"מכתבים לזוג מאושר שלא כל כך יוצא לו לדבר": פתקי האהבה של יוסי בנאי למשפחתו

יוסי בנאי היה עמוד תווך בתרבות הישראלית: איש תיאטרון, איש במה, כותב, במאי ומבצע, שתמיד חיפש את הדבר הבא. בשביל זה הוא עבד לא מעט ובילה שעות ארוכות באולפנים ועל הבמות. בכל הזמן הזה הוא גם התגעגע למשפחתו, לאשתו ולילדיו - ושיקע את אהבתו בפתקים קצרים שהשאיר להם. האהבה והגעגועים שלא ידעו גבול ניכרים מכל מילה בהודעות הקצרות, בשירים, במסרים ובברכות שכעת אפשר לקרוא בזכות ארכיונו העשיר שהופקד על ידי משפחתו בספרייה הלאומית

1

פורטרט של יוסי בנאי. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

המעטפה קטנה, לבנה, ללא סימנים מזהים. רק שלוש מילים כתובות בעט כחול, בכתב יד זוויתי ואלגנטי: "לפתוח לפני מותי". בעל המעטפה שכתב את ההוראות האלה, יוסי בנאי, הלך לעולמו לפני 16 שנים ארוכות. המעטפה היא חלק יוצא דופן ושונה עד מאוד משאר ארכיונו הגדול – שורה ארוכה של מסמכים, פתקים, תמונות, כתבי יד וטיוטות – שהופקד למשמורת בספרייה הלאומית על ידי אלמנתו, אביבה בנאי, ובני משפחתו.

אז פתחנו. בפנים דף אחד, לבן, מינימליסטי. "מת עלייך". זה כל מה שכתוב שם. זה והתאריך – 6 בנובמבר 1990.

1
מתוך ארכיון יוסי בנאי
1
מתוך ארכיון יוסי בנאי

כזה היה חוש ההומור של יוסי בנאי. כזו הייתה אהבתו של בנאי לבני משפחתו. הפתק הזה, שהשאיר בנאי לאשתו אביבה, הוא רק אחד מבין עשרות פתקים קטנים וגדולים שמצאנו בארכיון. חלקם מרגשים, חלקם יפים, חלקם מצחיקים, וכולם כולם חושפים צד אישי ופרטי בחייו של בנאי, מדגימים לנו לראשונה איזה אב ובעל היה.

יוסי בנאי היה אחד מעמודי התווך של התרבות הישראלית. קשה לחלוק על הקביעה הנחרצת הזאת. יוסי, נציגה הבולט ביותר של משפחת בנאי שפיזרה את בניה ובנותיה בענפי התרבות הישראלית היה מפעל תרבות של איש אחד. הוא חלם על קריירת משחק מילדותו, ומהחלום הזה צמחו עוד ועוד חלומות שאותם ביקש בנאי להגשים. הוא אכן החל את הקריירה כשחקן במחזור הראשון של להקת הנח"ל, המשיך ללימודי משחק ושיחק על בימות התיאטרון ו"הבימה" בפרט. התיאטרון זרם בעורקיו והוא לא עצר שם: יחד עם ניסים אלוני ואבנר חזקיהו הקימו באמצע שנות השישים את "תיאטרון העונות" – צעד אמיץ ויוצא דופן באותה תקופה ובכלל.

1
יוסי בנאי בהצגה של ניסים אלוני בתיאטרון "העונות". צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

סקרנותו שלא ידעה גבול שלחה אותו אל תחומי במה נוספים. הוא כתב וביים תוכניות בימה קלה שכבשו את הבמות, ובהן המציא "שפה חדשה" (שפת "הגששים") שהותירה חותם על השפה העברית עד היום. על אף שמעולם לא כינה את עצמו זמר ("אני מגיש פזמונים", אמר על עצמו), רובנו מכירים אותו בעיקר כמי שביצע כמה מנכסי צאן הברזל של המוזיקה בישראל – כי רצה לעבוד גם עם מוזיקה ופזמונים.

וזה לא הכל. כי בנאי גם כתב בעצמו פזמונים מוכרים ואהובים (כמו "אני וסימון ומואיז הקטן", "מרוב אהבה", "שיכור ולא מיין"), היה ממייבאי השאנסונים והמוזיקה הצרפתית לישראל וכתב ספרים וספרי ילדים. בהתאם לאישיותו המגשרת ומחברת – בין ירושלים לתל אביב, בין מזרח למערב – ועל אף שהיה חילוני אדוק, בחר גם להקליט בקולו את כל פרקי ספר תהילים. כך הפך בנאי לאחד מהקולות המזוהים ביותר בתרבות הישראלית.

1
מתוך ארכיון יוסי בנאי

וכעת, בין כל הטקסטים שכתב, אנחנו זוכים להציץ גם לאלו הקצרים יותר והבינאישיים יותר. אנחנו נחשפים לכינויי החיבה המשפחתיים, ולומדים גם קצת על החיים לצידו של אחד מהשחקנים והזמרים העסוקים ביותר במדינה.

