תפילה לשלום המלכות בגרמניה הנאצית

המשנה מביאה את דברי רבי חנינא סגן הכהנים אומר "הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו" כך נהגו היהודים לאורך כל השנים בגלות. השאלה המתבקשת היא: מה עושים כשהמלכות רשעה למדי?

במאמר זה, נעשה סקר של סידורים ומחזורים שיצאו בגרמניה בתקופות שונות, כולל תקופת הנאצים, ובסוף נתייחס קצת לרוסיה הסובייטית.

היום כבר כמעט שאי אפשר לשאול אנשים שהתפללו בבתי כנסת בגרמניה באותה תקופה, שהרי רובם היו צעירים ולא זוכרים פרטי פרטים כאלה, ואם כן נצטרך לסמוך על ספרים שנדפסו באותה תקופה (כמובן, אם מישהו זוכר משהו בענין זה, מאוד אשמח לשמוע את זכרונותיו). בדקתי כמה מהדורות של סידורים ומחזורים, ושמתי דגש מיוחד על סידורי שפה ברורה ושפת אמת, בעריכת ר' וולף היידנהיים, שיצאו בקרוב למאתיים מהדורות בשנים שונות (ידועים גם בשם "סידורי רעדלהיים", על שם הוצאתם במקום זה).

נתחיל בדוגמה אחת שמלמדת כי יהודי גרמניה היו כנראה מאוד מרוצים ממלכם. במחזור (מתוך האוסף הפרטי שלי) בעריכת הרב יחיאל מיכל זקש, שיצא בברלין בשנת תרמ"ג (1883), מופיע תפילת "הנותן תשועה" (הנאמרת עד היום בצורה זו אחרת ברוב הקהילות בחו"ל), בהבלטת שם הקיסר ווילהעלם הראשון ואשתו אויגוסטא (השימוש בשם "ווילהעלם הראשון" תמוה כשלעצמו, שהרי בשעה שהיה הקיסר הראשון בשם זה, המילה "הראשון" נשמע מיותר). נוסח התפילה:

הַנּוֹתֵן תְּשׁוּעָה לַמְּלָכִים וּמֶמְשָׁלָה לַנְּסִיכִים, מַלְכוּתוֹ מַלְכוּת כָּל־עֹלָמִים, הַפּוֹצֶה אֶת־דָּוִד עַבְדּוֹ מֵחֶרֶב רָעָה, הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ וּבְמַיִם עַזִּים נְתִיבָה, הוּא יְבָרֵךְ וְיִשְׁמוֹר וְיִנְצוֹר וְיַעֲזוֹר וִירוֹמֵם וִיגַדֵּל וִינַשֵּׂא לְמַעְלָה אֶת־אֲדוֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ הַקֵּיסָר ווילהעלם הָרִאשׁוֹן וְאֶת-הַמַּלְכָּה הַקֵּיסָרִית הַגְּבִירָה אויגוסטא יָרוּם הוֹדָם. מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים בְּרַחֲמָיו יְחַיֵּם וְיִשְׁמְרֵם וּמִכָּל־צָרָה וְיָגוֹן וָנֶֽזֶק יַצִּילֵם, וְיַדְבֵּר עַמִּים תַּחַת רַגְלֵי הַמֶּלֶךְ וְיַפִּיל שֹׂנְאָיו לְפָנָיו וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַצְלִיחַ. מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים בְּרַחֲמָיו יִתֵּן בְּלִבּוֹ וּבְלֵב כָּל־יוֹעֲצָיו וְשָׂרָיו רַחֲמָנוּת לַעֲשׂוֹת טוֹבָה עִמָּנוּ וְעִם כָּל־יִשְׂרָאֵל. בְּיָמָיו וּבְיָמֵינוּ תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל, וְכֵן יְהִי רָצוֹן, וְנֹאמַר אָמֵן.

כך מצאנו נוסח דומה בכל מהדורות סידורי רעדלהיים, וסידורים ומחזורים אחרים שבדקתי עד וכולל מהדורת תרע"ט (1919), ולפעמים בשינוי שם המלך, או פשוט "פלוני".

במהדורת תרפ"ב (1922), אנו מוצאים נוסח חדש לתפילה לממשלה. מאוד ייתכן שטעם השינוי הוא בגלל שגרמניה נהפכה להיות דמוקרטיה אחרי מלחמת העולם הראשונה, ושוב לא היה מלך, וסברו שלא שייך לומר את התפילה הנ"ל (ובניגוד למנהג בארה"ב ומדינות אחרות שנוהגים לברך את התפילה הנ"ל לנשיא). בכל מקרה, בתפילה זו יש התייחסות פחות חיובית לממשלה.

