זה שנים רבות נמצא בספרייה הלאומית ספר תנ"ך יפהפה שהודפס באמסטרדם בשנים 1724–1728. הספר, שכולל את הטקסט המקראי ולצידו פירושים, נחשב עד היום לנדיר ביותר בשל גודלו ואיכות הנייר המשובח שלו. נוסף על כך, הספר יצא לאור בידי אדם מיוחס מאוד – הרב משה פרנקפורט, שהיה אב בית הדין של הקהילה האשכנזית באמסטרדם. הוא זה שהוסיף פירושים בכתב ידו לספר, ולכן זכה הספר לשם "ספר קהילות משה".
אספן הספרים סולומון (שלמה) יעקב פלורשיים, הוא שתרם את העותק המאויר לספרייה הלאומית לפני כחמישים שנים. פלורשיים, יליד העיר המבורג שבגרמניה, עבד בתור בנקאי באמסטרדם, ובתקופת מלחמת העולם השנייה נשלח למחנה טרזיינשטט ונכלא בו. בסוף המלחמה הצליח יעקב להשיב לעצמו כמה פריטים מספרייתו הפרטית, שכללה בין השאר כתבי יד, ספרים מראשית הדפוס וחפצי יודאיקה נדירים נוספים. כמה שנים לאחר שעלה לארץ, הוא תרם חלק מאוסף הספרים שלו לספרייה הלאומית.
לאחרונה, חוקרת אמריקאית בשם ריצ׳ל קופפרמן הגיעה לספרייה הלאומית בירושלים. קופפרמן, ששוקדת על עבודת הדוקטורט שלה באומנות יהודית, גילתה היבט נוסף במחקרה שהופך את הספר לפריט נדיר ויקר ערך במיוחד: היא מצאה שהאיורים המרהיבים בספר נדירים ומיוחדים, ולמעשה – האומן שצייר אותם, יצר איורים כאלו רק בעוד ספר אחד נוסף שנמצא בישיבה יונברסיטי.
ייחודם של האיורים היפים הוא בדרך שבה הם צוירו, ובהיותם עדות נדירה ומרשימה לדרך שבה נוצר הדפוס העברי בתחילת המאה ה-18, כאשר הייתה אמסטרדם למרכז העולמי להדפסת ספרי קודש.
גילויה של קופפרמן מתבסס על העובדה שכל אחד מספרי התנ"ך הזה נפתח במשבצת ריקה, שבה האומן כותב את המילה הפותחת (בראשית, שמות, ויקרא…) בטכניקה המדמה גילוף בעץ . זאת ועוד – אותה מילה הפותחת כל אחד מהספרים המקראיים צוירה באופן המבטא רעיון תנ"כי מסויים – ציפורים ובעלי כנף; סיפור יציאת מצרים; ארמוני דוד ושלמה המלך וכדומה.
"הודות למחקר המעניין של ריצ׳ל קופפרמן נודע לנו שהתנ"ך הקרוי "מקראות גדולות – קהילות משה", הוא בעצם מהדורה מיוחדת שלמיטב ידיעתנו יש רק עוד אחת כמותה בעולם", מסביר ד"ר יואל פינקלמן, אוצר אוסף היהדות בספרייה הלאומית, ומוסיף: "על פי הנושאים וסגנון הציור ניתן להסיק שמדובר באומן יהודי שככל הנראה לא הרבה לאייר כתבי קודש , אך גם המעט שעשה מלמד על אומן מוכשר ויצירתי מאוד שפותח לנו צוהר, ומזמין אותנו לגלות פרטים חדשים על האומנות היהודית לפני כשלוש מאות שנים".
