הידיעות על המתרחש באירופה ועל מרד הגטאות, ובצדם המשך מדיניות הספר הלבן והאטימות שגילו הבריטים כלפי מצוקתם של ניצולי השואה, העמיקו את הסכסוך עם השלטון הבריטי ויצרו קרקע נוחה ליצירתה של תנועת התנגדות. פרשת הטבעתה של אניית המעפילים 'סטרומה' ב-23 בפברואר 1942 הסעירה את היישוב. הספינה הרעועה הפליגה ב-11 בדצמבר 1941 מחופי רומניה כשעל סיפונה כ-770 פליטים שנמלטו מהנאצים. לאחר ארבעה ימי הפלגה קשים הגיעה הספינה לאיסטנבול ועגנה שם כעשרה שבועות. ממשלת תורכיה התנתה את שהות האונייה בחופיה בכך שמדינה אחרת תסכים לקלוט את הפליטים, אך הבריטים סירבו להתיר את כניסתם לארץ.

הנוסעים הושארו בהֶסגר בתנאים קשים של קור, צפיפות, זוהמה ורעב. ניסיונותיהם של הסוכנות היהודית ושל הג'וינט לפעול למען הפליטים אצל שלטונות המנדט הבריטים כשלו. לבסוף הורו התורכים בליל 23 בפברואר לגרור את האונייה ללב הים השחור, כשהמנוע שלה מקולקל. שעות אחדות לאחר מכן נפגעה מטורפדו תת-ימי ששוגר מצוללת רוסית, אשר חשדה כי מדובר בספינת אויב. כל נוסעי האנייה טבעו, פרט לניצול אחד.

התגובות ביישוב על אסון 'סטרומה' היו קשות מאוד. בזיכרון הלאומי נחרט רישומו של אסון 'פטריה', שהתרחש שנה ושלושה חודשים קודם לכן. בפקודת שלטונות המנדט עמדה אניית הגירוש 'פטריה' להוביל על סיפונה מגורשים למאוריציוס, כ-1,700 עולים שבאו לארץ בנובמבר 1940 בשלוש ספינות. משלא נענו הבריטים לבטל את הגירוש, הוחלט בצמרת ה'הגנה' לחבל באנייה כדי למנוע את הפלגתה. אלא שפגיעת הפיצוץ הייתה חמורה מדי וכמאתיים עולים טבעו בנמל חיפה שבו עגנה, והניצולים הועברו למחנה מעצר בעתלית. כ-1,600 מעפילים שהבריטים לא הספיקו להעלותם על סיפון ה'פטריה' לפני הפיצוץ גורשו לבסוף לאי מאוריציוס והוחזקו במעצר כחמש שנים עד שהוחזרו לארץ.

הקישור בין שני האסונות 'פטריה' ו'סטרומה' מהדהד גם בשירו של אורלנד 'אם הופלנו לא נבהלנו' שסמוכים זה לזה בטור השלישי. בזיכרונות שהעלה על הכתב, בספר היו לילות, התייחס אורלנד לנסיבות כתיבתו של השיר. אלא שככל הנראה בטעות, אורלנד קשר את כתיבתו של השיר ל'אסון פטריה' שהתרחש שנה ושלושה חודשים קודם לכן, ולא להודעה על הטבעתה של 'סטרומה', עובדה שאיננה מתיישבת עם אזכורה של 'סטרומה' בשיר.

אורלנד מתאר, שלאחר ההודעה ברדיו על הטבעת האוניה התהלכו האנשים ברחובות תל אביב מוכי הלם. באותו לילה הוא ישב ב'כסית' עם נתן אלתרמן, אברהם חלפי ואלכסנדר פן, וכל אחד ישב בנפרד, מכונס בכאבו ובצערו. "ל'כסית' נכנס מנשקה בהרב כשרצועות האקורדיון מתוחות על כתפיו. גם הוא שמע את ההודעה ברדיו, והסתלק מבית הקפה בו עבד כמנגן, ובא אלינו להיות יחד. […] פתאום החל לפרוץ מהאקורדיון שלו זמר בלתי-מושלם עדיין, בלתי מהוקצע – הזמר החסידי שלו – זמר ללא מלים, עירום, נוגע בתעצומות הנפש. בלי שנדברנו בינינו, החל כל אחד מיושבי בית הקפה לחבר מילים לזמר המתפרץ. לבסוף הראינו את פרי עטינו למנשקה. הוא לא ידע לבחור, וניסה את כולם כאחד. עד שפסק אלתרמן: 'השיר שיהיה לנו אורך-רוח לשיר אותו עד סופו, יהיה זה שיישאר'. והיה זה השיר 'אם הופלנו'.

