הסוף העצוב והסוף השמח של טופלה טוטוריטו

הסופר שלום עליכם כתב סיפור על הילד טופלה טוטוריטו והדגל המפואר שלו לכבוד שמחת תורה. הסיפור עבר גלגולים שונים וקיבל שלושה סופים שונים. איזה סוף תעדיפו?

1

על מה חולמים כל ילד וכל ילדה לקראת שמחת תורה? על דגל של שמחת תורה כמובן. כזה עם נוצצים ועם ארון שנפתח, ובפנים נגלים אלינו ספרי תורה קטנטנים. בעבר היו הדגלים מפוארים אפילו יותר, ונשאו עליהם תפוח מתוק או אפילו נר דולק. אם היה בבעלותך דגל כזה, או אז אפשר לשמוח שמחה שלמה בשמחת התורה. ואפילו סיפור שמתמקד בשמחה ששמח ילד אחד עם דגל, אפילו סיפור כזה יש. זהו הסיפור "הדגל", מאת שלום עליכם. רבים מקוראי העברית מכירים את הסיפור בשמו "טופלה טוטוריטו", לאחר שעובד וקוצר על ידי הסופר וחוקר ספרות הילדים אוריאל אופק.

במוקד הסיפור הקצר שכתב שלום עליכם עומד הילד טופלה, כלומר קופלה (כינוי לבעל השם יעקב). טופלה מסביר בפתיחת הסיפור מדוע הוא נקרא כך: "ראשית מפני שקולי היה קול דק וצורח, כזה של תרנגול רך. ושנית, מפני שלא הייתי יכול להגות כהלכה את האותיות ג', כ' ו-ק'". במקום ק' הוגה קופל הצעיר את האות ט', ועל כן נקרא בפי כל "טופלה". וטוטוריטו – הרי זה קוקוריקו, על שם קול התרנגול הצעיר שלו.

1
טופלה נושא סלי לחם. מתוך "טופלה טוטוריטו", הוצאת ספרי עֹפר, 1975

טופלה חולם כל הימים על דגל לשמחת תורה. בניגוד לעידן הייצור ההמוני של ימינו, דגל שמחת התורה אז היה מוצר יוקרתי, ומטופלה העני נמנעת רוב הזמן הזכות להיות בעל דגל כזה. אך הנה שנה אחת מתגלגל לידיו של טופלה סכום כסף נכבד שהרוויח בזכות חלוקת משלוחי מנות בפורים. למרות הפיתוי לבזבזו הוא חוסך אותו, ובתקרית אחת מסרב לתת את הכסף לבן הגביר, שמנסה לפתות אותו ולתת לו תמורת הכסף סוכריות, אגוזים ואולר משוכלל. סירובו של טופלה מעורר את חמתו של בן הגביר שמבטיח שהנקמה תוגש קרה.

בעזרת הכסף שברשותו זוכה טופלה להשיג דגל יפהפה, עם ציור מרשים של אריות שתוקעים בשופר וכיתוב באותיות קידוש לבנה. הוא פונה לנגר שמקציע לו מוט, או בשפתו של טופלה "מטל לדדל". הוא מציב בראש הדגל תפוח יפהפה ומעליו כנהוג נר – משעווה ולא נר חֵלב, כך שאם תטפטף השעווה לא ייפסל התפוח לאכילה מטעמי כשרות. דגלו של טופלה הוא מופת של דגלי שמחת תורה.

1
טופלה והדגל. מתוך "טופלה טוטוריטו", הוצאת ספרי עֹפר, 1975

טופלה ממהר אל בית הכנסת, ושלום עליכם מתאר באופן מרהיב את ימי ההקפות של חול המועד סוכות. הילדים, שבימים כתיקונם לועגים לטופלה, מתמלאים קנאה למראה דגלו המרהיב. שם הוא פוגש שוב את בנו של הגביר העשיר, שהדגל שבידו נראה חיוור לעומת זה של טופלה. בן הגביר מתפעל ממנו ושואל כיצד הגיע לידיו. טופלה עונה בגסות ומלגלג על הדגל העקום של בן העשירים. וכך מגיעים אל הסיום הטרגי. ילד אחר שב אל טופלה עם הדגל העקום, ומבקש ממנו להדליק את הנר שעליו. ברגע שטופלה מסכים, הילדים מעלים את דגלו של טופלה באש. הדגל נשרף כליל וטופלה נותר עם כפיס עץ שרוף ועלוב בכף ידו. שוועתו של טופלה עולה אל השמים, והוא תוהה במה חטא שנענש כך. מרוב צער הוא נופל למשכב.

