סיפורו של קטב מרירי, השד שיעודד אתכם להישאר בבית

בשולחן ערוך קבע ר' יוסף קארו הלכה: "צריך ליזהר שלא ילך יחיד בשעות הצהריים משום שקטב מרירי שולט". מיהו אותו קטב מרירי? ואיך הוא מאיים על היחיד ההולך לבדו בחוץ?

קטב מרירי, איור: Sarit Evrani

חכמי התלמוד סירבו להתייחס אל המקרא כאל ספר היסטוריה. הפסוקים המרכיבים את הטקסט המקראי ודאי מספרים על אירועי העבר של תקופת המקרא, אבל עבור חכמינו היו פסוקים אלו גם בגדר מציאות חיה. על ידי מדרש הפסוקים פתחו חכמים את הטקסט המקראי לרווחה, וגילו תחום אפל ומסוכן השמור לדמויות על-טבעיות – מלאכים מגינים ומזיקים, מפלצות אימתניות ושדים רעים דוגמת קֶטֶב מְרִירִי.

את השם קטב מרירי לא המציאו חכמינו. ארבע פעמים מוזכרת המילה 'קטב' במקרא, ופעם אחת בצירוף שיפותח בספרות החז"לית – קטב מרירי.

בשלוש מארבעת הופעתיו של הספק שד, ספק כוח אלהי הזה מצוות קטב לרעות חולות אחרות. בדברים (לב, כ"ג-כ"ד) נקשר הקטב במילה המפורשת לרוב כמחלה או מגיפה, רֶשֶׁף. וכך נכתב: "אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם. מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי וְשֶׁן בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר".

בפיוט תהלים צא (א-ו) מבטיח האל לשמור את האדם מסכנות רבות. כאן מונגד הקטב הפוגע בצהריים לדֶּבֶר הפוגע בלילה: "יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן (…) לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם. מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם."

בהושע (יג, יד) מצוות שוב הקטב עם הדבר, וגם עם המוות והשאול. נראה שמדובר בארבעה כוחות שהאל מטיל על עם ישראל על שחטא בעבודת אלהים אחרים: "מִיַּד שְׁאוֹל אֶפְדֵּם מִמָּוֶת אֶגְאָלֵם אֱהִי דְבָרֶיךָ מָוֶת אֱהִי קָטָבְךָ שְׁאוֹל נֹחַם יִסָּתֵר מֵעֵינָי".

על דמותו המסתורית והלא מוגדרת של קטב המקראי הרחיבו חכמים. הם קבעו לו תפקיד ברור וצורה מוגדרת ומפלצתית. במדרש איכה רבה מתארים ר' וחנן וריש לקיש את מראה דמותו של קטב מרירי: "ר' יוחנן אמר: [כלו מלא עינים קליפות קליפות ושערות שערות. וריש לקיש אמר:] עין אחד קבוע לו על לבו וכל מי שהוא רואה אותו הוא נופל ומת. ומעשה בחסיד שראה אותו ונפל ומת".

כיוון שמדובר בדמות איומה וקטלנית ביקשו חכמים ליישב בין הכתוב המקראי על הופעתו. מתי תוקף הקטב? האם ב"ישוד צהרים" או שמא "באופל יהלוך?" הפשרה שהגיעו אליה היא שמסבירה את נוהגו המשונה של קטב להימנע מהשמש וללכת אך ורק בצל.

מדרש תנחומא (נשא כג) הולך וממקד לחוששים את זמן פעילותו של קטב מרירי. ושוב מוסיף ריש לקיש לעסוק בדמותו ההרסנית של קטב. ריש לקיש דורש את "מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם" של תהלים, וקובע כי "זה קטב מרירי, שכל מי שרואה אותו אין לו חיים בעולם, בין אדם ובין בהמה ובין חיה. כיצד עשוי? ראשו דומה לעגל וקרן אחת יוצאה בתוך מצחו והוא עשוי אפסיין. ומרירי שולט משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב בצהריים, לפיכך "מקטב ישוד צהרים"."

מדרש שוחר טוב (תהלים), ספריית הפלטינה, איטליה

 

תמונת הדמות העולה מתוך מדרש זה וממדרשים נוספים היא של מפלצת בעלת קרניים ושיער פרוע הממיתה במבט. קטב מזכיר לנו דמות מיתולוגית ידועה בהרבה: המדוזה במיתולוגיה היוונית. אבל אם מדוזה פועלת בכל ימות השנה, קטב מרירי מגביל את עצמו לתקופה מסוימת.