כך למשל, בכמה פתקים מבקש יוסי מאשתו גם סליחה על היעדרותו, וגם להעירו כדי שיספיק להעיף מבט בשני בניו, אריאל ודניאל, לפני שימשיכו בעיסוקיהם. בפתק אחד, עם ציון הזמן "יום ראשון, לילה מאוד", מדגים בנאי את הפיוטיות האלגנטית שהוא מפזר בקלות לכל עבר אפילו בפתק בבית: "למרות יחסך הרשמי למחצה אליי בימים האחרונים, ולמרות האירוניה הדקה שבמבטך אליי בעוברי על פנייך אני כולי מלא הערכה וכבוד לגופך החמקמק והסלחני…אני נושק לדמותך יפתי ומניח זר של חלומות פורחים בליבך שם משכני הקבוע. אהובך…". מן העבר השני הוסיף: "אנא העירי אותי כדי לראות את צאצאיי השניים בטרם יפוצו איש איש לדרכו", וסיים: "נושק את כפות רגלייך כתמיד ומצפה בדריכות להתבונן בך שוב עת השחר יפצח ויאיר את חיקך יקירה. בוקר טוב ומבורך".

1
מתוך ארכיון יוסי בנאי
1
מתוך ארכיון יוסי בנאי

מקומם של הילדים לא נפקד מפתקים אחרים. היעדרותו של בנאי מהבית בשל העבודה הקשתה עליו, ובפתק אחד שרבט: "בוקר טוב לדניאל שלי ואריאל שלי. אני הרבה בעבודה ורואה אתכם מעט ומתגעגע!!! שלכם אבא". בנאי לא רצה לפספס רגעים חשובים בחיי ילדיו: "בא לי לתת נשיקה מחר בבוקר לדניאל לפני הטיול – זה חשוב לי", ובמקרה אחר ביקש להשאיר "נשיקות לאריאל ולדניאל וגם לך…הסדר יכול להיות גם הפוך…לא הנשיקות".

1
מתוך ארכיון יוסי בנאי

ערמת הפתקים בלתי נגמרת, ומכילה ברכות יום הולדת, עדכונים על הצגות ואפילו ברכה שהקריא יוסי לעצמו ביום הולדתו ה-70. קשה עד בלתי אפשרי הייתה מלאכת הברירה והבחירה, כשכמעט כל פתק מעלה חיוך על השפתיים. נציג רק עוד כמה דוגמאות בודדות לאהבה שנשפכת מכל מילה ומילה.

על חלק מהפתקים הוסיף בנאי גם שרבוטים מעשה ידיו למילים החמות. "לפרח חיי האחת", כתב בפתק ממאי 1998 לצד איור פרח סכמטי, "המבשמת את כל נשמתי האוהבת". לפעמים היה צריך לעדכן בפעולות הכי יומיומיות שנאלץ לעשות בנפרד ממשפחתו בשל העבודה מסביב לשעון: "אהובתי. אכלתי, זה טוב, אני עייף. הולך לישון. בבוקר נקום ויום חדש יפציע על הראש שלך ושלי ויהיה לנו טוב, גם, בלי נדר, מחר", כתב. "אל תלכי לפני שתתני לי לנשק לך ולילדים גם", הוסיף וחתם "יוסף".

1
מתוך ארכיון יוסי בנאי

בפעם אחרת שב כנראה בנאי מהצגה בשעה מאוחרת ומיהר להשאיר את רשמיו על דף שנתלש מיומן לשנת תשמ"ז, 1987. "יקירתי", כתב בראש הדף לצד הכיתוב "רשום" שיבטיח שהפתק יגיע רק לתעודתו. "אותו סיפור חוזר על עצמו", גילה לה. "נורא מעט קהל, 200 אולי קצת יותר, אבל מקבלים את ההצגה כאילו היו אלף ומאתיים איש". אבל בנאי שומר על אופטימיות: "במילים אחרות אני חוזר הביתה עם המון כבוד ועם מעט ממון", ולא שוכח גם את הדבר החשוב ביותר: "הצדק בסוף ינצח, והאמת תצא לאור – כי אני עדיין מת עלייך ועל הילדים וזה מה שחשוב הלא יותר מכל".

1
מתוך ארכיון יוסי בנאי

הפתקים הבלתי פוסקים מנכיחים את הגעגוע לאביבה ולילדים שליווה את יוסי גם בזמן שהסתובב בין הבמות והאולמות. דוגמה יפה אחת מראה איך גם בזמן שבנאי עבד, הוא מצא זמן לבטא את רגשותיו במילים. למזלנו, הוא העדיף עט ונייר על פני הודעה בוואטסאפ, ועל מפית של קפה "קקאו" מצאנו בארכיון שיר אהבה. "סונֶט", קרא לו בנאי:

"אני יושב לבד

בסינמטק

וחושב לי כך:

זה לא כמו

איתך

זה לא כמו

איתך.