החיפוש אחר קמע בדוק ומוכח, כזה שעל כוחותיו העל-טבעיים יוכל המשתמש להסתמך בבטחה, הוביל את קוני הקמעות להעדיף נוסחאות קבועות ומוכרות המופיעות על הקמעות שרכשו. היות שהקמעות הנפוצים ביותר הידועים לנו הן הקמעות להגנת היולדת, אפשר לשער ששלושת המלאכים המעטרים את סוג הקמעות הזה הם מהדמויות הנפוצות ביותר בקמע העברי. שמם: סנוי סנסנוי וסמנגלף.
הקמע, הכתוב על קלף, נכתב במזרח, כנראה בתחילת או אמצע המאה העשרים
הקמיע בתמונה מתוך אוסף ביל גרוס, פרויקט "מסע בזמן"
מהו מקור המלאכים? בספרות חז"ל המקיפה יותר מאלף שנה של יצירה ופרשנות, התפתחו כמה דמויות שטניות הפועלות ללא הרף כדי לחזק את אחיזת הרע בעולם. ראש וראשון לשדים התלמודיים הוא סמאל, המכונה לא פעם בלשון נקייה בשם "סטרא אחרא" – הצד האחר. הוא נחשב לשרו של עשו הרשע, ובספרות התלמודית מרבית חטאו היא בניסיון להכשיל צדיקים.
מסוף תקופת התלמוד יזוהה סמאל כמקור כל רע, ובשליחותו מוכרע הטוב האנושי. עזר כנגד סמאל היא אשתו לילית. הזיווג המפלצתי הזה נוצר ככל הנראה במאה השלוש-עשרה, אז הוצמדו השניים עד שנעשו לכוחות השליטים בתחום הטומאה.
קמיע ללידה עם תיאור אדם וחוה, הקמיע היהודי הקדום ביותר שיצא בדפוס נייר. אמסטרדם, 1700 בקירוב. מתוך הספר: "לכל הרוחות והשדים", עורך: פיליפ ווקוסובוביץ
במיתולוגיה היהודית נחשבת לילית אשת האדם הראשון, שסולקה מצידו בטרם הספיקה ללדת לו בנים. בניסיון נואש לנקום באדם ובכל צאצאיו, מתנכלת לילית לרך הנולד וליולדת. שני תפקידים עיקריים לשדה: חונקת ילדים רכים בשנתם, ויצור מיני המפתה גברים לשכב איתה – מן הזרע היוצא לבטלה מתעברת לילית ויולדת בנים חורגים דימוניים. בנקודה זו נכנסים שלושת המלאכים לתמונה.
בחיבור "אלפא ביתא דבן סירא" בן המאה העשירית לספירה מופיע סיפור היחסים בין האדם הראשון ללילית, הנזכרת כמי שנבראה (כמו האדם הראשון) אף היא מעפר, "ומשום כך" משער החוקר יוסף דן, "ראתה עצמה כשווה לו בכל".
לזכר אדם וחוה חוץ לילות, קמע מגן מפני שדים ומזיקין, מתוך ספר התערוכה "בחזרה לעיירה: אנ-סקי והמשלחת האתנוגרפית היהודית", מוזיאון ישראל, 1994
כיצד התבטאה תחושת השוויון? לילית ראתה עצמה כמי שרשאית לעזוב את בעלה, ובשעה שהוא סירב "לקבל גזירת שוויון זו בחיי המין שלהם" – כשהכוונה כנראה לכך שרצתה להיות מעל בעלה בזמן יחסי המין, "פרחה לה ונמלטה לו".
המלאכים שנשלחו להשיב את האישה לבעלה היו סנוי, סנסנוי וסמנגלף. השלושה לא הצליחו להשיב את לילית לבעלה. היא טענה כי "כבר בא עליה השד הגדול", הוא סמאל, ולכן לא תוכל לחזור לאדם. המלאכים הצליחו לסחוט ממנה את ההבטחה שלא תפגע בצאצאי אדם מאשתו השנייה חווה.