מדוזה מאת הצייר האיטלקי קאראווג'ו, אחרי 1590

 

אבל גם הדיוק בזמנים שבה שולט קטב – ימי בין המצרים – לא הצליח לעצור את פיצול הדמויות. ובצד קטב מרירי נולדה מפלצת חדשה, או לפחות – כך הובנה הדמות של קטב במסכת פסחים (קיא ע"ב): "קטב מרירי, שני קטב היו, אחד [הבא] לפני הצהרים ואחד אחר הצהרים". שני הקטבים הם קטב מרירי, הפוגע לפני הצהריים, וקטב ישוד, הפוגע אחרי הצהריים.

פסחים קיא ע"א, New York, Jewish Theological Seminary – Rab. 1623

 

מבולבלים? רוצים להישאר בטוחים מהשפעותיו המזיקות של קטב? עצה שלנו: עקבו אחרי הנחיות משרד הבריאות ופשוט הישארו בבית.

 

הציור הנפלא בראשית הכתבה צויר בידי שרית עברני, ופורסם באישורה. בדקו את עבודותיה של שרית כאן.

 

לקריאה נוספת

יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית: העת העתיקה, מרכז זלמן שזר, תשס"ט

Judit M. Blair, De-demonising the Old Testament: an investigation of Azazel, Lilith, Deber, Qeteb and Reshef in the Hebrew Bible, Tubingen: Mohr Siebeck, 2009.

על דיאלוג בין-דתי וממתקים ספרדיים

האיגרת של הרב ישראל משה חזן מספקת הצצה לדרך שבה רב חשוב פועל למען דיאלוג בין-דתי

פטריארך ירושלים "סיניור ואלירגא" על רקע האיגרת ששלח הרב ישראל משה חזן אל הרב חיים אברהם גאגין הראשון-לציון

הרב ישראל משה חזן (1862-1808) היה דמות מרתקת ורבת פנים. חכם תלמודי, נואם דגול, משורר, ודובר שפות רבות. הוא האמין בדיאלוג בין-דתי מתוך הערכה הדדית, ודיבר גבוהה בשבחם של ראשי הנצרות באיטליה. בספרו 'נחלה לישראל' (וינה תרי"א, עמודים מו-מז) הוא כותב דברים יוצאי דופן, ומאהבת הקוראים לא אאריך ואצטט רק מעט:

התנשה [=התשכח] קהלת רומי המיוחסת בישראלים שמיום גלותה מעל אדמתה לא ניסתה כף רגלה לצאת מדחי אל דחי וממלכה לממלכה. ולא שמעה מפי שום אפיפיור (אף ביום עברה וזעם) לאמור קומו צאו מתוך עמי […] אחינו הנוצרים! אוהבינו המשיחיים! לא אחים אנחנו? לא שתי נטיעות אנחנו יונקות מגומא אחת, היא תורת אלהינו אשר בידינו! […] אבותיכם השלוחים מסרו בידכם פירוש הדת המשיחיית, ואבותינו הרבנים מסרו לנו פירוש דת היהודית". הוא מוסיף ואומר בשבח הנוצרים: "כי באמת בלתי שום צד חניפות אני אומר, וכמו שכבר כתבתי והדפסתי פעמים רבות, כי חכמי הנוצרים הם אמיתיים אוהבי החכמה והמדע, דנים את האדם לכף זכות, מכבדים הדתות ואיש יולד בהנה, חוקרים תמיד אחר האמת, ואם נתברר להם הדברים בשרשם העבודה! עומדים כאריות לברר האמת לעיני השמש והירח" (עמוד נד).

נחלה לישראל מאת הרב ישראל משה חזן

 

דברי הרב חזן נועזים ביותר, ואפילו בימינו היו נחשבים לכפירה בעיני האורתודוקסיה היהודית. דברים דומים לאלו כתב הרב ג'ונתן זאקס ז"ל בשנת 2002 בספרו The dignity of difference: how to avoid the clash of civilizations, וטען כי הגיע הזמן שהדתות יכירו באמת שיש בכל אחת מהן. לדבריו "האל מדבר עם האנושות בהרבה שפות, בשפת היהדות ליהודים, נצרות לנוצרים, והאסלם למוסלמים". יש להאמין באל אחד, אבל לא בקיומה של דת אחת. כל שלוש הדתות המונותיאיסטיות, כך טען, מבטאות את האמת האלוהית בעולם. עם הופעת הספר התעוררה סערה בעולם האורתודוקסי, ואף עלו קריאות להחרימו. בעקבות הסערה נאלץ הרב זאקס לרכך את דבריו, ולפרסם מהדורה שנייה מתוקנת.