נוסח התפילה:

נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם (איכה ג:מא). אָנָּא אָב הָרַחֲמִים מְקוֹר הַבְּרָכוֹת, אַתָּה מַשְׁבִּיחַ שְׁאוֹן גַּלִּים, וּבְיָדְךָ פְּקֻדַּת נֶפֶשׁ כָּל חָי, אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה. יְהִי נָא חַסְדְּךָ עִם אֶרֶץ מוֹלַדְתֵּנוּ אֶרֶץ גֶּרְמַנִיאַ יָרוּם הוֹדָהּ, לְרַפְּאוֹת אֶת שִׁבְרָהּ, לְקוֹמֲמָהּ לְהַאֲדִירָהּ לְשֶׁכָּלְלָה לַחַזְּקָהּ בִּיָתֵד בֵּל תִּמּוֹט לְעוֹלָם. הָסֵר מִנְּאוֹת אַרְצָהּ דֶּבֶר וְחֶרֶב וְרָעָב וְיָגוֹן, לְמַעַן יָנוּחוּ כָל בָּנֶיהָ בְּשַׁלְוָה וְהַשְׁקֵט, וְכָל מַשְׁחִית לֹא יִקְרַב לְאָהֳלֵיהֶם, לֹא יִשָּׁמַע קוֹל שׁוֹד בִּגְבוּלֵנוּ, בְּהַשְׁבִּיתְךָ מִלְחָמוֹת עַד קְצֵה הָאָרֶץ, לְהָשִׁיב אִישׁ אֶל גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ, בִּמְהֵרָה תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכּוֹן לָבֶטַח וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל, וְכֵן יְהִי רָצוֹן, וְנֹאמַר אָמֵן.

נוסח זה מופיע גם במהדורת תרפ"ו (1925), במהדורת תרפ"ז (1926), במהדורת תרצ"א (1931) ובכל סידורי הרעדלהיים שיצאו גם בתקופת שלטון הנאצים (כגון מהדורות תרצ"ה (1935), תרצ"ו (1936), תרצ"ז (1936) ותרצ"ח (1938)), והוא באמת מתאים לממשלת הנאצים. במהדורות תרפ"ד (1924), תרפ"ט (1928), תרצ"ג (1933) ותרצ"ז (1937) שיצאו עם הוראות למתפלל באנגלית, מופיע הנוסח הישן. מאחר שיש הוראות למתפלל באנגלית, סביר שלמרות שנדפסו ברעדלהיים, הכוונה הייתה להפיצם באנגליה או בארה"ב, ולכן הכניסו את התפילה שמתאימה יותר למקומות אלה. מפתיע אולי שנוסח התפילה שונה עוד לפני שהנאצים עלו לשלטון. נראה אם כן, שהנוסח השתנה בעקבות העדר מלך, והתייחסו לממשלה בצורה פחות חיובית בגלל המשבר הכלכלי בגרמניה של אותה תקופה, והשינוי לא נועד במקור להתייחס לנאצים.

גם במחזורי זקש שיצאו בברלין ובפרנקפורט באותה תקופה מופיע שינוי דומה, אלא שבחלק ממחזורי אלו, לא מופיע שנה, ולכן קשה לעמוד על שנת השינוי.

בכל מהדורות סדר עבודת ישראל של ר' זליגמן בר שבדקתי, כולל המהדורות שיצאו בהוצאת שוקן בברלין תרצ"ז (1937), מופיע נוסח "הנותן תשועה". סביר להניח שלא אמרו תפילה זו בנוסח זה בפועל בגרמניה בתקופה זו, אלא שלמרות שכתוב בשער 'מהודרה חדשה מתוקנת', פשוט העתיקו ממהדורות הקודמות. כמו כן, בסדור שפה ברורה מתרפ"ד (1924) מופיע הנוסח הישן, וסביר שפשוט העתיקו ממהדורות קודמות.

במהדורות של סידור רעדלהיים שיצאו לאור בשוויץ אחרי המלחמה, השאירו את התפילה השלילית, בהשמטת שם המדינה (ובמקום גרמניא, מופיע רווח או כמה נקודות). כך הוא במהדורות 1945, 1956, ואפילו 2014 (האחרון מהאוסף שלי). אלא שבפועל, בשלושת הקהילות שמשתמשות עד היום בסידורי רעדלהיים (בניו יורק, בלונדון ובציריך) חזרו לומר איזשהו נוסח של "הנותן תשועה".

