זה לא קיסריה וגם לא היכל מנורה, ואנחנו, אלה שיושבים בקהל, יודעים שהוא לא עומד לשיר לנו. ובכל זאת, כששלמה ארצי נכנס לבמה יש חשמל באולם. כאילו שהוא מכניס איתו עוד כמה אלפי צופים שעוד ימחאו איתנו כפיים ביחד. ואולי אלה הילדים או הצעירים שאנחנו עצמנו היינו כששמענו בפעם הראשונה את "ירח", או כשזמזמנו למישהו את "אהבתיה" או את "מלך העולם".
"חשבתי עליך, אתה יודע" אומר לו רוני קובן, המנצח על סדרת המפגשים האינטימיים האלה, "בתחילת המלחמה. הכל כל כך התערער לנו מתחת לרגליים, הקרקע נשמטה. לא היה במה להיאחז. ובכל זאת ההרגשה הייתה שיש כמה דברים שהם עדיין, שאם הם יקרו – אז אנחנו בסדר. בקיץ שלמה ארצי מופיע בקיסריה (עם מגבת), זה משהו יציב בחיים שלנו, הישראלים".
בין אם הוא תוצר שלה, ובין אם הוא אחד מיוצריה, שלמה ארצי הוא אכן מופת של ישראליות. הוא מוזיקאי, כותב ויוצר שאין כמותו, והוא הכי שלנו. הוא מחובר למציאות ולמהות שלנו פה, בארץ הקצת מטורפת, מסוכסכת וכל כך כואבת לפעמים שאנו חיים בה. גם היצירה שלו היא חלק מהפסקול של חיינו כאן: הוא כותב כבר יותר מחמישים שנה על מי שאנחנו. על האהבות שלנו. על הקשיים שלנו. על כל מה שיפה ומגעיל בנו.
אבל בימים שאחרי השבעה באוקטובר 2024, גם הוא התקשה למצוא את המילים המתאימות. "ניסיתי לכתוב שירים על זה, אבל אין מילים. אין מילים לתאר את זה. יש דברים שאין מילים להם."
לשיר למשפחות ההרוגים, בשבילי זה דבר קדוש
אז במקום מילים חדשות, הוא השתמש במוזיקה ובמילים שהוא כבר כתב פעם, כדי להציע כתף וחיבוק, שמץ של נחמה. מאז השבעה באוקטובר הוא יצא למסע "הופעות" במקומות הכי עצובים שיכול להיות: הלוויות ושבעות.
"אני ישר בוכה כשאני מדבר על זה", הוא מספר בעצב. "הופעתי כבר במלחמת ההתשה, אז הייתי חייל. היינו יורדים לתעלה וחווים הפגזות חיות, זה היה מפחיד. אחר כך, במלחמת יום כיפור הדבר הכי קשוח היה להופיע לפני פצועים… אבל עכשיו, שום דבר לא דומה לזה".
הפעם הראשונה שהתבקש להופיע בהלוויה בחודשים האחרונים הפתיעה אותו. הוא לא עשה דברים כאלה קודם.
"פתאום מישהו מבקש: אתה יכול לבוא להלוויה, בחיפה? זאת הייתה הפעם הראשונה. אמיר איל קראו לו, ז"ל. חייל צעיר, הוא היה מפעיל בלון תצפית בבסיס נחל עוז. הגעתי בלי לדעת מה אני הולך לעשות. באתי עם מיכאל, שמנגן בגיטרה, וביקשו שאשיר את 'מלך העולם'. אז שרנו. ובכינו. מאותה הלוויה המשכנו לפרדס חנה, לשבעה של אורי לוקר ז"ל. אתה לא מכיר את האנשים האלה, ובכל זאת הם מכניסים אותך למקום הכי אינטימי שלהם. הם מבקשים ממני לבוא לשבעה של היקרים להם. בשבילי, זה דבר קדוש. אני זוכר את השבעה של אבא שלי, של אחותי, של אמא שלי, אתה יושב שבעה על האנשים שהכי קרובים אליך. אנחנו שם, ומישהו אומר "הוא אהב את 'תתארו לכם'" ואז מישהו מביא גיטרה, מישהו אחר לוקח את הגיטרה, ומתחילים לשיר. יצאתי משם בהבנה מה זה בן אדם, בעולם הזה. זה היה פתאום כאילו האדם שבנו יצא החוצה. וגם אני, הקטן, יצאתי משם כל פעם יותר בן אדם."