הנוף יפה ומסחרר

אבל כשאת איתי

הרבה יותר

אישה שלי

הרבה יותר".

עכשיו נמתין לראות מי ירימו את הכפפה וילחינו את השיר הקצר והיפה הזה.

1
מתוך ארכיון יוסי בנאי
1
מתוך ארכיון יוסי בנאי

זוהי רק הצצה קטנה לצד נוסף בחייו של יוסי בנאי, הצד הפרטי והפחות מוכר עד עתה. מפתקים קטנים ואישיים נגלה לנו כאן יוסי איש המשפחה, מלא אהבה והומור. יוסי בנאי שכתב באגביות בקצה פתק קטן שהחיוך הדק עולה מכל מילה בו, מיד אחרי שביקש מאביבה שיחת השכמה כדי להגיע לרופא השיניים: "אם זה ככה יימשך בסוף השנה נוציא ספר מכל הפתקאות האלה ונקרא לספר 'מכתבים לזוג מאושר שלא כל כך יוצא לו לדבר אחר עם השני'". נראה שיוסי בנאי ידע גם לכתוב מרוב אהבה.

לתגובות, הערות, הארות ותוספות, תוכלו לכתוב לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם.

חָזַרְנוּ אֶל בּוֹרוֹת הַמַּיִם: הסרט שהפגיש בין אוהבי ארץ ישראל, משני צידיה

כשמוטי קירשנבאום הפגיש בין נעמי שמר ועמוס קינן כדי לשמוע את דעתם על המצב במדינה, הוא לא ידע מה תהיה התוצאה. בצפייה חוזרת, 40 שנה אחרי, נראה ש"אל בורות המים" הוא סרט שהפך לשיר אהבה לארץ - סוערת ומורכבת ככל שתהיה. חזרנו לסיפור מאחורי הסרט, ולשיר שנכתב בעקבותיו. ומה הקשר ל"ירושלים של זהב?"

1

נעמי שמר ועמוס קינן מתוך הסרט "אל בורות המים"

מֵאַהֲבָתִי

הָלַכְתִּי אֶל בּוֹרוֹת הַמַּיִם

בְּדַרְכֵי מִדְבָּר

בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה

מֵאַהֲבָתִי

שָׁכַחְתִּי עִיר וּבַיִת

וּבְעִקְבוֹתֶיךָ –

בִּנְהִיָּה פְּרוּעָה –

מי שעקבו מעט אחרי פועלה של המוזיקאית המוכשרת רונה קינן, שמעו אותה ודאי מבצעת לא פעם את השיר שמצוטט כאן למעלה. את המילים האלה שרה רונה קינן למשל בהלוויתו של מוטי קירשנבאום, אחד מיוצרי הקולנוע הדוקומנטרי הגדולים שהיו בישראל, מעל קברו הפתוח. הבחירה הזאת לא הייתה מקרית. אפשר לומר שקירשנבאום הוא כנראה המנוע ליצירתו של השיר הזה, הוא הסיבה שנעמי שמר כתבה והלחינה את המילים המופלאות האלה.

1
מוטי קירשנבאום ב-1975. צילום מתוך העיתון "חדשות", 10 אוקטובר 1990

איך כל זה קרה?

השנה היא 1982. 15 שנים עברו מאז מלחמת ששת הימים שכוננה את הויכוח הגדול ביותר בציבוריות הישראלית מאז. החברה בישראל מקוטבת מתמיד וחלוקה בסוגיות מפתח: ברקע ויכוחים על יישום השלב האחרון בנסיגה מחצי האי סיני ופינוי חבל ימית; מספר חודשים לאחר מכן תפרוץ מלחמת לבנון הראשונה, שמהרגע הראשון עוררה נגדה מחאה נרחבת. במאי הטלוויזיה והסרטים התיעודיים מרדכי קירשנבאום מחליט לצלם סרט שיתנגש בשסעים האלה ראש בראש.

הוא מחליט לתעד מפגש בין שניים: נעמי שמר, המשוררת והפזמונאית הלאומית, אישה שעיצבה מחדש את המושג שירי ארץ ישראל משנות השישים ואילך; ואת עמוס קינן, מהסופרים העבריים הגדולים של המאה ה-20, משורר, עיתונאי ואיש אשכולות. בשנות השבעים, פחות או יותר, חשפה נעמי שמר את עמדותיה המדיניות שמיקמו אותה בצד הימני של המפה הפוליטית. השורה "אל נא תעקור נטוע" משירה "על הדבש ועל העוקץ" הפכה להיות סיסמה של מתנגדי פינוי סיני. קינן, מצידו, עבר מהפך: בצעירותו היה חבר לח"י, המחתרת שהוציאה מתוכה גם את יצחק שמיר וגאולה כהן. אולם בשנות השמונים כבר היה קינן קול בולט בשמאל הישראלי וקרא להיפגש עם יאסר ערפאת כשזה עוד היה רעיון בלתי נסלח בציבוריות הישראלית.