אִם הֻפַּלְנוּ
לֹא נִבְהַלְנוּ
עַל כָּל 'פַּטְרִיָה' וּ'סְטְרוּמָה'
שׁוּב נָקוּמָה.
אִם גֹּרַשְׁנוּ –
לֹא נוֹאַשְׁנוּ!
עוֹד נָשׁוּבָה בַּשֵּׁנִית!
כִּי זֹאת הָאָרֶץ, זֹאת, אַחֶרֶת אֵין,
וּבָהּ נִחְיֶה וְלֹא נִתַּם, אַחַי,
וּבָהּ נִפְקַח, לֹא נַעֲצֹם עֵינַיִם,
כִּי חַי, עוֹד חַי,
עוֹד עַם יִשְׂרָאֵל חַי.

אִם הֻקַּפְנוּ –
לֹא נִטְרַפְנוּ!
אֶת הַתַּיִל עוֹד נִגְזֹרָה,
נַעֲבֹרָה!
אִם הֻכֵּינוּ –
נַךְ אוֹיְבֵינוּ!
לֹא נִסֹּג אֲחוֹרַנִּית
כִּי זֹאת הָאָרֶץ, זֹאת, אַחֶרֶת אֵין….

'אם הופלנו' הוא טקסט שהותאם למנגינה. האווירה והלך הרוח האופטימי שעולים מהמנגינה שימשו מקור השראה למילים. לא בכדי נקט אורלנד את המושג 'זמר חסידי' לאפיונה של המנגינה. מושג זה מקפל בתוכו את ההתלהבות, את הדבקות ואת השכנוע פנימי שנלווים למנגינה; ויותר מכך את תפיסת העולם של הרוח החסידית, שאורלנד ספג מבית הוריו, כי למוזיקה מעמד ייחודי שמאפשר לה להשפיע על עולמות עליונים, כשם שיש ביכולתה להשפיע על נפש האדם.

ניגונו של מנשקה בהרב ביקש לחולל שינוי בליבותיהם של השומעים, להפיח תקווה מחודשת ולחזק את האמונה הפנימית. אורלנד העמיק את אקט ההתרסה העולה מהמנגינה באמצעות התעמתות ישירה עם הקושי ועם הייאוש. השיר מציג שתי קטגוריות מנוגדות: פירוט האסונות והמכות שספג היישוב ('הופלנו', 'פטריה' ו'סטרומה', 'גורשנו', 'הוקפנו', 'הוכינו'), לעומת דרכי התקוממות נגד המכות שנחתו – המרובות כפליים ('לא נבהלנו', 'נקומה', 'לא נואשנו', 'עוד נשובה בשנית', 'לא נטרפנו', 'את התיל עוד נגזורה', 'נעבורה', 'נך אויבנו', 'לא נסוג').

שתי הקטגוריות נבנות באמצעות פעלים: ארבעה פעלים בקטגוריה הראשונה – החרוזים בחרוז מבריח של צורת ריבוי (בניין הפעל), ושמונה בקטגוריה השנייה – מהם ארבעה בלשון חיובית וארבעה בלשון שלילה ('לא נבהלנו', 'לא נואשנו', 'לא נטרפנו', 'לא נסוג אחורנית'). התיאור – לא נסוג 'אחורנית' – חורז עם הטור החותם את הבית הראשון, עוד נשובה 'בשנית', ומשלים אותו מבחינה סמנטית.

השימוש הבולט בלשון שלילה מבליט את אקט המחאה והמרד. אמירת ה'לא' למציאות היא תנאי הכרחי כדי לחולל בה שינוי. בשיר בולט השימוש בקטגוריות מקראיות מלעיליות ('נקומה', 'נגזורה', 'נעבורה'). הן מבליטות שימושי לשון מקראיים, ומעניקות לטקסט מבחינה סגנונית מאפיינים של לשון המקרא. מאפיינים אלה, כפי שהראתה יעל רשף במחקרה על לשונו של הזמר העברי, נעלמו מהשירה הקנונית משום שנחשבו ארכאיים ומיושנים, אך השתמרו בזמר העברי, כפי שניתן לראות בשירו של אורלנד. מבחינה פרוזודית הן מאפשרות זרימה ריתמית של השיר, הכתוב במשקל טרוכאי. מבנה החריזה בשיר הוא צמוד, להוציא הטור הפותח את הפזמון – 'כִּי זֹאת הָאָרֶץ, זֹאת, אַחֶרֶת אֵין', שאיננו משתלב במבנה החורז. היעדר זה מעניק לו בולטות בהשוואה לטורי השיר האחרים, המשתלבת עם ניסוחו של הטור כמסקנתו האידאולוגית המרכזית של השיר כולו.

