כך הפך אורי אבנרי לאיש המושמץ במדינה

איך הפך אורי אבנרי מחביב הקהל, ליעד להסתה בתוך שנה אחת? סיפורו של "הצד השני של המטבע"

1

בקיץ 1949, עוד לפני סופה הרשמי של מלחמת העצמאות, יצא לאור הספר "בשדות פלשת – 1948". בספר אוגדו טורים שכתב אורי אבנרי לעיתון "הארץ" בזמן המלחמה, בעת שהיה חייל בפלוגת "שועלי שמשון". אפשר לומר שאבנרי היכה על הברזל בעודו חם – ואף לוהט – משום ש"בשדות פלשת" היה הספר הראשון שעסק במלחמה שאך נסתיימה. הספר נחל הצלחה עצומה ואבנרי נעשה חביב הקהל. בתוך פחות משנה הודפסו עשר מהדורות ונערכו אירועים חגיגיים בהשתתפות קציני צה"ל שבהם הוקראו קטעים נבחרים. לפי עדותו של אבנרי, לא הייתה בר מצווה שבה לא הוענק הספר במתנה לחתן השמחה.

1

1
את הטורים שכונסו בספר כתב אבנרי בזמן המלחמה ושלח לעיתון "הארץ" בדרכים לא דרכים: חלק באמצעות נהגי משאיות שהביאו אספקה לחזית, וחלק באמצעות אורחים מזדמנים. אבנרי ציין בעבר כי באורח פלא אף טור לא אבד בדרך, וכולם הגיעו ליעדם בעיתון.
1
במסיבת השקה לספרו של אבנרי השתתפו מח"ט גבעתי, שמעון אבידן, קצין התרבות של החטיבה, אבא קובנר, והסופר חברו של אבנרי, מידד שיף. מתוך ארכיון אורי אבנרי.

אומנם ההצלחה נעמה לאבנרי, אך לטענתו הוא חש שהיא הגיעה מהטעמים הלא נכונים. אבנרי חשב שהמסרים שניסה להעביר באמצעות כתיבתו בשדה הקרב לא נקלטו, בין השאר בעטיה של הצנזורה שעברו הטורים, וגם בעקבות צנזור עצמי כדי לא לחשוף את ערוותם של חבריו לפלוגה. באחד מהסיפורים המוכרים מהתקופה, סיפר אבנרי כי נתקל בשני נערים באוטובוס, והם הביעו צער על שלא הספיקו להשתתף בלחימה. בעקבות זאת החליט למהר ולהוציא לאור ספר נוסף, שהיה מבחינתו חציו השני של "בשדות פלשת – 1948". הוא קרא לו "הצד השני של המטבע" שראה אור ב-1950.

אך לספר הזה לא נמצאו כרזות פרסומת ענקיות, ולכבוד הספר הזה לא נערכו מסיבות השקה בהשתתפות כוכבי התקופה. בשביל הוצאת הספר הזה נאלץ אבנרי לכתת את רגליו בין המוציאים לאור עד שהצליח למצוא מי שיסכים להוציאו לאור. בארכיונו של אבנרי, השמור בספרייה הלאומית, נמצא מכתב ששלח לפרופ' עקיבא ארנסט סימון (פילוסוף ואיש חינוך מחברי תנועת "ברית שלום" שדגלה במדינה דו־לאומית), ובו תיאר מעט את הקשיים שבהם נתקל. מעבר למטרות הנאצלות, אבנרי הדגיש במכתב את רצונו בבמה להפצת רעיונותיו, לאחר שבעיתון "הארץ" שבו עבד, סירבו לפרסם מקצת מטוריו.

1

לבסוף, קיבל על עצמו המו"ל יוסף שמעוני להוציא את הספר, ואף נשא בעלויות ההפצה. עם זאת, כחודשיים לאחר מכן סירב המו"ל להדפיס מהדורה נוספת אם לא ייערכו תיקונים בספר. לאבנרי הותר להדפיס מהדורה לא מתוקנת בעצמו. גם החוזה ונספחו נמצאו בארכיונו של אבנרי.

1

1

נראה, אם כן, שהקוראים היו נלהבים פחות לקרוא את הספר הזה. אבנרי תיאר בו את זכרונותיו מזמן הקרבות, מהתקופה שלפני המלחמה, ומתקופת אשפוזו בבית חולים לאחר שנפצע בבטנו בסוף 1948. אולם הפעם, בהשפעת הספר המפורסם על מלחמת העולם הראשונה, "במערב אין כל חדש", בחר אבנרי להציג בלי כחל ושרק גם את הצדדים היפים פחות בלחימה. הוא תיאר את גירוש התושבים מכפרים שנכבשו, סיפר על מקרי ביזה, התעללות בשבויים, רצח חפים מפשע ועוד. הפעם לא הסתיר גם את הווי החיילים שסבב לא מעט סביב מין. גם אחרי 70 שנה, הקריאה בספר עדיין מעוררת תחושות קשות. וגם בזמן אמת, פרצה מיד סערה סביב אבנרי והספר: המבקרים כינו אותו "פורנוגרפי", "זול" ו"מסוכן".

1
מתוך "הד המזרח", 7 ביולי, 1950
1
מתוך "מעריב", 2 ביוני 1950

הביקורות שצפו מכל קצות הקשת הפוליטית. אהרן ראובני, אחיו של הנשיא לעתיד יצחק בן צבי (וסופר חשוב בפני עצמו בעברית וביידיש), פרסם חוברת קצרה בשם "'הצד השני וספרות 'על חטא'" ובה תקף את המפקפקים בנחיצות הצעדים שננקטו במלחמה. הוא התמקד באבנרי ובספרו, וכינה את המסרים שבספר "הומניות צבועה", ואת הספר עצמו "גרוע מפורנוגרפיה".

1
מתוך "סולם", גיליון אב תש"י, 1 באוגוסט 1950

מן העבר השני, הופיע בביטאון סֻלָּם (שייצג את אנשי הלח"י לשעבר) טור מאת עורך כתב העת, ישראל שייב (לימים אלדד) ובו כתב, בהתייחסו לתפקידו של אבנרי כבעלי השבועון "העולם הזה": "מרגל הוא צדיק גמור ביחס לאבנרי… אילו מושג הכבוד וקדושת הדם היו ערכים בצבאנו, לא היה בחור כזה מסוגל לשבת תחתיו לא "בעולם הזה" ולא ב"עולם הבא", מעוצמת המלקות שהיו מלקים אותו אלה וחברי אלה בצבא ישראל שהוא מעליל על כולם" (בתמונה למעלה). בעקבות דברים אלו, הוגשה נגדו תביעה בטענה שמדובר בהסתה. המשפט זכה לכותרות בזמן שהתקיים, ואבנרי אף נקרא להעיד. עדותו נעשתה עד מהרה ויכוח פומבי על מלחמת העצמאות, ובמסגרתו לא בחלו אבנרי והסניגור במילים חריפות מאוד (בין השאר "גבלס" ו"טרבלינקה").

1
מתוך "חרות", 2 באוקטובר 1950. התביעה נגד שייב הוגשה על ידי עורך הדין מרדכי שטיין, ללא מעורבותו של אבנרי.
1
מתוך "על המשמר", 2 בינואר 1951
1
מתוך "הארץ", 2 בינואר 1951

שייב הפסיד במשפט ונדרש לשלם קנס על סך חמש לירות ישראליות. אבנרי נתקל בעוד מכשולים בעקבות צאת הספר. לטענתו, במסגרת משטר הצנע באותן שנים, ניצל משרד האספקה את כוחו וסירב להקציב דפים להדפסת מהדורה נוספת של הספר. המהדורה הבאה יצאה רק ב-1976. טיוטת הקדמה למהדורה הנוספת שיצאה בשנת 1990, עם הערותיו של אבנרי בכתב יד, שמורה גם היא בארכיונו, ובה מובא בקצרה סיפור ההתנגדות לספר השערורייתי.