1
נעמי שמר ועמוס קינן מטיילים במישור החוף. מתוך הסרט "אל בורות המים"

את שתי אושיות התרבות עם הדעות המנוגדות כל כך לקח קירשנבאום לסיור ברחבי הארץ. הם תרו את הארץ לאורכה ולרוחבה ועברו גם בנחל כזיב, בחולות מישור החוף, במטעי הדקלים שלחופי הכנרת וכמובן בירושלים. על רקע נופי הארץ השניים מתווכחים על תולדות הארץ, על דת ומדינה, על מלחמה ושלום, ובין לבין משולבים קטעים מתוך דיון מצולם בו השתתפו גם חבר הכנסת אברהם יפה והסופר עמוס עוז.

אֵיכָה יָבְשׁוּ בּוֹרוֹת הַמַּיִם

כִּכַּר הַשּׁוּק רֵיקָה

וְאֵין פּוֹקֵד אֶת הַר הַבַּיִת

בָּעִיר הָעַתִּיקָה

1
עמוס עוז. מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

אחד הרגעים המפורסמים מתוך הסרט חוזר אל ההמנון הגדול הראשון של נעמי שמר, "ירושלים של זהב". עמוס עוז, שמשתתף גם בדיון המצולם, נהג לבקר את הבית השלישי של השיר, זה שמצוטט למעלה. על פי עוז, הבית מתעלם מאלו שדווקא כן הילכו בכיכר השוק וכן שאבו מים מן הבורות – ערביי מזרח ירושלים. שמר בסרט מגיבה בחריפות לביקורת. "זה מעורר בי זעם נורא, הטיעון הזה", אמרה אז בסרט. "זה כאילו בן אדם מתגעגע לאהובתו והוא בא אל הפסיכיאטר שלו […] ואז הפסיכיאטר אומר לו 'אל תדאג, היא לא לבד במיטה'. זאת אומרת, זה אמור להרגיע אותו…עולם שהוא ריק מיהודים, הוא בשבילי כוכב מת…וארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה".

חָזַרְנוּ אֶל בּוֹרוֹת הַמַּיִם

לַשּׁוּק וְלַכִּכָּר

שׁוֹפָר קוֹרֵא בְּהַר הַבַּיִת

בָּעִיר הָעַתִּיקָה

1
נעמי שמר. מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

חדי וחדות העין שמו לב כנראה כבר מזמן לקשר הבולט בין שם השיר והסרט לשיר "ירושלים של זהב". בורות המים מככבים בשיר על עיר הבירה. הם סמל לעיר שהתרוקנה מיהודיה וגם המקום אליו הם חזרו. בשיר החדש יותר, "אל בורות המים", הבורות הם היעד, החלום והשאיפות, והם גם אולי סמל למדינה היהודית כולה. שמר מתארת את עזיבת הבית, חוויה שחוו רבים מאלו שהגיעו למדינת ישראל או נלחמו על הקמתה. שמר מספרת על ההליכה בארץ לא זרועה, ארמז מקראי לנביא ירמיהו שרומז אולי על המאבק להקמת המדינה.

אֶל בּוֹרוֹת הַמַּיִם, אֶל בּוֹרוֹת הַמַּיִם

אֶל הַמַּעְיָן אֲשֶׁר פּוֹעֵם בָּהָר

שָׁם אַהֲבָתִי תִּמְצָא עֲדַיִן

מֵי מַבּוּעַ

מֵי תְּהוֹם

וּמֵי נָהָר

1
עמוס קינן. צילום: בוריס כרמי. מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

ב"אל בורות המים" הבורות הם מקור החיים – שם נמצאים מי המבוע. הם גם המקום בו אהבתה של הדוברת תעצום את עיניה. ומיהי אותה אהבה? ככל הנראה גם אותה ארץ מולדת, הארץ שבנתה לה בית, הארץ שנרמזת גם בעזרת אזכורי התאנה, הזית והרימון – משבעת המינים בהם נתברכה ישראל.

כך נרקמים החוטים בין שני השירים המופתיים של שמר. בין השיר שהפך להמנון האלטרנטיבי של ישראלים רבים, שיר הגעגועים לירושלים שהפך לסמל, ובין שיר האהבה המפעפע כמו מים: אהבה אישית ולאומית. כך שבה שמר – וכך שבים גם אנחנו הצופים והמאזינים – אל בורות המים שלה ושלנו, אל הסיור בנופי הארץ ואל השאלות שמגדירות את חיינו כאן.