ומה עשו יהודי ברית המועצות?

בשלוש המהדורות של סדור השלום שיש בספריה, שיצאו במוסקבה בשנות תשט"ז (1956), 1968 ו-1980, מופיע תפילה מאוד חיובית לס.ס.ס.ר., דהיינו ראשי התיבות הקריליות של ברית המועצות. עם זאת, קשה לדעת אם כתבו ואמרו את תפילה זו לרצונם או על פי כפיית הממשל הסובייטי.

 

 

הסידורים הנסתרים שהוחבאו מהשלטונות הסובייטיים

בין הסידורים שנתרמו לאחרונה לספרייה נמצא גם "סידור השלום", סידור התפילה הרשמי היחיד שראה אור בברית המועצות

"תולדות ברית המועצות לכיתה י'" או סידור ירושלמי?

במקרים רבים ספרנים מגלים בתוך עטיפות של ספרים עתיקים כריכות או דפים עתיקים יותר ומסקרנים, ששימשו מצע לספרים החדשים יותר. הכתבה שלפנינו מספרת סיפור הפוך, שבו הכריכה החיצונית – המשנית והחדשה – היא־היא הסיפור.

בחודש פברואר 2021 תרם חוקר יהדות מרכז אסיה ד"ר זאב לוין ארבעה ספרים לספרייה הלאומית. לכאורה לא היה ברור מדוע מקומם של שלושה מתוך ארבעת הספרים בספרייה. עטיפות הספרים נראו כשייכות לכרכים של פרסומים סובייטיים, והכותרות על שתיים מהן היו "תולדות ברית המועצות לכיתה י" ו"ספר לימוד פרמקולוגיה". כדי לגלות את התשובה היינו צריכים לפתוח את הכריכות. מתחתיהן התגלו סידורי התפילה.

ספר לימוד פרמקולוגיה ובתוכו הספר "חוק לישראל"

 

לקהילת יהודי מרכז אסיה שורשים עתיקים. מהפכת הדפוס הגיעה אליה רק בראשית המאה ה־20, וזאת הודות לכיבוש הרוסי הקולוניאלי. לאחרונה אף הועלה לאתר הספרייה אוסף של העיתון "רחמים" שיצא לאור בראשית המאה ה־20 בעמק פרגנה שבאוזבקיסטן. למרות זאת, ככל הידוע סידורי תפילה לא הודפסו במרכז אסיה אלא הובאו אליה מבחוץ. בני הקהילה נאלצו לייבא אותם ממזרח אירופה או מירושלים. עדות לכך היא שניים מהסידורים שנתרמו לספרייה, שהודפסו בירושלים של המאה ה־19.

לאחר המהפכה הבולשוויקית והקמת ברית המועצות ב־1922 החלו שלטונות המדינה לרדוף מאמינים בני כל הדתות. פעילים דתיים נרדפו, בתי כנסת רבים נסגרו, ספרי תפילה הוחרמו ועל קיום אורח החיים הדתי הוטלו סנקציות רבות. החוקים השונים בדבר קיום חיי דת בברית המועצות ויישומם בפועל השתנו לא אחת לאורך ההיסטוריה הסובייטית. עם זאת, משנות השלושים נאסרה החזקת ספרי דת ברשות הפרט. עד שנות החמישים כבר בוטל האיסור, אך ספרים יהודיים היו מוחרמים מפעם לפעם. אלו שביקשו לשמור את הספרים שהיו ברשותם ולא למסור אותם לשלטונות או להפקידם למשמרת בבתי הכנסת (שגם הם, כאמור, נסגרו לפרקים בפקודת השלטונות), הסתכנו מאוד. זו הסיבה שהסידורים שנתרמו לאחרונה לספרייה הלאומית הוחבאו מאחורי כריכות של ספרים סובייטיים, וכך לא בלטו על מדף הספרים המשפחתי.