קמיע עם שמות המלאכים ושמות אדם וחוה, חוץ לילית. השמות מוקפים בשלוש מסגרות: הראשונה עם איורים של לידה וברית מילה; השנייה עם פסוקים, השלישית עם עטורים
הבטחה זו היא היסוד לקמע המפורסם המשמש יולדות ונולדים עד היום, והחיבור "אלפא ביתא דבן סירא", הפך את 3 המלאכים לפופולריים, זאת לצד איורים של דמותם המופיעים בקמיע.
עלי יסיף שחקר את סיפורי בן סירא בימי הביניים, טוען כי מנהג כתיבת קמיע עם שמות המלאכים, היה קיים עוד קודם למאה ה–8, והסיפור המובא בו נועד לנמק מנהג קיים. כך גם לגבי סיפורה של בריאת לילית כאישה הראשונה ובריחתה מאדם. נראה שאלו היו ידועים עוד לפני שפרצו לתודעה בעקבות סיפורי בן סירא.
שמות המלאכים סנוי, סנסנוי וסמנגלוף בולמים את פעולותיה של לילית. הם עושים זאת בעזרת הטקסט הכתוב ובעזרת מוטיבים גרפיים של דמות המלאכים. עוד נוסף לקמע זה מוטיב ווקאלי מאיים, הנובע מעצם צליל האונומטופיאה היוצר חיקוי של קול טבעי, המהסה ומזהיר את לילית כלחשוש הנחש או כרחש האש, לבל תתקרב אל היולדת או אל תינוקה.
החזרה המרובעת על הצליל סנסנסנסמ, מחדדת את תנועת הצליפה השורקנית של פעולת האיום.
שמם של סנוי וסנסנוי חוזרים ונשנים בעברית מן המאה הראשונה לספירה, וניתן למצוא אותם גם בקערת השבעה שנמצאה בחפירה בניפור.
קמיע לשמירה לילד וליולדת ובה השבעה נגד לילית, היא חוה ראשונה. על הדף נשמר מקום ריק לרישום שם היולדת. בפריט זה רשום שם קונה הקמיע: סילמאן בן כאתון, להגנה "לכל אנשי ביתו"
בקערת ההשבעה הנמצאת אצלנו בספרייה שנכתבה בעת העתיקה, לפני סיפורי בן סירא מימי הביניים, ניתן למצוא את הנרטיב של הקמיע להגנה על היולדת. בקערה זו שנכתבה על ידי סופרת בשם דוכתיש בת בהרוי מסופר על דמות בשם שממית, אם לשנים עשר בנים שנהרגו בידי שד אלים בשם סידרוס .(Sideros)שממית בורחת מפני השד אל הר מבודד שעליו היא בונה בית מבוצר. ארבעה אורחים מגנים על שממית מפני השד. שמות שלושה מהם הם: סוני, סוסוני, סניגלי. כמו שניתן לשמוע, הצליל השורקני של סנסנסנסמ בשמות האורחים שומר על הצליל המקורי.
קערה בעלת כיתוב בארמית בבלית יהודית. מתוך אוספי הספרייה הלאומית
בגרסאות נוצריות של קמעות להגנה על היולדת, הכוחות העוזרים מכונים קדושים. מבחינה אטימולוגית ניתן לעקוב אחרי שינויי שמות המלאכים שהתגלגלו לאורך שנים והשתנו כדי להתאים עצמם לכל תרבות שאמצה אותם, וכך – סנוי הפך לקדוש Sisoe, סנסנוי ל-Sisynios וסמנגלוף מופיע כ-Synidores.
קמיע ליולדת, מתוך אוסף הקמיעות של הספרייה הלאומית
לקריאה נוספת
יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית (כרך ג'), מרכז זלמן שזר, תשס"ט
שדים, רוחות ונשמות: מחקרים בדמונולוגיה מאת גרשם שלום (בעריכת אסתר ליבס), הוצאת מכון בן-צבי, תשס"ד
"ספר התניא" של מייסד חסידות חב"ד, ר' שניאור זלמן מלאדי מצוי באוספי הספרייה הלאומית ביותר מ-3000 עותקים. זהו ספר יסוד בחסידות. עד לחיבורו, התאפיינה החסידות בהעברת דברים בעל-פה ודרך חוויה אישית ישירה. "הספר התניא" מסמן את התמסדותה כתופעה דתית.