1

תוכלו לשמוע את אבנרי מספר בעצמו על העליות והמורדות באותן שנים, הודות לריאיון שנערך במסגרת "אוסף תולדות ישראל", העוסק בתיעוד דור תש"ח ומופקד בספרייה הלאומית. צפו בקטע כאן:

 

לקריאה נוספת:

אורי אבנרי: ללא מורא וללא משוא פנים

אוסף תולדות ישראל: סיפורה של ה"מארין קארפ"

חודש נשים בתרגום | למה בכלל חשוב מי חיבר את הספר?

"אם הקריאה שלנו חושפת אותנו רק לדברים שדומים לנו, אז כמעט מתחשק לי לשאול מה הטעם לקרוא". ריאיון עם מיטל רדזינסקי, יוזמת חודש הנשים בתרגום

נטע גלפמן גבתון, באר שבע, קולאז' נייר על קנבס, 90X70 ס"מ

.

ריאיון עם מיטל רדזינסקי, יוזמת חודש הנשים בתרגום

מאת דפנה לוי

.

ישראלית, אמריקנית, אוסטרלית, הודית ויפנית נכנסו לחנות ספרים. איך קרה שבמקום פאנץ' ליין האירוע הזה נגמר ביוזמה ספרותית מעניינית שכותרתה "חודש נשים בתרגום"? ובכן, למען הדיוק ההיסטורי יש לציין שמדובר בחנות ספרים וירטואלית, ושהחבורה כולה, אשר מורכבת למעשה מעשרות בלוגריות ובלוגרים אוהבי ספרות מהעולם, נשלחה על ידי מיטל רדזינסקי – ולא לחנות אחת בלבד – לחפש ולהאיר יצירות של נשים מן העולם שאינו דובר אנגלית, כדי להעשיר ככל האפשר את מדפי הספרים שלנו.

רדזינסקי, בת עשרים ושבע, עסוקה בימים אלה במחקר שלה לדוקטורט בביוכימיה באוניברסיטה העברית בירושלים. לאהבה הגדולה האחרת בחייה, הספרוּת, היא התייחסה מאז ילדותה באותה שיטתיות המאפיינת את המחקר המדעי. היא ניהלה טבלאות אקסל שבהן רשמה כל ספר שקראה, את הפרטים הטכניים כמו שנת ההוצאה, השפה שבה נכתב במקור וכו', והוסיפה הערות. למה? "כי תמיד קראתי כל כך הרבה, שלא היה סיכוי שאזכור מה קראתי ומתי, או שאמצא ספר כשארצה לחזור אליו." ומאחר שמדובר, כאמור, במדענית, היא עיינה בטבלאות האלה ואט־אט החלה מגלה בהן תבניות. "ואחד הגילויים המטרידים," היא מסבירה, "היה החלק היחסי הזעיר של הספרות המתורגמת, ובתוכו החלק הקטנטן ממש של סופרות מן העולם."

רדזינסקי, שגדלה בארצות הברית ובישראל, קוראת בעיקר אנגלית, אבל גם עברית. כדי לברר אם הנוכחות הנשית המצומצמת ברשימות הקריאה שלה היא אכן תוצאה של העדפה מו"לית ולא של הטיה אישית, היא החלה סורקת מאגרי מידע בארצות הברית. על פי אחד הגדולים שבהם, זה של אוניברסיטת רוצ'סטר בניו יורק, שלושה אחוזים בלבד מן הספרים הרואים אור בארצות הברית מתורגמים משפות אחרות, ומבין אלה, כרבע בלבד כתבו סופרות. רדזינסקי החלה לעקוב גם אחרי מדורי הספרות בעיתונות בארצות הברית ובבריטניה, ומצאה שגם שם יש נטייה לסקור בעיקר ספרות הנכתבת בעולם הדובר אנגלית, וכשהמבקרים בוחרים להתייחס ליצירות שנכתבו בשפות אחרות הם כמעט מתעלמים לגמרי מספריהן של נשים. את כל הנתונים הללו היא העלתה לבלוג שלה "בעיקר כדי לגרום לאנשים לחשוב," היא אומרת.

הדיון שעוררו הפוסטים שלה סחף עוד ועוד בלוגרים, ובעקבות זאת היא יזמה, לפני חמש שנים, את "חודש הנשים בתרגום" (ובאנגלית WIT – Women in Translation). מטרותיו היו צנועות: לעודד דיונים בנושא התרגום של סופרות מהעולם, ולעודד קריאה של ספרות מתורגמת כזו. ההישגים לעומת זאת הפתיעו אותה: לא רק הבלוגוספרה הצטרפה לחגיגה בחודש הנבחר, אוגוסט, באמצעות סקירות, המלצות וכתבות על סופרות מהעולם, גם הוצאות לאור הכריזו על מבצעי הנחות על ספרות נשים מתורגמת, ובשנת 2017 אוניברסיטת ווריק הבריטית הכריזה על פרס שנתי לספרות נשים מתורגמת (לאנגלית), פרס המתחלק בין הסופרת והמתרגמ/ת שלה, "מתוך רצון לתקן את חוסר האיזון המגדרי בספרות המתורגמת ולהגדיל את מספר הכותבות מהעולם הזמינות לקהל הקורא אנגלית." בהכרזה על הפרס, אגב, נכתב כי "'הפרס לספרות זרה' בבריטניה הוענק עד כה עשרים ואחת פעמים, ורק פעמיים מהן לנשים… מאחר שעד כה היה לנשים קשה יותר להשמיע את קולן, הפרס הוא הזדמנות לקדם את הקולות ואת נקודות המבט שהפסדנו עד כה, אשר יעשירו את כולנו."

הפרס של אוניברסיטת ווריק הוענק עד כה ליוקו טוואדה (Yoko Tawada), סופרת יפנית הכותבת בגרמנית על ספרה זיכרונותיו של דוב קוטב, ולסופרת הקרואטית דאשה דרניץ (Daša Drndić) על ספרה בלדונה. רדזינסקי, כמובן, נכחה בטקס. וכשאני שואלת אותה על סופרות מרחבי העולם שהיא אוהבת במיוחד, פורץ מתוכה שיטפון של שמות מארגנטינה, קוריאה, סין, סנגל, רואנדה, ברזיל, קובה, דנמרק ומצרים, שמקיף כל נושא אפשרי, מעולמות פנטזיה פמיניסטיים ועד "ספר שואה, אבל על שואה אחרת, של העם ברואנדה, שקרע לי את הלב, כי בכל שורה יכולתי לראות את סבא וסבתא שלי ניצולי השואה שלנו."

.

מיטל רדזינסקי
מיטל רדזינסקי

.

בארץ המצב שונה. הרי כל ההוצאות הגדולות מוציאות לאור ספרות מתורגמת.

אבל מצב הנשים המתורגמות לא יותר טוב. בארץ יש דגש על ספרות מתורגמת מאנגלית ועל ספרים שהיו רבי מכר בעולם, וגם – על פי רוב – מצטמצמים לאירופה, לספרי מתח סקנדינביים. המצב לא חמור כמו בארצות הברית, ששם הפחד של קהל הקוראים מתרגומים – מכך ש"משהו ילך לאיבוד בתרגום" – כל כך גדול, שיש מו"לים שמחביאים את שם המתרגמים או לא מציינים אותו בכלל, אבל עדיין כמעט לא ניתן למצוא פה סופרות מאפריקה ומאסיה, סופרות מהקריביים וגם האירופאיות לא ממש חוגגות כאן. השנה אני מקדישה את חודש נשים בתרגום לעידוד התרגום של סופרות לעברית. כתבתי למו"לים, אבל לא קיבלתי תשובות, ובכל מקום שבו אני מנסה להעלות את הנושא לדיון אני מקבלת את התגובה הקלאסית: "זה לא שוביניסטי להבדיל בין סופרות וסופרים?" או "למה זה בכלל חשוב מי חיבר את הספר?"