שנים לאחר מכן, כשתשיר את השיר מעל קברו של קירשנבאום, תשזור רונה קינן, בתו של עמוס קינן, עוד חוט לרקמה העדינה הזו, ותחבר בין שמאל לימין, בין אז והיום, בין מי התהום ומי הנהר.

התאבדותו של האיש שאהב את דוד בן גוריון

"תוכן חיי היה לשרת אותך": סיפור מותו הטרגי של נחמיה ארגוב, יד ימינו של דוד בן גוריון

דוד בן גוריון ומזכירו הצבאי נחמיה ארגוב. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון בית בן-גוריון, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

"בן גוריון היקר מאוד,

תוכן חיי היה לשרת אותך.

אני מאמין באמונה שלמה שעם ישראל לא היה מגיע לעצמאות, ולא היה מגיע למעמדו בעולם לולא אישיותך המופלאה"

כך מסתיים סיפורנו.

כך מתחיל מכתב הפרידה שכתב נחמיה ארגוב, שלישו של דוד בן גוריון, מהאיש שאותו העריץ. התאריך הכתוב על המכתב – 2 בנובמבר 1957 – אך האמת היא שיחלפו כמה ימים עד שבן גוריון יקרא את המכתב הממוען לו. כיצד ולמה? נגלה מיד.

נשוב מעט אחורה. הסיפור שלנו מתחיל ארבעה ימים קודם לכן, ב-29 באוקטובר. אדם מעורער בנפשו בשם משה דואק השליך רימון יד מיציע הכנסת הישנה בבית פרומין שברחוב המלך ג'ורג' בירושלים לתוך המליאה. ארבעה שרים נפצעו בתקרית, ויחד איתם גם ראש הממשלה דוד בן גוריון שנפגע מרסיסים והובהל לבית החולים "הדסה" בירושלים.

הכותרת בעיתון "הבקר". 30 באוקטובר, 1957

בן גוריון אמנם נפצע קל בלבד, אבל שלישו הצבאי הנאמן נחמיה ארגוב הוטרד מאוד ממצבו של "הזקן", ובמשך כמה ימים לא מש ממיטתו של ראש הממשלה. וכך כתב במכתב לידידה:

"'הזקן' יישאר בבית החולים עוד ימים מספר. הוא נפצע ברגלו ובידו. רק מחר יוציאו את הרסיס מהרגל. מצבו טוב, ואין שום חששות. אולם קשה לראות את הארי הזה שוכב במיטה…מקומו של הארי הזה אינו במיטה בבית החולים!"

ארבעה ימים אחרי הרימון בכנסת, ב-2 בנובמבר, יום שבת, יצא ארגוב מתל אביב לכיוון ירושלים כדי לבקר את "הזקן". ברגע אחד של אובדן קשב, הוא איבד שליטה על ההגה ופגע ברוכב אופניים בשם דוד קדוש. הוא הכניס את הפצוע למכוניתו ומיהר להגיע לבית החולים. הרופאים חששו בתחילה כי קדוש לא ישרוד את התאונה.

ארגוב השבור לא יכול היה לחיות לנוכח מעשיו. הוא הרגיש שבאשמתו נלקחו חיים. ביריית אקדח ברקתו בחר לסיים את חייו. שני מכתבים השאיר אחריו. מכתב אחד לחבריו ולמשפחתו, ומכתב אחד לדוד בן גוריון.

דוד בן גוריון עם מזכירו הצבאי נחמיה ארגוב. נדב מן, ביתמונה. מאוסף אדגר הירשביין. מקור האוסף: תמר לוי. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

במכתב לחבריו כתב:

"היום פגעתי במכונית, בה נסעתי מתל אביב לירושלים, ברוכב האופנים דוד קדוש. אני חושש שלא יחיה. לדוד קדוש אישה וארבעה ילדים. לא אוכל לסלוח לעצמי על הפגיעה שפגעתי במשפחה זו. גם אם דוד קדוש יחיה, מי יודע אם יוכל להמשיך לדאוג למשפחתו הקדושה?"

במכתב ביקש להוריש לנפגע התאונה את כספו ובסוף כתב:

"נדמה לי שיש לי חברים אשר אגרום להם צער בצעדי זה. בל יכעסו עלי לאחר שעשיתי את אשר עשיתי. איני ראוי כי יתאבלו עלי".

הידיעה שפורסמה ב"הבוקר". 4 בנובמבר, 1957

וכך הוא נפרד מבן גוריון:

"הייתי מאושר משך עשר שנים אשר זכיתי לשרתך בהן. אינני יודע זכותו של מי עמדה לי כי נקראתי לשמש אותך".

בסיום המכתב חתם "אוהבך, נחמיה".

סיום מכתבו של נחמיה ארגוב לדוד בן גוריון. ארכיון המדינה

אלא שבן גוריון לא קרא את המכתב ב-2 בנובמבר. וגם לא למחרת.