באיגרת מאוסף מאיר בניהו מצאתי ביטוי מעשי לגישתו הדתית של הרב חזן, ויש בה גם צד חינני ומשעשע. האיגרת נכתבה ברומא בזמן שהרב חזן שימש שם ברבנות, בט' בטבת תר"ח (16.12.1847), והיא נשלחה אל הרב חיים אברהם גאגין הראשון-לציון (1848-1787). את יחסו אל הרב גאגין מתאר חזן באחת מתשובותיו: "אנא נפשאי קטן שבתלמידי מוה"ר הגדול והקדוש הגאון המפורסם רבן של כל בני גולה כמוה"ר חיים אברהם גאגין" (כרך של רומי, סימן יח).

באיגרת מספר חזן לגאגין על פגישתו עם האפיפיור פיוס התשיעי, ועל "סיניור ואלירגא" (Giuseppe Valerga, 1872–1813) הפטריארך החדש שעומד להגיע לירושלים. הוא מרבה בשבחו של הפטריארך, ומבטא את רצונו כי הראשון-לציון ופטריארך ירושלים הקתולי יהיו "כאיש אחד חברים". החברות הזאת נראית לחזן טבעית ומתבקשת, משום שמדובר ב"שני אנשים גדולים, איש איש על עבודתו ועל קבלת אבותיו". המשפט הזה שמשווה בין עבודת הרב וקבלת אבותיו לזו של הכומר, באיגרת אל הרב גאגין, יוצא דופן ומפתיע בתעוזתו.

הרב חזן מבקש באיגרתו מגאגין לבקר את הפטריארך עם הגעתו לירושלים, והוא נותן לו טיפ קטן איך לכבוש את ליבו. אחרי שהוא מנחה אותו בכללי הטקס הראוי לביקור הזה (בגדים נאים, פמליה מכובדת, והודעה מראש), הוא ממליץ לו לשלוח לפטריארך מיני מתיקה מקומיים שבוודאי ימצאו חן בעיניו. האיטלקים הרי חובבי מתוק ("חִכָּם  מַמְתַּקִּים"), ובאיטליה אין מי שיודע להכינם כראוי. ממתקי ירושלים, מעיד הרב חזן, לא נופלים מאלו שמיוצרים בפורטוגל!

הרי כמה שורות מהאיגרת:

יומא כי האידנא עט הזמיר הגיע, יען הולך קדמת אשור חד מגדולי חכמי אחינו הנוצרים, והוא כהן אשר שלחו אדוננו האפיפיור להיות פאטריארקא של ירושלים על כל הקאטוליקוס רומאנוס. זה שמו מון סיניור ואלירגא פאטריארקא די ג'ירוסאלימי. והחכם הכהן הזה הוא נכבד וחשוב באמת בתכלית החשיבות. חכם בכל חכמה ומבין לשונות בני קדם, ומכללם לשון הקדש ולשון ערבי. ואני נתעלסתי עמו פעם אחת, ובאמת הנאני הרבה יופי שלימותו […] ודברתי עמו ככל הצורך על מני"ר שיחל"א [=מר ניהו רבה שיחיה לעד אמן, ובקיצור: גאגין]. וכי יש את רצוני שיהיו כאיש אחד חברים. כי החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים. הדברים קל וחומר לשני אנשים גדולים, איש איש על עבודתו ועל קבלת אבותיו […] הנה כי כן מר באתריה תכף לקבלת כתבא דנא כלביא יקום בלבוש מלכות, הוא וכל רואי פניו, פקחים ונחמדים לבושי שרד, ויעלה לבקרו. בשלוח לו ידיעה אך אם יום או יומים. ובפרט גם עט"ר מר מחותנו רב חנ"א [=חיים נסים אבולעפיה] נר"ו יתלוה עמו, כי הוא מהגופים הראויים בכל מילי דמיטב ולשונו תדבר צחות […] ואם כפעם בפעם ישלח לו איזה מיני מתיקה עשוים באמת וישר ועבר צופים, בודאי יהיה גם כן לו לנחת. היות בני איטאליא חִכָּם ממתקים, ושם לא ימצא בעלי מלאכה זאת כאשר נמצא במקומות אלו. ומיני מתיקה שלנו הספרדים עתקו גם גברו חיל כאשר ראיתי בפורטגאל, כמונו כמוהם ממש!