ולמה זה חשוב?

כי זה חלק שלם של העולם שאנחנו לא קוראים ולכן לא יודעים עליו הרבה. כשסופרת כותבת, היא לא בהכרח כותבת בצורה "נשית", היא כותבת על העולם שלה, על העולם מבעד לעיניים שלה. וזו חוויה אחרת לגמרי, שאין לנו שום דרך להיחשף אליה אם לא ניתן לעצמנו הזדמנות לקרוא אותה.

זה נכון לגבי כל יצירת אמנות.

בהחלט. גם בציור, בפיסול, במוזיקה, אמנים מביאים את העולם שלהם ואת האופן שבו הם חווים אותו אל היצירה שלהם, ואם אנחנו משתיקים מחצית מהעולם, אנחנו מפסידים עושר עצום של נקודות מבט שיכולות לא רק לרגש אותנו אלא גם ללמד אותנו על העולם דברים שלא דמיינו. בציור קל מאוד לראות איזה הבדל יש בין מה שצויר כשרק גברים ציירו, לבין אותן סצנות או רעיונות שנראים אחרת לגמרי בציורים של נשים, כבר מתקופות מוקדמות, למשל אצל ארטמיזיה ג'נטילסקי במאה השבע־עשרה. היתרון של אמנות פלסטית או מוזיקה הוא שהן לא זקוקות לתרגום. ספרות שנכתבת בסינית או בקרואטית או באורדו לא קיימת מבחינת קוראים רבים כל כך, אם לא נטרח לתרגם אותה עבורם.

בארץ רואים אור ספרים מכל השפות.

ועדיין חלקן של הנשים קטן. אני מסוגלת להבין את זה כשמדובר בסופרות שכותבות בשפות שקשה למצוא מתרגמים ששולטים היטב גם בהן וגם בעברית, אבל אני לא מבינה למה זה קורה למשל עם סופרות מאפריקה שכותבות בצרפתית, הרי יש כאן מספיק מתרגמים מצוינים מצרפתית. נדמה לי שמדובר פשוט באופקים לא רחבים במיוחד, מו"לים לא מסתכלים, זה פחות נגיש כי לא כותבים על זה בארצות הברית, או כי זה לא נחשב "קלאסיקה". מאוד מתסכל אותי לראות שכשמדפיסים מחדש יצירות חשובות מהעבר, לא טורחים לברר אם אולי פספסנו כבר אז משהו, אלא חוזרים אל מה שמוּכר, ומן הסתם, בגלל הטיות היסטוריות, מדובר כל הזמן ביצירות של גברים. זה כל כך חבל. גם במאות הקודמות נכתבו דברים מצוינים על ידי נשים, בספרות, בשירה, בעיון, ואנחנו ממשיכים להתעלם. והיום, גם אם נדמה לנו שהעולם קטן מאוד ולכאורה כולנו חיים את אותם חיים, עדיין בכל מקום נשים מתמודדות עם חיים אחרים, עם קשיים אחרים, הפמיניזם שלהן אחר. אם הקריאה שלנו חושפת אותנו רק לדברים שדומים לנו, אז כמעט מתחשק לי לשאול מה הטעם לקרוא.

את ממשיכה "לנהל" את חודש הנשים בתרגום?

החודש הזה נחגג בכל הרשתות החברתיות, אלפי קוראים משתפים, ממליצים, מכינים רשימות של ספרות שאסור לוותר עליה. זה גדול ממני, וזה בסדר, זה מה שקיוויתי שיקרה.

 

***

 

"סופרות שדחוף לי שיראו אור בעברית": ההמלצות העדכניות ביותר של מיטל רדזינסקי

• סקולסטיק מוקסונגה (Scholastique Mukasonga), סופרת מרואנדה, כותבת בצרפתית, בעיקר על החוויות שלה בתור ניצולת רצח העם נגד הטוטסי. ספר הזיכרונות שלה, Inyenzi ou les cafards ("תיקָנים"), הוא אחד הספרים הטובים ביותר שיצא לי לקרוא, כתוב יפהפה ופשוט הורס רגשית (במיוחד בתור נכדה של ניצולי שואה). שני הספרים הנוספים שלה שתורגמו לאנגלית – Our Lady of the Nile ו־ The Barefoot Woman – גם הם בעיניי ספרים מצוינים.

• מינֶאה מיזוּמוּרָה (Minae Mizumura), סופרת מיפן. אמנם קראתי רק ספר אחד שלה – גרסה מודרנית/יפנית של אנקת גבהים (שם הספר בתרגום לאנגלית, A True Novel), אבל הרבה יותר טובה מהמקור של אמילי ברונטה. הספר כתוב כסיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, כתיבה מאתגרת במובן הכי טוב, סיפור מעניין ומרגש.

• מאריז קונדה (Maryse Condé), סופרת מגוואדלופ שכותבת בצרפתית, פרסמה די הרבה ספרות היסטורית. הספרים שלה לא עוסקים רק באיים הקריביים, אלא גם באפריקה, ארצות הברית ועוד. הכתיבה שלה חזקה, צלולה, וסוחפת במיוחד בספר Segu, המתאר תקופת מעבר בממלכה בצפון מערב אפריקה (כיום מאלי). הספר עוסק בנושאים כמו עבדות, דת, מלחמה ומשפחה.

 

.

» הבלוג של מיטל רדזינסקי

 

» במדור "מודל" בגיליון זה: קטע מספרה של מאריז קונדה, "אני טיטובה, מכשפה שחורה", בתרגומו של אביטל ענבר

 

» במדור "ריאיון" בגיליון המוסך הקודם: קטעים מהריאיון האחרון של פיליפ רות'

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

חודש נשים בתרגום | סופרות ומשוררות גדולות שחובה לתרגם

באנגלית, בפרסית, בבנגלית, בפורטוגזית, בערבית, ברוסית, בשוודית – ביקשנו ממתרגמים להמליץ על יוצרות מרחבי העולם שעוד לא פגשתן בעברית

נעמי טנהאוזר, דבי בסטודיו, שמן על פשתן, 70X50 ס"מ, 2014

.

חודש נשים בתרגום מתקיים מדי אוגוסט, ובמהלכו כתבי עת, בלוגים, הוצאות לאור, ספריות וחנויות ספרים ברחבי העולם מפנים את תשומת הלב לספרות מתורגמת שנכתבה בידי נשים, כדי לעודד תרגום של יוצרות. מערכת המוסך מצטרפת, ומציגה המלצות על מגוון סופרות ומשוררות מעולות שעדיין (או כמעט) לא תורגמו לעברית. תרימו את הכפפה?

 

***

 

דוּלסֶה מריה קַרדוֹזוֹ • שבר לאומי שהוא אישי

ממליץ: יורם מלצר

דולסה מריה קרדוסו
דולסה מריה קרדוזו

פרידה, נטישה, שבר ושברון לב, מוות פתאומי וחיים בצילו של המוות שכבר אירע וממאן להיטשטש אל השכחה, ומתרחש שוב ושוב, בעצירת הזמן – כל אלו מרכיבים את עולמה של דולסה מריה קרדוזו (Dulce Maria Cardoso), סופרת פורטוגלית שכובשת לה מקום ייחודי בספרות של ארצה, ומתחילה להיות מוכרת באירופה ובעולם כולו. קרדוזו אמנם נולדה בפורטוגל בשנת 1964, אך ילדותה עברה עליה באנגולה, עד שובה של משפחתה למולדת, בשנת 1975. הקריאה בפרוזה של דולסה מריה קרדוזו מעלה יותר מחשד שהטראומה של החֲזָרה – טראומה לאומית של פורטוגל עד היום, אירוע שיצר קבוצה חברתית, ה־retornados, אותם תושבים־מתנחלים חוזרים שנאלצו לעשות "שיבת פורטוגל" – הייתה עבור הילדה בת האחת־עשרה לא רק טראומה לאומית ומשפחתית, אלא נקודת שבר אישית חריפה. אחד הרומנים שלה, O Retorno, מתמקד בחזרה למולדת שאינה פנויה כלל – ואינה מעוניינת באמת – לקבל את הבנים השבים מן המושבה הקולוניאלית, שיבה שמתרחשת בסימן כישלון הפרויקט האימפריאלי, ובאיחור רב לעומת מעצמות קולוניאליות אחרות, שהרי הוא מתרחש עמוק במאה העשרים.

