטריח את דודו אבל הוא מרגיש הכרח לעשות כן למען השלום וכדי למנוע חילול ה'. הוא מתלונן שעל אף שהוא חשב שהכל כבר מוסכם, כעת החברה מסרב לפרסם את המבוא בנוסח שלו ושהם החליטו לפרסם את הספר נגד רצונו. הם כנראה אינם מפחדים מתביעה משפטית נגדם. לדעתו של ששון התנהגותם "פושעת" הן על פי ההלכה והן על פי הדין האירופי. בין היתר הוא אומר שבניהו כבר מנסה לצאת מהבלגן ("Mr. Banyahu washes his hands of all further responsibility"), מבקש מפרנקל להתערב אצל אסף ואורבך בניסיון אחרון להציל את המצב.

יומיים לאחר מכן ששון שלח לו גם מברק עם בקשה להשתדל אצל חברו פרופ' אסף על מנת למנוע את הגעתו של התיק לבית המשפט ו"חילול השם" שיבוא בעקבות המשפט. כאן המוקד הוא המבוא לספר, שששון מבקש שיפורסם ללא שינויים, וכפי שהוא בעצמו כתב.

כנראה שהתשובה איחרה לבוא ולכן ב-30.11.50 עורכי הדין של ששון הזהירו את החברה שהם חייבים להשיב למכתב הקודם תוך שבוע ימים על מנת להימנע מ"צעדים משפטיים".

שלושה ימים לאחר מכן, ב-3.12.50, ששון שלח עוד מברק לדודו פרופ' פרנקל, בו הוא מבקש ממנו להביע עמדה לגבי המבוא לספר.

סוף סוף בכז' כסלו (6.12.50) אנשי מקיצי נרדמים (כנראה פרופ' אפרים אלימלך אורבך, המזכיר של הוועד) שלחו תשובה לעורך דין זליגמן. במכתב הם מצהירים שששון פנה אליהם דרך דודו פרופ' פרנקל בבקשה להדפיס את הקדמת הספר (המבוא) מחדש לפי נוסח שני שהוא ששלח, ושהם מוכנים למלא את בקשתו.

באותו היום אורבך (כנראה) שלח עוד שני מכתבים הקשורים להכנת הספר לדפוס, אחד ליעקב לוין במוזיאון הבריטי, והשני לפרופ' ישעיהו זנה בהיברו יוניון קולג' שבסיסינטי ארה"ב. במכתב לזנה כותב אורבך, "תמהיתי לשמוע שההגהות עוד לא היו בידך… בדלית בררה… אני אקרא את ההגהות", עוד סימן שמשהו השתבש בתהליך של הכנת הספר לדפוס.

"תמהיתי לשמוע שההגהות עוד לא היו בידך…בדלית בררה…אני אקרא את ההגהות"

במכתב מעורכי הדין לאורבך (13.12.50), הם מאשרים את קבלת המכתב מהחברה מכז' כסלו. הם הודיעו לאורבך ששון מסכים להדפסת הספר בתנאי שבניהו (שכנראה שבסופו של דבר ששון החליט שהוא בר סמכא) יפקח על כל ההדפסה, כולל עמוד השער, התיקונים וההערות. על בניהו להשגיח גם על הדפסת ההקדמה (המבוא) לפי הנוסח ששלח ששון וגם שבניהו יכתוב להם לפני ההדפסה שהכל "לפי רצונו".

לכן כעבור חודש (טז' שבט) אורבך כותב לעורכי הדין ש"הדפסת ההקדמה לספר 'הלכות פסוקות' נעשתה בהשגחתו של מר מאיר בניהו".

ועם זה, סיפור ארוך ועגום זה מגיע כמעט לסיומו. כעבור מעט יותר מחודש, ב-ה' אדר א' תשי"א (11.2.51) ששון שולח מכתב של שלושה עמודים בכתב ידו לאורבך. במכתב זה ששון מקבל את קבלת הספר המודפס אבל מתלונן על כך שהספר הודפס ללא תוכן העניינים, ו"בלעדו קשה יהיה להשתמש בספר". הוא מבקש מאורבך להדפיס את תוכן העניינים (שלדבריו כבר שלח בעבר) על נייר מיוחד ולשלוח אותו לכל מי שרכש את הספר. הוא מגדיר את הנושא "דחוף ביותר" ומבקש "להזדרז בהדפסתו". שני העמודים האחרונים הם בעצם תוכן הספר, שכפי הנאמר למעלה, כבר נשלח בעבר על ידי ששון. לתוכן שני חלקים, "תוכן המבוא" (יא' פרקים) ו"תוכן הלכות פסוקות" (כארבעים פרקים). ביניהם אמור להופיע שני עמודים של תמונות מכתב היד.