אחת הלוויות שהכי נגעו בו במסע הזה, הייתה לוויתו של גל אייזנקוט ז"ל.
"הם ביקשו שאשיר את 'ירח', בהלוויה. תשמע – אני בוכה על הבמה לפעמים, זה לא משהו חריג, אבל זה היה מסע בתוך השיר. בתחילה חשבתי שירח לא מתאים, מה פתאום ירח להלוויה, אבל שרתי את זה פעם בבירקנאו, במצעד החיים, ולא מזמן שלחו לי תמונות משם. רואים את גדי, שהיה אז הרמטכ"ל, ואת גל. ורואים בוידאו איך שהוא מציג לי את גל, מכיר לי אותו. שרתי את ירח גם לגדי עצמו, כשהוא השתחרר מתפקידו כרמטכ"ל. אז השיר הזה הפך למין מסע כזה, עם המון בכי. לא חשבתי שאני יכול לגמור את זה אפילו, את השיר, עד הסוף. זאת חוויה שקשה להסביר.
בסוף, אני חושב, שבחשבון הנפש שלי עם עצמי, זאת אחת הפעמים שהרגשתי הבן של אבא שלי, ושל אמא שלי. אבא שלי היה קורא לזה "מענטש". להיות בן אדם."
הייתי הולך כל ערב לבית כנסת, שם למדתי לשיר
כשארצי אומר "אבא שלי", אפשר לשמוע את כובד המילים. מערכת היחסים של ארצי עם הוריו ניצולי השואה, לא הייתה נטולת עומסים. "הייתה לי ילדות מאושרת, עם סיוטים" הוא אומר חצי-בצחוק.
בבית, אבא היה שורק שירים ביידיש: "אויפֿן וועג שטייט אַ בוים, שטייט ער איינגעבויגן" (וזה השיר היחיד שארצי מזמזם עבור הקהל בערב הזה). אמא הביאה מורה לאקורדיון, שהיה מפליק עם סרגל על הידיים של תלמיד הצעיר שלא כל כך התחבר לכלי הנגינה הכבד. השיעורים האלה, שארצי מכניס תחת הכותר "סיוט", לא היו מה שהפך אותו למוזיקאי ולזמר שכולנו מכירים.
בגיל 12 שלמה ארצי מתחיל לנגן בגיטרה, ולשיר. הוא שר את "כוכב הצפון" של דני בן ישראל בצופים, וזוכה לטעום מאהדת הקהל.
באותן שנים הוא מתחיל גם לכתוב, אבל הדבר הראשון שהוא כותב, למרבה ההפתעה, אינו שיר. בגיל 13 או 14 הוא כותב ספר.
"אני כותב", מספר ארצי, "עם כל הדאווין של סופר. ליד שולחן, עם מנורת לילה." הספר מספר על ילד שבורח במנהרות מהמצור על ירושלים בימי נבוכדנצאר. אולי באמת אין חדש תחת השמש. אביו, מספר ארצי, לא שמר את הטקסט הבוסרי ההוא. הוא עד היום לא מבין למה.
מידי קיץ, הוא נשלח לסבא וסבתא מקרית ים ג', לחודשיים בהם מצד אחד הוא הסתובב יחף על החוף יחד עם חבריו, כשהם "גונבים את החיים", ומצד שני – נדרש ליישר קו עם אורח החיים הדתי מאד שלהם. ודווקא שם, נפתח לו משהו.