הרופאים ב"הדסה" חששו כי הידיעה על מותו של ארגוב תדרדר את מצבו של בן גוריון המשתקם גם ככה מאירועי זריקת הרימון.

בצעד חסר תקדים, העיתונים היומיים עשו דבר שלא נעשה עד אז מעולם: הם הוציאו כמה גליונות מיוחדים של העיתונים ללא הידיעה על מותו של ארגוב. את הגיליונות המצונזרים הביאו לבית החולים "הדסה", וכך דוד בן גוריון, שנהג לעיין כל יום בעיתונים, לא ידע על הטרגדיה כלל.

עשינו מאמצים גדולים לנסות לאתר את הגיליונות המיוחדים, אך לצערנו הם לא נשתמרו – לא בספרייה הלאומית ולא בארכיוני העיתונים היומיים.

ידיעה שפורסמה ב"מעריב". 4 בנובמבר, 1957

רק עוד יום אחד לאחר מכן קיבל בן גוריון את הבשורה הקשה. כצפוי, הוא זועזע ולבו נשבר. כעבור שבועיים, על דוכן הנואמים בכנסת, אמר:

"הדבר אשר ייחד את נחמיה הוא כי הייתה לו תכונה אחת בתכלית השלמות, וזוהי המסירות והנאמנות. נחמיה היה איש המסירות העליונה…נחמיה ניחן במתנת אלוהים יקרה ונדירה – במתנת האהבה הגדולה. זו הייתה שלהבת שבערה בנחמיה בלי הפסק, ובאש זו נטרף, תוך אהבה וייסורים.

ותרשו לי לעמוד פה לבדי, דום, רגע קט לזכרו".

ראש הממשלה דוד בן גוריון ישן על דשא בעת הפסקת צהריים בעת סיור לפני מלחמת סיני (מבצע קדש). מאחורי בן-גוריון שרוע מזכירו הצבאי אל"מ נחמיה ארגוב (קורא עיתון). רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

הנפגע בתאונה, רוכב האופניים דוד קדוש השתקם. מצבו הבריאותי השתפר, והוא חזר לאיתנו. כשעול התאבדותו של ארגוב על כתפיו, בחר גם הוא לשלוח מכתב לדוד בן גוריון מבית החולים:

"סלח לי וקבל את תנחומיי על האסון הגדול שנלקח ממך עוזרך הגדול, הדגול והישר עדין הלב נחמיה ארגוב ז"ל".

המכתב של דוד קדוש לדוד בן גוריון. ארכיון בן גוריון

ונסיים בדברי הפרידה של נתן אלתרמן לנחמיה ארגוב ב"טור השביעי":

"הטור השביעי" של נתן אלתרמן שפורסם ב"דבר", 8 בנובמבר, 1957

לקריאה נוספת:

בן-גוריון : ביוגרפיה / מיכאל בר-זהר

נחמיה ארגוב

 

הסיפור על ציפציף, הנסיך הקטן מפלוגה ב'

לֹא יִרְאֶה עוֹד כִּבְשָׂה שֶׁאוֹכֶלֶת פֶּרַח: 50 שנה אחרי שנכתב, מצאנו סיפור קצר של יהונתן גפן ששופך מעט אור על תעלומת זהותו של "הנסיך הקטן"

יהונתן גפן הנער. מתוך ארכיון מושב נהלל, פרויקט רא"י

פָּגַשְׁתִּי אוֹתוֹ בְּלֵב הַמִּדְבָּר
יָפָה שְׁקִיעַת שֶׁמֶשׁ לְלֵב עָצוּב
צִיַּרְתִּי לוֹ עֵץ וְכִבְשָׂה עַל נְיָר
וְהוּא הִבְטִיחַ לִי שֶׁיָּשׁוּב

הַנָּסִיךְ הַקָּטָן מִפְּלֻגָּה ב'
לֹא יִרְאֶה עוֹד כִּבְשָׂה שֶׁאוֹכֶלֶת פֶּרַח
וְכָל שׁוֹשָׁנָיו הֵן קוֹצִים כָּעֵת
וְלִבּוֹ הַקָּטָן קָפָא כַּקֶּרַח

וְאִם אֵי פַּעַם תַּגִּיעוּ לְכָאן
תֵּדְעוּ שֶׁכָּאן הוּא חֶרֶשׁ צָנַח
וְקוֹל הַנְּפִילָה מֵעוֹלָם לֹא נִשְׁמַע
בִּגְלַל הַחוֹל הָרַךְ

וְהָיָה אִם יוֹפִיעַ שָׁם יֶלֶד קָטָן
שֶׁפָּנָיו שׁוֹתְקוֹת וְשֵׂעָר לוֹ זָהָב
תֵּדְעוּ שֶׁזֶּה הוּא וְהוֹשִׁיטוּ לוֹ יָד
וְלַטְּפוּ אֶת אֲבַק הַמִּדְבָּר מֵעֵינָיו