האם שלום עליכם נבהל מסופו העצוב של הסיפור? הסופר מציין שבחג שמחת תורה מצווה לשמוח ועל כן עליו לתת לסיפור סוף טוב. במין אחרית דבר שנראה כאילו הודבקה לסיפור מאוחר יותר, סיפק שלום עליכם את הסוף הראוי בעיניו לסיפור חג שכזה. טופלה אמנם חולה ומרותק למיטתו, אך לאחר כמה חלומות מפחידים הוא מחלים ובשנה שלאחר מכן יש לו שוב דגל יפהפה, יפה יותר אפילו, והוא חוגג בהקפות בבית הכנסת בשמחה רבה. 

1
טופלה והדגל השרוף. מתוך "טופלה טוטוריטו", הוצאת ספרי עפר, 1975

מה מסרו של הסיפור? האם גאוותנותו של טופלה עלתה לו במחיר הדגל שכל כך ציפה לו? נראה שמתרגמי ומעבדי הסיפור בעברית גם כן התחבטו בשאלה. רוב המתרגמים נשארו נאמנים לסיפור המקורי ביידיש. אך חלק מהם עיבדו את הסיפור ביד חופשית יותר. חלק מהמתרגמים הרשו לעצמם לעצב את סוף הסיפור כרצונם, באופן שאולי משפיע על משמעותו.

חתנו של שלום עליכם והמתרגם הראשון של הסופר היידי לעברית, י.ד. ברקוביץ', החליט להוריד את אחרית הדבר בכללותה. הסיפור בעיבודו של ברקוביץ' נגמר בשריפת הדגל ובתהייתו קורעת הלב של טופלה: "הוי ריבונו של עולם! הוי אל רחום וחנון! מה פשעי ומה חטאתי? למה הרעות לי כל כך?…". מהו באמת חטאו של טופלה? הסיפור לא עונה לנו במפורש. האם חשב ברקוביץ' שתוספת אחרית הדבר מלאכותית? אולי חשב שהיא פוגעת במסר החינוכי של הסיפור? הקורא בגרסתו של ברקוביץ' חווה את הדרמה במלוא עוזה, ונותר ללא הנחמה שבסיום המקורי של הסיפור.

בסרטון: השחקן שמוליק סגל מקריא את הסיפור "הדגל" בתרגומו של י.ד. ברקוביץ'.

התרגום והעיבוד מרחיק הלכת ביותר של הסיפור הוא זה של אוריאל אופק, סופר הילדים והנוער הנודע. אופק פרסם את הסיפור תחת השם "טופלה טוטוריטו" במקום "הדגל", שמו המקורי של הסיפור אצל שלום עליכם. זה השם שבו מוכר היום הסיפור לקהל הרחב, וזה השם שבו הופיע הסיפור גם לאחר שעובד לבמה בשלל הצגות. רוב קוראי העברית נתקלו בוודאי בהוצאה הזו של "ספריית עפר" הידועה באיוריה הצבעוניים שמופיעים בכתבה זו. בעוד גרסתו של י.ד. ברקוביץ' פנתה לקהל בוגר והייתה אמורה להיות נאמנה למקור, קהל היעד של אופק היה במובהק ילדים וטף. זהו אולי שורש ההבדלים בין הגרסאות שמיד נעמוד עליהם.

אופק לא הסתפק בשינוי השם, ובעיבוד לעברית קלה ועדכנית – לפחות נכון לזמן הכתיבה. אופק, שאולי רצה לגונן על הילדים הקוראים, לא הסתפק גם בסוף השמח ששלום עליכם עצמו הדביק לעלילה. הוא מונע מהדגל של טופלה להישרף כליל, אך הנזק עדיין גדול והשינוי הזה לבדו לא מצליח לשפר את מצב הרוח ולא מונע את נפילתו למשכב של טופלה. בלי כותרת של "אחרית דבר" כפי שמופיעה בסיפור המקורי, בעיבודו של אופק מגיע מיד בן הגביר אל מיטת חוליו של טופלה ומתחנן לסליחתו. טופלה סולח ומיד כוחותיו שבים אליו, הוא מחלים, ויותר מכך. מיד לאחר מכן נרפא טופלה מליקוי הדיבור שלו ומצליח לבטא כראוי כל משפט שובר שיניים שמשגר אליו מורהו מ"החדר".