"אצל סבא הייתי דתי, הייתי הולך עם ציציות, הולך למקווה, כל ערב לבית כנסת. שם למדתי לשיר. החברים הכי טובים שלי היו תימנים ומרוקאים, אז אני הלכתי לבית הכנסת של התימנים ושל המרוקאים, וסבא שלי היה עובר לפני התיבה אצל האשכנזים, ואני חושב שעד היום, אני שר כמו סבא שלי. רוב המנגינות שלי הן מנגינות שהיו יכולות להיכנס לתפילה. אם אתה לוקח את "שינויי מזג האוויר", נניח, ואתה מזמזם את זה כמו יהודי טוב, "אייי איי איי איי", איך זה נשמע."
היא הייתה המלאך השומר שלי
אי אפשר לדבר על תקופת הילדות של ארצי בלי להזכיר את נאוה. נאוה סמל, אחותו הקטנה, הסופרת המוכשרת והמאירה, שהלכה לעולמה פחות משבועיים לאחר מותה של אימם, כשהיא משאירה את אחיה הגדול לבדו, האחרון שנותר ממשפחתם הגרעינית הקטנה.
בילדותם הם חלקו חדר ואינספור שיחות אחרי שעת כיבוי האורות. כשגדלו להיות יוצרים מפורסמים, הם חלקו את הרגעים הטובים אבל גם את תחושות התסכול והכישלון שליוו חלקים מהקריירות המפוארות שלהם. היא הייתה כותבת שזכתה להצלחה בחו"ל יותר מאשר בארץ, הוא היה ועודנו זמר ומוזיקאי מחונן, שחווה בין התקופות הטובות שלו גם תקופת שפל גדולה. הם היו אוזן קשבת האחת לשני.
"אנחנו היינו חוטפים ביקורות רעות, אני והיא", מספר ארצי, "לא שפר עלינו מזלנו בחלק (מהזמן), אז היינו מנחמים אחד את השני: לא נורא, הוא אידיוט, אל תתייחס אל ההיא, היא מטומטמת…"
אבל למרות שהיו המעודדים האולטימטיביים זה לזו, את ספרה האחרון של נאוה, "פאני וגבריאל", ארצי מעולם לא סיים לקרוא. הוא יצא לאור כשהיא כבר הייתה חולה, והוא נדר לא לסיים אותו עד שהיא תבריא.
"עד היום באמת לא סיימת אותו?" שואל רוני קובן.
"לא", עונה ארצי, "אולי היא תבריא. מה אתה יודע. אני בא אליה לבית קברות לפעמים, בירושלים. ואני ממש שומע אותה משוחחת איתי, אז, לא יודע… אולי…"
אחרי שאיבד את אחותו, ארצי כתב פעם אודותיה כך: "אהבתי אותך אחותי, מהיום שהגעת אלינו הביתה לביצרון, ולמרות שאני רציתי אח, הבנתי שהגעת להיות האור של הורינו, הניצולים, והאור שלי. היית my guardian angel".
אני רוב הזמן לא שלמה ארצי
הציטוט הנ"ל מגלגל דיאלוג בין רוני קובן לשלמה ארצי שיושב מולו:
קובן: "זה חתיכת תואר לתת למישהו"
ארצי: "היא הייתה הכי מכילה שהכרתי, ואני בחור די מעצבן, לעיתים".
קובן: "למשל?"
ארצי: "אני יכול להיות נסטי, וציני, ו.."
קובן: "נרקיסיסט?"
ארצי: "לא. לא נרקיסיסט, בדקתי את זה – אני לא."
קובן (צוחק): "מה? איך בודקים דבר כזה? שאלת אנשים תגידו אני נרקיסיסט?"
ארצי: "לא, שאלתי את הפסיכולוגית. היא אמרה שלא. אמרה לי הוא כן, הוא כן, אתה לא."
קובן: "שלמה ארצי אצל פסיכולוגית, זה מעניין"
ארצי: "למה?"
קובן: "כי איך אתה שם את שלמה ארצי בצד, מחוץ לחדר? זה בלתי אפשרי"
ארצי: "אני רוב הזמן לא שלמה ארצי".