השיר 'אם הופלנו' נפוץ במהירות והיה לאחד השירים המושרים ביותר בשנות הארבעים. בחלק מהשירונים הוא הופיע תחת הכותרת 'הורה לא נבהלנו'. עדות לפופולריות שלו אפשר למצוא גם ארבע שנים לאחר שחובר: ב'מבצע הגידם' שיזמה ה'הגנה' בי"א באדר ב' תש"ו (14 במרס 1946), יום העלייה המסורתי לקבריהם של יוסף טרומפלדור וחללי תל חי תוכנן לעלות לביריה לשם הקמתה מחדש. הבריטים חיכו עד שרוב הציבור יתפזר, וכשנותרו כ-150 איש בלבד כבשו את המחנה. מאות בני נוער הגיעו מראש פינה ומצפת בליל שבת, לפי הוראות מפקדת ה'הגנה', כדי להקים מחדש את ביריה. השוטרים הבריטים החמושים החלו לעצור את בני הנוער ובמקום שרר מתח רב. לפתע קרא מישהו 'חבר'ה, הורה', וכולם החלו לשיר, תוך התאמת המילים לנסיבות: 'אם הופלנו לא נבהלנו / על כל ביריה וסטרומה שוב נקומה / אם גרשנו – / לא נואשנו! / עוד נשובה בשנית'.

עדות נוספת להתקבלותו של 'אם הופלנו' עולה מהמסיבה הגדולה שנערכה בשנת 1946 בקיבוץ עין חרוד, לסיום הכשרתם של מעפילים. לרגל המסיבה, חיברה הכוריאוגרפית רבקה שטורמן, חברת עין חרוד, ריקוד מעגל לצלילי השיר 'אם הופלנו' של אורלנד ובהרב. שטורמן ביקשה להדגיש באמצעות הרקיעות, הפניות החדות, כפיפות הגו הנמרצות והניתורים את הנכונות למאבק ואת הביטחון בניצחון, בהשראת מילותיו של השיר 'אם הופלנו' ולחנו. הריקוד המיוחד נפוץ בכל הארץ ונכלל בריקודי המעגל שהופיעו על הבמה בכינוס דליה הרביעי לריקודי עם, כחלק ממסכת ריקודים שתוכנם ציוני-לאומי.

בשנת 1946 נדפסו תווי השיר בהוצאת טריאולה, תל אביב, תחת הכותרת 'הורה לא נבהלנו'. בנוסח זה שונה החלק השני של שני בתי השיר. בבית הראשון שינו את שלושת הטורים האחרונים: 'אִם נִשְׁבַּרְנוּ! / עֹז הִגְבַּרְנוּ / עֹז הִגְבַּרְנוּ וְנַגְבִּיר' ובבית השני: 'אִם נִגְזַרְנוּ – / לֹא נִגְמַרְנוּ! / לֹא נִגְמַרְנוּ! לֹא נִגְמוֹר!'.