1
הסוף הטוב של טופלה, שנרפא ממחלתו ומליקוי הדיבור שלו. מתוך "טופלה טוטוריטו", הוצאת ספרי עֹפר, 1975

אופק הוסיף לסיפור בקשת סליחה, חמלה ומחילה, וסיום ניסי שמרפא את קופלה – כפי שהוא נקרא מעתה כמובן – מכל תחלואיו. האם ביקש בכך לרכך את המסר? האם ביקש להוסיף ממסריו שלו, על חשיבותה של בקשת הסליחה, ולא פחות מכך על התמורה שבמתן המחילה? ואולי גם הוא חשב פשוט שמכיוון שבסיפור חג כזה מצווה לשמוח, וביקש להגביר את השמחה אפילו יותר. מפתיע אולי, שבגרסתו של אופק, לא מוזכר החג של השנה שלאחר מכן. הדגל כנראה, היה שולי בעיניו לעומת פגם הדיבור של טופלה, זאת אומרת קופלה.

את כל סוגיות הפרשנות נשאיר לכן ולכם, הקוראים והקוראות. אם תרצו להוסיף תובנות, הערות ותיקונים, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

ניתוח ספרותי מעמיק של ההבדלים והמשמעויות בסיומות השונות של הסיפור "הדגל", תוכלו לקרוא במאמרם של ד"ר יניב גולדברג וד"ר נגה לוין-קייני, "בין מקור לתרגום – ניתוח פסיכואנליטי ואתי לאפילוג בסיפור הדגל מאת שלום עליכם" שזמין לקריאה ברשת.

התמונות בכתבה כולן מתוך החוברת "טופלה טוטוריטו", מאת אוריאל אופק, הוצאת ספרי עֹפר, 1975.

הצצה נדירה אל בתי הספר היהודיים בהונגריה אחרי השואה

שגרת לימודים אחרי החורבן: צפו בתמונות הנדירות שהוברחו ארצה מהונגריה של אחרי המלחמה

שארית הפליטה בהונגריה אחרי מלחמת העולם השנייה מנתה כ-150,000 יהודים. רבים ניסו לעזוב את המדינה שבשליטה קומוניסטית לארץ ישראל וליבשת אמריקה, אך בשנת 1949 נסגרו השערים, ונאסרה פעילות ציונית. במקביל, ניסו רבים אחרים לשקם את החיים היהודיים המפוארים שהתקיימו בהונגריה עד השואה. דגש מיוחד הושם על תחום החינוך, הואיל ובאופן יוצא דופן במזרח אירופה, ניתן היה לקיים מסגרות חינוך יהודיות גם במדינה הקומוניסטית. יהודים רבים אחרים השתלבו במשטר החדש, ואף מילאו בו תפקידים בכירים.

לרגל פתיחת שנת הלימודים חושף הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי של הספרייה הלאומית מאות תצלומים המתעדים את החינוך היהודי בהונגריה בעשור שלאחר השואה.

התצלומים הוברחו ארצה באמצעות מה שלימים ייקרא 'לשכת הקשר-נתיב', שפעלה מטעם מדינת ישראל לחיזוק הזיקה הציונית והיהודית בקרב היהודים שמעבר למסך הברזל. חלק מן התצלומים אף הוגשו באופן רשמי לנציגות הישראלית בבודפשט.

בתצלומים ניתן להתרשם ממגוון הזרמים הדתיים שאפיינו את יהדות הונגריה גם לאחר החורבן. הם מתעדים את תהליך הלימוד בכיתות, לצד פעילויות חגים ותמונות קבוצתיות. ניתן ללמוד מהם על הזיקה החזקה לארץ ישראל בקרב שארית הפליטה ועל החינוך היהודי והציוני בהונגריה.

חלק מהילדים הצעירים המופיעים בתצלומים נולדו אחרי מלחמת העולם השנייה להורים ששרדו את השואה בבודפשט, או כאלו שחזרו מעבודת הכפייה. ילדים אחרים – הגדולים יותר – היו בעצמם שורדי השואה.

יצוין כי השלטון הקומוניסטי הטיל הגבלות קשות על החינוך היהודי, אך אף על פי כן הוסיפו להתקיים בעשור שלאחר השואה מסגרות חינוך יהודיות של הזרמים השונים, כולל ישיבות חסידיות. עם זאת, חלק מ-'תלמודי התורה' היו יותר דומים באופיים לבתי ספר יהודים כלליים ולא היה להם אפיון חרדי.