וְאָז תַּעֲשׂוּ עִמִּי חֶסֶד קָטָן
כִּתְבוּ נָא מַהֵר לְכָל אִמּוֹתֵינוּ
שֶׁיִּרְוַח לָהֶן קְצָת וְיָפוּג צַעֲרָן
הַנָּסִיךְ הַקָּטָן חָזַר אֵלֵינוּ

הַנָּסִיךְ הַקָּטָן מִפְּלֻגָּה ב'
לֹא יִרְאֶה עוֹד כִּבְשָׂה שֶׁאוֹכֶלֶת פֶּרַח
וְכָל שׁוֹשָׁנָיו מִתְיַפְּחוֹת כָּעֵת
כִּי לִבּוֹ הַקָּטָן קָפָא כְּקֶרַח

פָּגַשְׁתִּי אוֹתוֹ בְּלֵב הַמִּדְבָּר…

(הנסיך הקטן, מילים: יהונתן גפן, לחן: שם טוב לוי)

 

"הנסיך הקטן מפלוגה ב'" הוא אחד השירים האהובים והנוגים ביותר בזמר העברי. ולמרות ההתרעמות של מחברו, יהונתן גפן – שהדגיש ששיריו נכתבו לחיים ולא למתים, והיה מעדיף שהשיר יושר בכל יום, או ביום האהבה למשל – הוא גם מהשירים המושמעים ביותר בכל יום זיכרון. גפן לקח קלאסיקה עולמית ונטע אותה במציאות הישראלית העצובה באופן שמעורר הזדהות בכל אחד מאיתנו. השאלה שנותרה בלב השומעים מאז פרסום השיר המולחן בשנת 1975 ועד היום היא מיהו אותו נסיך קטן. מה היה שמו, ואיך נראו פניו?

היו לו עינים כחולות. לא, אפורות. אפור-כחול, כחול-אפור. כשהוא היה צוחק… הוא היה צוחק? כן, הוא היה צוחק. הוא היה חי. מה שבטוח זה שהן לא היו חומות, העינים. חומות הייתי זוכר. או אפור או כחול. אמא שלו, השכולה, לה יש עינים לבנות. זה מוזר, אשה יפה, לא זקנה, עם עינים לבנות.

(מתוך "ציפציף", סיפור שפרסם יהונתן גפן במעריב באפריל 1972)

 

סליחה על הספוילר, אבל גם בסוף הכתבה הזאת זהותו של הנסיך הקטן מפלוגה ב' תישאר עלומה. מה שכן, נוכל להציע לכם סיפור קצר – ספק בדוי, ספק אמיתי (ככל הנראה גם וגם) – שפרסם גפן לפני חמישים שנה ושופך מעט אור על התעלומה המסקרנת. מדובר בסיפור בשם ציפציף, שכתב גפן במסגרת טורו הקבוע בעיתון מעריב ב-21 באפריל 1972, שנה וחצי לפני מלחמת יום הכיפורים שבה איבד חברים רבים.

אבל גם ציפציף לא הפיג לגמרי את המסתורין. רק בזכות טור שכתב גפן 35 שנה לאחר מכן, באוגוסט 2007, גם הוא במעריב, למדנו שציפציף היה כינויו של חייל כחוש ששירת עם גפן בפלוגה ונהרג מאש כוחותינו באחד מאימוני הקיץ. בזכות הטור המאוחר הצלחנו לקשור בין ציפציף ובין הנסיך הקטן מפלוגה ב', גיבור שירו של גפן. ציפציף, מתברר, הוא הוא הנסיך.

ציפציף, הסיפור המקורי של יהונתן גפן שהתפרסם בעיתון מעריב, 21 באפריל 1972

הסיפור ציפציף קשה לקריאה, ולכן ניסינו לסכם עבורכם את עיקרו. הסיפור נפתח בהאשמה המוטחת אל מיכה הקצין. לא ברור מיהו המאשים, ייתכן שזו אימו של ציפציף: "אני רוצה אותו בחזרה. למה לקחתם אותו?". למיכה אין תשובה מלבד "לא לקחנו אותו. הוא היה גיבור. הוא מת על ראש הגבעה".

בביתו של ציפציף נפתחת תערוכה שלא נגמרת לעולם: "תמונות מהטירונות ומהצניחה הראשונה. הכומתה שלו תלויה על הקיר, מעל הפסנתר". המספר מתרגז על כך שציפציף, שעכשיו נחשב לגיבור, לא היה בחייו אלא בחור צעיר שכתב שירים ולא התאים לחיי הצבא. "אילו הם ידעו כמה מגוחך נראה עם הכומתה הענקית הזאת שכיסתה לו את האזניים – בודאי היו מורידים אותה מזמן. אבל הם לא יודעים. לא אומרים להם שום דבר, רק הוא היה גיבור הוא היה גיבור הוא היה גיבור".