סידור נוסף שהוחבא מאחורי כריכה חילונית הוא "אורח חיים", שהסתתר ב"ספר תולדות ברית המועצות לכיתה י"

 

בין השנים 2000 ל-2002 היה ד"ר זאב לוין שליח הסוכנות היהודית במרכז אסיה. במסגרת תפקידו ביקר פעמים רבות בערי האזור, ביניהן גם סמרקנד ובוכרה. בעקבות התפרקות ברית המועצות עלו רבים מבני הקהילות היהודיות לישראל או היגרו למדינות אחרות. כיוון שחוקי אוזבקיסטן אוסרים להוציא מן הרפובליקה ללא אישור מיוחד עתיקות (וספרים בכלל), רבים מהעוזבים הפקידו בבתי הכנסת המקומיים את הסידורים העתיקים ששמרו בבתיהם. חלק גדול מהסידורים שהצטברו בגניזות בבתי הכנסת הוטמנו אחר כבוד בבתי העלמין היהודיים. הסידורים שנתרמו לספרייה ניתנו לד"ר לוין למטרות מחקר ושימור על ידי גבאי בתי הכנסת בבוכרה וסמרקנד.

ציינו ששלושה מארבעת הסידורים הוחבאו מאחורי כריכות מזויפות. מדוע הסידור הרביעי מופיע בכריכתו המקורית?

לאחר שנות הרדיפה הקשות בשלהי שלטון סטלין חלה הפשרה מסוימת בראשית כהונתו של מחליפו ניקיטה חרושצ'וב. ככל הנראה בעקבות לחץ שהפעילו שלטונות ארצות הברית, וכדי להציג קבלות על "חופש פולחן דתי" בברית המועצות, ב-1956 התירו השלטונות להוציא לאור סידור תפילה ראשון. הסידור זכה לשם "סידור השלום". בשנה שלאחר מכן גם נפתחה במוסקווה ישיבה ראשונה, "קול יעקב". עם זאת ה"הפשרה" הייתה סמלית בלבד, ושנה אחרי כן כבר חזר המשטר לרדוף פעילים דתיים ולסגור בתי כנסת בערים מרכזיות.

פרופ' דב־בער קוטלרמן מאוניברסיטת בר־אילן סיפר לנו על הרקע להוצאת "סידור השלום": בשנת 1952, לאחר תחילת המלחמה הקרה ובשיאה של רדיפת היהודים בהוראת סטלין, זימנו השלטונות נציגים מכל הדתות והכיתות הדתיות בברית המועצות לכינוס למען השלום. בכינוס, שנערך בעיירה זגורסק (מרכז דתי פרבוסלאבי ליד מוסקווה), נשאו הנציגים נאומים רבים למען שלום עולמי ושלומה של ברית המועצות, מגינת השלום. עם הנוכחים נמנה גם רבה של מוסקווה הרב שלמה שליפר (1957-1889).

תפילה בבית הכנסת בסמרקנד, 1992. צילום: מיכאיל חפץ. מתוך: מרכז לאוניד נבלזין לחקר יהדות רוסיה ומזרח אירופה

 

בעקבות הכינוס החל הרב שליפר במאמציו לשדל את הרשויות הסובייטיות לאפשר לו לערוך ולהוציא לאור סידור תפילה. הסידור האחרון שראה אור בברית המועצות הודפס בסוף שנות העשרים, ומאז הורגש המחסור. בארבע השנים שבהן נאבק להוצאת הסידור העלה הרב טיעונים מטיעונים שונים, והטיעון ששיכנע לבסוף את הרשויות היה הצורך הבהול בהוצאת סידור "כשר". בשל המחסור החמור בסידורים עד אז העבירו שליחים חשאיים של "נתיב – לשכת הקשר", שהגיעו לברית המועצות בתור תיירים, סידורים ותשמישי דת אחרים שהצליחו להבריח אל המדינה. וגרוע מכך, בשל הביקוש הגבוה החזיקו חלק מהמתפללים בסידורים ישנים מלפני המהפכה, ובהם נכללה תפילה לשלום הצאר וילדיו.

בשנת 1956 ראה אור לראשונה "סידור השלום". הוא הודפס בעשרת אלפים עותקים, ורבע מהם חולקו בין יהודי ברית המועצות. למעשה, פוזרו העותקים ב־74 ערים מרכזיות שבהן התגורר עיקר הציבור היהודי. שאר הסידורים עברו לקרן המתנות, ומשם מצאו את דרכם אל אנשי המפלגה, דיפלומטים יהודים, משלחות רבנים מהמערב ועוד. אחת הדאגות האחרונות בחייו של הרב שליפר הייתה כיצד להוציא את הסידורים מקרן המתנות ולהעבירם אל המתפללים "הפשוטים". הרב נפטר זמן קצר לאחר שהסידור יצא לאור.