קובן תוהה: מה זה באמת אומר "להיות שלמה ארצי"?
השם "שלמה ארצי" פרץ לתודעה הציבורית בתחילת שנות השבעים עם פרסום השיר "אהבתיה".
"בבוקר שאחרי", ארצי משחזר "נסעתי לחתום עם חברת התקליטים, שכבר לפני זה רצו אותי. ואז בשדרות רוטשילד האיש בקיוסק אמר: בוא, בוא, שלמה, אני אתן לך לימונדה חינם. ואז הבנתי שקרה משהו. מאיפה האיש ידע מי אני?
לא הייתי סלב, אני גם לא חושב עד היום שאני סלב, המילה הזאת מעליבה אותי, אני חושב שהייתי מפורסם, אז. האם זה היה לי טוב או לא טוב? זה כבר שאלה יותר מורכבת.
פעם אל פצ'ינו אמר משפט יפה שאני חוזר עליו המון פעמים, הוא אמר שצריך לעשות הבדלה בין fame and glory – שזה להיות מפורסם, לבין מהות. מעניין אותי המהות… לא שלא חטאתי ב fame and glory, אבל זה לא הדבר הראשון שמעניין אותי. לא עניין אותי להיות מפורסם. זה הגיע."
והם אמרו תורידו את הנמוך עם הטוקסידו
אבל כמו שזה הגיע, זה הלך. הכוכבות הצעירה של ארצי התנפצה לחופיה של תקופת יובש ארוכה שבמהלכה האהבה שזכה בה מהקהל הישראלי נעלמה. לרגע (שארך כמה שנים טובות), נראה היה שהשיא מאחוריו. למעשה, ארצי שקל הסבת מקצוע.
ואז הגיעה המהות. הוא המציא את עצמו מחדש, הפעם עם יצירה מוזיקלית שהרבה יותר מחוברת לאדם שהוא, על רבדיו השונים. הוא הצליח לעשות את זה ברגע האחרון ממש. ניסיון אחד בלבד לפני שהורידו את הנמוך עם הטוקסידו מהבמה.
"לפני שהוצאתי את "גבר הולך לאיבוד", בחברת התקליטים אמרו לי 'זהו, זה האחרון.'"
בצד חיכו שמונת אלפי הלירות שהוא ומילכה אשתו חסכו, למקרה של כישלון שינחית מכת מוות על הקריירה המוזיקלית שלו.
"כשהקלטתי את 'גבר הולך לאיבוד', זו הייתה תקופה בה חברות תקליטים היו צריכות לאשר את השירים שאתה מקליט. ואז, כשהשמעתי לזאב לוין, שהיה מנכ"ל החברה, את 'גבר הולך לאיבוד', עם גיטרה, הוא אמר 'אני לא יודע… זה לא… את זה תוציא. תוציא מהתקליט.' בסופו של דבר, זה היה השיר הראשון שהוצאתי לרדיו, והוא אמר לי 'איי! איזה שיר יפה!' אמרתי לו 'אתה אמרת לי להוציא את השיר הזה מהתקליט!'"
גבר הולך לאיבוד נחשב לאחד השירים המכוננים בתרבות המוזיקה הישראלית. לארצי יש הסבר משלו למה:
"זה היה טוב כי הייתי מחובר לעצמי. אני תמיד חושב שזה הכל נכתב מתוך כמיהה, שזו המילה. כמיהה. הרצון להיות, הרצון להציל, הרצון להגיד את זה, הייתה שם איזה כמיהת התבגרות אני חושב."
ארצי מאמין גדול בעבודה מהבטן. הוא כתב חלק גדול מהשירים שלו בבת אחת, טקסטים שפשוט פרצו מתוכו. יש שורות, בתים ואפילו שירים שלמים שנולדו ככה.