גבריאל, מה אתה שואל?

הכירו את המלאך שמבצע את העבודות השחורות של אלוהים

המלאך גבריאל בעת ההתגלות למריה, ציור מאת פינטוריקיו, 1501

גַּבְרִיאֵל, מָה אַתָּה שׁוֹאֵל

הֵן תֵּדַע שְׁבִילֵי שָׁמַיִם

בּוֹא אֵלַי, טוֹבִים הַשְּׁנַיִם

גַּבְרִיאֵל.

כָּל כַּנְפוֹת תֵּבֵל

הַנּוֹשְׁקִים עִם רֶדֶת לַיְלָה

כְּשֶׁאַתָּה עוֹבֵר לְמַעְלָה

גַּבְרִיאֵל.

 

מַלְאָךְ מְטַיֵּל בַּשָּׁמַיִם

מַלְאָךְ מְבַקֵּשׁ כּוֹכָבִים

לִרְאוֹת הוּא רוֹצֶה

הֲקַלּוּ הַמַּיִם

לַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלַּלְתִּי, גַּבְרִיאֵל

לַלַּיְלָה הַזֶּה חִכִּיתִי, גַּבְרִיאֵל.

 

גַּבְרִיאֵל, אִם אֱלֹהִים נוֹעֵל

שְׁעָרָיו שֶׁל גַּן הָעֵדֶן

רֵד אֵלַי, מַלְאָךְ מִקֶּדֶם

גַּבְרִיאֵל

עוֹד נוֹתָר הַצֵּל

גְּלִימָתְךָ פּוֹרֶשֶׁת עֶרֶב

וְנִשְׁמָע צִחְצוּחַ חֶרֶב

גַּבְרִיאֵל.

 

מַלְאָךְ מְטַיֵּל בַּשָּׁמַיִם

מַלְאָךְ מְבַקֵּשׁ כּוֹכָבִים

לִרְאוֹת הוּא רוֹצֶה

הַקַלּוּ הַמַּיִם

לַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלַּלְתִּי, גַּבְרִיאֵל

לַלַּיְלָה הַזֶּה חִכִּיתִי, גַּבְרִיאֵל.

 

מַלְאָךְ מְטַיֵּל בַּשָּׁמַיִם

מַלְאָךְ מְבַקֵּשׁ כּוֹכָבִים

לִרְאוֹת הוּא רוֹצֶה

הַקַלּוּ הַמַּיִם

 

לַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלַּלְתִּי, גַּבְרִיאֵל

לַלַּיְלָה הַזֶּה חִכִּיתִי, גַּבְרִיאֵל

גַּבְרִיאֵל, נַעַר מִתְפַּלֵּל

עֵת תֹּאמַר שִׁירַת שָׁמַיִם

אַל תִּשְׁכַּח שִׁירַת הַשְּׁנַיִם

גַּבְרִיאֵל.

 

(גבריאל, מילים: שמואל קרול, לחן: צביקה פיק)

 

במאי 1982 התפרסם אלבומה השלישי של הזמרת עפרה חזה, "פיתויים". אחד הלהיטים הגדולים באלבום מספר על אהוב לא שגרתי ושמו גבריאל. לאורך שלושת בתי השיר מצליחה הדוברת לבלבל אותנו – האם אותו מלאך מטייל בשמיים ומבקש כוכבים הוא אכן מלאך, או שבכלל מדובר בנער הנמשך לעולמות עליונים עד ששכח את שירת השניים? השיר היפהפה הזה מותיר אותנו במבוכה. כך גם סיפורו של האיש שכתב את מילותיו.

מידע על האיש הנשכח תוכלו למצוא בכתבה הזו. אנחנו נשאל שאלה אחרת: מאיפה הגיע אלינו אותו מלאך גבריאל? וכדי להתחיל לספר את סיפורנו נצטרך לחזור אל החזון האפוקליפטי המובהק של המקרא, הוא ספר דניאל.

"בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס", רואה דניאל עוד אחד מחזיונותיו הגדולים. ליד הנהר הגדול החידקל נגלה לפניו "אִישׁ־אֶחָד לָבוּשׁ בַּדִּים וּמָתְנָיו חֲגֻרִים בְּכֶתֶם אוּפָז׃ וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ וּפָנָיו כְּמַרְאֵה בָרָק וְעֵינָיו כְּלַפִּידֵי אֵשׁ וּזְרֹעֹתָיו וּמַרְגְּלֹתָיו כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל וְקוֹל דְּבָרָיו כְּקוֹל הָמוֹן׃" (דניאל, פרק י', ה-ו). למרות שהיה בחברת אנשים נוספים, דניאל מעיד שהוא היחיד שראה את אותה הדמות המאיימת למראה, הממהרת להרגיע את החוזה ולספר לו שמאז שנתן את ליבו בנבואות האל, היא משמשת לו מגינה ושומרת. האיש הפלאי נוגע ברכות בידו של דניאל ופונה אליו בשמות חיבה כדי להרגיעו: "אַל־תִּירָא אִישׁ־חֲמֻדוֹת שָׁלוֹם לָךְ חֲזַק וַחֲזָק וּבְדַבְּרוֹ עִמִּי הִתְחַזַּקְתִּי וָאֹמְרָה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כִּי חִזַּקְתָּנִי". הוא אף מבהיר את מטרת ההתגלות, ומספר לדניאל שכל מצוקות העם כתוצאה מהמלחמה נגד האימפריות האדירות של פרס ויוון עומדות להגיע אל קיצן. מיכאל, שרו של ישראל, מתמיד במלחמה מול צבאות פרס ויוון והניצחון קרוב.

את האיש הפלאי זיהו חז"ל ופרשני ימי הביניים עם דמותו של המלאך גבריאל, שנזכר בשמו המפורש בפרקים קודמים בספר דניאל (ח, טז; ט, כא-כב). מדובר בהתגלות ייחודית בנוף המקראי: בניגוד למלאכים מקראיים רבים אחרים המשמשים שליחים של דבר האל הנעלמים בסיום שליחותם, נגלה בפנינו מלאך המתפקד כמלאך שומר, הנזכר בשמו הפרטי! החידוש הזה מסמל תפנית ביחסה של הספרות היהודית למלאכים: מרגע שהופיע המלאך גבריאל, מלאך מובחן בעל שם ואישיות, הופיע איתו חבר מרעיו – ובייחוד המלאך הצמוד לו, מיכאל.

בספר חנוך הראשון, ספר הנכלל בספרים החיצוניים ומספר על עלייתו השמיימה של חנוך המקראי, החמישי בדורות שבין אדם הראשון לנח, מופיע גבריאל כאחד מהשרים העליונים העתידים להשמיד באחרית הימים את המלאך המשחית עזזאל וצבאו שהשתלטו על הארץ. אולי לראשונה בספרות היהודית, מופיע בספר חנוך קשר שמיימי למרוד באל – וצבאו של עזזאל מורכב ממלאכים שירדו לארץ כחלק ממרד גלוי באלהים (המבוסס על סיפור בני האלהים ובנות האדם, בראשית ו). בנקודה זו עוד אין לגבריאל תפקיד מוגדר המובחן מהמלאכים האחרים המוזכרים כנאמני האל (מיכאל, אוריאל, רפאל ופנואל). את התפקיד הייחודי שלו הוא משיג בספר חנוך השני, שם הוא כבר נזכר כשר המלאכים, בעוד מיכאל משמש בתפקיד דומה לתפקיד ששימש בספר דניאל, שר ה' צבאות – מעין רמטכ"ל אלהי.

המלאך מיכאל מכניע את השטן, ציור מאת גווידו רני, שנת 1631

 

בספרות התלמודית והמדרשית מופיע גבריאל בדרך כלל כבן-זוגו של מיכאל: שניהם משמשים שרים הממונים על ישראל, המלאכים האמונים על ביטחונו של עם – בניגוד למלאכים אחרים המשמשים שרים של אומות העולם. אם מיכאל מופיע לרוב בדמות מים ושלג, מופיע גבריאל – אותה דמות הנזכרת בדניאל כבעלת פנים "כְּמַרְאֵה בָרָק וְעֵינָיו כְּלַפִּידֵי אֵשׁ", בדרך כלל כאש לוהטת. לפעמים התיאורים מתהפכים.