קרדוזו, עורכת דין בהכשרתה, חוצבת את הספרות שלה בלשון אינטנסיבית, בתמונות חדות, בלי לחשוש מחזרתיות, בלי שמץ של דידקטיות ובלי להתחנף לקוראיה. היא חושפת את מלוא הצביעות של הפרויקט הלאומי הפורטוגלי של ימי השליט סלזאר, ואת מוראותיה של חברה שעדיין חיה בצילו של הדיקטטור ומשטרו הלאומני־סגפני, שאינו חף מהיבטים מגלומניים ודתיים. הצביעות נחשפת בכל שכבות החברה, עד לפנים הבית המשפחתי, עד לנשמותיהם של גיבורים שלא פעם אך בקושי נולדו בשלהי התקופה האפלה, שלמעשה לא הסתיימה. המועקה חודרת ללבבות הצעירים, לפרטי הפרטים של היחסים האינטימיים. קרדוזו חושפת חברה מעמדית, לא פעם גזענית, שמשלמת מחיר אדיר על חטאיה הקולקטיביים. בהתאם, הפרוזה של קרדוזו מהפנטת, תובענית וראויה ביותר להיות מוכרת לכל מי שרואה בספרות אפשרות לזעקה, למתן עדות של אמת ולחשיפתה של אמת בכל מעגלי החיים.

 

יורם מלצר הוא סופר, מבקר, מתרגם, עורך ומסאי. רשימותיו מתפרסמות בכתבי עת בארץ ובעולם. עורכו הראשי של המגזין המקוון "אלכסון". בין עשרות תרגומיו מפורטוגלית, ספרדית, צרפתית, איטלקית, אנגלית וקטלאנית: יצירות של פרננדו פסואה, מריו ורגס יוסה, חוליו קורטאסר, סלמאן רושדי, חורחה לואיס בורחס ואחרים.

 

 

אן קרסון • מרחב של חירות ומשחקיות

ממליצה: רינה ז'אן ברוך

– איך את מתחילה שיר?

– ההיפך הוא הנכון. השיר מתחיל אותי.

(מתוך ריאיון עם אן קרסון, The Penn Review)

 

אן קרסון
אן קרסון

אן קרסון היא כותבת, מתרגמת וחוקרת עטורת פרסים. היא נולדה בטורונטו, קנדה, בשנת 1950. קרסון פרסמה כעשרים ספרים עד כה. היא כותבת כמעט בכל ז'אנר אפשרי: שירה, מסות, מחזות ופרוזה. לא רק שקרסון עוברת בקלילות בין ז'אנר לז'אנר, היא גם משלבת ביניהם, פעמים רבות באותה יצירה. ספריה הידועים הם: Eros, The Bittersweet, Autobiography of Red ו־Nox. היא תרגמה את סאפפו וארבעה ממחזותיו של אוריפידס. הספר האחרון שלה, Float, שראה אור ב-2016, הוא אפילו לא ספר ממש: הזמנתי אותו בלי לחשוב יותר מדי, וכשפתחתי את הקופסה, שנראתה גדולה מדי וכבדה מדי לספר, נדהמתי לגלות מארז ובו חוברות דקות בגוונים משתנים של כחול. בחוברות היו שירים, מסות ומחזות. בלי סדר לדברים, כך שניתן לשלוף בכל פעם חוברת דקה אחרת, באקראי.

אן קרסון תורגמה מעט לעברית (אמיר אור תרגם מעט, יהונתן דיין תרגם את המחזה שעת קארפ, והוא התפרסם בגיליון השני של כתב העת גרנטה). מעט מדי, לטעמי, בוודאי בהשוואה לגוף העבודה הרחב והמרשים שלה ולייחודיות כתיבתה. היא כותבת שאני אישית זקוקה לה ממש, אולי זאת הסיבה שהתחלתי לתרגם בעצמי כמה מיצירותיה.

אן קרסון חיונית לי כל כך, ובעיניי יש חשיבות רבה לתרגום שלה לעברית, מפני שהיא יוצרת מרחב של חירות כמעט בכל דבר שהיא כותבת. קרסון נטועה בעולם הקלאסי, כפי שניתן לראות בתרגומיה וברזומה האקדמי שלה, אבל בניגוד למצופה אולי, היא נוטלת לעצמה חירות ומשחקיות עצומה בכל הנוגע להגדרות ולגבולות. רבים מתרגומיה הקלאסיים הם למעשה פראפראזות חופשיות; מסות שלה כתובות בצורה שירית, ולהפך; דמויות מוכרות, מיתיות או תנ"כיות, נכתבות מחדש. החירות שהיא נוטלת לעצמה בכתיבה מעניקה מרחב דומה של חירות עבור הקוראים שלה, שבו המחשבה נדרשת לזנק פתאום, להשתכלל, להעמיק ולהתרחב. מתוך המרחבים האלו צומחת ראייה חדשה של העולם, ושל אפשרויות חדשות לכתוב אותו ועליו.

 

רינה ז׳אן ברוך היא דוקטורנטית לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון, ומלמדת בה. היא כותבת, מתרגמת ועורכת־מפיקה בכתב העת אודות. תרגומה ל"תרגיל אלברטין" מאת אן קרסון פורסם בגיליון 15 של כתב העת הו!

 

» אן קרסון מקריאה את תרגיל אלברטין

 

 

ניירוּז קרמוּט • מערבולות בים של עזה

ממליצה: דפנה לוי

ניירוז קרמוט
ניירוז קרמוט (צילום: יח"צ, פסטיבל אדינבורו)

בסיפור שהעניק את שמו לקובץ הסיפורים הקצרים של ניירוּז קרמוּט (Nayrouz Qarmout), "גלימת הים", ילדה שיוצאת עם משפחתה לפיקניק על שפת הים נכנסת אל המים לבדה ומוצאת את עצמה נסחפת לתוך כמה מערבולות בד בבד: זו של הים, המאיים לבלוע אותה, זו של החברה הלוטשת פתאום עיניים ביקורתיות בגופה, וזו הפנימית, המכריחה אותה לתהות על זהותה.

הריחות, הקולות, המשפטים הביקורתיים, הספק העצמי – כל אלה מוכרים כל כך, שאלמלא אחֶיה, הצולים בשר על החוף, היו אומרים משהו על "אינתיפאדה", מפתה היה לשכוח שכל זה מתרחש בעזה. קרמוט, פלסטינית ילידת דמשק שחזרה עם משפחתה לעזה כשהייתה בת אחת־עשרה וכיום מתגוררת וכותבת בה, נעה ברגישות גדולה בין האישי והפוליטי. הסיפורים שלה ספוגים בטראומות הגדולות של החיים במחנה פליטים, בעיר מופגזת, בחברה שאין לה מנוח ממצוקה – אבל ארבעה־עשר סיפוריה מצליחים להיות אישיים מאוד, לצייר דמויות רבות ולהשמיע קולות, רעיונות, אידאולוגיות וויכוחים בין־דוריים שספק אם נדע על קיומם אם לא נקרא את הספרות שנכתבת בעזה. גלימת הים (The Sea Cloak) הוא ספר הביכורים של קרמוט בת השלושים וארבע. מבעד לתרגום האנגלי שקראתי, של צָ'ריס בֶּרדין, היא מתגלה כמספרת מרובת ניואנסים וחדת מבט, שעשויה להיות תוספת מרתקת למדפי הספרים בעברית.