שנה לאחר מכן פרץ 'המרד ההונגרי' נגד השלטון הקומוניסטי, שדוכא באמצעות פלישה סובייטית. בעקבות המרד, שבלטו בו מגמות לאומניות אנטישמיות, ובעיקר לאחר הדיכוי שלו, שגרר הקשחה של המשטר, היגרו יהודים רבים מהמדינה.

במקביל, הגבילו השלטונות עוד יותר את החיים הלאומיים במדינה, והוחרפו היחסים עם ישראל, שנותקו סופית ב-1967. התצלומים מספקים לנו הצצה נדירה אל בתי הספר היהודיים בהונגריה אחרי השואה, לפני ירידתו הסופית של מסך הברזל.

מרבית התמונות השמורות בספרייה הלאומית הן משנת 1955 והן הונגשו באתר בתמיכת הקדש לסלי וורה קלר.

האזינו: הספרנים היהודים שנלחמו בשוד הספרים הנאצי

שיא האירוניה: האובססיה הנאצית לאתר ולבזוז ספרים וכתבי יד יהודיים היא שהביאה בדיעבד להצלתם

ספרים יהודיים שנבזזו בידי הנאצים. וילנה, 1943. צילום: יד ושם

Listen on Spotify
Listen on Apple Podcasts

הסכת הספרנים: כל הפרקים 

מיליוני ספרים וכתבי יד יהודיים נגנבו והוחרמו בידי הנאצים ברחבי אירופה במהלך מלחמת העולם השנייה. מדובר בכחמישה מיליון ספרים בתחומים מגוונים, ובהם ספרים במדעי היהדות, שירה וספרות עברית, ספרי מדע כלליים וכתבי יד, שנלקחו מספריות יהודיות פרטיות וציבוריות.

בפרק הזה של הסכת הספרנים נספר על הנאצים שעמדו בראש שוד הספרים הגדול ביותר בהיסטוריה, ובמיוחד על דמות נאצית מפתיעה שהובילה את המבצע הודות ללימודיה באוניברסיטה העברית בירושלים ובקיאותה בשפה העברית. ונספר גם על אנשי הרוח היהודים שפעלו – בזמן המלחמה ואחריה – להציל את הספרים ואוצרות התרבות הגזולים ולהשיבם לבעליהם המקוריים ולמדינת ישראל.

האזנה נעימה!

מגישה: ורד ליון-ירושלמי

אורח: דניאל ליפסון, מחלקת ייעוץ והדרכה, הספרייה הלאומית

מפיק: דניאל גל

עורך: נתי גבאי


עוד בנושא:

הרצאה: הרצחת וגם ירשת? שוד הספריות בידי הנאצים ומבצע הצלתם לאחר השואה

היום בו אחמד ג'מאל פאשה החליט לנקום בתושבי ירושלים

ביום בהיר אחד בתחילת הקיץ, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, חזו תושבי ירושלים במחזה מעורר פלצות: חמישה מתושבי העיר נתלו על-ידי השלטונות העות'מאנים. צלם שהגיע למקום תיעד את המראה הקשה, והתמונה הפכה מאז לאגדה ירושלמית שמערבת נוצרים, יהודים ומוסלמים

התמונה צולמה ככל הנראה על ידי הצלם ח'ליל ראד, שהגיע למקום התלייה בטרם הורדו הגופות. גרסאות שונות מתארות כיצד הופצה התמונה: יש שמספרים כי הוא מכר אותה בחנותו בעיר העתיקה, ויש המספרים שהיא הועברה לקרוביו של אחד ההרוגים על-ידי בכיר לשעבר במנהל העות'מאני. צילום: יד יצחק בן צבי

בחודש יוני 1916 מצא את עצמו אחמד ג'מאל פאשה, מפקד הארמייה הרביעית של הצבא העות'מאני ושליט מחוז דמשק, ניצב מול בעיה קשה: חיילים רבים ערקו משורות הצבא העות'מאני, שסבל ממחסור כבד בכוח אדם. ההסתערויות העות'מאניות על תעלת סואץ נגמרו בחוסר הצלחה והחיילים חזרו לארץ ישראל מובסים, מותשים ורעבים. ירושלים, כמו ערים רבות נוספות באימפריה העות'מאנית, התמלאה בחיילים רבים שערקו, ברחו ונעלמו.

