חנוכה הוא חג שנחגג מתוך החושך. ברגעים הכי חשוכים של השנה, ברגעים שבהם השמש מסתתרת והקור שולט בחוץ אנו חוגגים חג של אור. חג שבו המצווה היא להדליק את הנר, להבעיר את האש, להאיר את העולם.
אחד החוקים המעניינים הקשורים למצוות הדלקת נר חנוכה קשור למקום ההדלקה שאמור להיות בפתח הבית, במקום שצופה אל הרחוב. לעומת הרבה מצוות אחרות שבהם כל אחד אחראי על עצמו בלבד כאן יש דרישה שעוד אנשים יראו את החנוכייה, שעוד אנשים ונשים יהיו ניזונים מהאור.
יחד עם זאת מתאר התלמוד שיש רגעים שקוראים להם בשפה התלמודית – שעת סכנה. רגעים שבהם מסוכן או בלתי אפשרי להאיר את החוץ וברגעים כאלה אנחנו נדרשים לכוון את האור פנימה ולא החוצה – "ובשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו" (תלמוד בבלי מסכת שבת דף כא עמוד ב).
מתוך המילים התלמודיות אפשר להבין שהעולם לא תמיד האיר פנים לעם היהודי ולא בכל מקום אפשר היה לחגוג בלי חשש ומתעוררת שאלה – איך חוגגים את חנוכה בשעת סכנה? התשובה התלמודית היא מעניינת. מצד אחד לא מוותרים על המסורת, לא מוותרים על הדלקת האור והבערת האש. ומצד שני המוקד משתנה. במקום להאיר את העולם שבחוץ, במקום להפיץ אור, מדליקים בתוך הבית, על השולחן. הדבר הזה נובע כנראה בגלל שהחוץ הוא מסוכן. שעת הסכנה נמצאת מחוץ לבית, ברדיפה של העם היהודי, לאורך הדורות. בפנים אפשר להאיר ולהתנחם לאורה של החנוכייה.
גם לאורך הדורות שלאחר מכן אפשר למצוא עדויות מיוחדות לחגיגות חנוכה והדלקת הנר כמעשה שנעשה גם ואולי דווקא בשעת סכנה. מעשה הדלקת הנרות המחובר לנצחונם של המכבים הופך בעיתות סכנה למעשה המעניק תקווה ומשמעות. כזה המזכיר מציאות יהודית ריבונית אחרת. מציאות שבה העם היהודי גבר על אויביו ואינו נרדף ומוחלש. מציאות המעניקה כוח להתמודד עם החושך.
בגניזת קהיר נמצאו מכתבים בערבית יהודית המתייחסים לחגיגות חנוכה משפחתיות שנערכו וגם מבקשים שתהיה בתקופתם הצלה כדוגמת ההצלה שהיתה בחנוכה. ובתרגום לעברית – "בימים אלו הנכבדים המפורסמים והמוזכרים ב'הניסים' מי שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה יעשה עם הדרתך הקדושה ועם שאר הצאן הנבזה".
אנחנו רואים בקשה להצלה שקשורה באופן הדוק לנס חנוכה ומבקשת שגם באותה עת, גם כשאנחנו בשעת סכנה, יתרחש לנו אותו נס חנוכה.
במסורת יהודי תימן מסופר שבזכות אורה של החנוכייה דווקא בנר חמישי של חנוכה בוטלה גזירת גירוש ליהודי צנעא (בגירוש מוזע ב-1679 גורשו יהודי צנעא מהעיר ורכושם הוחרם. הם הורשו לשוב אליה לאחר מספר שנים, אך נאסר עליהם להתגורר בעיר העתיקה), והם הורשו לחזור לבתיהם ולכן בנר חמישי היו עורכים חגיגה גדולה יותר שמסמלת את נס ההצלה הכפול.
בסיפור פחות אופטימי מתואר כיצד בגטו ורשה התעקש רבי מאיר להדליק את נרות חנוכה. עוד לפני החג הוא עשה מאמץ לחפש שמן על אף המחסור הנורא כדי שיוכל להדליק נרות וכשהגיע חנוכה הדליק את פתילות השמן בחלון כפי שהיה נוהג תמיד. אבל הדלקת נרות חנוכה על החלון הביאה להוצאתו להורג בצורה פומבית וכואבת במיוחד על ידי הנאצים.