או כדברי ר' שניאור זלמן מלאדי: "כי אין דומה שמיעת דברי מוסר וקריאה בספרים… כי טוב הגנוז בספרים אף כי מתוק האור לעיניים ומרפא לנפש…"
ר' שניאור זלמן מלאדי נולד בלאזני (Liozna, כיום בבלרוס). ישנן מספר גרסאות באשר לתאריך הולדתו: בי"ח באלול תק"ה (15.9.1745), י"ז כסלו תק"ז (19.11.1746) ודעה שלישית הטוענת שנולד ב ט"ז בכסלו תק"ח (18.11.1747). ברישומי הספרייה נרשמה שנת הולדתו כ-1745, שהיא המסורת המקובלת בחב"ד.
בגיל עשרים עבר למעזריטש ולמד אצל ר' דב בער המכונה המגיד ממעזריטש, תלמידו המובהק של "הבעל שם טוב".
בשנת תקנ"ד הוציא ר' שניאור זלמן את חלקו הראשון של המפעל הלכות תלמוד תורה, ובשנת תקס"א יצאה גם חוברת על הלכות ברכות הנהנין. רק לאחר פטירתו בשנת תקע"ד הוציאו בניו שלושה חלקים משולחן ערוך הרב על אורח חיים, חושן משפט וריבית, והלכות נדה. לאחר פטירת המגיד ממעזריטש בשנת תקל"ג (1772) ועלייתו של ר' מנחם מנדל מוויטבסק לארץ ישראל בשנת תקל"ז-1777 נתמנה ר' שניאור זלמן למנהיג החסידים בליטא.
ר' שניאור זלמן התיישב בעיירתו לאזני והקים בה ישיבה. תורתו הועתקה על ידי תלמידיו והופצה במאות כתבי יד ברחבי מזרח אירופה. במחלקת כתבי היד של הספרייה מצויים מספר כתבי יד הכוללים מאמרים אלו ועשרות תצלומי יד של כתביו הפזורים ברחבי העולם.
את פרסומו העיקרי רכש ר' שניאור זלמן עם פרסום ליקוטי אמרים תניא מהדורה ראשונה סלאוויטא תקנ"ד הספר ליקוטי אמרים תניא. הספר נקרא על שם תחילתו "תניא [פ"ג דנדה] משביעין אותו תהיה צדיק ואל תהיה רשע…". בספר זה פורש ר' שניאור זלמן את כל תורת החסידות וכולל בו הנחיות לעבודת הבורא ולדרך החיים שבה צריך החסיד לנהוג. למעשה זהו הספר הראשון המנסח בכתב את עקרונות החסידות. פרקים מהספר הועתקו במאות עותקים על ידי תלמידיו בישיבת לאזני והופצו ברחבי מזרח אירופה. מהדורה מודפסת ראשונה יצאה לאור בסלאויטא בשנת תקנ"ו (1796), ללא אזכור שם המחבר. ב"הקדמת המלקט" מסביר בעל התניא את סיבת חיבור הספר והדפסתו:
"… כי אינה דומה שמיעת דברי מוסר לראייה וקריאה בספרים שהקורא קורא לפי דרכו ודעתו ולפי השגת ותפיסת שכלו באשר הוא שם ואם שכלו ודעתו מבולבלים ובחשיכה יתהלכו בעבודת ה' בקושי יכול לראות את האור כי טוב הגנוז בספרים אף כי מתוק האור לעינים ומרפא לנפש… להיות כי אין הזמן גרמא עוד להשיב לכל אחד ואחד על שאלתו בפרטות וגם השכחה מצויה על כן רשמתי כל התשובות על כל השאלות למשמרת לאות להיות לכל אחד ואחד לזכרון בין עיניו ולא ידחוק עוד ליכנס לדבר עמי ביחידות כי בהן ימצא מרגוע לנפשו ועצה נכונה לכל דבר הקשה עליו בעבודת ה' ונכון יהיה לבו בטוח בה' גומר בעדינו: ומי שדעתו קצרה להבין דבר עצה מתוך קונטריסים אלו יפרש שיחתו לפני הגדולים שבעירו והם יבוננוהו… והנה אחר שנתפשטו הקונטריסים הנ"ל בקרב כל אנ"ש הנ"ל בהעתקות רבות מידי סופרים שונים ומשונים הנה ע"י ריבוי ההעתקות שונות רבו כמו רבו הט"ס במאוד מאוד ולזאת נדבה רוחם של אנשים אפרתים הנקובים הנ"ל מע"ל לטרוח בגופם ומאודם להביא את קונטריסים הנ"ל לבית הדפוס מנוקים מכל סיג וט"ס ומוגהים היטב".