לקריאה נוספת

אופיר, אפרים., נרדפים ללא מוצא: סיפורה של 'סטרומה', א.ק.מ.או.ר, תל אביב 1999.
אורלנד, יעקב. היו לילות – שירי הזמר של יעקב אורלנד, תמוז, 1985, עמ' 158.
אשכנזי, רותי. סיפור מחולות העם בדליה, תמר, חיפה תשנ"ב, עמ' 47.
באואר, יהודה. דיפלומטיה ומחתרת במדיניות הציונית 1939-1945, ספרית הפועלים, 1963, עמ' 232-224, 268-260.
בן-יהודה, נתיבה, אוטוביוגרפיה בשיר ובזמר, כתר, 1990, עמ' 120.
גופר, חיים, שיבולים שבחרב: היאחזויות הפלמ"ח בגליל העליון בשנים 1946-1945, צ'ריקובר, תל אביב 2005, עמ' 88.
וולף-מונזון, תמר. בהיר וגבוה כזמר, יעקב אורלנד – פואטיקה, היסטוריה, תרבות, מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן גוריון, 2016.
טהרלב, יורם ונאור, מרדכי. שירו הביטו וראו: הסיפורים שמאחורי השירים, משרד הבטחון – ההוצאה לאור, תל אביב 1992, עמ' 96-95.
מזור, יעקב. 'מן הניגון החסידי אל הזמר הישראלי', קתדרה, 115 (תשס"ה), עמ' 128-95.
פעיל, מאיר ויורמן פנחס, מבחן התנועה הציונית 1948-1931: מרות ההנהגה המדינית מול הפורשים, צ'ריקובר, תל אביב תשס"ג, עמ' 116-114
קופרשטין, ליב. מגלת סטרומה, התאחדות עולי רומניה בישראל, תל אביב תש"ב.
רשף, יעל. הזמר העברי בראשיתו: פרק בתולדות העברית החדשה, מוסד ביאליק, ירושלים תשס"ד, עמ' 121-111.

בשנת 2004 פרסם נתן זך בעיתון מודעת אבל על עץ שקמה (או אשל) זקן וחולה שעיריית תל אביב כרתה בכיכר רבין מול חלון ביתו. העץ הקשיש היה קרוב במיוחד ללבו, ולדבריו הוא שימש לו השראה לשיר שכתב יותר מעשרים שנה לפני כן.

היו אלה ימי סתיו 1981, ובהם התפרסם האלבום "שירים באמצע הלילה" שבו שרה נורית גלרון משירים שכתב נתן זך במיוחד לאלבום הזה, ובשיתוף המלחינים. אחד האהובים שבהם היה עֵץ הַשָּׂדֶה (הלחין שלום חנוך). השיר פותח בציטוט מספר דברים "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה".

פרק כ' בספר דברים מציג את חוקת המלחמה המקראית. בחתימת הפרק, לאחר התיאור המפורט של המלחמה הטוטאליות והאכזרית בעמי כנען, מופיע ציווי לא צפוי:

כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר. רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ (פסוקים יט-כ).

התורה אוסרת על פגיעה בצומח שלא לצורך מובהק, וגם את השימוש המלחמתי המותר היא מסייגת לעצי סרק בלבד.

הצידוק לציווי זה נמצא באמצעו, במשפט שהוא שאלת תמיהה: כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר? יש לחוס על העץ בזמן המלחמה, שהרי המלחמה היא נגד בני אדם ואילו העצים, שאינם יודעים להגן על עצמם, שייכים לכלל האנושות – לתוקף ולמגן גם יחד. שני פסוקים אלה קבעו את חובתו של האדם כלפי עולם הצומח, ובמשתמע – כלפי הבריאה כולה.

התמיהה כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה? הציתה את דמיונם של דרשנים ופרשנים בכל הדורות, אשר הוציאו אותה מהקשרה המקורי והפכו את כיוון המשל והנמשל. לא העץ הוא המנוגד לאדם כמו בפסוק, אלא האדם הוא המושווה לעץ. בתקופת ההשכלה הוסט הדגש העיקרי מהפרשנות ההלכתית הרבנית אל דרשות ופירושים הומניסטיים, ובמאה התשע עשרה החלו רעיונות אלה להידון פעמים רבות סביב ט"ו בשבט, עד שהפסוק ומדרשיו העתיקים והמודרניים הפכו לתו קבוע באופי שלבש ט"ו בשבט החל בסוף המאה התשע עשרה ובמשך המאה העשרים.

ט"ו בשבט המודרני והקשר בין האדם לטבע

פנים רבות לט"ו בשבט ולפנים ההומניסטיות שהותוו לו, והן מתבטאות בשימושים היצירתיים בפסוק כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה.