על הבמה הוא מספר לנו ש"ירח" נכתב תוך כדי משחק כדורגל. "תגידי" היה במקור "תגיד לה" עד שטיול בחוף הים סידר את המילים מחדש. שורות אייקוניות שכל ישראלי ימשיך אותך אם תתחיל אותן בקול, כמו "והם אמרו תורידו, ת'נמוך עם הטוקסידו" הביכו אותו בהתחלה. רק כשנעמי שמר כתבה לו שזו אחת השורות היפות בשירה העברית, הוא הצליח להיות גאה בה.
בדרך הזו הוא מצא את עצמו במרכז הבמה, כותב, מלחין ושר להמונים שירים שנהפכים לנכסי צאן ברזל מול עיניו.
הוא היה כל כך במרכז הבמה, שלפעמים הוא קצת "השתלט" על שירים לא-לו.
"איך לא כתבתי את "מחכים למשיח"? שיר מטורף. כששלום הקליט את זה, הייתי שם באולפן, ואתי אנטה [המפיקה – מ.ז.] יוצאת ואומרת לי, תגיד – אתה יודע עברית – משיח לא מטלפן (עם פ' רפה) או לא מטלפן (עם פ' דגושה), אמרתי לה אני חושב שהוא לא מטלפן (עם פ' רפה), אם הוא ישיר עם פ' דגושה אף אחד לא יבין מה רוצים ממנו. לימים הגעתי לפרס, הוא היה אז ראש הממשלה, באתי לראיין אותו, הייתי אז בגלי צה"ל, ולפני שיצאנו הוא אומר לי: מחכים למשיח שיר מאוד יפה שלך."
כשאתה משחק ברולטה, שחק עם האינסטינקטים שלך
אבל גם אם בארץ הוא היה אליל, כוכבות ישראלית, גדולה ככל שתהיה היא לעיתים קצת פרובינציאלית. באמתחתו של ארצי כמה סיפורים על חוויותיו בחו"ל, סיפוריו של ישראלי שבארץ לא היה אדם כמעט שלא הכיר אותו, אבל פתאום מצא את עצמו אלמוני, מתחכך בשולי הברנז'ה האמריקאית.
"בעוונותי כתבתי פעם מוזיקה לסרט אמריקאי, השירים בסרט היו מ"כרטיס ללונה פארק" – תקליט שלא היה מהמוצלחים שלי. אני חושב שהוא טוב, אבל הוא לא הצליח. עבדתי אז עם לואי [להב, המפיק המוזיקלי – מ.ז] בהוליווד, ושלחו אותנו כאורחים של HBO, לראות את הקרב של ג'ורג' פורמן בלאס וגאס. במלון, הכירו לי איזה שחקן בשם ג'ון קיוזק. הוא שחקן צעיר ומפורסם אז, והוא לקח אותי לשחק ברולטה. אני לא יודע לשחק ברולטה, אני טמבל מארץ ישראל, מה אני יודע מהחיים שלי, אז כשהוא אומר לי שים את הכדור על האדום, שמתי אותו על האדום. האישה מסובבת, והוא עומד מאחורי ואומר לי שלמה, שנה את זה לשחור, אז אני מחליף. ומפסיד. עוד סיבוב. אוקיי, שים אותו על השחור. הוא שחקן, אני לא אגיד לו לא. שמתי על השחור. תוך כדי סיבוב הוא אומר לי שנה את זה לאדום. משנה. מפסיד.
ואז האישה שמפעילה את הרולטה, מרימה את הראש ואומרת לי: מיסטר, כשאתה משחק ברולטה, שחק עם האינסטינקטים שלך.
איזה משפט זה לחיים! לכל התקליטים שלי לקחתי אותו איתי. כשכל הנגנים חשבו ש'ירח' זה חרא של שיר, אני הלכתי עם האינסטינקטים שלי, וכשחשבתי שצריך לעשות אותו רק עם גיטרה, וכולם אמרו תעשה אותו עם שבעים כלים, אמרתי: לא. הגיטרה תפוצץ להם ת'לב. זה היה מאבקים מול מוזיקאים גדולים ממני. אני לא מוזיקאי, אני אינטואיטיבי, מאד."