אחמד ג'מאל פאשה, המושל הצבאי התורכי בסוריה וארץ ישראל. צילום: יד יצחק בן צבי

העריקים כונו "פראר" (ערבית: فرار) ושוטרים צבאיים רבים הסתובבו בעיר בחיפוש אחריהם. ג'מאל פאשה, שזקוק היה בדחיפות לחיילים, דן למוות כל עריק שלא יסגיר את עצמו, אך ללא הועיל. בזעפו ובאכזריותו החליט שצריך ללמד את הציבור לקח. הוא פקד על אנשיו לתפוס חמישה עריקים ולהוציאם להורג במקום מרכזי בעיר. החמישה – שני יהודים, שני נוצרים ומוסלמי אחד – נתפסו ונתלו בהליך מזורז, וזה סיפורם.

האיש החולה על הבוספורוס

ההצטרפות העות'מאנית למלחמת העולם הראשונה הביאה למשבר כלכלי חריף מאוד ברחבי האימפריה, במיוחד באזור המזרח התיכון וירושלים בפרט. כלכלת התיירות המקומית קרסה ומקורות מימון רבים יבשו, שנת הבצורת פגעה קשות ביבולים של עובדי האדמה, ואם לא די בכך – מכת ארבה קשה שטפה את המזרח התיכון בשנים 1915-1914, והגיעה גם לעיר הקודש. גיוס החובה שהוטל על ידי המשטר העות'מאני הותיר משפחות רבות ללא מפרנס, והעוני והרעב החלו להתגבר. רבים מהמקומיים לא נשלחו ליחידות הלוחמות אלא ל"עמאלייה", גדודי עבודת-פרך בשירות הצבא העות'מאני.

מסדר חיילים של הצבא העות'מאני עומדים ברחבת הקישלה בחצר המצודה לרגלי מגדל דוד, ירושלים. צילום: יד יצחק בן צבי

השילוב של מלחמת העולם והמשבר הכלכלי הוביל למוראל נמוך ולאחוזי עריקה גבוהים מאוד בקרב החיילים העות'מאניים במזרח התיכון. במקביל, החלו תנועות לאומיות מקומיות למרוד בשלטון העות'מאנים ולצדד במדינות ההסכמה. מקרים כמו הקמת גדוד נהגי הפרדות שהשתתף בקרב על גליפולי והמרד של השריף חוסיין ממכה הביאו את גמ'אל פאשה לנהוג באלימות רבה כלפי כל מה שפירש כחוסר נאמנות וחוסר ציות. לאורך 1915-1916 ביצע אחמד ג'מאל פאשה שורה של פשעי מלחמה ופעולות, בראשם רצח-העם הארמני, שקיבעו את מעמדו בתור אחת הדמויות האכזריות ביותר במלחמת העולם הראשונה.

התלייה בשער יפו

באמצע שנת 1916, אחרי שתלה והגלה עריקים ו"בוגדים" ברחבי המזרח התיכון, הגיע לירושלים אחמד ג'מאל פאשה כדי "לעשות סדר" בתופעת העריקות. הוא הודיע שידון למוות כל עריק שלא יסגיר את עצמו עד סוף יוני 1916. הוא הבטיח למחול לכל העריקים אם יחזרו ליחידותיהם, אך ללא הועיל. בזעמו, פקד ג'מאל פאשה לתלות חמישה עריקים שיתפסו בצורה אקראית, למען יראו וייראו. העריקים נבחרו לפי מפתח עדתי – שני יהודים, שני ערבים נוצרים וערבי מוסלמי אחד.

ג'מאל פאשה יוצא למערכה לכיבוש תעלת סואץ, שער יפו ירושלים, 1915. צילום: יד יצחק בן צבי

בתוך יממה נלכדו חמישה עריקים שהתאימו לדרישותיו, ונתלו בכיכר המרכזית של ירושלים דאז – ברחבת שער יפו. חמשת הנתלים היו איברהים אנדלפט ומוסא סוס הנוצרים; אחמד אלוצו המוסלמי; והיהודים משה מלל ויוסף אמוזיג. הנידונים זכו לשיחה אחרונה עם חכמי הדת שלהם, ונתלו עד שנפחו את נשמתם. על צווארם נתלו שלטים המתארים את פשעם, וגופותיהם הושארו תלויות עד שעות הערב, למען יחלחל המסר האלים שביקש ג'מאל פאשה להעביר.