 

דפנה לוי, מתרגמת לאנגלית, חברת מערכת "המוסך".

 

 

מריה סטפנובה • להביא את הזיכרונות למנוחתם

ממליץ: מיכאל מקרובסקי

מריה סטפנובה
מריה סטפנובה

המילה זיכרון היא אחת המילים השכיחות ביותר על כריכות ספרים ברוסיה בת ימינו. ולא בכדי: הזיכרון נעשה למטבע חליפין עיקרי בתהליכי יצירת זהות רוסית חדשה. בעוד השלטון הנוכחי עסוק ללא הרף בדליית דמותו של רוסי פטריוט, שאוהב את אשתו, את מלכו ואת שדהו, מנבכי העבר המדמם – התרבות צועדת בכיוון קצת שונה. בפנותה אל העבר, היא מנסה לשחזר חוויה טראומטית של יחידים ושל קהילות כדי למצוא לה מילים ולספר סוף־סוף את סיפורה הכאוב. תמלול הטראומה – שהוא חלק ממה שהחוקרת הגרמנייה אליידה אסמן קראה לו "מנגנוני הייצור של אמפתיה" – מציב בפני היוצרת דרישה לרגישות חדשה, רגישות שתצליח לגשת אל חוויה ייחודית ועדינה המתרחשת בתוך תפאורה היסטורית דרמטית, בלי להידרדר לידי וולגריות וריקוד על הדם. יצירותיה של מריה סטפנובה הן דוגמה יפה לכתיבה שאכן מצליחה לעשות זאת.

מריה סטפנובה, בת ארבעים ושבע, ילידת ותושבת מוסקבה, היא עורכת ואשת מדיה. ספר הפרוזה האחרון שלה, לזכרו של הזיכרון (2018), בוחן כיצד משמר בתוכו העבר הפרטי, המשפחתי, רסיסי זיכרון קולקטיבי, וכיצד באים שניהם יד ביד אל תוך ההווה. שירתה עושה את דרכה בין קטעי זיכרונות ילדות, תפילות כנסייה ושירי מלחמה, בין כרזות וחפצי ההווי הסובייטי, בין ביטויים שגורים ופסוקי הברית החדשה. כמו רוחות רפאים נואשות לקבורה ומנוחה, כל אלו שבים פעם אחר פעם לרדוף את ההווה, להידחף לתוך שפתו ולתוך שירתו. אלא שדווקא התמלול הפואטי גואל אותם ומביאם למנוחות: "אָכֵן לָנוּעַ בָּא הַזְּמַן / לְאָן שֶׁתָּם בּוֹ עֲמָלֵנוּ / שָׁם רְבִיעִי הַמְּאֻבָּן / הָיָה שַׁבָּת לְעוֹלָמֵנוּ" (מתוך "קונטרה ליריקה", 2017).

מאז ומתמיד נהגו בצפון לקבור את המתים באופן מעורר השתאות. גם היום יש מה ללמוד מהם.

 

מיכאל מקרובסקי, יליד מוסקבה, הוא מתרגם וסטודנט לפילוסופיה ולספרות השוואתית באוניברסיטה העברית.

 

 

שרה סטרידסבֶּרג • פגיעוּת, אכזריוּת, רוך ואור

ממליצה: רות שפירא

שרה סטריטסברג
שרה סטרידסברג (צילום: Bjørn Erik Pedersen)

שרה סטרידסברג, ילידת 1972, סופרת, מחזאית ומתרגמת, היא אחת הכותבות המעניינות והמוכשרות כיום בשוודיה, והייתי שמחה לראותה מתורגמת לעברית. מאז רומן הביכורים שלה, Happy Sally, שראה אור בשנת 2004, ובמרכזו סאלי באואר, השחיינית הסקנדינבית הראשונה שחצתה את תעלת למאנש, זיכו אותה הרומנים והמחזות שכתבה בפרסים ובתרגומים לשפות רבות.

כתיבתה מתמקדת בנשים, בקשרים בתוך המשפחה, בדמויות שוליים, באלימות ובאור בקצה מנהרת החושך המוחלט. יש שמשווים אותה לכתיבתן של מרגריט דיראס ושל אלפרידה ילינק.

ספרה הבולט ביותר לפי שעה הוא בֵּקוֹמבֶּריָה: אודה למשפחתי, על קשריה של ילדה עם אביה המאושפז בבית החולים לחולי נפש בקומבריה (Beckomberga) בסטוקהולם (שנסגר ב-1995), על בחירתה לשהות שם לידו לפרקים ועל הטיפוסים המאכלסים את המקום (לרבות פסיכיאטר אקסצנטרי שמוציא את המטופלים לבילויים בעיר, הכוללים אלכוהול וסמים), ועל מערכות היחסים שלה עם החולים האחרים. מו"ל ישראלי כמעט קנה את הזכויות בעקבות הצלחת הספר בצרפת, אבל נמלך בדעתו, וחבל.

ספרה האחרון, אנטארקטיקה של האהבה, ראה אור ב-2018. הוא עוסק בפגיעוּת אולטימטיבית, אכזריות קיצונית, בדידות, אהבת אם, אהבה בלתי צפויה בין אישה לגבר, רוך, אור, ובמה שנשאר אחרי שהכול נעלם.

שרה סטרידסברג נבחרה ב-2016 כחברה קבועה באקדמיה השוודית, הגוף הבוחר את הזוכים בפרס נובל לספרות, אבל בעקבות המשבר שפקד את האקדמיה על רקע הטרדות מיניות, פרשה, לבקשתה, במאי 2018.

 

רות שפירא היא מתרגמת ספרות מהשפות הסקנדינביות. ב-2016 עוטרה כחברה במסדר "כוכב הצפון" השוודי המלכותי על תרומתה להנגשת הספרות השוודית והפצתה. בעבר כיהנה כנספחת תרבות בשגרירות ישראל בסטוקהולם. מחברת "הירח אותו ירח: אודיסיאה לווייטנאם" (2015), על המסע לאימוץ בתה בווייטנאם, ו"בקולן: נשים בישראל בצל אובדן ומלחמות" (2019), שזיכה אותה בפרס יצחק שדה.

 

 

מהשווטה דווי • מבט ישיר אל נשות השבטים הילידים

ממליצה: רונה משיח

"הסיבה וההשראה לכתיבתי הן אותם בני אדם שמנוצלים ומדוכאים אבל מסרבים להיכנע […] לפעמים נדמה לי שהכתיבה שלי היא באמת ובתמים מעשה ידיהם." (מ' דווי)

 

מהשווה דווי
מהשווטה דווי

אני קוראת את הסיפורים של מהשווטה דווי (Mahasweta Devi, 1926–2016) בתרגומם לאנגלית והם טורדים את מנוחתי. דווי חייתה בבנגל המערבית שבהודו ופעלה עד יום מותה כאקטיביסטית, סופרת, עיתונאית ומתקנת עולם מעוררת השראה. הגיבורות של דווי (רובן ככולן נשים) שייכות לאדיוואסי (Adivasi) – השבטים הילידים של תת־היבשת ההודית. במשך דורות הם חיו בסמוך לג'ונגלים וניהלו אורח חיים עצמאי וקשוב לטבע, הרחק מהארים שפלשו מצפון וכוננו את התרבות הסנסקריטית. הכיבוש הבריטי ובשורת "הקִדמה" שהביא עימו שינו כל זאת לעד. הפְגָרָה, קיטוב וקרימינליזציה, בשילוב גניבת אדמות וכריתה שיטתית של יערות־עד בחסות החוק, כל אלה פעלו להדיר את האדיוואסי לשוליים הנידחים של הודו. מדינת הלאום ההודית שקמה בשנת 1947 שימרה את המורשת הקולוניאליסטית הנצלנית.