המסר הזה שציפציף היה גיבור הסתדר היטב עם מה שהאמינו וקיוו הוריו של ציפציף הצנום לפני גיוסו: "אחרי הצבא הוא יהיה גבר!" אמרו הוריו זה לזו. "הצבא יעשה ממנו בן אדם". "הוא יכיר אנשים". "הוא יצא עם בחורות". "הוא ילמד סדר ומשמעת". "הוא יחזור איש". "בן אדם". "גבר".

בסיפור של גפן נהרג ציפציף בקרב יחד עם חבריו: "כולם נפלו על תל אבו-חרא. גבעה מטורשת ברמה". גופתו של ציפציף לא אותרה, ולכן חבריו חולמים שברח לארגנטינה או ברזיל, ושהוא חי, רחוק מהמלחמה: "יושב מול מדורה קטנה, בלי אצבעות ובלי דיסקית, משכל רגליו ומביט בגחלים".

הסיפור מסתיים כשאקים רוזנבלאט, חייל מפלוגה ב', היחיד מהחבורה שנותר בחיים, אוזר אומץ לטלפן לאימו של ציפציף ומגלה שהמשפחה עזבה את ביתה והיגרה לדרום אמריקה. והסיפור נחתם בתקווה עמומה, מרירה ופנטסטית: "לדרום אמריקה? חשב אקים. אז אולי הוא עוד חי. אולי מצאו אותו. אולי הוא כתב מכתב ואמר: אני כאן, תקטפו קצת שסק ותבואו. גרבים לא צריך. יש לי מספיק, רק תבואו".

בסיפור של גפן אנחנו מקבלים כמה פרטים ביוגרפיים על ציפציף, אך מרביתם כנראה רק מטשטשים את זהותו האמיתית. השם שניתן לציפציף בסיפור הוא אהרון (רוני) אלקלעי, וצוין שגדל בהרצליה. לא מצאנו תיעוד באתר יזכור על חלל בשם זה.

טוראי 956707 אהרון אלקלעי (ציפציף) היה ילד שהתגייס לצבא. מכנסי העבודה היו תלויים עליו כשק וכל חולצה מנומרת נראתה עליו כשמלת ערב ארוכה. תמיד היה טורח ומהדק את הבגדים לגופו בחגורות, חבלים, חוטי ברזל וכל שבא לידו. עד שמצא באפסנאות קסדה שלא תסתיר את עיניו, התחילה המלחמה. ילד תמים. פעם כמעט נהרג באימונים כשהאמין שלתותח ללא רתע באמת אין רתע.

(קטע נוסף מתוך "ציפציף", הסיפור שפרסם יהונתן גפן במעריב באפריל 1972)

 

חזרה לחיים האמיתיים: את החייל ציפציף פגש גפן בשירותו הצבאי. בטור המאוחר משנת 2007 סיפר כי ציפציף, שנקרא כך משום קומתו הנמוכה, "היה ילד קטן שכותב שירים ומתעלף אחרי ריצה של 200 מטר". אותו, את החלל שלא התאים לצבא הקשוח, ליהק גפן בדמותו של הנסיך הקטן, גיבור ספר הילדים האהוב של הסופר והטייס הצרפתי אנטואן דה סנט-אכזופרי.

השיר "הנסיך הקטן", שלימים יהפוך לקלאסיקה, התפרסם אף הוא בטור של גפן במעריב, כשנתיים לאחר שפורסם הסיפור ציפציף. בטור הזה נתקל המוזיקאי שם טוב לוי, והשיר תפס לו את העין ואת הלב. לוי הלחין את השיר וצירף אותו לאלבומה הראשון והיחידי של להקת "קצת אחרת", שיצא בשנת 1975.

את הטור שבו פורסם לראשונה השיר "הנסיך הקטן" לא הצלחנו לאתר. לדברי גפן, הוא התפרסם לאחר מלחמת יום הכיפורים. אבל במהלך החיפושים אחרי השיר גילינו את הסיפור שקדם לשיר. הסיפור על ציפציף.

מכיוון שהסיפור ציפציף קרוב יותר לכאב הנפילה והושפע מההלם שהותיר, נעדר ממנו לחלוטין טון ההשלמה שאפשר לזהות בשיר "הנסיך הקטן".

כששאלנו את גפן אם יסכים לשתף אותנו בזהות הנופל ששימש השראה לשירו, כתב לנו רק שהוא "מעדיף שלא לנקוב בשמו של החייל". אך גם אם היה נודע לנו שמו, והיינו יכולים לראות את פניו של הנסיך הקטן מפלוגה ב' – הצעיר הרגיש והתמים שהלך מאיתנו לפני חמישים שנה לא יראה עוד כבשה שאוכלת פרח. וגם, לפי הסיפור שכתב גפן מייד לאחר נפילת חברו, לא יכתוב עוד שירים.