"סידור השלום" שערך הרב לוין

 

כיוון שהסידור הודפס באישור הצנזורה הסובייטית, אפשר להבחין בו במספר פרטים המהווים עדות היסטורית. כבר בכריכת השער נראה שהמו"ל לא השתמש בדפוס עברי אלא בצילום של סידור קיים. אותיות דפוס עברי בוודאי היו קיימות בברית המועצות עד סוף שנות ה־30, אך בשנים 1949-1948 נסגרו כל בתי הדפוס היהודיים, וסידורי הדפוס ביידיש ובעברית פוזרו. מלבד זאת בשער צוין כי הסידור בהוצאת הקהילה הדתית של מוסקווה. זאת למרות שמשנות ה־20 הוגבל מאוד קיומן של קהילות דתיות בברית המועצות, ופעילות בתי הכנסת נשענה על ועדים מקומיים.

בקשתו של הרב שליפר לתרגם את הסידור לרוסית נדחתה על הסף. אולם אפשר לומר שהסידור הותאם במידת מה גם לקורא שאיננו מכיר את הכתב העברי: בעמודים הראשונים מוצגות טבלאות המלמדות את הכתב והניקוד בעברית.

תוכן העניינים של "סידור השלום" במהדורה של הרב לוין

 

נוסף לכך הסידור הותאם למציאות החיים בברית המועצות: כדי שלא לסתור את "אחוות הפועלים", בתפילת שחרית נכתב "שלא עשני עובד כוכבים" (עמ' 22) במקום "שלא עשני גוי"; בנוסח ההודיה "על הניסים" הושמטה ההודיה על המלחמות (עמ' 71); כדי שלא לפגוע ביום העבודה הסידור חסר את תפילת מנחה; לעומת זאת נוספו לסידור תפילה מיוחדת לשלום הממשלה – ממשלת ברית המועצות כמובן – ותפילה בעד השלום עם הקריאה הנרגשת "אבינו שבשמים! ברך ממשלת סססר מגן השלום בכל העולם ונאמר אמן!" (עמ' 231-230).

מן הסידור הושמטו גם ברכות של סדר ברית מילה, פדיון הבן, חופה וקידושין. ככל הנראה לא מדובר ביד המקרה, שכן המשטר התנגד בתוקף לביצוע ברית מילה ועריכת טקסי נישואין דתיים. לימים הגיע עותק מ"סידור השלום" שערך הרב שליפר לספרייה הלאומית, והוא שמור בה זה שנים.

"אבינו שבשמים! ברך ממשלת סססר מגן השלום בכל העולם ונאמר אמן!"

הסידור הרביעי שהגיע לאחרונה לספרייה מצטרף אל קודמו, הסידור המקורי שערך הרב שליפר. הסידור "החדש" ראה אור בשנת 1968, והוא הוצאה מחודשת של "סידור השלום" שעליה טרח הרב יהודה לייב לוין. ב־1957 נפטר הרב שליפר. במקומו נבחר הרב נתן נטע אולבסקי, ואותו החליף בתום תקופה קצרה הרב יהודה לייב לוין. המהדורה החתומה על שמו של הרב לוין לא מתאפיינת בחידושים נועזים.

עמוד 13. היחיד שנותר מהחלק שנועד לסייע לקורא ללמוד עברית

 

"סידור השלום" מדגים לנו שלפעמים מה שחסר במסמך היסטורי יכול ללמד לא פחות ממה שמופיע בו. כך גם הכריכות הסובייטיות לסידורים מלמדות שיעור בדבקות דתית תוך סיכון נפש של יהודים שרצו להחזיק ברשותם ספרים אסורים, אף שיכלו להביא למאסרם אם הספרים היו מתגלים.

 

תודה לד"ר זאב לוין, לד"ר נתי קנטורוביץ', לד"ר אלכסנדר גורדין ולפרופ' דב-בער קוטלרמן על עזרתם בהכנת הכתבה.

פורים בצל מגפה: פירוש למגילת אסתר במקום משלוח מנות

ממקום גלותו בשידלוב, עיר שבה "כמעט מים אין לשתות כי אם בתחבולה", חיבר הרמ"א ספר על מגילת אסתר, ושלח אותו כמשלוח מנות לאביו

סיפורה של יהדות פולין במאה ה־16 עטור שגשוג. בתקופה זו נהנים היהודים ממידה מסוימת של אוטונומיה בתחומי הכלכלה, החברה והרוח, וחירות זו מובילה לפריחה תורנית אדירה.רבני פולין בתקופה זו עומדים במרכזה של התרחשות תרבותית מהפכנית ומשאירים מאחוריהם אלפי עמודים של ספרות הלכתית – טקסטים הנחשבים עד היום לספרות יסודית בתחומה. ומי שהיה לראש חבורה זו הוא רבי משה איסרליש (להלן הרמ"א), אשר קנה לו מקום מכובד בין גדולי הפוסקים באשכנז בזכות ההערות שכתב על הספר "שולחן ערוך". הערותיו של הרמ"א, המכונות "המפה", תרמו לזכייתו של ה"שולחן ערוך" במעמד קנוני, דבר ששינה את פני עולם ההלכה – מן הספרות ההלכתית ועד הפרקטיקה שלה.