ואז ארצי חוזר להמשך ההרפתקאות שלו בווגאס, באנקדוטה שגורמת לפרצי צחוק בקרב הקהל: "בהמשך, הגיעה שעת צהריים, ואני נורא רעב. פגשנו עורך דין (יהודי כמובן) של כל השחקנים, ושאלנו אותו איפה אנחנו יכולים לאכול פה? אז הוא שולח אותנו לאיזה אולם שמתקיימת בו קבלת פנים. אני ולואי בג'ינס וכפכפים, שני חתיכים בני ארבעים, נראינו טוב, לא היו סימנים לכרס, לואי עם מלא שיער, הכל סבבה. אנחנו עושים את הסיבוב, מגיעים, פותחים את הדלת, טראח, האולם מלא בג'ק ניקולוסונים וכאלה, כולם בטוקסידו, מעונבים.
אנחנו לוקחים צלחות, נעמדים כמו שני אנשים חשובים, אוכלים ומסתכלים על השחקנים. אחרי כמה דקות אני רואה את ריצ'רד דרייפוס קורא למאבטח. המאבטח ניגש אלינו, גבוה, אמריקאי. היי, מאיפה אתם? יש לכם הזמנה? מה נגיד, עורך דין שלח אותנו, ואנחנו לא יודעים אפילו איך קוראים לו? וג'ון קיוזק, הוא נמצא שם בין השחקנים, לא בא להציל אותי. לא ידענו מה להגיד, אז הוא אומר תשתו ואז תלכו. ובבושת הלכנו משם. התפוצצנו מצחוק, אבל זה היה סיפור כל כך מלמד על מה זה חַרְטָה."
השנים שעברו מאז שיפרו כנראה את מערכות היחסים הבינלאומיות של ארצי. לאחרונה, הוא מספר, הוא אירח את קוונטין טרנטינו לארוחת ערב בביתו.
"זה היה ערב מצחיק, למות. הוא הופעה. הוא מספר סיפורים, והוא משחק אותם. כשהוא נכנס, הוא אמר לי: הסתכלתי על התמונות שלך היום, Have you ever been a movie star?? יס, אני רוצה לענות לו, In Hasamba."
אבל אם ארצי חשב שהוא בדרך להמציא את עצמו מחדש ככוכב קולנוע הוליוודי, טרנטינו לא הוכיח את עצמו כמי שיקדם את זה. "התעניינתי איזה סרט יש עכשיו, שאלתי אם אני יכול לקבל תפקיד, וזה לא היה… לא הביא תגובה. הוא לא אמר בסדר אני אסדר לך. התעלם".
אנחנו חיים בלוע הר געש ומהופנטים על תקווה
לקראת סיום אנחנו חוזרים לארצנו, המורכבת, הפצועה, הזקוקה נואשות לנחמה.
"תגיד, נצא מהתקופה הזאת?" שואל קובן
"אני לא נביא." עונה ארצי, "לא יודע".
"עוד שנה מהיום נוכל ללכת ברחוב ולנשום?"
הקהל עונה במקומו.
"תראה אותם," אומר שלמה ארצי ומצביע על הקהל "אנשים מהופנטים על תקווה. המילה הזו היא מילה מהפנטת. ואנשים חייבים להיאחז במשהו.
פעם הלכתי לראות את חוה אלברשטיין, היא הופיעה עם שמלה שחורה. פעם שירים זו הייתה תרבות, אף אחד לא זז בכסא, מי שזז נענש. אין פיפי באמצע, תעשה במכנסיים ואל תפסיד את ההופעה. ככה היו הופעות. והיא שרה שיר על אנשים שגרים בפתח של הר הגעש.
והרבה פעמים אני אומר לעצמי: ככה אנחנו חיים, בעצם. בלוע הר געש שיכול להתפרץ בכל רגע. אף אחד אחר לא חי ככה.
ומה אנחנו שרים בסוף?
מחר, יש משחק מול איסלנד, מה נשיר?
התקווה."