אולי בגלל קישורו לאש ולברק, נחשב גבריאל ל"מלאך הקשה" (איכה רבה, מהדורת בובר, פרשה ב, ד"ה 'ויקרא באזני קול גדול', דף מט ע"ב) שעליו מטיל האל להעניש את החוטאים ולהשית עליהם פורענויות שונות. בבראשית רבה (פרשה נ"א: ב, מהדורת תיאודור אלבק, עמ' 533) הוא מתגלה כמחריב עיר החוטאים סדום, ובבבלי סנהדרין (דף צה ע"ב) כמכה במחנה סנחריב. אבל מי שמתאכזר לרשעים, סופו לרחם על רחמנים – מלבד המכות הקשות שהוא מנחית על הרשעים, הוא גם מי שהציל את אברהם אבינו מכבשן האש ומי שדואג להבשלת הפירות בעיתם עבור העם הרעב.

תורת הקבלה אימצה את דמותו הקשה של גבריאל, וזיהתה אותו עם ספירת הדין. מי שהיה שר המלאכים בספרות החיצונית נחשב עתה לשר הגבורה או הדין, הניצב לשמאלו של שר הגדולה והחסד, שהוא, ניחשתם נכון, חברו מיכאל.

מאז הופעתו של גבריאל בספר דניאל המקראי, עשה המלאך קריירה מרשימה לא רק בספרות היהודית. למעשה, גבריאל מופיע גם בכתבי הקודש של שתי דתות ההתגלות האחרות, ונחשב למלאך בעל שליחות מרכזית גם בנצרות וגם באסלאם.

בברית החדשה (לוקאס א', 19; 26) חוזר גבריאל לתפקיד המלאך המבשר. הוא מספר הן להורי יוחנן המטביל והן לאימו של ישו על הולדת בניהם. האומנות הנוצרית בימי הביניים והרנסנס הנציחה את דמותו בציורים רבים. דוגמת הציור השמור בגלריית אופיצי בפירנציה, הממחיז את הרגע שבו מבשר גבריאל למרים על הולדת בנה. מדובר לפי ההשערות בציור מוקדם של לאונרדו דה וינצ'י.

הבשורה למרים, ציור המיוחס ללאונרדו דה-וינצ'י, סביב שנת 1472

 

בקוראן משמש גבריאל כמביא דבר-אללה אל מוחמד. המסורת האיסלאמית אימצה את גבריאל כשליח, ובסורות הקדומות הוא נקרא "השליח", "השליח האציל" ואפילו "רוח הקודש". הספרות האסלאמית מלאה סיפורים על מקרים של הצלת נביאים מצרה על ידי גבריאל, וכמעט בכל תפנית דרמטית הקשורה לגיבורי המקרא הוא נזכר כמסייע. הוא זה שניחם את האדם הראשון עם גירושו מגן העדן, הציל (שוב) את אברהם מן הכבשן הבוער, עמד לצד משה בריבו עם חרטומי מצרים ולימד את דוד להכין את שריונו.

המלאך גבריאל מתגלה בפניי הנביא מוחמד, איור מהספר "עג'איב אל-מח'לוקאת", איראן, סביב שנת 1307

פתחנו בנקודה מעניינת הקשורה להופעתו של גבריאל בספרות המקראית, מדובר כאמור במלאך הראשון – יחד עם מיכאל – הנזכר במקרא בשמו הפרטי. שווה לחזור אליה. בספר בראשית מסופר על יעקב המעביר במעבר יבוק את בני משפחתו בחזרתו מחרן לארץ כנען לאחר שברח מפני לבן הארמי. לאחר שהעביר יעקב את בני משפחתו בבטחה, הוא נותר לבדו במקום, ונאבק עם אדם בלתי מזוהה במשך כל הלילה. רק למחרת בבוקר, ולאחר שגבר יעקב על האיש הוא מתגלה בפניו כמלאך אלהים, ואולי אפילו כאלהים בעצמו: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי־רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל־פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי (בראשית ל"ב, ל"א).

את הסצנה הדרמטית הזו אנחנו זוכרים בעיקר בגלל הברכה שמבקש יעקב מהמלאך, בקשה לה נענה המלאך. זהו המעמד שבו זוכה יעקב בשמו החדש, ישראל. החלק ששוכחים בדרך כלל להדגיש בסיפור הוא שאלת יעקב למלאך לאחר הברכה. יעקב דורש לשם המלאך, אך הוא מתחמק בשאלה משלו ומברך אותו במקום, "לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם" (בראשית לב: ל). בכרך הראשון של ספרו תולדות תורת הסוד העברית, מציין יוסף דן עובדה תמוהה שמאירה את סיפור יעקב והמלאך באור חדש, ומרמזת על תקופת חיבורו של ספר דניאל. וכך כתב:

"במשך כאלף שנה, בתקופת המקרא כולה, ידעה היהדות כמה שמות פרטיים של האלהות, ואף לא שם פרטי אחד של מלאך. בימי הבית השני הוחלפו השמות הפרטיים של האלהות בשמות כללים ובכינויים, ואילו שמות פרטיים של מלאכים רבו והלכו, ונתרבו עדי עשרות ומאות… איננו יודעים דבר וחצי דבר על מניעיו של תהליך זה".

הופעתו של גבריאל כמלאך שומר בחזונו הגדול בספר דניאל היא אחת ההוכחות לכך שספר החזיונות האפוקליפטי של דניאל נכתב דווקא בראשית ימי בית שני. אירועי ההרס והחורבן תחת האימפריה השוקעת פרס והאימפריה העולה יוון מתוארים בלשון אפוקליפטית וחידתית, חלקה הגדול בארמית. הם אמנם מוצגים כנבואה לעתיד לבוא מאות שנים לאחר מכן, אך למעשה מתארים את התקופה שבה נכתב הספר – תקופת השלטון ההלינסטי בארץ לאחר כיבושי אלכסנדר מוקדון.

הופעתם של מלאכים בעלי שם ותפקיד היא חידוש של תקופת בית שני. לחז"ל הייתה השערה מעניינת מנין הגיעו: "אמר רבי חנינא: שמות חודשים עלו מבבל. ריש לקיש אמר: אף שמות מלאכים מיכאל רפאל וגבריאל" (בראשית רבא, פרשה מח: ט, מהדורת תיאודור אלבק, עמ' 485).

 

לקריאה נוספת

הערך גבריאל המלאך, האנציקלופדיה העברית (כרך עשירי, ג – גנדהי), חברה להוצאת אנציקלופדיות, תשכ"ט

יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית (כרך א'), מרכז זלמן שזר, תשס"ט

סיפורה של הבי"ת: האות שבה נברא העולם

העובדה שהבי"ת נבחרה לפתוח את התורה הביאה את המקובלים לייחס לה תארים ותכונות פלאיות

תנ"ך קוניקוט, ספריית הבודליאנה, אוניברסיטת אוקספורד

בְּרוּבּוּכִיבִּים הַבַָּּאִיבִּים!

אל תרגישו רע אם התקשתם לפענח שכתוב למעלה "ברוכים הבאים"– כנראה שלא יצא לכם לדבר בשפת הילדים הידועה בשם שפת הבי"ת. אתם כנראה מכירים את אותה שפת סתרים מהשיר זוכה האירוויזיון שנת 1978 אבניבי בביצועו של יזהר כהן. את המילים כתב אהוד מנור ולמנגינה אחראית נורית הירש.

תקליט השיר אבניבי

בכתבה הראשונה בסדרת האותיות שלנו סיפרנו לכם על משמעותה המקורית של האות אל"ף – האל"ף הקדומה ייצגה את החיה שור, ולא אוהל. באות השנייה שבאלף-בית נצמדה מחברת שיר האותיות נעמי שמר למשמעותה המקורית, ואכן האות בי"ת היא בית, דירה או מעון. באלף-בית הפרוטו-כנעני הקדום נראה שצורתה הקדומה של הבי"ת מייצגת שלד של בית מזרחי, או של אוהל הסגור מכל צדדיו מלבד פתח יחיד. מכאן נגזרו שמות וצורות האותיות בשפות השונות.

ביוונית נקראת הבי"ת שלנו – בֵּטָא, ובסורית – בֵּית. בערבית ספרותית מבוטאת הבי"ת בתור בַּא. ובאנגלית – המושפעת כמובן מן הלטינית – כולנו מכירים את ה-B, המבוטאת בִּי.