ספר לקוטי אמרים
בהקדמתו זו עונה בעל התניא לאותם אדמורי"ם וחסידים שטענו שדברי חסידות הינם מתורת הנסתר ויש ללמדם בעל פה בלבד. הספר נתפשט במהירות בקרב חסידי חב"ד שהפיצוהו לציבור הרחב.
ליטא הייתה מעוזם של ה"מתנגדים" לחסידות ובראשם הגר"א מווילנה. המחלוקת בין המתנגדים לחסידים בליטא הגיעה לשיאה בשנת תקנ"ט (1798), כשנה לאחר פטירת הגאון מווילנה. בספרו המאסר הראשון, ירושלים תשע"ב, סוקר יהושע מונדשיין על פי מסמכים מארכיון הגנרל פרוקורור בפטרבורג את השתלשלות האירועים החל מכתב המלשינות החתום על ידי הירש בן דוד מווילנה בד' בסיון תקנ"ח (8.5.1798) שיועד אל הקיסר פאוול הראשון, שבו נטען כי ר' שניאור זלמן מלאדי אוסף אליו צעירים פורקי עול והכין רשימות שנועדו לעזור לצרפתים בפלישה לרוסיה. עוד נטען בכתב כי החסידים חיים בהפקרות ומפירים את מסגרת החוק. בעקבות הלשנה זו נאסר הרב יחד עם עשרה מתלמידיו והובא לחקירה בכלא בפטרבורג. פקודת השחרור מהכלא ניתנה בי"ט בכסלו תקנ"ט (יום שהפך אצל חסידי חב"ד ל"חג הגאולה") ובכ"ח בכסלו, נר חמישי של חנוכה תקנ"ט (26.11.1798) הובאו הרב ותלמידיו לווילנה ושוחררו. כשנה לאחר מכן נאסר ר' שניאור זלמן מלאדי שוב ושהה כשבועיים במעצר (ד'-כא בכסלו תקס"א, נובמבר-דצמבר 1800). לאחר פלישת נפוליאון לרוסיה בשנת 1812 ברח האדמו"ר מלאדי לכיוון אוקראינה, במהלך מסע זה נפטר בכפר פיינה (Piena, כיום רוסיה) והובא לקבורה בעיר האדיץ’ (Hadich, במחוז פולטבה, רוסיה).
החל מאמצע המאה העשרים קיבלו על עצמם שליחי חב"ד ברחבי העולם להדפיס מהדורה של ספר התניא בכל מקום שבו דרכה כף רגלם של יהודים. בספרייה הלאומית קיים אוסף של כשלושת אלפים הדפסות של ספר התניא במקומות שונים בארץ וברחבי העולם.
ליקוטי אמרים תניא מאלפי מקומות בארץ ובעולם. צילום: עופרית אסף, הספרייה הלאומית