"לצערי לא נדפס בו תוכן העניינים…אבקש מאד להדפיסו על ניר מיוחד"

למרבה הפלא, בעותק של גרשם שלום, אף על פי שהדפים הראשונים (כולל המבוא) והדפים האחרונים (כולל התיקונים למיניהם) נראים שונים (אולי יותר חדשים) מיתר הדפים של גוף הטקסט, והעימוד מתאים למה שכתב ששון בתוכן ששלח, התוכן עצמו (הן למבוא והן לגוף הספר) עדיין חסר! וכך היה בדיוק בעותק שני שבדקתי, משאין כן בעותקים אחרים, הדפים כולם נראו זהים, אבל גם בהם לא נכלל תוכן העניינים של הספר.

כעשרה ימים אחרי מכתב זה (טו' אדר א'), שלח ששון מכתב אחר לאורבך, כנראה תגובה למכתב פייסני שלצערנו לא נשמר. מכתב זה, גם הוא בנימה פייסנית, הוא האחרון שהשתמר בארכיון.

"האי נעימות שעברה בינינו גרמה גם לי צער"

ששון מציין בסיפוק שהספר סוף סוף הודפס "אחר עיכובים והפסקות למעלה מתשעה שנים". הוא מזכיר את הצער שנגרם לו על ידי "האי נעימות" אבל גם מציין "שבמשך קרוב לתשעים שנה שהחברה קיימת עדיין לא יצא ספר שלוח הטעויות מרובה כ"כ כספר דנן שלא באשמת המהדיר" [!]. אבל בסופו של דבר נראה שיש לסיפור שלנו סוף טוב כשששון כותב, "אולם מה שעבר עבר… וכדי שלא אחשד באבק של נקימה ונטירה" הוא אפילו שולח תרומה של שלוש מאות לירות לחברה! אבל גם כאן הוא אינו יכול לגמרי להתאפק ומוסיף, "אע"פ שהעיכוב בהדפסה שגרר אחריו עליה גדולה במחירים לא היה באשמתי".

יש לציין גם שבהקדמתו ששון מודה "לידידנו הסופר ר' מאיר בניהו על העזרה שהושיט לי בשיפור סידורו וסגנונו של המבוא." הוא גם מזכיר (אבל אינו "מודה" ל) ד"ר מרדכי מרגליות על "תיקוני הטעויות של הטקסט ולוח המלים בעלי כתיב שונה". חשוב לשים לב גם לתאריך ההקדמה – שנת תש"ו, חמש שנים לפני שהספר יצא לאור!

לסיום נחזור ונעיין במה שרשם גרשם שלום, אחד מחברי הוועד הפועל של החברה בעת הדפסת הספר, בעותק הפרטי שבספרייתו.

שלום, שטרח לחתום "ג.ש." בסוף דבריו, תיאור את הוצאת הספר כלא פחות מ"אחד הפרסומים השערורייתיים ביותר של חברה זו"! ועל פי שלום הקדמתו של המחבר (ואולי גם זו של החברה) רק "מעלימה ומטשטשת" את העובדות. לפי שלום הסיפור האמתי הוא ששני חכמים שהיו אמורים להגיה את העלים לא עשו כן! יש לשער על אף מה שכתב הוועד שהכוונה היא לד"ר מאיר בניהו ולד"ר מרדכי מרגליות, שלעתיד הפכו לחוקרים חשובים, בניהו (שכתב את הדיסרטציה שלו תחת הנחייתו של שלום) בתחום הקבלה, ומרגליות בתחום חקר התלמוד. לפי דברי שלום הוויכוח בין החברה ובין המהדיר הגיע בסוף לדין תורה אצל הרב הראשי דאז, הרב ד"ר יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, שפסק לטובת המהדיר, "ודי בזיון וקצף" [ע"פ מגילת אסתר א:יח]. לצערי הרב עדיין לא הצלחתי לאתר את נוסח פסק הדין של הרב הרצוג, לא בארכיוני הספרייה הלאומית וגם לא בארכיון הרבנות הראשית שבארכיון המדינה.