הידיעה בדבר תליית יהודים על-ידי העות'מאנים פשטה בעיר, ולמחרת דווח על כך גם בעיתון "החרות", בו ציטטו גם את בקשותיהם האחרונות של הנידונים למוות. אמוזיג, לפי הדיווח, הסתפק בלשתות מעט מים בטרם הוצא להורג; מלל, לעומתו, ביקש שיגבו כספים שחייבים לו וישלמו אותם לאמו, וכן דרש שיסירו את כיסוי העיניים ששמו עליו, כדי שילך לקראת מותו בעיניים פקוחות. הכתב הוסיף כי למרבה הצער לא התאפשרה בקשתו להסרת כיסוי העיניים, שכן הייתה מנוגדת לחוק העות'מאני.

"החרות" מדווח על התלייה. 30 ביוני, 1916

הוצאתו של יוסף אמוזיג להורג הייתה טראגית במיוחד, שכן הוא כלל לא היה עריק. אמוזיג נולד במרוקו ועלה יחד עם אחותו ואמו חנינה לירושלים. יוסף, בעקבות אביו, הפך לחייט והקים סדנה בשותפות עם מוסלמי מקומי בעיר העתיקה בירושלים. עם לקוחותיו נמנו שועי הארץ, משפחות מיוחסות כמו הנאשאשיבים, ויש שמספרים שתפר בגדים אפילו לג'מאל פאשה ופמלייתו. עם התחלת המלחמה הגדולה נסגרה הסדנה שלו והוא גויס לצבא. הוא נשלח להיות חייט בבסיס בבאר שבע, העיר היחידה שהקימו העות'מאנים בארץ-ישראל.

יום אחד נשלח על-ידי מפקדו בחזרה לירושלים כדי שיתפור לו כמה חליפות. הוא פתח את בית המלאכה שלו והתחיל לעבוד על המשימה, עד שהמלשינים של הצבא העות'מאני ראו אותו וסברו בטעות שהוא עריק. הוא נתפס על-ידי השוטרים הצבאיים והושם במאסר. כשניסה להבהיר את משימתו, נתקל בקשיים, לא הצליח ליצור קשר עם מפקדו, ואישור-המעבר הצבאי שלו נעלם. אמו של יוסף ניסתה למצוא את האישור נואשות, אך לא הצליחה. לאחר מעצרו הושם יוסף אמוזיג בקישלה (הכלא המקומי הסמוך למגדל דוד), אך האישור לא נמצא, ואמוזיג הוצא להורג לצד השאר.

המורשת

אחייניתו של אמוזיג, אסתר חרוש, התחתנה לימים עם עקיבא אזולאי שהיה סגן ראש העיר ירושלים. אסתר הייתה לאחת הבודדות שזכרו את הסיפור, לו נודעו כמה גרסאות דומות עם כמה פרטים שהשתנו בין הסיפורים. היהודים הספרדים של ירושלים היו מספרים את סיפור תלייתם של אמוזיג ומלל לאורך השנים עד שהפך למעשיה עירונית מוכרת בירושלים. אחד הפרטים שנודעו שנים לאחר ההוצאה להורג היה שהתליין היה יהודי בשם מרדכי ששון, שביצע את פקודות העות'מאנים בלב כבד וליווה את הנתלים היהודים עד לרגעיהם האחרונים.

ההחלטה של ג'מאל פאשה לתלות חמישה אנשים לפי שיוך דתי הייתה החלטה חריגה, גם ביחס לשאר פעולותיו האכזריות בזמן המלחמה. אקראיות הבחירה, הביצוע המהיר של גזר הדין וההשפעה על הקהילות השונות בעיר הפכו את המקרה לנקודת ציון בהיסטוריה של ירושלים. לצד אנשי ארגון ניל"י, נעמן בלקינד ויוסף לישנסקי, שהוצאו להורג באותה תקופה בעוון פעילות הריגול שלהם, נמצאים גם אמוזיג ומלל, הרוגי מלכות שנתלו בשל יהדותם. במידה מסוימת, סיפור המקרה הזה מסמל גם הוא את קדושת העיר ירושלים לשלוש הדתות המונותאיסטיות, וכיצד זו העיר בה נפגשים מאמיניהן.

לקריאה נוספת:

שנת הארבה – יומנו של החייל אחסאן אלתורג'מאן, פלסטיני בצבא העותמאני / סלים תמארי

ירושלם: "משפט מות", עיתון "החרות", 30 ביוני 1916

מדריך כרטא להר הזיתים, עמ' 27 – קברו של יוסף אמוזיג

חמדת אבות / גרשון גרא

ואף על פי כן – משה מלל ויוסף אמוזיג הינם "הרוגי המלכות הראשונים" במאה העשרים / שמעון רובינשטיין

מחקרו של משה עובדיה

מאמרם של עודד ישראלי ויוסף גרינבוים