הרמ"א היה איש קרקוב. הוא נולד בקרקוב, שימש רב קהילה וראש ישיבה בה, ואף נפטר ונקבר בעיר. אך בעיצומה של תקופה משגשגת זו, מצא עצמו הרמ"א שוהה בכפר נידח, כמאה קילומטרים צפון־מזרחית לעיר מולדתו.

הנסיבות לשהייה זו מצערות. בין השנים 1557-1542 התמודדו תושבי קרקוב עם שלושה גלים של מגפה, אשר במהלכם נספו כשני אחוזים מהאוכלוסייה היהודית. הגל האמצעי – והחמור מביניהם – גבה בין היתר את חייה של אשת הרמ"א, וייתכן שזו הסיבה להחלטתו לנוס מפני הגל האחרון. בחורף של 1556 הרמ"א עקר את רגליו ועשה את דרכו לעיר שידלוב.
וכך כתב הרמ"א על ימיו בשידלוב:

ואני משה בן… ישראל… הנקרא משה איסרליש מקראקא, הייתי בתוך הגולה אשר נתגלינו מעירינו בשנת שי"ו לפ"ק מחמת עפוש האויר, לא עלינו. והיינו גרים בארץ לא לנו בעיר שידלוב – מקום אשר אין תאנה וגפן, וכמעט מים אין לשתות כי אם בתחבולה. עיר אשר במסכנות תאכל בה לחם, ועץ אין בה להסכך בו.

געגועי הרמ"א לקרקוב ניכרים. שידלוב מתגלה בתור מקום זר וקשוח, עם גישה מצומצמת למאכל ומשקה. התנאים המאתגרים, בצירוף אי-הוודאות סביב המגפה, מתחילים לחלחל ולהשפיע על מצב רוחו של הרמ"א. חומרת המצב מתגלה במיוחד לקראת חג הפורים הקרב ובא:

ולא יכלנו לקיים ימי הפורים במשתה ושמחה, להסיר יגון ואנחה. אמרתי – אקומה ואשמח במפעלי… כי פקודי ה' ישרים משמחי לב. ונתתי לבי לתור ולדרוש כוונת המגילה…

הרמ"א הבין שחג הפורים השנה יקבל צורה חדשה. שמחת החג לא תושג באמצעות סעודת מצווה ומשתה יין, ובטח שלא תבוא מעצמה. לכן החליט הרמ"א להפיק שמחה מתוך עמלה של תורה, והתיישב ללמוד את מגילת אסתר בעיון קפדני. מאמציו עלו יפה, ומתוך עיון זה נולד הספר הראשון פרי עטו – "מחיר יין על מגילת אסתר" – אשר מתוך ההקדמה שלו נלקחו הציטוטים דלעיל.

 

העיסוק האינטלקטואלי במגילה מאפשר לרמ"א להגיע לחג הפורים בשמחה ובטוב לבב. אך מסתבר שהחיבור החדש שימש לקיום מצווה נוספת ממצוות החג. על כך אנו למדים מהקולופון (הערת הסיום) של הספר, אקרוסטיכון קצר המשמש חתימה של המחבר על יצירתו:

מה שראיתי לפרש בזו המגילה / בעזר בורא תהילה / יתעלה שמו לדור דורים.

שלחתי בימי פורים למנה / לאבי ישראל ראש עדת מי מנה / הוא גבור בגבורים.

הרוצה לבחון דברי צריך ללמוד טבעיות ואלהיות המחקר / הוא כדור בכדורים.

 

באופן יצירתי למדי שלח הרמ"א לאביו עותק של הספר בתור משלוח מנות. כפי שמעיד החיבור, היינות והמטעמים שמהם מורכב משלוח המנות הקונבנציונלי נחשבו בשידלוב ליקרי המציאות, ובמקומם שלח הרמ"א אל אביו עותק של "מחיר יין", פרי ביכורו.