שימוש ותיק ורווח של פסוקנו הוא בהמחשה לשבריריותם של חיי האדם, כמו פגיעותו של העץ לאסונות טבע או לפגיעה בידי אדם. הפסוק היה מקובל מאוד בהספדים, במיוחד על אנשים שמותם בא עליהם כחתף, כמו עץ שנגדע פתאום:

היו שדימו את התפתחותו הרוחנית של האדם לצמיחה המתמדת של העץ. למשל כאן, השפעות תנאי הטבע והסביבה המשתנים על צמיחת העץ מקבילות לתהפוכות החיים המכוונות את שלבי החיים השונים מנערות ועד זקנה:

מכיוון אחר, היו שהציגו את דרכי טיפוח השתיל לדרכי חינוכם של הילדים. כאן, בעקבות מרטין לותר מחולל הרפורמציה (!), נקראים הורים ומחנכים להביט בטבע ובעבודה החקלאית בבואם לעצב את נפשות הילדים. כשם שאת השדה מעבדים היטב קודם לשתילה כדי להביאו למצב של קרקע כמו-בתולה ולסלק מראש עשבים רעים שיתחרו בשתיל, כך יש להקדים את החינוך לשלב שבו נפשות הילדים עדיין מוגנות ככל האפשר מפני תחרות עם השפעות שליליות:

במאה העשרים אימצה אל ליבה גם הציונות את המשל על העץ ועל האדם. האידיאל היהודי של החמלה על הצומח והחי זכה למשמעות חדשה, פוליטית, ביחסי העם היהודי עם סביבתו. במסגרת המאבק הלאומי על הארץ התמודד היישוב היהודי עם עקירה והשחתה של נטיעות, ואילו לנוכח האנטישמיות והשואה באירופה הודגש במיוחד ההומניזם המושרש ביהדות.

אורי צבי גרינברג, בשירו "שיר הפנים הקדוש / אחינו כל בית ישראל" (1946), מנה את הצו הזה לשמירה על הבריאה עם תרומותיו החשובות ביותר של העם היהודי לתרבות היודו-נוצרי, לצד המונותאיזם:

[…] הִתְחַלְנוּ גּוֹיִים לְלַמֵּד בִּימֵי שְׁלוֹט אֱלִילִים:
הַכָּרַת-הַיֵּשׁוּת-בֶּאֱלֹהִים וְאֶת כְּמִירַת רַחֲמִים
גַּם עַל עֵץ הַשָּׂדֶה הַפּוֹרֵחַ, לְבַל יִכָּרֵת:
כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה… אָמְרוּ יְהוּדִים;
וּמִן דַּת-הָרַחֲמִים-בְּדָמֵינוּ הֵן לֹא נִפָּרֵד […]

במאה העשרים, עם השיבה אל הארץ, אל הטבע ואל התנ"ך, נעשה הפסוק לביטוי שגור בעברית החדשה. עם התפתחות ט"ו בשבט כיום המוקדש לנטיעות, ולאחר מכן לשמירה על הטבע והסביבה, אומץ מטבע הלשון האהוב הזה כסיסמה לחמלה על העץ ועל האדם כאחד.

נתן זך הלך אפוא בשירו בעקבות מורשת ענפה ומושרשת, שבמאה העשרים הפכה לדומיננטית בישראל וביצירה העברית: השוואה דו-כיוונית בין האדם לבין העץ, ושותפות גורל ביניהם.

מצד אחד, העץ והאדם שותפים לטעם החיים והצמיחה: כְּמוֹ הָאָדָם גַּם הָעֵץ צוֹמֵחַ / כְּמוֹ הָעֵץ הוּא שׁוֹאֵף לְמַעְלָה.

מהצד השני שותף האדם גם לאכזריות ולסבל שהם מנת חלקו של העץ, עד המוות: כְּמוֹ הָעֵץ הָאָדָם נִגְדַּע / נִשְׂרַף בְּאֵשׁ / צָמֵא לְמַיִם.

זך גם מוסיף שהקבורה באדמה היא סוף חייו של האדם כשם שהיא ראשית חייו של העץ:

קָבְרוּ אוֹתִי בְּחֶלְקָה שֶׁל עָפָר / וּמַר לִי, מַר לִי בַּפֶּה / כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה.

בערוב ימיו הוא קבע כי השיר הזה היה אחד משני היחידים שכתב בחייו על המוות, אך קבל על כי רבים החמיצו את תוכנו המורבידי ומצאו בו תכנים אחרים (ידיעות אחרונות 23.12.2012).