המפגש של דווי – אישה משכילה ממשפחה בנגלית ידועה ואינטלקטואלית – עם האדיוואסי היה רגע מכריע בחייה. מאותו רגע נלחמה להקנות להם זכויות, לשמר את תרבותם האוראלית ולהצמיח מקרבם מנהיגות אקטיביסטית. בשנות השבעים החלה בפעולת גרילה ספרותית עיקשת, שבה הגניבה את סיפורם אל לב התרבות המתעמרת. הפגיעוּת של גיבורותיה בלתי נמנעת; הן שבויות במערך כוחות חסר חמלה שמשעבד את גופן לצרכיו מבלי להיענש. אבל לרגע קט הן זוכות בזיק של חסד, של חירות, ובזכות דווי – לרשות דיבור במרחב הציבורי. דְּרָאוּפָּדִי, דמות בלתי נשכחת בקורפוס של דווי, בוחרת להישאר עירומה לאחר שנאנסה בבית המעצר, ומסמנת בגופה הפצוע את הסירוב להשתקת העוול. דמותה עשויה להתפרש כמטפורה למאבק או כדיאלוג עם דראופדי גיבורת המהאבראטה, אך בד בבד היא ניצבת זקופה כאישה בשר ודם שתובעת צדק ממעניה.

כמו רוב הישראלים, איני יכולה לקרוא את יצירתה של מהשווטה דווי בשפת המקור. למרבה המזל, בשנת 2012 תרגם ניב סבריאגו ביוזמה נדירה את אמא של אלף שמונים וארבע (הוצאת אסיה), רומן מוקדם ונפלא של דווי, מבנגלית לעברית. בקשה לי לסבריאגו – תרגם לנו גם מבחר מסיפוריה הקצרים של דווי! האתגר שדווי מציבה לקוראיה ההודיים חיוני עבור ישראל המקוטבת בת זמננו, שבה ה"אחר" מתאיין שוב ושוב בלהטוטי מילים של מחרחרי מריבה. כל ספרות טובה חושפת אמת צלולה וקשה. ודווי מגלה לנו שהנכונות להישיר מבט אל האחר/ת מחוללת נס של חמלה ולקיחת אחריות (ואולי, מי יודע, אפילו אהבה?). זוהי תמצית האנושיות. והאפשרות לגאולה.

 

רונה משיח, מתרגמת, עוזרת הוראה לד"ר אורנה דונת וחברה בצוות מחקר שמובילה ד"ר דנה קפלן באוניברסיטה הפתוחה. בוגרת תואר שני בלימודי מגדר ובחקר האמנויות מטעם אוניברסיטת תל אביב. תרגומה לספר "מקום קטן" מאת ג'מייקה קינקייד ראה אור בהוצאת לוקוס בשנת 2016.

 

 

מוֹנירוּ רָוָאניפּוּר • דילוג אל מחוץ למציאות

ממליצים: ליאורה טמיר ותומר בן אהרון

מונירו רוואניפור
מונירו רוואניפור

מוֹנירוּ רָוָאניפּוּר (נולדה ב־1952), ילידת הכפר ג'ופרה שבמחוז בּוּשְׁהֶר בדרום איראן, פרסמה יותר מעשרה ספרים, בהם רומנים, קובצי סיפורים ואף ספרי ילדים. רוואניפור מתמקדת בכתיבתה בסוגיות הנוגעות למצבן של הנשים באיראן, ונותנת קול גם לאותן נשים שחיות באזורים הכפריים של דרום איראן, שמהם היא עצמה באה. היא עוסקת רבות ביחסי נשים וגברים בחברה האיראנית ובוחנת את המתח שבין מקומה המסורתי של האישה בחברה פטריארכלית זו, לבין רצונותיה והאפשרויות שמציעה לה הקִדמה – מתח שמרבית גיבורותיה מתמודדות עימו, בין שהן ילדות כפריות או נשים עירוניות משכילות.

רוואניפור, כמו סופרות נוספות שהחלו להתבלט דווקא אחרי מהפכת 1979, בתקופה שבה חירויות האישה באיראן נפגעו, מדלגת בין היומיומי לסוריאליסטי ולעל־טבעי, באופן שממחיש עד כמה תנאי החיים של דמויותיה נדמים לעיתים לא מציאותיים, או כיצד מפלטן וחירותן של דמויותיה נמצאים דווקא מחוץ לגבולות המציאות. ההיכרות עם יצירתה היא היכרות אינטימית עם איראן שאיננה גלויה לקוראות ולקוראים בישראל, ויש בכך כדי לגשר, ולו במעט, על הפער שבין שתי התרבויות. אנו שוקדים בימים אלה על תרגומים ליצירותיה. הנה, לדוגמה, פסקת פתיחה של סיפור בשם "משוגעת" מתוך קובץ סיפורים בשם כַּניזוּ:

האישה המתה אמרה: "תעטפי אותי, אני מתחננת." ואז הצביעה על תכריכי הבד, על שלושת החוטים הדקים הארוכים, ועל חבילת הצמר-גפן. הסניטרית, שישבה על כיסא ליד מיטתה וסרגה, אמרה בלי להביט בה: "נשארו לי רק עוד כמה שורות."

כך אמרה וחזרה להתרכז בסריגה. האישה הנידה בראשה בתסכול ונזכרה בערבים הקודמים, תרופות בתשע, תרופות בשתים עשרה, ובין לבין סיר לילה ומשככי כאבים. והערב בלי כדורים, בלי זריקות, בלי סיר. והסיבה לבלי כלום הזה הייתה המוות, שמותח ומאריך את הלילה באדישות ובלאות. לא הייתה לה ברירה אלא לחכות עד שהסניטרית תסיים לסרוג את השורות שלה ותתפנה אליה.

 

ליאורה טמיר היא מתרגמת מפרסית. חיה על קו תל אביב–ניו יורק.
תומר בן אהרון הוא מתרגם מאנגלית, צרפתית ופרסית. מתגורר בתל אביב.

 

 

מרי אוליבר • פשטות, טבע ותמימות שנייה

ממליצה: לאה קליבנוף־רון

מרי אוליבר
מרי אוליבר

המשוררת מרי אוליבר, שנפטרה בשנה האחרונה, היא מגדולות המשוררות האמריקניות בנות זמננו. משוררת של החיים והטבע והרוח. היא שוררה, לרוב בפשטות, את חוט החיים ההולך ונמשך וקלעה בכך לרוחה של תקופה המחפשת, בתוך כל הרעש, את השיבה אל העומק החבוי ביום־יום. יש תמימות בשיריה, אבל זו עשויה להטעות. אולי אפשר לכתוב שהיא משוררת של התמימות השנייה, זו הנושאת בחובה גם את התמימות הראשונה, שכליה נשברו.

שלא כרבים אחרים, אוליבר זכתה להכרה, קיבלה את פרס הפוליצר והייתה בשנים מסוימות המשוררת שספריה היו ספרי השירה הנמכרים ביותר בארצות הברית. עם זאת, את השירים שלה שתורגמו לעברית אפשר לספור כנראה על אצבעות כף יד אחת. רובם אף לא הופיעו בכתבי עת או מוספים לספרות. לפני כמה שנים רציתי לתרגם כמה משיריה, אבל נאלמתי תרגום מול השורה: Good morning, good morning, good morning. איך אפשר לתרגם שורה כזו? "בוקר טוב, בוקר טוב, בוקר טוב"? כן, נראה שכך ואין דרך אחרת. אבל אולי זהו הקושי הטמון בהעברתה של אוליבר משפה לשפה. עיתים שהקשה ביותר הוא לתפוס בתרגום דווקא את הפשטות. בסופו של דבר לא תרגמתי את השיר. "Why I wake early", שממנו לקוחה השורה הזו, כמו שלל שיריה הנהדרים של אוליבר, ממתין עדיין לתרגומו לעברית.

 

לאה קליבנוף־רון היא חברת מערכת המוסך, במאית הסרט הדוקומטרי "המשיח תמיד יבוא", זוכת המלגה הבין־לאומית לרומן ביכורים בכתובים של קרן פוזן ומתרגמת לעת־מצוא.