הספר זכה לפופולריות רבה תוך פרק זמן קצר והובא לדפוס שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1559. עד אז המגפה כבר חלפה, והרמ"א חזר להתגורר בעיר מולדתו קרקוב.

ה"דפוס" שלפני המצאת הדפוס

ספרים יוצאים לאור מבית הדפוס במאות עותקים זהים, ואילו כתבי יד שונים הם תמיד זה מזה, במעט או בהרבה, ואין בנמצא שני כתבי יד זהים. בלוג זה מתאר ניסיון ייחודי של סופר בשלהי ימי הביניים ליצור עותקים זהים של חיבור שבכתב יד ולקבוע להם עימוד אחיד

'מרדכי הגדול'. כ"י ניו יורק, באדיבות ספריית בית המדרש ללימודי יהדות Rab. 673

אתגר גדול עמד לפני חכמים בימי הביניים, קודם להמצאת הדפוס: כיצד לתת מראה מקום מדויק לחיבורים שאותם ציטטו. כיום רגילים אנו לציין את שם החיבור, את מקום ושנת ההדפסה ואת העמוד. אך הפניות שכאלו אפשריות רק מאז המצאת הדפוס, מעת שקיימים בעולם מאות עותקים בעימוד זהה. ריבוי העותקים הזהים מאפשר לאדם המתגורר בירושלים להפנות את חברו שבניו יורק לעמוד פלוני בספר אלמוני, בידיעה שלא יקשה על חברו לעשות שימוש מושכל בהפנייה. אך כיצד עשו זאת בעולם של טרום הדפוס, כאשר כל כתב יד הועתק בעימוד שונה? היאך יכול היה המחבר 'להתכתב' עם קוראיו ולהפנות אותם לעמוד המתאים?

בדבריי אבקש להציג דוגמה יוצאת דופן, של מעתיק אחד בשלהי ימי הביניים, שייצר כמה עותקים של כתב יד, זהים לחלוטין בעימוד שלהם. מטרתו של מעתיק זה הייתה בוודאי לאפשר למלומדים הגרים בריחוק מקום זה מזה להפנות זה את זה ללא קושי לעמוד מסוים בכתב היד; וכפי שאברר להלן, הוא אכן השיג את מטרתו.
*
ר' מרדכי בן הלל מנירנברג כתב בשלהי המאה השלוש עשרה חיבור גדול על סדר התלמוד, והוא נקרא על שמו: 'ספר המרדכי'. ורסיה מיוחדת של ספר זה, ששונה מאוד מהחיבור המקורי, מצויה בידינו בשני כתבי יד: כ"י אוקספורד, בודלי Opp. 42 (נויבאואר 678) וכ"י ניו יורק, בית המדרש לרבנים Rab. 673, והיא נקראת 'מרדכי הגדול'. שני כתבי היד של החיבור נכתבו על ידי סופר אחד, מנחם שמו. כדרכם של סופרים רבים בימי הביניים, הוסיף מנחם עיטור מיוחד על המילה 'מנחם' כאשר זו הזדמנה בטקסט, ובכך הנציח את עצמו לדורות. את זמנו של כ"י אוקספורד קבע פרופ' מלאכי בית-אריה לשנות השמונים של המאה החמש עשרה לערך, וכ"י ניו יורק נעתק בוודאי באותן שנים לערך.

העיטור על המילה "מנחם" בכתב יד ניו יורק. באדיבות ספריית בית המדרש ללימודי יהדות

 

העיטור על המילה "מנחם" בכתב יד אוקספורד

בשני כתבי היד יש מספור כפול של עמודים: מספור מודרני בספרות ערביות, ומספור קדום, באותיות. המספור באותיות זהה לחלוטין בשני כתבי היד, ומה שנמצא בכ"י אוקספורד בעמ' רפט, למשל, יימצא גם בכ"י ניו יורק בעמ' רפט; וכן הלאה. במיספור העמודים בשני כתבי היד נפלו שיבושים לא מעטים; אך למרות זאת, הקפיד הסופר על מיספור זהה (ומשובש) של העמודים בשני כתבי היד.

נמצינו למדים כי לפנינו סופר אחד, מנחם שמו, שהעתיק בשלהי המאה החמש עשרה שני טפסים של חיבור, וחשוב היה לו מאוד שהעימוד של שני העותקים הללו יהיה זהה לגמרי. הסופר ידע בוודאי ששני העותקים ימצאו את דרכם לערים שונות. ולמרות זאת, או אולי דווקא בגלל זאת, הוא מצא חשיבות שהעימוד של שני הטפסים יהיה זהה לחלוטין. תופעה זו ידועה היטב מדפי התלמוד הבבלי, שהמדפיסים מקפידים מאז ראשית המאה השש עשרה להדפיסם במתכונת אחידה. אך כאן מדובר בחיבור שבכתב יד שהועתק בעימוד אחיד, וזו תופעה יוצאת דופן עד מאוד.