שירם של נתן זך ושלום חנוך הפך לאחד משירי האבל המושמעים בישראל במקרי אסון. את המעמד הייחודי הזה שלו אפשר להסביר בנסיבות שבהן הוא התפרסם והתקבל. כאמור, השיר התפרסם בשנת 1981. בקיץ הוא הושמע לראשונה ברדיו, ובסתיו הוא זכה לתנופה עם פרסום האלבום "שירים באמצע הלילה" של גלרון. היו אלה ימים גורליים להסכם השלום הישראלי-מצרי. בשישה באוקטובר נרצח בקהיר נשיא מצרים אנואר סאדאת, ושבוע וחצי לאחר מכן (16.10.1981) מת פתאום גם משה דיין, שר החוץ שהוביל את ההסכם מצד ישראל. היתה זו תקופת החגים, שבה צוין יום השנה השמיני למלחמת יום כיפור. כל אלה יצרו תחושות דכדוך וחשש מפני הבאות, וההשמעות הרבות של השיר ברדיו לאחר מותם של סאדאת ודיין הביאו לזיהויו עם אותן תחושות.

נתן זך עצמו הושפע מן הנסיבות. כך הוא אמר 15 שנה לאחר מכן: "אני שונא לשמוע את השיר הזה, הוא מסמל תמיד אסון. יום אחד הלכתי ברחוב ושמעתי אותו מתנגן מהחלונות. כשהגעתי הביתה ופתחתי רדיו, שמעתי שרצחו את סאדאת. אחר כך, כשדיין מת" (ידיעות אחרונות 9.2.1996). ולאחר 15 שנים נוספות: "כל פעם שהייתי הולך ברחוב ושומע אותו מחלונות הבתים, הייתי רץ הביתה לראות מי מת" (הארץ 6.5.2011).

בהמשך דבריו בשנת 1996 הוא אף הצהיר: "הלווייתי שלי תהיה חילונית, בארון. שישירו איזה שנסון צרפתי ואחד משירי, אבל בשום אופן לא "עץ השדה".

בכך לא הסתכמה מורשתו הציבורית של עֵץ הַשָּׂדֶה. השיר התקבל באהבה והוסיף להישמע ברדיו פעמים רבות גם בחודשים הבאים, בימי פינוי הישובים הישראליים מסיני באביב 1982 ומיד לאחר מכן עם פרוץ מבצע שלום הגליל – הוא מלחמת לבנון הראשונה – על קורבנותיה הרבים. בכך הוטבע בו החותם הסופי של השכול הלאומי והזעם הציבורי. המחשה לכך ניתן למצוא בכך שבראיון עיתונאי ממרחק של שלושים שנה, כבר טעה נתן זך להיזכר שהוא כתב את השיר כשיר מחאה פוליטי בימי מלחמת לבנון (הארץ 6.5.2011).

שירו של נתן זך בשנות השמונים של המאה העשרים ינק ממורשת ותיקה וענפה של דימויים בספרות היהודית לדורותיה. השכיח שבהם היה כבר בעולם המסורתי צער ואבל, והספד על מי שהלכו לעולמם. בעברית מודרנית מינימליסטית, של מי שפילס דרך חדשה בשירה העברית, זיקק זך את הזיקה ההדדית שבין האדם והעץ ואת השבריריות של החיים. בכך, ובכוח הנסיבות ההיסטוריות של הזמן שבו הוא התפרסם, הוא קבע את מקומו של הפסוק המקראי בקנון של הפזמון הישראלי המודרני.

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה
כְּמוֹ הָאָדָם גַּם הָעֵץ צוֹמֵחַ
כְּמוֹ הָעֵץ הָאָדָם נִגְדַּע
וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ
אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהְיֶה
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה
כְּמוֹ הָעֵץ הוּא שׁוֹאֵף לְמַעְלָה
כְּמוֹ הָאָדָם הוּא נִשְׂרַף בְּאֵשׁ
וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ
אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהְיֶה
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה

אָהַבְתִּי וְגַם שָׂנֵאתִי
טָעַמְתִּי מִזֶּה וּמִזֶּה
קָבְרוּ אוֹתִי בְּחֶלְקָה שֶׁל עָפָר
וּמַר לִי, מַר לִי בַּפֶּה
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה
כְּמוֹ הָעֵץ הוּא צָמֵא לְמַיִם
כְּמוֹ הָאָדָם הוּא נִשְׁאַר צָמֵא
וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ
אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהְיֶה
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה

אָהַבְתִּי וְגַם שָׂנֵאתִי
טָעַמְתִּי מִזֶּה וּמִזֶּה
קָבְרוּ אוֹתִי בְּחֶלְקָה שֶׁל עָפָר
וּמַר לִי, מַר לִי בַּפֶּה
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה.
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה.

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה.
כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה.
עֵץ הַשָּׂדֶה.