 

» לאתר יוזמת חודש נשים בתרגום

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

חודש נשים בתרגום | לא אוטונומיה, אלא אינטימיות

"כמו הרבה נשים, גדלתי בתחושה שאין למילים שלי חשיבות בפני עצמן, שאם אני כבר פותחת את הפה רצוי שאתווך משהו חשוב, משהו שהוא לא אני. לצורך כך פיתחתי קשב ממוקד לכל מה ששונה ממני, לרוב במחשבה שהוא טוב יותר, משמעותי יותר". המתרגמת שירי שפירא ברשימה אישית על מעשה התרגום

דפנה קפמן, ללא כותרת, רקמה בחוט שחור על נייר משי ולבד, 31X21.2 ס"מ, 2013 (צילום אריק טשרנאו; באדיבות גלריה לורץ זיידל קונטמפוררי, ברלין)

.

לא אוטונומיה, אלא אינטימיות: לכבוד חודש נשים בתרגום 2019

מאת שירי שפירא

 

מתברר שיש תוכנית שהות למתרגמים ברארוֹן, כפר ציורי בקנטון ואליס שבשווייץ. המתרגם המיועד אמור לתרגם שם יצירה מאת סופר שנולד או התגורר בוואליס או כזו שעוסקת בהרי האלפים, ובתמורה לקבל משכורת לשלושה חודשים וחלל עבודה באותו כפר שבו ריינר מריה רילקה התגורר, יצר ונקבר. נשמע חלום בסך הכול. אלא שכשהגעתי לכפר סמוך לשהות מתרגמים אחרת, קצרה וקהילתית הרבה יותר, מתרגמת אמריקאית סיפרה לי ששמעה על התוכנית הזו בעיקר דברים רעים. המתרגמים שנסעו לרארון להתבודד ולעבוד גילו שלא קל להתבודד. אחד מהם אפילו ניתק כל קשר עם ההוצאה, עם מארגני השהות, ונעלם לגמרי. כשאותר לבסוף, התברר שהוא בסדר גמור. החוויה הזאת פשוט גרמה לו להחליט בבת אחת שהוא לא רוצה לתרגם עוד.

הדימוי הנפוץ של המעשה הספרותי הוא כזה של בידוד, לרוב של התבודדות מרצון. במקרה של הכתיבה, או לפחות במקרה המוצלח שלה, התהליך הבודד מסתיים לפחות ביציאה לאור, הפיכה לדמות ציבורית, ושוב התבודדות עד השלמת היצירה הבאה. במקרה של המקצועות הפארא־ספרותיים, ובכלל זה התרגום, הדימוי השכיח פשוט אף יותר, ולא פלא שהוא לא מתאים לכולם: התבודדות והישארות מתמדת בין הצללים.

יש בזה משהו, אני מודה. בתור ביישנית כרונית, לא סתם בחרתי במקצוע הזה. אני לא מרגישה בנוח לשהות באותו חלל עם דברים שיצרתי; אני מעדיפה להניח אותם באיזה מקום וללכת. התרגום מאפשר להתרחק אף יותר, לסגור עוד כמה דלתות ביני ובין היצירה: הרי מלכתחילה זו לא היצירה שלי בכלל; והחוויה שלי, של השהייה עם היצירה הזאת, היא חווייה שתתוּוך לאדם אחר פחות או יותר כעבור שנה מסיום החלק שלי בעבודה ולאחר התערבות של עוד אנשים, עורכות למשל.

הנטייה לסגת אל מאחורי הקלעים היא כמובן אינדיווידואלית מאוד ומשתנה ממתרגם למתרגם, אולם יש לה קשר לשוליות המובנית של החוויה הנשית בתרבות. נשים, יש להזכיר, הן בדרך כלל מי שעוסק במקצועות הפארא-ספרותיים, ויש לכך סיבות כלכליות: אלה עבודות שלכאורה משתלבות היטב עם גידול ילדים, השעות גמישות, העבודה מהבית והמשכורות נמוכות. או במילים אחרות, "משכורת שנייה", כמו שאוהבים להגיד בענף מי שמלינים בפניהם על גובה השכר – כלומר, זו עבודה לאישה שנשואה למפרנס.

מלבד ההיבט הכלכלי, ברשימה זו, המתפרסמת לכבוד חודש נשים בתרגום,* אני רוצה לטעון בזהירות שצמצום האגו הכרוך בחוויה הנשית הוא דבר שמוביל נשים למקצועות האלה, לטוב ולרע, והמקרה של נשים בתרגום הוא דוגמה מאלפת לסוג הקשר של נשים עם העולם, ולמקום שלהן ביחס לזולת.

כמו הרבה נשים, גדלתי בתחושה שאין למילים שלי חשיבות בפני עצמן, שאם אני כבר פותחת את הפה רצוי שאתווך משהו חשוב, משהו שהוא לא אני. לצורך כך פיתחתי קשב ממוקד לכל מה ששונה ממני, לרוב במחשבה שהוא טוב יותר, משמעותי יותר. תפיסות מסורתיות של מגדר יטענו שתשומת לב מוגברת לזולת היא תכונה גנטית נשית, אולי מנגנון הורמונלי בעל תפקיד אבולוציוני. אבל כאן אני רוצה לטעון שהסיבה לכך שתמצאו את התכונות האלה אצל יותר נשים מאשר גברים היא מפני שכאשר הסביבה מלמדת אותך להמעיט בערכך, הגיוני ומתבקש יותר להפנות את תשומת הלב מחוץ לעצמך.

בשבילי כל היכרות עם אדם חדש היא כמו ללמוד שפה חדשה (אולי זו הסיבה שכל כך מאתגר בשבילי להכיר כמה אנשים חדשים בבת אחת, כי אני לא מצליחה לפרום את בליל השפות שלהם מהר מספיק). זה מתיש ומסעיר כמו שזה נשמע. אבל אני טובה בזה, לא אכחיש. אני טובה בלמידת שפות, בלמידת אנשים, ובסופו של דבר, אם ניתנת לי ההזדמנות, אני מצליחה לא רע לדבר אל כל אדם בשפתו. אנשים תמיד היו בעיניי דבר־מה שדורש פיענוח, ותמיד מצאתי ערך באתגר הפרשני הזה.

הרעיון של למידת שפות זרות משך אותי במשך כל הילדות, ומושך אותי גם אחרי שבגרתי והתחלתי לממש אותו, בתור אתגר אינטלקטואלי אך גם אישיותי. כל שפה חיה היא תחום ידע סתום לגמרי לאחדים ונהיר לגמרי לאחרים, לרוב בגלל נסיבות ביוגרפיות. למידת שפה מאפס ועד ידיעה שוטפת קסמה לי כמעין דרך להתעלות על הנסיבות הביוגרפיות ולהתנסות בזהויות אחרות, להכיר את המובן מאליו של אחרים ותוך כדי כך גם להבין שהמובן מאליו שלי דורש למידה. אולי הרצון להתעלות על הנסיבות הביוגרפיות שייך לעובדה שנולדתי אל המגדר הספציפי ולא אל המגדר הכללי, ואולי המשיכה אל שפות אירופאיות נבעה משאיפה להיות המודל ההומניסטי של כל־אדם, שהוא האדם האירופי, ובכל אופן גבר. כך או כך, הפרויקט הזה נידון לכישלון. נשארתי מי שאני. ועם זאת, נוספה לי עוד מערכת הפעלה למוח, ועימה יכולת לתקשר אחרת, עם הרבה יותר אנשים ובהרבה יותר מקומות.