כמעט חמישים שנה לאחר מכן, בשנת תשנ"ט (1999) יצאה מהדורה שנייה ומתוקנת של הספר על ידי ישיבת המקובלים "אהבת שלום" שבירושלים, תחת ראשותו של הרב המקובל רבי יעקב משה הלל, שהכיר את רבי סלימאן מהתקופה שלמדו יחד בישיבה באנגליה. בנוסף לעריכה מחדש של הספר, מהדורה זו שונה בקדמותה בכמה עניינים. הספר יצא לאור ביוזמת בנו של המהדיר ר' סלימאן, ר' דוד, שהיה קרוי על שם סבאו רבי דוד, שהחל במלאכה כתשעים שנה קודם לכן. ר' דוד (השני) הקדיש את הספר לכבוד חתונתו של בנו, ר' נתן. בסופו של דבר אנו רואים ארבעה דורות של משפחת ששון שקשורים לספר זה!

במהדורה זו כלול גם "תשלום הלכות פסוקות מגניזת קהיר" על פי מהדורת הרב נחמן דנציג (ניו יורק וירושלים תשנ"ג). אחד מהשינויים המוזרים במהדורה הוא העובדה שכלולות בה שלוש הסכמות של רבנים גדולים, מה שאין כן מהדורה הראשונה שיצא לאור ללא הסכמות. ההסכמות הן נכתבו ע"י רב הראשי האשכנזי הרב הרצוג ז"ל, וגם על ידי חותנו הרב שמואל יצחק הילמן ז"ל (אב בית הדין בלונדון לפני עלייתו לירושלים), ששניהם היו מקורבים מאד למשפחת ששון עוד באנגליה. שתי ההסכמות האלה נכתבו בשנת תש"ה, שש שנים לפני שהמהדורה הראשונה יצאו לאור, ונשאלת השאלה, למה לא הודפסו במהדורה זו. האם זה קשור לצורה המקולקלת שבה יצא הספר? אי אפשר לדעת. רק נוכל לציין שהנושא כנראה לא עלה בהתכתבות שבין ששון ובין אנשי מקיצי נרדמים. עוד יותר מוזרה היא הופעתה של הסכמת הראשון לציון, הרב הראשי הספרדי, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל ז"ל, שמופיעה עם התאריך של תשי"ה [תשי"ח?], שהוא לא רק אחרי הדפסתה של המהדורה הראשונה, אבל אפילו לאחר פטירתו של הרב עוזיאל בשנת תשי"ג!

בהקדמתו של ר' דוד, שכאמור יזם את הדפסתו של הספר מחדש, הוא כותב בין השאר, "אולם גם לאחר מאמצי אאמו"ר ז"ל, ועקב תלאות המלחמות וקשיי הדפוס, יצאה מהדורתו כשהיא לוקח בחסר למורת רוחו".

ובהקדמת העורך (א. ישראל), יש התייחסות יותר ישירה לבעיות שהיו במהדורה הראשונה: "בשנת תשי"א נדפס הספר לראשונה בהוצאת מקיצי נרדמים, אמנם מפאת התקופה הסוערת שבו נדפס הספר, זמן מלחמת עולם השנייה, נפלו בהדפסתו טעויות רבות ושיבושים. רשימה ארוכה של טעויות נדפסה בסוף הספר, ונערכה ע"י מספר אישים אמוני ספר". בקשר למה' החדשה, "ראשית שיבצנו את התיקונים שבלוח הטעויות הנדפס בסוף הספר, כל אחד למקומו הנכון".

למרבה הפלא, גם מהדורה זו הודפסה ללא תוכן של המבוא, וכשהתוכן של ספר הלכות פסוקות עצמו מודבק לתוך הספר בדבק!

אפשר לסכם ולומר שלאחר כמעט מאה שנה של עבודה על ספר זו, ומתוכן שנים רבות של מריבות מרות, הסיפור השערורייתי הזה הגיע לסוף טוב. נותרו עדיין כמה ספקות לגבי השתלשלות העניינים, ועל זה אמרו חז"ל, "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה (אבות ב"טז), ו"אידך זיל גמור" (שבת לא עמ' א).

לקריאה נוספת

"חברת 'מקיצי נרדמים, תרכ"ד-תשכ"ד", ירושלים תשכ"ד.

תודה לרב יחיאל גולדהבר, למר אבשלום פיליפס, ולד"ר עזרא שבט על עזרתם בהכנת הכתבה.