כתב יד ניו יורק
אותו עמוד בכתב יד אוקספורד

חכמים רבים בשלהי ימי הביניים ציטטו פסקאות קצרות וארוכות מתוך 'מרדכי הגדול'. שניים מהם ציטטו מחיבור זה על פי סימניו, על אף שב'מרדכי הגדול' כלל אין חלוקה לסימנים. האחד הוא ר' ישראל ברונא, שחי בשנים 1480-1400 לערך, ופעל בברין שבמורביה וברגנסבורג שבגרמניה, ובאחרית ימיו היה בפראג. ר' ישראל ברונא הפנה באחת מתשובותיו למרדכי הגדול 'סי' שלט בכתובות בפרק המדיר', והדברים מצויים בכ"י אוקספורד ובכ"י ניו יורק בעמ' שלט. כלומר, ר' ישראל ברונא ציטט את מרדכי הגדול לפי מספר העמוד, אך ציין את העמוד כ'סימן'. כך עשה גם ר' אייזיק שטיין, שחי בנירנברג, ברגנסבורג ובסביבתן, ונפטר בשנת 1495. ר' אייזיק שטיין הביא פעמים רבות את 'מרדכי הגדול', ועשר פעמים הוא ציין את הסימן בחיבור. ציונים אלו תואמים תמיד את מספר העמוד במרדכי הגדול שבכ"י אוקספורד ובכ"י ניו יורק. כך, למשל, הוא מפנה למרדכי הגדול 'בסי' קכ"ה', והדברים מצויים בכ"י אוקספורד ובכ"י ניו יורק בעמ' קכה. כלומר, שני החכמים שהזכרתי ציינו ל'מרדכי הגדול' על פי עמודיו בכ"י אוקספורד ובכ"י ניו יורק, ואף כינו את העמוד 'סימן'.

ציטוט של 'מרדכי הגדול' על פי מספרי העמודים של כתב היד המשיך גם אצל חכמים אשכנזים במאה השש עשרה, שהיגרו לצפון איטליה. ר' מאיר קצנלבוגן (מהר"ם מפדובה; נפטר בשנת 1565) החזיק בטופס של 'מרדכי הגדול', וידע לכתוב לחכם שפעל בעיר אחרת את מראה המקום המדויק בכתב היד בטופס שבעירו: 'בדף תקל"ה'. ואכן, דברים אלו מצויים בכ"י אוקספורד ובכ"י ניו יורק בעמ' תקלה.
*
המאמץ הגדול שנדרש מהסופר מנחם כדי לייצר עותקים זהים לחלוטין של 'מרדכי הגדול', ועוד יותר מזה – דרכם של חכמים לצטט מהחיבור על פי עמודיו – מלמדים על פן חדש בתולדות הפקת כתבי יד עבריים בשלהי ימי הביניים. מקובל לחשוב שעיצוב ספר בפורמט אחיד הוא חידוש של עידן הדפוס, ובספר העברי הוא ידוע בעיקר בתלמוד הבבלי, שנדפס מזה מאות שנים במתכונת אחידה כמעט לחלוטין. והנה עתה מתברר שכבר בשלהי המאה החמש עשרה, בשעה שספרים ראשונים רק החלו לצאת ממכבש הדפוס, אך עשרות שנים קודם שהתלמוד הבבלי התקבע בפורמט אחיד, כבר אז החלו סופרים עבריים לעצב חיבורים מסוימים בפורמט קבוע, תוך הקפדה יתירה על עימוד זהה של טפסים שונים של ספר אחד שבכתב יד. מלאכתם זו של המעתיקים ידועה הייתה גם לציבור המשתמשים בכתבי היד, ואלו הבינו שרצוי לציין לחיבור זה לפי מספר העמוד, משום שהוא זהה בכול הטפסים.
האם מדובר בתופעה חד פעמית, או שחיבורים אחרים הועתקו גם הם בכתבי יד בעימוד אחיד? לזאת עדיין אין בידי תשובה.

להרחבה: שמחה עמנואל, מגנזי אירופה, ב, ירושלים תשע"ט, עמ' 319-285.