יש לא מעט עדויות גם ליחס לחנוכה בימי מלחמת העולם השניה ולמאמץ להדליק נרות למרות מאבק ההישרדות בעיקר כדי לזכור מי אנחנו ומה התרבות שלנו. והמקומות שבהם היהודים שרדו את ההדלקה הזו הייתה כשהקשיבו לרעיון התלמודי והדליקו את החנוכיה פנימה, בבית, ולא החוצה, היכן שמי שרוצה להרע להם מסתכל ואורב.
ביומנה של רותק'ה ליבליך, נערה בת ארבע עשרה שכתבה יומן בגטו אנדריכוב, היא כותבת בשנת 1941 – "לא, בחג חנוכה לא היו נרות אבל בלבבנו גדלה אש אהבה ותקווה שזה לא יחזור כבר בתולדותינו, העם היהודי לא יהיה יותר כה עני שלא יוכל להדליק נרות". היא מספרת ביומנה שהם לא הדליקו נרות חנוכה מלבד בלילה הראשון, לא היו להם נרות והכל היה מסוכן מידי. אבל האש בערה בליבם, חיזקה אותם ושלחה להם כוח לחלום על ימים שבהם העם היהודי יוכל להדליק נרות ללא חשש.
יוסף שניידר שהיה מסורב עלייה ואסיר ציון, תיעד במצלמתו רגעים מיוחדים שבהם הדליקו נרות במסיבת חנוכה חשאית בברית המועצות בשנת 1965. תמונות נדירות אלה צולמו בתקופה שבה אסור היה ליהודים לחגוג ולקיים טקסים דתיים והם נרדפו בשל דתם. ניתן לראות בתמונות שהדלקת הנרות נעשית ממש כפי שמתאר התלמוד, על השולחן, בתוך הבית, באופן שמאיר פנימה ומעניק אור למשפחה שבחרה לציין את יהדותה אבל תוך הסתרה של המעשה מן החוץ.
גם אנחנו בשנה שעברה שאלנו את עצמנו את אותה שאלה ולא מעט מאיתנו שואלים אותה גם היום.
אמנם מצבנו טוב בהרבה משל יהודים לאורך הדורות שלא היו להם נרות להדלקה או שרדפו אותם בשל יהדותם. אבל עדיין קשה לחגוג כשכל כך הרבה אנשים עדיין מפונים מבתיהם, כשיש חטופים בעזה וכשאבות רבים כל כך מגויסים למילואים ושומרים על הגבולות.
בשנה שעברה הגעתי אל חנוכה מותשת וחסרת כוחות כאשת מילואימניק. עמדתי מול החנוכייה לבד עם הילדים ושאלתי איך נחגוג. ואז, בתוך שעת הסכנה הזו קיבלתי תמונה מאחד מהקצינים בגדוד של בן הזוג שלי. הוא שלח לי תמונה של הדלקת נרות של הלוחמים בתוך עזה. הם לא הדליקו נרות בחנוכייה רגילה. זו היתה חנוכייה מאולתרת עשויה מפחים. אבל האור עדיין דלק בה.
כשבן הזוג שלי חזר מעזה שאלתי אותו למה היה להם דחוף כל כך להדליק חנוכייה בין משימה למשימה. הרי גם ככה יש להם זמן מועט מאד לישון בלילות. והוא הסביר לי שעצם הדלקת החנוכייה העניקה להם כוח. שככה הם הרגישו, חילונים ודתיים כאחד, שהעם שלנו כבר התמודד עם קשיים בעבר והתגבר עליהם. החנוכייה העניקה להם תקווה שגם אלינו עוד יגיע האור ונצליח לגבור על המשבר, והזכירה להם גם שהם במעשים שלהם יכולים לפעול כדי להביא את האור.
גם השנה הוא במילואים ואנחנו בבית, גם השנה כל כך הרבה משפחות מתקשות לחגוג בגלל השפעות המלחמה. אבל השנה אני מבינה טוב יותר את המילים התלמודיות. בשעת סכנה צריך למקד את הכוחות פנימה. בשעת סכנה מטרתה של החנוכייה היא להאיר את הנפש שלנו, להאיר את התקווה שלנו ולעזור לנו להאמין שנצליח לפעול כדי להחזיר את האור.