אם במשמעותה המקורית סימנה האות בי"ת מקום קבוע ובטוח כמו בית, תורת הסוד העברית בחרה לראות בה דווקא אלמנט של חידוש גמור. במשפט הראשון בתנ"ך מככבת הבי"ת שלנו בראש שתי המילים הראשונות – בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ.

כבר בתלמוד הירושלמי, לא יאוחר מהמאה החמישית, הופיע דיון בחשיבותה של האות בי"ת כפותחת את המקרא, ומתוך כך כבוראת העולם. במסכת חגיגה פ"ב, ה"א מסופר כי 'אמר רבי יונה בשם רבי לוי: בבי"ת נברא העולם. מה בית סתום מכל צדדיו ופתוח מצד אחד, כך אין לך רשות לדרוש מה למעלן ומה למטן, מה לפנים ומה לאחור, אלא מיום שנברא העולם ולבא'.

העובדה שהבי"ת "נבחרה" לפתוח את התורה הביאה את המקובלים לייחס לה תארים ותכונות פלאיות: התורה ניתנה באות בי"ת לרמוז לשני התורות, התורה שבעל פה והתורה שבכתב, לשני לוחות הברית ולשני העולמות. וכיוון שהמילה בראשית מתחילה בה, נעשתה הבי"ת סמל ליצירה האלהית בכללותה. מאור אחד שהאיר ונגנז, הוא המאור של בית של בראשית (זוהר בראשית, כא ע"א).

תשובות רבות ניתנו לשאלה מדוע נברא העולם דווקא באות השנייה ולא בראשונה. ההסבר הידוע ביותר מופיע בספר הזוהר ובמדרש אותיות דר' עקיבא. בשתי המקורות מסופר על תחרות עזה בין אותיות האלף-בית על התואר הנחשק, האות שתיבחר לפתוח את התורה. בעיקרו של הסיפור עסקנו בכתבה הקודמת, אבל הפעם נספר מדוע נבחרה דווקא הבי"ת?

משנידחו 20 האותיות הקודמות של האלף-בית לשכנע את האל שבהן ראוי לברוא את העולם, מספר המדרש:

אח״כ נכנס בי״ת לפני הקדוש-ברוך-הוא ואמרה לפניו, ריבונו של עולם! רצונך שתברא בי את עולמך, שבי משבחין לפניך באי עולם בכל יום, שנאמר 'ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן' (תהלים פ״ט), 'ברכו ה׳ מלאכיו וגו׳, ואומר ברכו ה׳ כל צבאיו וגו׳ (שם ק״ג), 'ועתידין כל דורות העולם לומר לפניך ברוך ה׳ אלקי ישראל' (שם ע״ב), ואומר וברוך שם כבודו לעולם וימלא כבודו וגו׳. מיד קבל הקדוש-ברוך-הוא ממנו ואמר לו הן. אמר לו ברוך הבא בשם ה׳, וברא בו את עולמו בבי״ת, שנאמר בראשית ברא אלהים וגו׳.

אותיות דר' עקיבא, ב כג

Casanatense Florentine Bible, שמור ב-Biblioteca Casanatense שברומא. הצילום מתוך אוסף שוברט במרכז לאמנות יהודית באוניברסיטה העברית.

 

פתחנו בשפת הבי"ת ובה נסיים. כמו כל דבר שקשור באות המסתורית הזאת, גם את מקורותיה של שפת הבי"ת קשה לאתר. פתרון מפתיע הציע לאחרונה רוביק רוזנטל ברשימה שפירסם באתר הזירה הלשונית. שפת הבי"ת היא בת לפחות מאה שנה. עקבותיה של שפת הסתרים הזו "מוליכים אל השפה התימנית, ואולי לא במקרה ביצע את השיר דווקא יזהר כהן". ואכן, התיעודים המוקדמים ביותר לשימוש בשפה זו תמיד חוזרים אל ילדי עדת תימן בארץ.

 

לקריאה נוספת

הערך בית, האנציקלופדיה העברית (כרך שביעי, ארצות הברית – בורידן), חברה להוצאת אנציקלופדיות, תשי"ד

אליהו ליפינר, חזון האותיות: תורת האידיאות של האלפבית העברי, הוצאת מאגנס, תשמ"ט