אם כן, זה הזמן להפריך את האמור בתחילת הרשימה: תרגום הוא בדיוק ההפך מהתבודדות. החִברוּת שלי בתור אישה הוא חלק ניכר מהמוטיבציה שלי לבחור בתרגום כמקצוע, וככל שאני צוברת ניסיון, אני מרגישה שהתרגום והאינטראקציה עם שפות ותרבויות זרות משפרים את החִברוּת הזה. העיסוק הזה מביא אותי שוב ושוב אל סיטואציות שמוציאות אותי מאזור הנוחות שלי, ובסופו של דבר מתבררות כנפלאות. בין שזה מפגש עם סופרת בשפה זרה, ובין שזו היכרות עם מתרגמות שחולקות איתי שפת יעד או שפת מקור – תמיד מדובר באתגר משתלם ביותר. למשל, אני מוצאת את עצמי מדברת שפות זרות עם אנשים שגם בעבורם מדובר בשפות זרות. ואמנם המקצוע מחייב תשומת לב רבה לשפה עצמה, אבל הסיטואציות האלה דווקא מחייבות קשב לכל מה שאינו השפה. לכל מה שהאדם שמולך אינו מצליח להגיד, אבל מנסה להביע באמצעות נפנופי ידיים; להתנהגויות משונות שאפשר להבין היטב כשמביאים בחשבון הבדלי תרבויות.

פרט לכך, תרגום הוא לא באמת פעילות שנעשית ביחידות. אם כבר, הסופרים הם אלה שחיים יותר מדי בתוך הראש של עצמם. בתור מתרגמת, אני יכולה לחיות גם בראש של הסופרת וגם בראש שלי. התרגום הוא דרך להיות יחד עם הטקסט, לקיים איתו דיאלוג.

בפאנל שהתקיים בין מתרגמים מגרמנית לעברית ובכיוון ההפוך, עלתה שאלה מהקהל. אני לא השתתפתי בפאנל, אבל כשעלתה השאלה הרגשתי מחויבת לענות בפומבי, למרות הביישנות הכרונית, כי הרגשתי שהייתה לי התשובה. זו הייתה תשובה מהתשובות שיש לך כי היית נוכחת בסיטואציות מסוימות, כי חווית דברים בגוף שלך. זו הייתה שאלה שעולה הרבה בדיונים על תרגום, אבל תמיד מעניין לשאול אותה מחדש כי כל מתרגם יענה עליה אחרת: עד כמה למתרגם יש אוטונומיה בעבודתו?

התשובות מיושבי הפאנל נעו על הספקטרום שבין אוטונומיה גדולה מאוד להיעדר אוטונומיה, אבל ככל שהמונח "אוטונומיה" חזר על עצמו, הרגשתי שהוא לא מתאים בהקשר הזה. קודם כול, מובן שאין אוטונומיה מוחלטת כשיש נקודת התייחסות מאוד מוגדרת, היינו המקור. אבל לפני שמתקבלת ההחלטה איך לנהוג במקור, מושג־העל שראוי להגדיר את מה שקורה בין המתרגמת ובין היצירה הוא אינטימיות. מבחינה קונקרטית, לפעמים בניית אינטימיות כרוכה בעבודת תחקיר על מקורות היצירה ועל ההקשר שבו היא נכתבה ובבירור של לפחות כמה פרטים בסיסיים על הביוגרפיה של המחבר. אחר כך או בין לבין מגיע שלב הרבה יותר אמורפי, כמעט פיזי, הייתי אומרת: השלב שבו מתחילים לשמוע קולות. זה יישמע מפוקפק, אבל הרבה מתרגמות ומתרגמים יודעים בדיוק על מה אני מדברת. איפשהו בין הקריאה ובין הניסיון להעביר את הטקסט לשפת היעד, טקסט המקור מתחיל להתנגן בתוך הראש של המתרגמת, וכך את מתחילה להרגיש שאת בעצם חיה בתוך הראש של המקור.

הקולות ששומעים יכולים להיות חיתוך הדיבור של הדמויות בספר פרוזה, המנגינה של שירה שבעצם אין לה לחן, או הנימה המובחנת של הסופרת. מובן שהקולות האלה אינם אובייקט אמיתי בעולם, ומובן שהם עשויים להיות רחוקים ממה שהסופר תיאר לעצמו בשעת הכתיבה. הם בוודאי יותר הקול של המתרגמת מאשר הקול של המחברת. ועם זאת הניסיון לשמוע קולות של אחרים בתוך עצמך, ואז לשקף אותו בתוצר הסופי, הוא ניסיון לייצר אינטימיות. או שהוא־הוא האינטימיות עצמה. כך או כך, אין בכך מעשה של ביטול עצמי וגם לא מעשה של ביטול האחר, אלא שאיפה לתת לשניים – לקול של המקור ולקול שלך – להישמע בבת אחת.

רק אחרי שנבנית אינטימיות עם הקולות השונים של המחברת, אפשר להרגיש אוטונומיים וליטול חירויות יצירתיות. ואם רשימה זו עלולה לשמש הוראות שימוש למתרגמת המתחילה, לעניות דעתי זה הדבר שהכי חשוב לזכור בבואך אל מעשה התרגום: אי אפשר לדלג על שלב האינטימיות לפני האוטונומיה.

ולסיום, כמה מילים על המניע לכתיבת הרשימה החצי־אוטוביוגרפית הזאת: חודש נשים בתרגום הוא במקורו יוזמה אנגלו־סקסית שנועדה לעודד גיוון בספרות הנקראת באנגלית, כלומר לעודד קריאה של ספרות מרחבי העולם, וכזו שנכתבה בידי נשים. כשהחלטתי לאמץ אותה ולכתוב עליה בפורמט ישראלי, היה לי ברור שהביקוש לגיוון כבר רחב יחסית בתרבות שלנו, ושההיצע מנסה להתיישר בהתאם. אם כן, אני רואה בגרסה הישראלית של חודש נשים בתרגום לא רק הזדמנות לעודד אף יותר את הגיוון בספרות המתורגמת ולדון בהיבטים המגדריים של בחירות הקריאה שלנו, אלא גם לעסוק במקצוע שיוקרתו נשחקה, ושבמקרה או שלא במקרה, מאוכלס בעיקר בידי נשים. מן הסתם, בתור מתרגמת יש לי גם מוטיבציה אישית להפנות את הזרקור למעשה התרגום עצמו. ואולי נוסף על כך זו הזדמנות להעמיק במה שדורש קידום הרבה מעבר לשדה זה, והוא הקשב המיוחד לשונה וללא־מובן שמעשה התרגום מחייב והוויתור על אוטונומיה מוחלטת לטובת האינטימיות.

 

* חודש נשים בתרגום הוא יוזמה שנתית של הבלוגרית מיטל רדזינסקי, שהתקיימה לראשונה באוגוסט 2014. היוזמה החלה בעקבות נתונים סטטיסטיים מדאיגים: כשלושים אחוזים בלבד מהספרות המתורגמת לאנגלית נכתבו בידי נשים. מלבד זאת, מדובר בשוק שבין כה וכה סובל מאחוזים נמוכים של ספרות מתורגמת. בין המטרות של רדזינסקי ליוזמה הייתה העלאת המודעות בקרב מו"לים ועידודם לפרסם יותר ספרות מתורגמת מאת נשים. בכל שנה באוגוסט רדזינסקי עצמה, ועוד בלוגריות, מגזינים, מו"ליות, ספריות וחנויות ספרים ברחבי העולם, מפנים את הזרקור לספרות מתורגמת שנכתבה בידי נשים באמצעות מאמרים, המלצות ודיונים בנושא.

 

שירי שפירא נולדה ב-1987 ומתגוררת בירושלים. היא מתרגמת מגרמנית, יידיש ואנגלית, עורכת לשון בעברית וכותבת את הבלוג "ספרים באוטובוסים". לאחרונה ראה אור תרגומה לרומן "צ'יק ואני" מאת וולפגנג הרנדורף (עם עובד, 2019). מסה פרי עטה התפרסמה בגיליון 22 של המוסך.

 

» במדור מסה בגיליון המוסך הקודם: יואב אשכנזי על שילובן של הספרות והפילוסופיה ביצירותיה של אייריס מרדוק

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן